היה זה עוד יום אומלל בחייה הקודרים של אידה נודל במקום גלותה, העיירה בנדרי שבמולדובה. היא אומנם כבר לא הוחזקה בכלא, אבל הייתה בודדה מאוד, והקג"ב התנכל לכל מי שנפגש עמה. ב־27 באפריל 1986, יום הולדתה ה־55, לא היה מה לחגוג, ובעיקר לא עם מי לחגוג. בעל וילדים לא היו לה: את חייה הקדישה למאבק למען אסירי ציון, ומעולם לא הקימה משפחה משלה. בבית הקרקע הקטן שהצליחה לקנות בעורמה, חרף מאמציהם של השלטונות למנוע ממנה רכישת נכס כלשהו ברחבי ברית המועצות, רק הכלבה שלה אירחה לה לחברה. "פיזר", כך נקראה הכלבה, וגם השם המוזר הזה היה קשור לנושא היחיד שהעסיק את נודל: "א־לוהים פיזר את עמו ברחבי העולם", הסבירה למי שהיה מסוגל להבין.

והנה פתאום, אורחים מפתיעים התייצבו על סף ביתה. היו אלה כמה "סירובניקים", מסורבי עלייה שהחליטו לא לתת ליום הזה לחלוף סתם ככה. הם יצאו כקבוצה מאודסה, מרחק שעתיים וחצי נסיעה ברכבת, ובאו לשמח את מי שפעלה רבות למענם. גם מתנה הביאו איתם: בובה בדמותה של נודל, גוררת עגלה ובה "אסירי ציון", ומכוונת אותם לישראל.

"הבובה ייצגה את מה שהרגשנו כלפיה", אומרת יהודית לוין, אחת מהמסורבים הללו. "קראנו לאידה 'אם אסירי ציון' כי היא עזרה מאוד לאסירים, במיוחד הבודדים שבהם – אלו שבני משפחתם היו בחו"ל או לא תמכו בהם. היא גייסה אנשים לכתיבת מכתבים, שלחה בעצמה חבילות, ונודעה בטוב ליבה. אמרו שאם אידה תקבל ארבעה צעיפים, היא תחלק חמישה לאחרים. היא הייתה צנועה והסתפקה במועט".

אלכס פסטרנק:

"אי אפשר לתאר מה זה עושה לאסיר בכלא, כשהוא מקבל פתאום חבילה או מכתב שמביע דאגה אמיתית. אידה איתרה את האסירים, יצרה איתם קשר והייתה כתובת עבורם. ביקרתי אצלה כמה פעמים בבית בבנדרי. היא הייתה שם לבד, ואנחנו עזרנו לה במה שהיה אפשר"

לפני כחודש, ב־14 בספטמבר, הלכה אידה נודל לעולמה. האישה שהייתה סמל למאבקם של יהודי ברית המועצות לפרוץ את מסך הברזל ולעלות לארץ ישראל, הובאה למנוחות בהלוויה מצומצמת. רק כארבעים איש ליוו אותה בדרכה האחרונה, כולם מחבריה, קרוביה ומוקיריה; לא היו שם נציגי ממשלה או בכירים אחרים. גם אחרי עלייתה ארצה ב־1987 המשיכה נודל לפעול למען עולים, אך נותרה מרוחקת מהעין הציבורית ולא זכתה כמעט להתייחסות תקשורתית. מי שנודעה בשעתה בתור אחת הדמויות המרתקות והאמיצות בהיסטוריה היהודית, הפכה כאן בישראל לאלמונית כמעט.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-499297531-750x442.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אמרתי בהלוויה שלצערי הרב, העיתונות סיקרה את אידה רק כשהגיעה לארץ וכשנפטרה", אומר יעקב פרידמן (59), אחיינה ושאר בשרה הקרוב ביותר. "במשך השנים היו ניסיונות לערער את התדמית שלה, והיו גם בעלי עניין שביקשו לתפוס טרמפ על סיפורה. אנשים לא יודעים כמה היא פעלה למען המדינה ולמען אחרים כל חייה, גם בברית המועצות וגם כאן".

בראיונות המעטים שהעניקה בשנים האחרונות, אידה התבטאה בחריפות נגד הממשלה והרשויות. אולי היה לזה מחיר.

"היא לא הייתה אדם קל או פשוט, ולא הייתה ילדה טובה ירושלים – אבל היא הייתה אישה עם לב ענק, אישה סקרנית ודעתנית שהתעניינה בהמון דברים, למדה, קראה, הייתה מעורבת, רכשה לה חברים. היא עשתה את מה שהאמינה בו. המהות של חייה הייתה להיטיב לאחרים ולמדינה שהיא אהבה כל כך. כשמתחה ביקורת היא לא דיברה מתוך אכזבה מהמדינה – כפי שניסו להציג זאת – אלא השמיעה את דעתה על בעיות קיימות, וניסתה לעשות ככל יכולתה כדי לפתור אותן".

סכין מתחת הכרית

אידה נודל נולדה ב־1931 בפרוור של מוסקבה, בתם של חיה, גננת במקצועה, ויעקב, קצין בצבא האדום. "סבא יעקב, שעל שמו אני קרוי, גדל במשפחה דתית ולמד בחיידר", מספר פרידמן. "אחר כך, כמו הרבה יהודים סובייטים, הוא חשב שהאוטופיה הקומוניסטית תפתור ליהודים את כל הבעיות, והתגייס לצבא האדום. הוא נפל בקרבות מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה שלו, שגרה בכפר בחצי האי קרים – כולם הלכו לגזים, כולם קבורים בקבר אחים".

מגיל תשעה חודשים גדלה אידה אצל סבה וסבתה בקולחוז היהודי ז'יאנקיס, וכשהייתה בת שלוש עברה המשפחה כולה למוסקבה. בילדותה סבלה מהצקות אנטישמיות, וכשהקריאות "ז'ידובקה" הבריחו אותה מהגינה, עודדה אותה אמה לשבת בבית ולקרוא ספרים. בבגרותה למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה ועבדה בתחום. אחותה הצעירה הלנה נישאה, אך אידה נותרה רווקה. "גרנו הרבה שנים יחד במוסקבה", מספר פרידמן. "אחר כך היא קנתה דירת חדר לא רחוק מאיתנו. אפשר לומר שמי שגידלו אותי היו אמא, אבא ואידה".

האחיין יעקב פרידמן: "היא לא רצתה לסכן אף אחד מהקרובים אליה, לא רצתה שהסובייטים ינצלו נקודות חולשה שקשורות למשפחה. אם אישה נשואה הייתה עושה מה שאידה עשתה, היו מאיימים לפגוע בילדיה ובבעלה. אבל אידה נשארה לבד, וזה נתן לה חופש לפעול"

למאבק נגד המשטר הסובייטי נרתמה  נודל בעקבות "מבצע חתונה" ב־15 ביוני 1970 – ניסיונם של כמה מסורבי עלייה ופעילי זכויות אדם לחטוף מטוס ריק ולהנחית אותו בשוודיה, במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית לנעשה בברית המועצות. ב־1971, לאחר שאם המשפחה נפטרה, הגישו אידה והלנה בקשה להיתר יציאה כדי לעלות לישראל. הלנה, בעלה לב ובנם יעקב קיבלו כעבור שמונה חודשים את האישור המיוחל והגיעו לישראל, כאן כבר חיכתה להם משפחתו של לב; אידה לעומת זאת סורבה, נותרה בברית המועצות, ואף פוטרה מעבודתה בגלל עצם הגשת הבקשה. כל זה לא הרתיע אותה מלהמשיך בפעילותה – שביתות רעב, ארגון הפגנות ומאבק למען אסירי ציון וסירובניקים. היא גם נפגשה עם אישים מרחבי העולם שהגיעו למוסקבה, וחשפה בפניהם כיצד שלטונות ארצה מפרים את זכויות האדם הבסיסיות.

פרידמן, שהיה בן תשע בעלייתו ארצה, מספר שהמשפחה לא שכחה לרגע את הדודה האהובה. "זה היה מאבק משולב. אידה נלחמה שם, ואמא שלי נלחמה פה. בסיפור של אסירי ציון אמהות נלחמו למען ילדיהן, נשים לחמו למען בעליהן, ובמקרה הזה אחות נלחמה למען אחותה".

הבדידות, מספר פרידמן, הייתה דווקא מכפיל כוח לדודתו. "אידה הרגישה חזקה. היא לא רצתה לסכן אף אחד מהקרובים אליה, לא רצתה שהסובייטים ינצלו נקודות חולשה שקשורות למשפחה, וכרווקה זה באמת היה פחות בעייתי. אם אישה נשואה הייתה עושה מה שאידה עשתה, היו מאיימים לפגוע בילדיה ובבעלה. אבל אידה נשארה לבד, וזה נתן לה חופש לפעול. מצד שני, הרוסים גם נהגו לעצור גברים בעלי משפחה, ולתת למשפחות שלהם לעלות; כך אדם נשאר לבד, אין בסביבה מי שידאג לו, ובמצב כזה קל הרבה יותר להתעלל באסיר ולכופף אותו. אבל אנחנו דאגנו לאידה כל הזמן".

הקג"ב עקב אחרי נודל יומם וליל, ומפעם לפעם היא זומנה לחקירה. "כל נשימה בבית שלה הוקלטה. ניסו להרוג אותה, לאשפז אותה, אבל לא הצליחו. אמא במקביל פעלה כל הזמן כדי לשחרר אותה מברית המועצות. אידה הייתה משימת החיים שלה, והיא הפכה עולמות למענה".

ב־1978, בצעד של ייאוש, תלתה נודל בחלון ביתה במוסקבה שלט המכריז קבל עם ועולם על רצונה לעלות לישראל. הפעם היא הועמדה לדין ונשלחה לארבע שנות מאסר בסיביר. לתנאי המחיה הקשים שם נוספה עובדת היותה אישה יחידה בין חבורת אסירים פליליים. בכל לילה, לפני שהלכה לישון, היא דאגה להניח סכין תחת הכרית. לימים סיפרה שלא חשבה שתצליח להתגונן, אם תותקף, אבל קיוותה שתספיק להרוג את עצמה לפני שאחרים יעשו זאת.

סרטון שצילם הפיזיקאי בן תובל (יבגני צירלין, בשמו המקורי)  תיעד את נודל בתקופת מאסרה. תובל, שהקים גן ילדים יהודי במוסקבה, הכיר את נודל מפעילותם המשותפת למען יהודי ברית המועצות, וביקר אותה בכפר שבו הוחזקה בסיביר. הוא הביא לה ציוד ומזון משומר, ובחורף 1979 אף הצליח לצלם אותה. למרות תנאי המאסר הקשים, נודל העידה מול המצלמה כי היא מאושרת, משום שמאבקה מסייע לאלפי יהודים לעלות לישראל. את הסרטון הזה הצליח תובל להוציא מתחומי ארצו בעזרת תייר אנגלי. הוא לא הותיר סימן מזהה על החומר המצולם, אך השלטונות הסובייטיים גילו את מקורו. כמה חודשים לאחר מכן, כשתובל עמד לצלם את המדען אנדריי סחרוב – פעיל בולט למען זכויות האדם ברוסיה – הגיעו אליו אנשי הקג"ב. הם נתנו לו לבחור בין שתי אפשרויות: לעזוב את ברית המועצות בתוך שלושה ימים, או להישאר מסורב עלייה עוד שנים ארוכות. תובל ניצל את ההזדמנות ועלה ארצה עם משפחתו.

להטריף את המערכת

לאחר שנודל סיימה לרצות את תקופת מאסרה בסיביר, נאסר עליה לגור במוסקבה ובמקומות רבים נוספים. לבסוף התיישבה כאמור בבנדרי, ומשם חידשה את מאבקה הציוני, אף שבריאותה הלכה והידרדרה. התמורות ההיסטוריות הכתירו את מאמציה בהצלחה: בשנת 1987 החל המזכ"ל החדש של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, לשחרר מהכלא את אסירי ציון ולאפשר למסורבי העלייה לצאת מגבולות המדינה. לאחר לחצים ופעילות חובקת עולם שוחררה גם נודל, וב־15 באוקטובר 1987 נחתה בישראל. כל בכירי הממשלה המתינו לה בנמל התעופה, והיה נדמה שמדינה שלמה מזילה דמעת התרגשות, שעה שהאסירה המפורסמת ירדה מהמטוס ואיתה כמובן הכלבה פיזר.

"לא נתנו לי דקה לנוח, אפילו בשעות הלילה", נזכרה נודל בריאיון למעריב, במלאת 30 שנה לעלייתה ארצה. "באתי מהגלות, באתי מהשקט, רגילה להיות לבדי, רק אני והכלבים שלי. לא חשבתי שיקבלו אותי בטררם כזה גדול והמדינה תקום על הרגליים לכבודי. לחצתי ידיים לאנשים שלא ידעתי מי הם. פתאום כל כך הרבה אהבה, לא כמו ברוסיה, שם אנשים פחדו ממני, כי קמתי נגד השלטון“.

נחמה דבורצקי, שכנתה בכרמי־יוסף: "בחורף היא צחקה עלינו – 'לזה אתם קוראים חורף?'. ביקשתי ממנה לכתוב סיפור על סיביר, והיא שחזרה איך אספה שלג כדי להמיס אותו למים, ואיך צעדה בכפור לשירותים שהיו מחוץ למבנה. האמונה והביטחון שהיא תצליח להגיע לארץ למרות כל המכשולים בנו את האופי החזק והקשה שלה"

כשאני שואלת את פרידמן מדוע הפכה דודתו לסמלה של יהדות הדממה, הוא משיב: "בגלל התפקיד שלקחה על עצמה. היא הפעילה קשרים, מצאה את מסורבי העלייה שהושלכו לכלא ומצבם היה קשה – ואז הטריפה את הסובייטים דרך ניצול המערכות הבירוקרטיות שקיימות בכל משטר כזה. למשל, מנהל כלא שחשב שהוא יכול להתעמר באסיר החל לקבל מברקים מהנהלת בתי הכלא או מהשירות הרפואי של בתי הכלא, כי אידה הפגיזה אותם בהפניות לגבי גורלו של האסיר. היא גם שמרה על קשר עם אנשים מחוץ לברית המועצות, יהודים ונוצרים, שסייעו לה במאבק".

פרידמן עצמו גויס כבר בגיל 11 למערכה למען דודתו, מתוקף היותו דובר האנגלית הטובה ביותר במשפחה המצומצמת. "האנגלית של ההורים לא הייתה משהו, לכן התלוויתי אליהם בהמון פגישות. הגיעו אנשים מחו"ל – שרים, סלבריטאים – והיה צריך לדבר איתם".

מה נתן לכם את התקווה לאורך 15 שנות מאבק שנראה לעיתים חסר תוחלת?

"אמא הייתה אופטימית, כי בלי אופטימיות לא מנצחים מעצמות. היא למדה לא לוותר, לדפוק על כל הדלתות, לפנות לכל הדרגים ולהיעזר בכל מי שיכול לעזור. אלו היה שנים עמוסות מאוד.

"צריך להבין שלרוסיה לא היה מה למכור למערב, והיהודים הפכו מבחינתה למטבע עובר לסוחר. כך שמצד אחד החשיפה הגנה על החיים של היהודים שם – אחרי שבמערב התפרסמו שמות של מסורבי עלייה, לשלטונות הסובייטיים היה קשה יותר לפגוע בהם – ומצד שני, המחיר שהמערב נדרש לשלם כדי לקבל אותם, הלך ועלה".

בחלק מהתקופה הזו עבדה הלנה כמנהלת חשבונות בארגון נעמת, שם תמכו בפעילותה ואפשרו לה להיעדר מהעבודה בעת הצורך. בשלב מאוחר יותר גם ארגון הנשים ויצו נרתם למען נודל. בכלל, המאבק של מסורבת העלייה המפורסמת חיבר אליו נשים רבות, ואף הוקם ארגון ששמו "נשים למען אידה נודל". בין הפעילות למענה היו הרבנית צפיה גורן (נשיאת ארגון "אמונה" ואשתו של הרב שלמה גורן), ח"כ אסתר רזיאל־נאור ואחרות.

פרידמן מספר על אדם נוסף שסייע רבות להבאתה של נודל ארצה: איש יחסי הציבור פיטר קראוס, שניהל אז תקציבי פרסום גדולים, כמו זה של חברת קוקה קולה. קראוס דאג להפגיש את המשפחה עם מעצבי דעת קהל, "ממנהיגי מדינות ועד ג'יין פונדה. להבדיל מהחובבנות שלנו, הוא עזר להעביר את הפעילות לרמה גבוהה הרבה יותר".

והיו גם בעלי עניין שהתערבו בסיפור, לאו דווקא מתוך ראיית טובתה של נודל. "המון גופים בחשו בעניין הזה של מאבק יהודי ברית המועצות. ליהודים עצמם הייתה אג'נדה אחת – לצאת משם – אבל לכל מיני ארגונים היו אג'נדות אחרות ומטרות משלהם שביקשו לקדם. מה שחשוב הוא שלבסוף אידה שוחררה".

משמר ליווי מחוץ לבית

אלכס (סשה) פסטרנק היה בין הסירובניקים שקיבלו סיוע מנודל בשעותיהם הקשות, ולימים גמלו לה טובה. מגיל צעיר היה פסטרנק מחובר ליהדותו, ולמד עברית, פרשת שבוע ותנ"ך, כשהוא נעזר בספרים שהעבירו לו תיירים מארצות הברית. "התעניינתי גם בהיסטוריה של העם היהודי. חרה לי שבבית הספר למדנו את ההיסטוריה של העולם העתיק – מצרים, יוון, בבל – אבל לא נאמרה מילה אחת על ישראל. השלטון היה קומוניסטי ואנטי־דתי, ומכל הדתות הם הכי שנאו את היהדות. אנחנו כיהודים הרגשנו תמיד את הלחץ נגדנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/10/D205-028-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוך היחס העוין וההתעללות שחוו המסורבים ואסירי ציון, מספר פסטרנק, נודל הייתה קרן אור – מתעניינת בשלומם, כותבת להם, שולחת להם חבילות. "אי אפשר לתאר מה זה עושה לאסיר בכלא, כשהוא מקבל פתאום חבילה או מכתב שמביע דאגה אמיתית. אידה איתרה את האסירים, יצרה איתם קשר והייתה כתובת עבורם. היא הייתה אדם חזק מאוד, ישר דרך, בלי שום פשרות. ביקרתי אצלה כמה פעמים בבית בבנדרי, בין השאר ביום הולדתה ה־55. היא הייתה שם לבד, ואנחנו עזרנו לה במה שאפשר היה. אני למשל עשיתי תיקונים בבית".

רוב חברי הקבוצה ההיא קיבלו ביולי 1987 ויזת יציאה מברית המועצות. שבועות ספורים לאחר הגעתו לארץ הוזמן פסטרנק לסינמטק בירושלים, להקרנת "להתראות, מוסקבה" – סרט המגולל את קורותיה של נודל, בגילומה של השחקנית ליב אולמן. "זה חיזק עוד יותר את התחושה הקשה שאנחנו כאן והיא לא", הוא מספר.

עם הגעתה של נודל ארצה, קיבל פסטרנק תפקיד של כבוד: להיות אחראי על הכלבה המפורסמת פיזר. "המשפחה אמרה שאידה תהיה עסוקה, וכדאי שמישהו יהיה עם פיזר. הכרתי אותה עוד מברית המועצות, ולכן לקחתי על עצמי לטפל בה. חיכיתי להן ליד המטוס, לא רחוק משמיר, רבין, פרס ובני המשפחה".

במשך השנים שעברו מאז ועד היום, האם נשמר קשר ביניכם, ובכלל בין הסירובניקים?

"כל אחד מאיתנו הלך לגור במקום אחר ואנחנו נפגשים רק לעיתים רחוקות, אבל חשוב לנו שהסיפור של אידה יסופר. היא הייתה גיבורה מזן נדיר, וכל אחד צריך לדעת מי היא הייתה. הצעירים הישראלים מכירים את העלייה של שנות התשעים, ופחות את הסיפור של הסירובניקים. הם לא מבינים שחווינו ממש יציאת מצרים".

סירובניק נוסף שהכיר את נודל הוא ברוך שילקרוט, כיום תושב קיבוץ נגבה. בשנת 1969 הוא נאסר בידי שלטונות ברית המועצות, וכעבור ארבע שנים נשלח למחנה באזור קירוב. שם פגש את יעקב חנציס – אסיר ציון שנודל תמכה בו וליוותה אותו מרחוק. בשלב מסוים נשלח חנציס לצינוק, אך הצליח ליצור קשר עם שילקרוט, שעמד להשתחרר, וביקש ממנו שילך לנודל.

"הגעתי למוסקבה, צלצלתי בפעמון של אידה והסברתי לה מי אני", מספר שילקרוט. "היא הכניסה אותי הביתה, וכשרציתי להתחיל לדבר, היא הצביעה כלפי מעלה. אני מרים את הראש, רואה חור בתקרה, ומבין מיד שמצותתים לנו. אידה אמרה 'בוא נלך לטייל'. יצאנו לפארק סמוך, ושם סיפרתי לה על חנציס. היא שאלה אותי: 'מה אתה מציע לעשות – להקים רעש במערב על כך שרוצים להושיב אותו לתקופת מאסר נוספת ללא משפט, או ללכת למוסדות השלטון ולנסות להשפיע עליהם? אולי רעש רק יזיק לו?'. אמרתי לאידה שחנציס רצה רעש, והיא ענתה שתדאג לכך.

"אחר כך היא שאלה אותי למה אני לא עולה ארצה. 'אני עוד לא גמרתי את החשבונות שלי עם המדינה הזאת', עניתי לה. התשובה שלה הייתה: 'יהודים תמיד היו שמן על גלגלי ההיסטוריה. כאן ינצלו אותך ואחר כך יזרקו, כשלא יצטרכו אותך. אתה תמיד תהיה נטע זר בארץ הזאת'".

כמה חודשים אחר כך יצרה נודל קשר עם שילקרוט. היא הודיעה לו שחנציס משתחרר, ושבתוך כמה ימים הוא יגיע למוסקבה כדי לקבל ויזה ולעלות לישראל. "היא רצתה שניפגש כולנו. סיכמתי איתה שאסע לשדה התעופה במוסקבה, אפגוש את חנציס כשינחת שם, ויחד נבוא לדירה שלה. ביציאה מהרכבת התחתית ליד שדה התעופה עצר אותי שוטר. הוא עיכב אותי במשך חמש שעות, וכך פספסתי את חנציס. כששחררו אותי מיהרתי לבית של אידה, והחלטנו לנסוע לשגרירות ולפגוש את חנציס שם. לקחנו מונית, ואני רואה לא רחוק מאיתנו שני אנשי קג"ב נכנסים מיד למכונית ונוסעים אחרינו. אידה אמרה, 'זה משמר הליווי הקבוע שלי, אל תשים לב'.

"הגענו לשגרירות, וכשראינו את חנציס יוצא משם, קפצנו עליו והכנסנו אותו למונית. הוא נבהל וחשב ששוב חוטפים אותו. את אידה הוא לא ראה מעולם; הייתה ביניהם רק חלופת מכתבים, וכעת הוא התרגש מאוד לפגוש את האישה שפעלה עבורו. נסענו יחד לבית שלה, וזו הייתה סגירת מעגל עבורם. כעבור כמה ימים חנציס טס לישראל. אמרתי לו: 'אני אחריך, ניפגש שם!'. ובאמת, כבר בימים הראשונים שלי בארץ מצאתי אותו ובאתי לבקר בבית שלו, בפרוורי חיפה. הוא הוציא בקבוק קינלי ואמר: 'לו היה לנו קינלי כזה במחנה, היינו חיים שם טוב'".

מרד ספרותי

כשהלנה ולב פרידמן בנו את ביתם בכרמי־יוסף, בפרויקט שהוקצו בו מגרשים לעולים חדשים, הם דאגו גם ליחידה צמודה עבור אידה. היישוב הקהילתי הסמוך לרחובות התאים ללוחמת הוותיקה שחיפשה כעת חיי שקט. נחמה דבורצקי, מורה תושבת המקום, נקראה לסייע לה בלימודי עברית מדוברת. "אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, ישבנו יחד לאורך כל שעות אחר הצהריים", נזכרת דבורצקי. "אני לא ידעתי רוסית, דיברתי אליה בעברית, והיא ענתה בעברית ספרותית מאוד, דקלמה לי משלום עליכם ומביאליק. בהתחלה עלו אצלי סימני שאלה – איך אוכל ללמד עברית אישה שלמעשה יודעת כבר עברית? החלטנו לחזור על האלף־בית, העיצורים, התנועות. הלנה אחותה תרגמה פה ושם. נפגשנו פעם בשבוע, ואני גיליתי דמות מרתקת ומלאת סיפורים, מרשימה וידידותית מאוד, אבל גם קשה ועקשנית".

אילו סיפורים היא סיפרה?

"בחורף למשל היא צחקה עלינו – 'לזה אתם קוראים חורף?' – והחלה לתאר לי סופת שלג שחוותה בסיביר. ביקשתי ממנה לכתוב על זה סיפור, והיא שחזרה איך אספה שלג כדי להמיס אותו למים, או איך צעדה בכפור לשירותים שהיו מחוץ למבנה. היו סיפורים שהיה קשה מאוד לשמוע, ואת חלקם הדחקתי. מצד שני שמעתי ממנה על המון עוצמה ורצון. היא סיפרה איך אמרה לעצמה כל הזמן: 'אני עולה לישראל, בסוף אגיע לשם, אעלה לציון ואתאחד עם אחותי'. האמונה והביטחון שהיא תצליח להגיע לארץ בסופו של דבר, למרות כל המכשולים, בנו את האופי החזק והקשה שלה. יחד עם זאת, היו לה גם צדדים נעימים. היא ידעה לפרגן, להביע תודה. כשביקרה אצלי היא התרשמה מחפצי האמנות שבבית והתרגשה. שוב ושוב היא אמרה: אתם לא מעריכים מה זה לחיות במדינה שהיא שלכם, מדינה שאתם יכולים להביע בה את דעתכם באופן חופשי".

ציונה פרנקל, אף היא תושבת כרמי־יוסף, נתקלה בשנת 1992 במודעה שפרסמה נודל: דרוש ציוד לתינוק עבור עולים שהגיעו חסרי כול. "בדיוק נולד לי בן, ורכשתי עבורו המון דברים", מספרת פרנקל. "לקחתי מחצית ממה שקניתי, העברתי לאידה, ומאז נוצר בינינו קשר. התגייסתי איתה לכל מיני משימות לטובת עולים".

כשבנה של פרנקל ערך עבודת שורשים על משפחתו, התגלגלו לידיו כמה כתבות ברוסית על ההתקוממות היהודית במחנה ינובסקי – מחנה עבודה שהוקם בתקופת הכיבוש הנאצי בפאתי העיר לבוב שבפולין (היום באוקראינה) – והוא ביקש את עזרתה של נודל לצורך הבנת הטקסט. "המאמר הזה תפס אותה מאוד", מספרת פרנקל. "הייתה שם ביקורת על המתקוממים, שמעשיהם עלו בדם של אחרים, ומצד שני הוסבר שם שהיהודים בגטאות לא התמרדו פיזית, כי הם עשו דברים אחרים כמו לכתוב ספרות. היו אנשי רוח שלמרות האיסורים נפגשו וקיימו דיונים וכתבו שירים, וזו הייתה צורת ההתקוממות שלהם. אידה לא הסתפקה בתרגום פשוט, אלא עבדה במשך ימים כדי לתרגם את המאמר בצורה המדויקת ביותר. התפתח בינינו דיון פילוסופי על מהי התקוממות ומהי הרוח היהודית. היא העריכה מאוד אנשים שהעזו להילחם בכל דרך והניעו מהלכים גדולים בהיסטוריה, כמו שעשו היא וחבריה".

לדברי פרנקל, אפשר היה לחוש אצל נודל תסכול מסוים. "באופייה היא הייתה לוחמת, אבל כאן היא לא פעלה, היא רצתה לנוח. היא הייתה נחבאת אל הכלים. רק פעם בשנה היא הייתה מגיעה לאירוע גדול: התפילה ביום כיפור".

בשנותיה בארץ לא הצליחה נודל למצוא לעצמה מקום עבודה, בין השאר בשל בריאותה הלקויה. "הרבה פגישות, הרבה צילומים ושום עבודה", סיפרה בריאיון למעריב. "שיחקו בי כמו בבובה. 17 שנה לאחר שהפסיקו לי ברוסיה את העבודה ככלכלנית, לאחר שביקשתי לצאת לישראל, לא יכולתי למצוא עבודה גם בארץ. מי היה לוקח אותי בגיל 56? הרי מעל גיל 45 אין כאן סיכוי. לכל היותר היו נותנים לי לשטוף רצפות או לטפל בילדים".

בשונה מנתן שרנסקי או יולי אדלשטיין – אסירי ציון לשעבר שהחליטו לרוץ לכנסת – נודל גם לא מינפה את עברה כדי להיכנס לחיים הציבוריים. "היא הגיעה לארץ בגיל מבוגר ולא רצתה לעסוק בפוליטיקה", אומר אחיינה. "היא אולי הייתה יכולה להתבסם מהמעמד, אבל זה לא היה בשבילה. כדי להיות פוליטיקאי אתה צריך מידה לא קטנה של צביעות, ואילו אידה תמיד הביעה דעה עצמאית, ולא פחדה. היא מתחה ביקורת על השמאל, וגם הימין חטף ממנה".

בריאיון למעריב ב־2017, למשל, מתחה נודל ביקורת על כשליה של מדינת ישראל בקליטת העלייה. "מהר מאוד הבנתי מי זה אריאל שרון“, סיפרה על ראש קבינט הקליטה בראשית ימי העלייה ההמונית מרוסיה. "ב־91' באתי אליו עם קבוצה גדולה של מדענים ומהנדסים עולים. אמרתי לו שיש להם המון פטנטים שהם לא רצו לתת לרוסים את העונג ליהנות מהם. שרון חייך, הצטלם איתם והצביע על אחד מאנשי הלשכה שלו. 'זה המזכיר שלי', אמר, 'תנו לו את כל הדוקומנטים'. עד היום אנחנו מחכים לתשובה.

"ואיזה בתים הוא סידר לעולים? אנשים לקחו משכנתא עם ריבית גבוהה, וקיבלו בתים כמו קרטון, שהטרמיטים אכלו אותם. זה אותו שרון שסידר לנו אחר כך את ההתנתקות. מה יצא לנו מזה שברחנו מעזה? קסאמים על שדרות. איזו מדינה בעולם הייתה סובלת מצב כזה ושותקת, ועוד נותנת אדמה לאויב? נהיינו פחדנים וחלשים, ובעולם לא מרחמים על חלשים".

למרות התרחקותה מפוליטיקה, היא לא הדירה את רגליה מפעילות ציבורית ומהפגנות. בין השאר השתתפה במאבק למען שחרורו של יונתן פולארד, ובשנות התשעים הקימה את ארגון "אם לאם", שפעל למען ילדים של עולים ושל אמהות יחידניות בפריפריה. "הלב שלי עם הילדים האלה", סיפרה. "הם גרים בשכונות, ולרובם אין כסף כדי לנסוע באוטובוס למקומות שבהם יש מתנ"סים ומרכזי למידה. אז הבאנו את הפעילות אליהם, ואגב כך הצלנו אותם מאלימות. לא קיבלתי תמיכה ממשלתית בפעילות הזו. נעזרתי בארגונים נוצריים מאמריקה ומסקנדינביה. אמרתי להם שאם הם לא מיסיונריים, אשמח שנעבוד יחד".

האחיין יעקב פרידמן: "היא עשתה את מה שהאמינה בו. המהות של חייה הייתה לעשות טוב לאחרים ולמדינה שהיא אהבה כל כך. כשמתחה ביקורת היא לא דיברה מתוך אכזבה מהמדינה – כפי שניסו להציג זאת – אלא השמיעה את דעתה על בעיות קיימות, וניסתה לפתור אותן"

"אלה היו ילדים מהפריפריה שהוריהם נאלצו לעבוד המון שעות כדי להתפרנס", אומר פרידמן. "אידה הקימה להם מעין בית ספר של אחר הצהריים, עם לימודי מוזיקה והעשרה במקצועות ליבה, כדי שיפסיקו להסתובב ברחובות. היו ילדים שרצו חוגי התעמלות או אגרוף, ואידה דאגה להם למדריכים. היא פנתה לכל מי שאפשר, הגיעה אל ראשי ערים וביקשה מהם להקצות לפעילות הארגון מרחב ציבורי – מקלטים, חדרים, אולמות ספורט. אם היה צריך להגיע לנשיא המדינה, היא הגיעה גם אליו. הפעילות יועדה בעיקר לעולים מברית המועצות, ופעמים רבות אידה נלחמה מול מנהיגים מקומיים מעדות המזרח, שלא רצו לסייע לה. היא פעלה כל עוד הייתה יכולה לעשות זאת, וכל עוד הצליחה לגייס כספים לטובת אותה אוכלוסייה".

"עבדתי בקריית־גת כמורה לעברית, ונתתי שיעורי עזר לילדים של הפרויקט הזה", מספרת יהודית לוין. "התמכרתי לעבודה עם אידה. הילדים היו חשובים לה. אותן אנרגיות שהיא השקיעה בעבר באסירי ציון, היא נתנה עכשיו לילדים. אידה ליוותה כל אחד מהם באופן אישי. כמה מהבגדים שקיבלה כתרומות היא הביאה לי. כל בגד כזה יקר לליבי ואני שומרת עליו".

קרקס ליד הקבר

לאחר עשר שנות מגורים בכרמי־יוסף, עברה נודל לעיר רחובות, לבניין ברחוב הדר 6. "כשעברתי לבניין הזה ניגשה אליי אישה קטנטונת ושאלה אם אני צריכה עזרה", מספרת ירושה זויה אברהם, שכנתה של נודל. "אמרתי לה שאני מעבירה חפצים כבדים, והיא ענתה 'אז אני אקח מה שקל לי' והתחילה להרים אגרטלים. הייתה טבועה בה אהבת אדם. בהתחלה לא זיהיתי אותה. ראיתי אותה כמובן בטלוויזיה יורדת מהמטוס כשהגיעה לארץ, אבל שם היא נראתה לפחות מטר שמונים".

מהר מאוד הפכה השכנה המבוגרת לחברה טובה ולמקור השראה עבור אברהם ובנה עברי, נער הנמצא על הרצף. "מבחינת הבן שלי זה היה וואו. בכל מקום הוא השוויץ שהוא שכן של אידה נודל. בהתחלה היא לא סיפרה את הסיפור שלה, אבל בהמשך היא התארחה אצלנו בשבתות והעלתה זיכרונות. היה כיף לדבר איתה, ואנחנו מצידנו השתדלנו להזמין אותה ולארח לה לחברה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02112_49_16-4-750x484.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"היא אהבה מאוד שהכנתי כוסמת, זה הזכיר לה את הבית. הייתי שולחת לה מדי פעם קערה עם מאכל כלשהו, והיא תמיד החזירה אותה מלאה בשוקולד או הראתה תשומת לב בצורה אחרת. הייתה לה רגישות גדולה. היא העניקה לעברי חלילית, ותמיד אמרה לי 'את בסדר, את עושה איתו עבודה טובה'".

לדברי אברהם, נודל ברחה מפרסום – אך גם הצטערה על שנשכחה מלב. "אני פעילה במרכזים של צדק חברתי ברחובות, ולאירוע שלנו בחנוכה הזמנו את אידה בתור אורחת כבוד, שתדליק את הנרות. כשביקשנו לשמוע ממנה את סיפורה, היא אמרה 'אני אישה זקנה, אין לי מה לספר. אתם הצעירים צריכים לנהל את החיים במדינה'. כואב לי שהדור הצעיר לא מכיר אותה. זה פספוס גדול, וגם אידה שיתפה בתחושה הזו. לא פעם היא אמרה לי: 'מלבד המשפחה, איש אינו שואל עליי או מתעניין בשלומי'".

"ההזדקנות שלה הייתה עצובה", אומרת פרנקל. "זכרתי אותה בתור אישה שמשנה עולמות, אבל בשיחות המאוחרות איתה הרגשתי שהניצוץ שלה כבה איפשהו בדרך. היא הבינה שהיא כבר לא יכולה לשנות דברים. זאת הפרשנות שלי".

בשנים האחרונות לחייה התגוררה נודל בחולון, סמוך לאחיינה. "היא סבלה מדמנציה והייתה לה מטפלת צמודה. בשבועות האחרונים מצבה הידרדר עוד יותר, אבל לא צפינו שזה עומד לקרות", אומר פרידמן על מות דודתו. "בלוויה היה חשוב לנו לא לתת במה לפוליטיקאים. כל מי שמוצא לנכון לכתוב משהו או לדבר עליה, אני מכבד את זכותו לעשות זאת, אבל לא רציתי שהלוויה עצמה תהפוך לקרקס פוליטי. אלו לא האנשים שהיא הייתה בקשר איתם, ואין סיבה שהם יקבלו במה ליד קברה.

"מי שהגיעו ללוויה הם האנשים שהשם 'אידה נודל' לא סתם אומר להם משהו. אלה אנשים שהיא הייתה מעורבת בחיים שלהם, והם היו קרובים אליה. בשבילנו היא לא הייתה רק סמל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post האישה שהצליחה לנצח אימפריה, ואז נשכחה מלב: פרידה מאידה נודל appeared first on מקור ראשון.

"קל ונוח לשפוט את המקרה שקרה לאבא שלי בדיעבד, בחדר ממוזג ועם קפה ביד, אבל בשתים־עשרה בלילה, כשאתה בקרוון מוקף ברעולי פנים – זה אחרת". כך סיכם השבוע, זמנית, בן שיף, בנו של אריה שיף, תושב ערד בן 70, שלפני ארבעה שבועות ירה בפורץ שפרץ לרכבו ופצע אותו אנושות. מיד לאחר הירי התקשר שיף למשטרה והזעיק אמבולנס, אך הפורץ – מוחמד אל־אטרש, תושב הפזורה הבדואית ובעל עבר פלילי עשיר בתחום עבירות הרכוש – מת מפצעיו בבית החולים. שיף שוהה כרגע במעצר בית באילת, וממתין לשימוע לפני הגשת כתב אישום, שאמור להתקיים בשבוע הבא. בינתיים פורסם שבכוונת פרקליטות מחוז דרום להאשים אותו בעבירת רצח.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– החלום של אסתר הורגן ז"ל התנפץ ברצח בלב היער

– סגירת מסחר והשבתת האיים הירוקים: כך ייראה הסגר השלישי

– הרשת סוערת: האם ראש המועצה העמיד פנים שהתחסן?

בן שיף, הבן הצעיר במשפחה, הסכים להתראיין השבוע, בפעם הראשונה מאז האירוע, אך בהוראת עורכי הדין של אביו לא התייחס לפרטי המקרה. "אבא שלי חי את חייו בשלווה ובעשיית טוב שהופרעה מדי פעם, אבל זו שגרת חיינו", הוא מספר. "לא מזמן דיברתי עם חבר שלא גר בערד וסיפרתי לו שפעם בשנה או שנתיים פורצים אלינו וגונבים, והוא הסתכל עליי בעיניים מבועתות. זה מה שאני מכיר וזה נראה לי נורמלי, אבל מתברר שלא".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_25_58-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שיף הבן מונה את רשימת הפריצות שחוותה המשפחה לאורך השנים: ארבע פריצות שהסתיימו בגניבת רכב, שתי פריצות לתוך הבית, שתי פריצות לרכב שנכשלו, ושני מקרי גנבה של רכבי אורחים שהתארחו בביתם. "הפריצה הקודמת הייתה באפריל 2019, אז גנבו לאימא שלי רכב יונדאי חדש שהיה אצלה רק ארבעה חודשים. כשקנינו לה רכב חדש חברת הביטוח לא רצתה לבטח אותו, ולקח לנו זמן למצוא חברה אחרת שתסכים".

ובכל זאת, למרות ריבוי הפריצות, לשיף ברור שאילו אביו ישן בביתו במוצאי שבת לפני ארבעה שבועות, האירוע היה מסתיים אחרת. "זה צירוף של אירועים שהתגלגלו לסיטואציה שנוצרה. ההורים שלי טסים בכל שנה לאחותי שמתגוררת בגואטמלה. השנה בגלל הקורונה הם לא טסו, והחליטו להשתמש בכסף כדי לשפץ את הבית. השיפוצים כמעט הסתיימו, ובינתיים הם ישנו בקרוון הנגרר שלנו שמשמש את אבא גם כחדר טיפולים נייד. אבא ישן בקרוון לצידה של אימא שלי, וכשהגנבים הגיעו הוא הרגיש סכנה לחייו ויצא החוצה".

ראש עיריית ערד, ניסן בן־חמו: "אם הפורץ נכנס לעיר, נכשלנו. צריכים לתפוס אותו כשהוא במיטתו, ולמשטרה יש היכולת המודיעינית לעשות את זה. אם הוא היה מוכר למשטרה, איך הוא ישן בלילה בשקט?"

בשלב הזה שיף עוצר ולא יורד לפרטים, אבל הוא מאמין שלאחר השימוע אביו לא יואשם ברצח. "אנחנו בימים של ערפל, אבל אנחנו מתפללים ומאמינים בצדקתו ובחפותו לגבי האופן שבו הוא פעל בסיטואציה שנוצרה. נגיע לשימוע מוכנים, ננסה לשכנע את הפרקליטות, ונקווה שעורכי הדין יצליחו להוציא את הצדק לאור".

בינתיים מספר הבן על תמיכה שאביו מקבל מתושבי ערד ומכל רחבי הארץ, ועל קמפיין גיוס כספים למימון התמיכה המשפטית שמתנהל תחת הכותרת "כולנו אריה שיף". "אנחנו באמת מאמינים שזה היה יכול לקרות אצל כל אחד בבית, ושכל אחד עלול להתמודד עם השאלה אם הוא הולך להיות נפגע עבירה או עבריין".

איש של התנדבות

אריה שיף הוא דמות ותיקה ומוערכת בעיר ערד בזכות פעילות ההתנדבות הענפה שלו. לאחר קריירה צבאית בחיל האוויר הגיע לעיר עם משפחתו בשנת 1991, בעקבות עבודתו בניהול של כמה תחנות דלק בדרום. בשנת 1997 נהרג בנו הבכור עופר בתאונת דרכים, ומאז השתנו חייו. שיף עשה הסבה מקצועית לתחום הרפואה המשלימה, ובמקביל החל להנציח את בנו במגוון דרכים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2018_25_58-12-750x578.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"החלטתי שאני כאן בשביל החיים ובגלל שיש בשביל מי ובשביל מה. אני ממשיך לחיות כיוון שיש בית, אישה ועוד שלושה ילדים", אמר בעבר בריאיון לאתר של גמלאי צה"ל. שיף הקים בערד אוהל אירוח למטיילים בשביל ישראל, ואלפי "שביליסטים" זכו לקבל בו מקלחת ומקום לינה חינם. הוא הקים בערד גם פארק לזכר בנו ובו מתקני כושר וספרייה. שיף החל להתנדב בארגון אור ירוק ובעמותות יד שרה וידידים, זאת לצד התנדבות ארוכת שנים במשטרת ישראל שבגינה הוא גם החזיק באקדח ברישיון.

"כמתנדב ותיק במשטרה הוא התייצב בכל מקום", מספר בן. "זה במהות שלו. לפני שלוש שנים, כשנרצח בערד החייל רון קוקיא, הוא היה הראשון שהגיע לזירה ועמד שם שעות כדי לחסום רכבים. לא מזמן פרצה שריפה בבית כתוצאה מזיקוקים, והוא מיד נכנס פנימה. בסגר הראשון של הקורונה הוא יצא מהבית עם מסכה וכפפות, העמיס את הרכב במזון והלך לחלק לאנשים שגרים לבד. כעסנו עליו ואמרנו לו 'אבא אתה בן 70, תשמור על עצמך'".

לשיף הבן יש טענות כלפי משטרת ישראל שלא פעלה מספיק כדי למנוע את האירוע הטרגי. "החזרה של הגנבים לאותה כתובת היא כישלון של המשטרה. במקום שהמשטרה תגיע קודם למיטה של הגנב, הגנב הגיע למיטה של אבא שלי. לא מתקבל על הדעת מצב כזה שאדם ישן עם אקדח. זה לא עניין של רכוש, זה לחיות תחת טרור. המשטרה עדיין לא תפסה את שני חברי החוליה האחרים, אולי יש להם סדר עדיפויות אחר".

לפני 12 שנים עבר בכנסת "חוק דרומי", הפוטר מאחריות פלילית מי שפעל נגד פורץ שחדר לביתו. ההצעה התקבלה על רקע פרשת החוואי שי דרומי שירה למוות בבדואי שפרץ לחוותו. על פי החוק, לא יישא אדם באחריות פלילית "למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/מקסים-אוקנין-צילום-מילדה-רוקייטה-750x654.jpeg 750w" sizes="(max-width: 801px) 100vw, 801px" />

הבעיה של אריה שיף היא שהפורצים פרצו לרכבו ולא לביתו. בנו משוכנע שצריכים לתקן את החוק. "צריכים להגיע למצב שהחוק יהיה ברור יותר ולהוסיף לו תיקון. היום בשביל לפתוח באש צריך שלפורץ שמולך תהיה כוונה ברורה, אבל אדם שמגיע רעול פנים באמצע הלילה – זה אומר מה כוונתו. מטילים על נפגע העבירה את האחריות לברר אם הפורצים ירצחו אותו או רק יגנבו ממנו, וזה אבסורד שאדם צריך לעסוק בשאלות כאלה. אני לא משפטן ולא פוליטיקאי, אבל המקרה של אבא שלי הוא לא המקרה הראשון. אם לא נתמודד עם השאלות האלה, הוא גם לא יהיה האחרון". מאז האירוע, מספר שיף, אביו כאוב מאוד. "אבא הוא אדם שעוסק בריפוי, ומאוד לא נוח לו עם האירוע הזה. הוא יחיה את זה כל חייו וחבל, כי הוא האדם האחרון שמגיעה לו משקולת כזו על הלב".

עורך הדין ששי גז, שמייצג את אריה שיף, מאמין שיצליח לשנות את כוונת הפרקליטות להאשים את שיף ברצח. "למיטב ידיעתי והבנתי, זה לא המקרה. אנחנו מצידנו חותרים לכך שלא יוגש כלל כתב אישום, כי אנחנו חושבים ומאמינים שזו התגובה שהוא היה צריך להגיב בנסיבות העניין. הוא לא התכוון לפגוע באדם, אלא פעל מתוך הגנה עצמית כדי למנוע פגיעה בעצמו, באשתו וברכושו".

עו"ד גז משוכנע שאף שהפריצה לא הייתה לבית אלא לרכב, עדיין נשקפה סכנה לבני הזוג: "אשתו של אריה הייתה בתוך הקרוון וראתה רכב עם פורצים. אחד מהם ירד מהרכב ופרץ לרכב שלהם, ושניים היו ליד הקרוון. אריה ירה ירייה אחת לכיוון הרכב של הפורצים וירייה אחת לכיוון הרכב שלו כי הוא חש סכנה. לפרקליטות יש שיקולים אחרים. הם טוענים שהסרטון שיש בידיהם הוא לטובתם כי הוא מראה שאריה התכוון לפגוע באדם. אנחנו טוענים שלא היה ולא נברא. אדם מתעורר בשעה מאוחרת בלילה, וכשזה מה שהוא רואה מול עיניו הוא מגן על עצמו. מפה ועד האשמה ברצח המרחק גדול מאוד". גז מעריך שהתיק של שיף יועבר להתייעצות מפרקליטות המחוז לפרקליטות המדינה, ורק שם תינתן ההחלטה על סעיפי כתב האישום.

להחמיר את הענישה

גם ראש עיריית ערד ניסן בן־חמו מתייצב לצד שיף. "אני תומך באריה תמיכה מלאה", הוא אומר. "אני לא חושב שבדיעבד אנחנו יכולים לשפוט איך היינו מגיבים. רק בשבוע האחרון ראינו חייל בסיירת גולני שעומד מולו מחבל עם בקבוק תבערה, ואתה רואה את ההססנות. אפשר להגיד שזה קשור ואפשר להגיד שלא, אבל בכל מקרה קשה לשפוט את האדם בסיטואציה כזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 807002-e1608795131868.jpg 642w" sizes="(max-width: 533px) 100vw, 533px" />

בן־חמו מבהיר שהמקרה של שיף אינו מלמד על מצב הפשיעה בערד. "האירוע הטרגי הזה היה יכול לקרות בכל מקום אחר. כשמסתכלים על הפעילות העבריינית בעיר, ערד נמצאת ברף התחתון בכל מחוז הנגב, עם 33 פריצות לרכב ו־22 פריצות לבתים בשנת 2020, וירידה של 20% משנת 2018, שבה התחלנו להפעיל עם משטרת ערד את השיטור העירוני. הניסיון לתאר כאן מערב פרוע שבו כל אחד שולף נשק ויורה במי שבא לו, הוא עיוות של הנתונים. כולנו מגדלים פה ילדים והם מסתובבים בכל שעות היום ולא מרגישים מאוימים. זה אירוע נקודתי שצריך לטפל בו".

מקסים אוקנין הוא תושב ותיק בערד, בעבר סגן ראש העיר וממלא מקומו, וכיום מנהל משרד לייעוץ אסטרטגי. גם הוא משוכנע שהסיטואציה שאליה נקלע שיף הצדיקה את תגובתו. "אי אפשר לצפות מאדם בן 70 לפעול אחרת כששלושה רעולי פנים מפתיעים אותו באישון לילה כשהוא ישן בקרוון סמוך לרכב שנפרץ".

השאלה היא איך שומרים על איזון בין הגנה עצמית למציאות של מערב פרוע וירי בכל מקרה של עבירת רכוש.

"זה באמת דורש איזון עדין, אבל צריך להבין שהאירוע הטרגי הזה הוא ייחודי ולא פריצה רגילה. אריה ישן מחוץ לבית, וכשאתה נתקל בשלושה רעולי פנים שאחד מהם נכנס לרכב – זו לא עוד פריצה. זו סיטואציה שבה אתה חושש לשלום אשתך שישנה לצידך בקרוון ואתה צריך לשמור עליה. מעבר לכך, אריה הוא לא עוד בן אדם מהיישוב אלא אחד שיודע לתפעל אירוע ולירות בנשק".

הבן, בן שיף: "אבא הוא אדם שעוסק בריפוי ומאוד לא נוח לו עם האירוע הזה. הוא יחיה את זה כל חייו וחבל, כי הוא האדם האחרון שמגיעה לו משקולת כזו על הלב"

אוקנין מקווה שהמקרה של שיף יסייע בהרתעת פורצים בעתיד. "המשפחה של הפורץ התייחסה לאירוע הזה כאל תאונת עבודה, אחיו אמר שהוא הלך לעבודה… אבל אין דבר כזה. כתושב ערד והנגב אני חושב שכל אדם, בדואי או יהודי, שבא רעול פנים באמצע הלילה כדי לבצע פשע צריך לקחת בחשבון שהוא לא יצא שלם מהסיטואציה הזאת. צריך לזכור שהיה מדובר פה גם בארכי־פושע עם גיליון הרשעות ארוך, כך שעל אחת כמה וכמה שהוא לא היה צריך לצאת שלם מהאירוע".

כ־25 אלף תושבים מתגוררים בערד. בעיר כסייפה השכנה מתגוררים כ־19 אלף תושבים, ובפזורה הסמוכה לערד מתגוררים כעשרת אלפים בדואים נוספים. המאזן הזה והעובדה שערד היא היישוב היחיד באזור שיש בו תשתיות ושירותים של עיר, יצרו מציאות מורכבת שבה אף שמדובר בעיר יהודית, בתחום המסחר והשירותים ערד מתנהלת כעיר מעורבת לכל דבר. הפורץ אל־אטרש אינו מתגורר בפזורה הבדואית הסמוכה לערד אלא באזור צומת שוקת, ואוקנין אינו חושש שהאירוע יפגע במרקם היחסים עם השכנים הבדואים. "יש כלכלה מקיימת בינינו לבינם. למרות המורכבות והרגישות, ערד כבר הוכיחה שהיא יכולה להכיל מערכת יחסים טובה ומכילה עם הבדואים שלצידה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/אריה-שיף-במרכז-e1608795085833.jpeg 354w" sizes="(max-width: 385px) 100vw, 385px" />

כמו ראש העיר גם אוקנין סבור כי הפריצות החוזרות ונשנות לביתה ולמכוניותיה של משפחת שיף, אינן מלמדות על רמת הביטחון האישי בערד. "ערד היא בסך הכול עיר בטוחה. הנתונים שלנו יותר טובים מכל יישוב אחר בנגב. רמת הפשיעה וגם רמת האלימות מהמגזר בדואי נמוכות בהשוואה לשאר יישובי הנגב, על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים. הרכב שאליו פרצו היה טנדר ארבע על ארבע והרכבים הללו מועדים לפורענות, אבל זה לא אומר שנגזר על בעליהם שיפרצו להם כל היום. בנוסף, משפחת שיף מתגוררת בשכונת רותם שהא שכונה מזרחית שגובלת ביציאה הצפון־מזרחית של ערד בואכה דרום הר חברון, לא הרחק מציר ההברחות, ולכן זה אזור 'מזמין' יותר לפריצות מאזור רגיל. מובן שאפשר היה לשמור יותר, ובהקשר הזה אני בא בטענות למשטרה שצריכה להגדיל את כוח האדם שלה בערד; העיר שלנו מרוחקת 12 ק"מ מהקו הירוק, ואנחנו צריכים לקבל מענה הולם גם ממשטרת ישראל וגם ממשמר הגבול".

ראש העיר בן־חמו אומר כי העירייה תחזק את מערך המצלמות והשיטור העירוני, וגם לו יש תביעות מהמשטרה. השבוע הוא קיים ישיבה עם מפקד המשטרה החדש של ערד שנכנס לתפקידו בחודש האחרון, ודרש לראות פעילות התקפית. "אם הפורץ נכנס לתחומי העיר, נכשלנו. צריכים לתפוס אותו כשהוא במיטה שלו, ולמשטרה יש היכולת המודיעינית לעשות את זה. אם הוא היה מוכר למשטרה, איך הוא ישן בלילה בשקט?"

לבן־חמו יש טענה גם כלפי מערכת המשפט שמקילה בענישה של הפורצים. "כשגוזרים על פורץ כזה חודש מאסר, הוא יושב בכלא ואז חוזר ופורץ ומרוויח על כל גנבה עשרת אלפים שקל, וזה משתלם לו. הדלת המסתובבת הזאת מביאה למצב שבו אנשים עובדים בפריצות. ברגע שרף הענישה יעלה משמעותית – זה ישתנה. בארה"ב על עבירה שלישית מאותו סוג, העונש קופץ פי ארבעה, וכך יוצרים הרתעה".

The post "המקרה של אבא שלי יכול לקרות לכל אחד" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... gosh-katif-ve-750x234.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מעקירת כפר דרום שהתרחשה היום, י"ג אב, לפני 15 שנה, ייזכר בעיקר הקרב על גג בית הכנסת של הישוב. תמונות המפגינים הרטובים על הגג והשוטרים הצבועים המטפסים, נכנסו לספרי ההיסטוריה ממש כמו שתמונות הקצף הלבן על גגות בנייני ימית הפכו לתמונות המפורסמות של פינוי סיני. אבל מה באמת קרה שם על הגג בכפר דרום?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מחכים לבג"ץ: שכניו של רה"מ מיואשים מההפגנות

– "בשבילי הר הבית אינו דמיון, זו הר שבו חשים את ההיסטוריה היהודית"

– הרווקים הדתיים נקרעים בין ערכי המערב לציפיות המשפחה

אם שואלים את המשטרה ואת כלי התקשורת היה שם מאבק אלים וחוצה קווים בין מפגינים לשוטרים. כותרות העיתונים למחרת דיווחו על חומצה שהושלכה על השוטרים, ידיעה שהופרכה לאחר מכן, אבל לא זכתה לאותה תשומת לב תקשורתית. במציאות, הקרב על גג בית הכנסת של כפר דרום היה יותר הצגה מאשר מאבק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0615192158004-750x481.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 615192158004-1140x731.jpg 1140w" sizes="(max-width: 1592px) 100vw, 1592px" />

כמה דקות לפני שקיעת החמה של אותו יום, הגיע אחד ממפקדי הכוחות המפנים לרב היישוב, הרב אביק שרייבר, ואמר לו בצורה נרגשת ולא אמינה במיוחד: 'הרב, יש למעלה נפגעים, אנחנו חייבים לעלות לגג. תעלה בבקשה עם המנוף והמכולה ותבקש מהם לסיים את העניין'. הרב שרייבר והאנשים מסביבו סירבו להתרגש. הם התרשמו שהשוטר מגזים קצת בתיאור המצב על הגג כדי לסיים את הפינוי לפני החשיכה. הרב שרייבר התקשר לחבר'ה על הגג ושאל אותם: אתם מסכימים שנעלה לגג, נבקש מכם לסיים את ההתבצרות, ונסיים את הכול בשירה וריקודים, או שאתם רוצים למשוך את המאבק אל תוך הלילה? התשובה מהגג הייתה: תעלו. כך למעשה הסתיים המאבק הסוער ביותר של ההתנתקות.

צריך לומר ביושר: גם אם המתבצרים על הגג היו מושכים את מאבקם אל תוך הלילה, לא הייתה לכך משמעות גדולה. בשעה שהרב שרייבר עלה לגג בית הכנסת, פונו כבר רוב מתיישבי כפר דרום מבתיהם, ולמעשה, פונו גם רוב מוחלט של המתיישבים מכל יישובי הגוש. התמשכות המאבק על גג בית הכנסת לא הייתה מעכבת בצורה משמעותית את ביצוע ההתנתקות. בנוסף, המאבק על גג בית הכנסת היה יכול להסתיים עוד קודם אם הצבא היה רוצה בכך. במשך כל שעות היום, נתנו הכוחות המפנים לנוער להמשיך בהתבצרותם על הגג בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. ניסיונות הפריצה הראשונים לבית הכנסת החלו רק בשעה 17:00 והסתיימו תוך פחות משלוש שעות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0603090834041-750x524.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המפגינים מצדם רצו לשדר מסר שאת כפר דרום לא מפנים בקלות, הם רצו לייצר תמונות דומות לפינוי ימית וליצור סצנת מאבק שתצרוב את התודעה הלאומית אבל גם הם לא התכוונו לחצות קו אדום. כמאתיים איש שהו על הגג ומתוכם רק עשרות בודדות ניהלו את המאבק בשוליו, באזור בו התמקדו המצלמות. חלק לא מבוטל מהשוהים על הגג כלל לא ידעו לקראת מה הם עולים כשטיפסו לגג בשעות הבוקר. בסוף תפילת שחרית, כשהחיילים החלו לחדור ליישוב, קראו המנהיגים במקום לנערים שבתוך בית הכנסת למלא את הגג ורק אחר כך למלא את חלל בית הכנסת. 'יש עוד מקום על הגג' צעקו בבית הכנסת. סביר להניח שאלו שנענו לקריאה לא תארו לעצמם שבניגוד לחבריהם בתוך היכל התפילה, הם ימצאו את עצמם בסוף היום אזוקים בדרכם לבית המעצר.

בתצהיר שכתב הרב אביק שרייבר, שלושה ימים לאחר העקירה, הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי המשטרה שלטענתו הפרה את הסיכומים שסיכמה עם המפגינים במקום. לטענת הרב, המשטרה התחייבה להכחיש את השלכת החומצה ולא עשתה זאת. המשטרה התחייבה שלא לעצור את השוהים על הגג, ובסופו של דבר עצרה את כולם. המשטרה גם אישרה לתושבים לקיים תפילת ערבית בתוך בית הכנסת, אך לאחר מכן מנעה מהם להיכנס לבית הכנסת. רק לאחר התערבות מצד תא"ל עימאד פארס אושרה בסופו של דבר התפילה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201501_21_37-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ואחרי הכול צריך לזכור שעבור תושבי כפר דרום, בית הכנסת של הישוב לא היה סתם זירת מאבק. זה  מבנה שנבנה במשך שנים בעמל והשקעה כספית גדולה לזכר קדושי כפר דרום שנרצחו בפיגועי הטרור, ונחנך ברוב עם ביום העצמאות שלפני העקירה. התמונה שאני לקחתי מבית הכנסת לא הייתה תמונת המאבק הצבעונית על הגג אלא מראהו של אלישיב ביטון, בנו של גבי ביטון הי"ד שנרצח בפיגוע אוטובוס הילדים, ממרר בבכי על רצפת בית הכנסת בחושך מוחלט, כשברקע נשמע קולה של תפילת ערבית האחרונה.

The post מה באמת קרה על גג בית הכנסת בכפר דרום? appeared first on מקור ראשון.

הבית // משאית. לשעבר משאית לחם. 20 מ"ר של ה"ארגז", המחולק לחדר שינה, מטבח וסלון, ושירותים ומקלחת המחוברים למכל מים "שנמצא מתחת למיטה", ובו 700 ליטר מים "שמספיקים בדרך כלל לשבועיים". החשמל סולארי.

מקום // במשך השבוע הם משתדלים להתמקם בעיקר בשדות הפתוחים של השרון, כדי להיות קרובים לילדים ולנכדים. בסופי שבוע הם נוסעים לטיולים מרוחקים יותר, במדבר יהודה או בצפון. "אנחנו חיים ככה כבר שלושה חודשים, ופרק הזמן הכי ארוך שחנינו במקום אחד היה חמישה ימים. אנחנו לא צריכים חיבור לתשתיות, לא צריכים חניון מסודר, ורק שואפים למקום חוקי ומסודר, שטח אדמה שיוקצה לחניה ושלא נצטרך לחפש את עצמנו בכל פעם מחדש".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/1E6A7032-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שיפוץ // המשאית נבנתה במשך שמונה חודשים לפי התכנון והליווי של ורד, כך שתתאים בדיוק למידותיהם. ורד: "התכנון מוקפד מאוד בגלל השטח הקטן, וכל סנטימטר נוצל באופן מיטבי. זה הבית שלנו, אין לנו בית אחר. כשתכננתי אותו מה שעמד לנגד עיניי היה שהוא ייתן לנו תחושה של בית, ולא של קרוואן בטיול. אני מאוד שמחה על התוצאה.

"המושג בית מבחינתי היה תמיד חשוב, בגלל המקצוע שלי והאהבה לאסתטיקה. חשוב לי להשקיע בבית, ולכן יש פה תמונות על הקירות ומנורות מיוחדות של המעצב יהודה אוזן, שאני אוהבת מאוד. חשוב לי להרגיש שחם ונעים בתוכו למרות שהוא על גלגלים. חשוב גם שכשהנכדים באים לבקר, הם ירגישו בנוח ויהיה להם איפה לישון. הם נשארים לישון לא מעט".

בוקר טוב // הם מתעוררים לקול ציוץ הציפורים, סביב שש בבוקר. אייל: "אני בגיל שאני מתעורר בכל בוקר באותה שעה, זה כבר הרגל". הוא שותה תה עם לימון ואוכל עוגיות. ורד קמה מעט אחריו. מדי פעם הם יוצאים להליכה משותפת באוויר הצח. אחרי שהם שותים יחד קפה כל אחד פונה לעיסוקיו. ורד עובדת בדרך כלל על המחשב בבית, ואייל בימים רגילים נוסע לעבודתו בקיבוץ רמת־הכובש.

אוכל // הם אוכלים הרבה אוכל מבושל, בדגש על ירקות ופירות. הם מבשלים בגז ובתנור. "אנחנו יכולים לארח פה בכיף גם ארוחה של עשרה אנשים. אין צמצום, החיים מתנהלים רגיל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 021/01/1E6A7054-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/1E6A7054-750x741.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 021/01/1E6A7054-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 972px) 100vw, 972px" />

פרנסה // ורד מתכננת בתים, ומדגישה פונקציונליות ואסתטיקה. אייל עובד בתחום המחשבים: "אני תומך מרחוק במי שנתקע ולא מסתדר עם המחשב. יש לי אפשרות לעבוד מהבית, וזה יתרון לא נורמלי, בטח בתקופה הנוכחית".

ג'וק // ורד גדלה ברמת־השרון. בגיל 14 עברה לבדה להתגורר בקיבוץ משגב־עם: "היה לי ג'וק בראש, לעבור לגור בקיבוץ. ההורים שלי לא רצו לשנות את דרכם רק בגלל הבת הפסיכית שלהם, אז עברתי לבד וגרתי שם עד אחרי הצבא". כשהשתחרר מהשירות יצאה לטיול ארוך בחו"ל, ואז למדה ועבדה כאדריכלית ומעצבת פנים.

פרק א' // עם בעלה הראשון, איש צבא, היא הביאה שני ילדים (כיום יש לה גם שני נכדים). הם גרו בתל־מונד עד שהתגרשו, ומכרו את הבית. "זה היה בית עצום, 230 מ"ר על מגרש גדול, הכי רחוק מצורת המגורים שלי עכשיו". לאחר הגירושין עברה להתגורר בדירות שכורות, בתחילה בכפר־יונה ואז בכפר־סבא.

עוזב קיבוץ // אייל גדל בכפר־סאלד. בצבא שירת בחיל המודיעין, בפיקוד צפון. הוא עזב את הקיבוץ, עבר לגור ברעננה, ולמד מחשבים. הוא התחתן, נולדו לו שני בנים, התגרש ועבר להתגורר בכפר־סבא.

פרק ב' // הם למדו באותה שכבה בתיכון, בקיבוץ דפנה, אבל "אנחנו לא זוכרים אפילו פעם אחת שהחלפנו מילה". רק כעבור עשרים שנה הכירו בזכות חברה משותפת, ומאז הם ביחד כבר תשע שנים.

הודו // לפני ארבע שנים ורד נסעה עם הילדים להודו. "כשחזרנו, מיד החלטתי שאני חוזרת לשם. הזמנתי כרטיס ויצאתי שוב, הפעם לבד, לטיול ארוך של שלושה חודשים וחצי עם תרמיל על הגב".

המשאית // לשניהם יש רישיון ג' לנהיגה במשאית עד 12 טון. ורד: "אפשר לומר שבמשך עשרים שנה חייתי לפי המסלול הקבוע והמתבקש: עבדתי וגידלתי ילדים, והייתי נשואה לאיש צבא אז רוב הזמן גם הייתי איתם לבד. הייתי מוגבלת בדברים שיכולתי לעשות. אבל בשלב הזה של החיים שלי החלטתי ללכת אחרי החלומות שלי. לא חשבתי הרבה, בדרך כלל כשיש לי רעיון הוא מהר מאוד הופך למציאות. זה המוטו שלי בשלב הזה של החיים: אין לי חלומות – אם אני רוצה משהו אני עושה אותו.

"מאז הגירושין אני מטיילת המון, ואני מאוד אוהבת להיות בטבע, זה פותח לי את הנשמה. רציתי להיות כמה שיותר קרובה לטבע, אז חשבתי פשוט לגור בו. לפני שנתיים ראיתי סדרה שנקראת 'בתים קטנים', וזה הביא אותו לחשוב על מגורים במקום אחר, קומפקטי. בהתחלה חיפשתי אוטובוס, ואז גיליתי שאפשר גם לקנות משאית ולהפוך אותה לבית. ביקרתי בארץ אנשים שחיים ככה. יש לא מעט, בטח כמה אלפים. למדתי מהם את היתרונות והחסרונות של מגורים במשאית כזאת. היום אני בנאדם חופשי ומאושר, חיה בבית הנייד שלי ומגיעה לכל מקום שאני רוצה מתי שאני רוצה. אני רואה את הנכדים שלי מתי שבא לי".

פחד // אייל: "הילדים שלי בגרו אני ויכול להרשות לעצמי דברים שלא הרשיתי לעצמי בעבר, אבל אני מודה זה לא היה אחד החלומות שלי. יותר מזה, אם משהו אחר היה מספר לי על חיים כאלו הייתי שואל אותו איך הוא לא מפחד לגור ככה. מתברר שמתרגלים לזה במהירות. יש פה תחושה של בית לכל דבר. אני שמח שהצטרפתי לחלום הזה של ורד. שנינו בשלב בחיים שבו זה הזמן לעשות דברים אחרים, ולצאת להרפתקאות".

בקצה המדבר // "לא יצא לנו לפגוש הרבה אנשים. בדרך כלל אנחנו מתמקמים במקומות מבודדים, ורוב הזמן אנחנו עם עצמנו, אלא אם באים לבקר אותנו. הזמינות לטבע היא הגשמת חלום. לא מזמן היינו במדבר יהודה: עשינו טיול ארוך של שמונה שעות דרך מצדה ונחל צאלים, וכשחזרנו הביתה הבנו איזה שדרוג זה לחיים שהבית שלנו נמצא פשוט בסוף המסלול. נכנסנו הביתה, התקלחנו, בישלנו מרק, ישבנו בחוץ בנעלי בית והסתכלנו על הנוף".

אקולוגיה // "חשוב לנו מאוד לשמור על הסביבה, ואנחנו משתמשים בשקיות שיפגעו כמה שפחות בסביבה הפיזית שלנו ובכלל".

רכוש // "כשאתה חי בבית קטן אתה לא יכול לאגור דברים. אבל מבחינתי יש לנו המון. אנחנו לא צריכים יותר מזה. והילדים שלנו מאושרים בשבילנו – הבת שלי אפילו אומרת שזאת הירושה שלה, ושזה משמח אותה מאוד".

The post "גיליתי שאפשר גם לקנות משאית ולהפוך אותה לבית" appeared first on מקור ראשון.

לפני מספר ימים נערך ראיון מיוחד של אנשים ומחשבים עם ג'ונתן נייטינגייל, סגן נשיא ומנהל תחום Firefox ב־Mozilla במשרדי מוזילה בסן פרנסיסקו. המאמר, שמציג בין היתר את הרעיונות שמאחורי Firefox ו־Mozilla מסקר את מתודולוגיות הפיתוח של הדפדפן החופשי, פרויקטים שמוזילה עובדת עליהם בימים אלו, וגם על השוני בין פיירפוקס לדפדפנים אחרים.

על כרטיס הביקור של ג'ונתן נייטינגייל כתוב "סגן נשיא ומנהל תחום פיירפוקס (Firefox) במוזילה (Mozilla)", אולם אם תשאלו אותו, הוא יאמר לכם שהעבודה שלו היא להפוך את האינטרנט למקום טוב יותר – וזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות בשש השנים האחרונות. האיש שזכה לכינוי "מר פיירפוקס", מבלה את רוב זמנו היום בתכנון הכלים שישנו את הרשת מחר. כשהוא מוקף בצוות מהנדסי תוכנה ובאלפי מתנדבים ברחבי העולם, מתכוון נייטינגייל לשנות את כללי המשחק ולהפוך כמה שיותר חלקים מחיי היומיום שלנו לפתוחים, חופשיים וחינמיים.

"אנחנו צריכים להפסיק להשתמש במילה 'Browser' ('סייר', המילה אנגלית לדפדפן)", אומר נייטינגייל בראיון מיוחד לאנשים ומחשבים, שנערך במשרדי מוזילה בסן פרנסיסקו. לדבריו, "אנשים כבר לא 'מסיירים' ברשת. הדפדפן הוא החלון שדרכו האדם מסתכל על רוב תחומי החיים שלו היום, וככה בדיוק אנחנו מסתכלים על פיירפוקס. הרשת היא חלק מהחיים שלנו – לא עוד יישום על הדסקטופ שלנו. אם כך, למה שנתייחס אל הדפדפן כאל 'עוד יישום'?".

"אנחנו מסתכלים קדימה, ורואים דפדפנים שמשלבים יחד את כל החתיכות השונות מחיי המשתמש", הוא מסביר את החזון. "אנחנו רואים דפדפן מותאם אישית, כזה שמכיר אותך ויודע להכניס אותך לחשבונות שלך גם במובייל, למרות שאת הסיסמאות בכלל הזנת במחשב הנייח בעבודה. אנחנו רואים דפדפן שיודע להציג לך בבית את כל העמודים שגלשת אליהם במובייל, בזמן שנסעת ברכבת אחרי העבודה. אנחנו לא מפתחים תוכנה או יישום, אלא בונים את הישות שמקשרת אותך לרשת, בכל מקום ובכל זמן. זה הכלי שמחבר אותך לחיים שלך, וזה משהו הרבה יותר גדול מסתם 'דפדפן'".

למאמר המלא באתר "אנשים ומחשבים"

המאמר התפרסם באתר אנשים ומחשבים, התפרסם ככותרת הראשית בניוזלטר שלהם, וצפוי לצאת על הנייר בגיליון ינואר של מגזין InformationWorld.

כשהחלו החנויות ובתי הכנסת בשיקגו להיפתח מחדש ביוני, מאניה טריס, עובדת סוציאלית ואימא, רצתה לדעת האם היא יכולה לשוב לפעילות רגילה והאם כבר אפשר להרשות לילדיה להזמין חברים הביתה.

טריס נמצאת אמנם בסיכון גבוה לחלות בקורונה, אבל "לא רצתה לחיות בבונקר", כדבריה, עד שיימצא חיסון. ולכן היא החלה לחפש מידע אמין לגבי מצב התחלואה באזור מגוריה – שכונה בעלת אוכלוסייה יהודית גדולה בפרוורים הצפוניים של שיקאגו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– כך תפסיקו להיות הפראיירים של חברות הביטוח והבנקים

– הסגר מתהדק: אלו ההחמרות הצפויות ממחר עד אחרי החגים

– נלחמים על שטחי C: המנהל הרס בנייה פלסטינית ליד נגוהות

היא התקשרה למחלקת הבריאות העירונית ולזו הארצית ושוחחה עם מומחים לבריאות הציבור במטרה ללמוד כמה שיותר על רמת השליטה בהתפשטות בקהילה האורתודוקסית שסביבה. מה שהתברר לטריס הוא שארגונים דתיים כלל לא אספו נתונים לגבי התחלואה בקהילה. יתר על כן, מומחית לבריאות הציבור אמרה לה כי יש חשש אמיתי שהקהילה האורתודוקסית התעלמה מהנחיות הרשויות הממשלתיות בנוגע לשמירה על ריחוק ולביטול אירועים מרובי משתתפים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ntact-tracing-750x417.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

טריס החליטה לקחת את העניינים לידיים. היא הקימה בעצמה מערך איתור של מתנדבים שיפעלו בתוך הקהילה האורתודוקסית בשיקאגו, בהתאם לצרכים המיוחדים של הקהילה. התוכנית – Community COVID Counter הושקה רשמית בראשית ספטמבר.

איתור מקרי הדבקה בתוך הקהילה, אומרת טריס, מחייב יצירת מנגנון תקשורת שמגיע מתוך הקהילה ושיזכה לאמון החברים בה. "את צריכה מישהו שהם סומכים עליו, כמו משפיען שמעביר את המסר", היא נזכרה בדברים שאמרה לה המומחית לבריאות הציבור.

"בשלב זה, חשבתי לעצמי שאם מישהו יתקשר אליהם מתוך הקהילה כדי לבדוק איך אפשר לעצור את שרשרת ההדבקה, אז אולי הם יאמרו לעצמם, טוב, כנראה שאפשר לסמוך על התהליך הזה, שיקבל עידוד גם מתוך הקהילה", הוסיפה.

הרעיון מאחורי Community Covid Counter הוא פשוט: חברי הקהילה שאובחנו כחולי קורונה ממלאים שאלון מקוון המספק מידע על אירועים שבהם השתתפו בתוך הקהילה היהודית — כולל חתונות, מסיבות בר מצווה ותפילות בבית הכנסת — החל מיומיים לפני התסמין הראשון שחוו ועד שקיבלו את תוצאת הבדיקה החיובית.

לאחר מכן, פונים מתנדבים לחברי קהילה אחרים שהשתתפו באותם אירועים, בדרך כלל באמצעות רשימת אורחים שמוסרים להם המארחים, כדי ליידע אותם שאחד ממשתתפי האירוע אובחן כחולה קורונה, ועל מנת לקבוע, על סמך התנהגותם באירוע, האם עליהם להיכנס לבידוד או לעבור בדיקת קורונה.

עצם ההכרה בכך שכינוסים גדולים עדיין מתקיימים — והם אכן האשמים כעת בהתפרצות המחודשת של מקרי הידבקות בקהילות האורתודוקסיות של ניו יורק — אמורה לפתוח את הדלת להשתתפות ציבורית ערה.

"אם מישהו יאמר, רקדתי בשמחה והתנשפתי בכבדות על מישהו ללא מסכה, חשוב מאוד שלא נאמר, אוי, אלוהים אדירים, אלא פשוט נגיד, אולי עדיף שתיכנס לבידוד עד שתוכל לעבור בדיקה ולקבל תוצאה", הסבירה טריס.

מנהלי הפרויקט מקפידים שלא לתעד את שמותיהם של חולי הקורונה המאומתים, וכל המידע האישי נשמר אצל קבוצה קטנה של מתנדבים מיומנים מתוך הקהילה האורתודוקסית, זאת מתוך הכרה שיש לפעול לעצור את התפשטות הנגיף בקהילה שבה אמון הציבור במחלקת הבריאות ובשאר סוכנויות ממשלתיות הוא נמוך מאוד. המתנדבים שמתקשרים לכל אותם אנשים שהיו בקשר עם חולי קורונה חותמים על הסכמים לשמירת סודיות ומזהים את עצמם באמצעות מספרי זהות ולא בשמותיהם.

"ישנם כאלה בקהילה האורתודוקסית שמקפידים להסתגר בתוך עצמם, ולרבים מהם יש עדיין זיכרון חד מתקופת השואה, כך שכל ניסיון למעקב ממשלתי נתפס בעיניהם כרדיפה", הסבירה טריס. "קיים תמיד חשש מפני התערבות ממשלתית, ואנשים תוהים מהי המטרה הסופית והאם זה סימן המבשר על ניסיון להתנכל לאורח החיים שלהם".

מנהלי הפרויקט אינם משתפים את המידע עם רשויות הבריאות המקומיות, ועם זאת, הם קיבלו אישור הפעלה ממחלקת הבריאות הארצית וכן ממחלקות הבריאות המקומיות. איגוד הרבנים המקומי שיבח גם הוא את המיזם במכתב, וכינה אותו משאב חשוב עבור רבנים ובתי כנסת מקומיים.

הרב ד"ר אהרון גלאט, ראש המחלקה למחלות זיהומיות ואפידמיולוג בבית החולים מאונט סיני בלונג איילנד שבניו יורק, אמר שהמאמץ הקהילתי יעיל במיוחד משום שהוא מעודד את חברי הקהילה לפעול בהתאם להנחיות הבריאות.

"כל פרויקט קהילתי שמעודד אנשים למלא אחר ההמלצות עוזר מאוד", כתב גלאט, המשמש גם עוזר רב בבית הכנסת האורתודוקסי הגדול 'ישראל הצעיר' שבוודמיר. "זה כולל פיילוט של איתור מגעים, מעקב של בתי הכנסת המקומיים אחר מקרי הדבקה בקרב המתפללים הקבועים, וביעור הסטיגמה סביב ההידבקות במחלה או החשיפה אליה".

בדומה לקהילות אורתודוקסיות בניו יורק ובישראל, האוכלוסייה הדתית באזור שיקגו נפגעה קשה במיוחד בגל הראשון של המגיפה. בווסט רידג', שכונה הידועה כמוקד של הקהילה, נתגלה באפריל המספר הגבוה ביותר של מקרי הידבקות בקורונה במדינת אילינוי כולה, כך על פי הסניף המקומי של Block Club Chicago.

כעת, כשברור שמגפת הקורונה אינה הולכת להעלם בזמן הקרוב, טריס מקווה שהפרויקט יוכל לסייע במניעת התפרצויות חדשות בקהילה שלה, ויעודד את חבריה להמשיך ולעמוד על המשמר ולהקפיד על הנחיות כמו לבישת מסכה ושמירה על ריחוק חברתי.

"נפגענו קשה, ואני חושבת שזה גרם לנו לשמור על ערנות", היא הוסיפה. "אבל מצד שני, ברור שיהיו גם תקופות של עייפות כללית מהסגר".

The post איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה appeared first on מקור ראשון.