בשבועיים האחרונים פגשנו את עם ישראל מארגן את מחנהו ומתחיל לערוך הכנות למסע במדבר. גם הפרשה שלנו ממשיכה לעסוק בעניינים אלו, אולם היא פותחת בציווי מיוחד לאהרן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.מצוות הדלקת הנרות במנורה יפה ומרגשת, אך מה הקשר שלה לפרשיות המתארות את המחנה והיציאה למסע?

ושאלה נוספת: שני פרטים מוזכרים כאן בהקשר להעלאת הנרות – שהנרות יאירו למול פני המנורה (כלומר למרכז), ושהמנורה צריכה להיות כולה מקשה אחת. מדוע פרטים אלו חשובים כאן?

אם נבחן במבט כללי את נושאי הפרשה נראה כי היא מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון ממשיך את הפרשיות הקודמות, ובו אנו קוראים על סיום תהליך ההכנות ליציאה – הפְרָשת הלויים והכשרתם לעבודת המשכן, הקרבת קורבן פסח שני, החצוצרות המוכנות לכינוס העם וליציאה למלחמה, עמוד הענן השורה על המחנה ומכוון אותו בדרכו, סדר היציאה לדרך וסדר ההליכה וכו'.

בחלק השני אנו מצויים כבר בתוך המסע, ובו אנו פוגשים את המתאוננים, המתלוננים, משה כמעט נואש ונזקק לתגבור של שבעים הזקנים, ואהרן ומרים נופלים בחטא לשון הרע. מה קרה? אמנם תמיד קיים פער בין החזון למציאות, אבל לפנינו פער דרמטי ונפילה מהירה מאוד. היינו רוצים לקוות שההכנות המרובות וארגון המחנה יצליחו למנוע מקרים שכאלו.

הארון מחוץ למחנה

התשובה טמונה אולי במעבר בין שני החלקים, באמצעות פרשייה קצרה המפרידה ביניהם, ואף מופרדת באופן חריג מלפניה ומאחריה באמצעות שתי אותיות נ' הפוכות, הלא היא פרשיית "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". בקריאה ראשונה – זוהי פרשייה חגיגית ויפה מאד, אולם הפסוקים שלפניה כבר מתחילים לעורר סימני שאלה:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/05/בהעלותך-750x860.jpg 750w" sizes="(max-width: 837px) 100vw, 837px" />

ארון הברית, שעל פי הפרשות הקודמות היה אמור להיות במרכז המחנה, נמצא עכשיו מחוץ למחנה. הוא אמנם מתווה את הדרך, אבל לא נראה שזהו מקומו. בהמשך הפרשה אנו מגלים שיש עוד דבר הנמצא מחוץ למחנה, הלא הוא אוהל מועד, כפי שעולה מפרשיית מרים ואהרן: "וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".

היו מפרשים שפירשו שאוהל מועד איננו המשכן. ואכן, מפשט הפרשה עולה שהמבנה הקרוי משכן נמצא בתוך המחנה, ואילו בכל מקום שמוזכר אוהל מועד צריך לצאת אליו אל מחוץ למחנה. על אוהל מועד זה שמענו בספר שמות, לאחר חטא העגל:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (שמות לג, ז).

אם כן, אוהל מועד שבו משה מתוועד עם הקב"ה, וארון הברית שבו מונחים הלוחות (או שברי הלוחות לפי רש"י), נמצאים שניהם מחוץ למחנה בזמן המסע, ויש להניח שהם נעים יחד. משה הוא שמלווה את הארון בקוראו "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" כאשר הוא מהלך לפני המחנה.

אולי הגורם לשבר הגדול המתרחש בין החגיגיות והאידיליה של היציאה למסע, ובין התלונות הרבות והקשיים שמתגלעים מיד בהתחלה, טמון בכך שרוח ה' לא נמצאת במחנה בשלב היציאה לדרך.

בפרשה הקודמת ראינו שמבנה המחנה אמור לשקף את פיזור הקדושה מתוך המשכן לכל קצוות המחנה. הבעיות מתחילות כאשר מקור הקדושה לא נמצא בפנים, במרכז, ואז הקצוות לא מקבלים את רוח ה' ומתחילים להתערער. ואמנם, המתאוננים הראשונים היו כנראה בקצוות: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". גם המתלוננים בסיפור השני היו כנראה אנשי שוליים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ".

מכוונים אל המרכז

המענה לבעיה זו צריך להיות החזרת רוח ה' לכל חלקי המחנה. לכן מצווה ה' את משה לאסוף שבעים איש מזקני העם – שישה מכל שבט, המייצגים את שבעים הפנים והגוונים של העם. אלה אמורים לקבל מן הרוח ולהעביר אותה הלאה: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".

במודל המתחדש כאן, ה"משא" הרוחני שדיברנו עליו בפרשה הקודמת לא רק מתחיל במרכז ומתפשט לכל הפינות, אלא יש לו מעין "עוגני משנה", הפזורים בתוך השבטים ושומרים על המתח הרוחני בכל חלקי המחנה. כך, גם אם המנהיג צריך לעיתים לצאת ולמשוך קדימה, הוא לא יגלה בטעות שאין אף אחד אחריו. בפרפראזה לימינו; גם שלטון מרכזי, חזק ככל שיהיה, חייב להאציל סמכויות לשלטון מקומי משמעותי.

מכאן נוכל לבאר את פשרה של פרשיית העלאת הנרות. תפקיד המנורה וייצוגה לאורך ההיסטוריה היהודית מסמל את החכמה והרוח האלוהית השורות בעם ישראל. הארון מכיל את התורה אך הוא סגור בקודש הקודשים, ואילו המנורה היא שמפיצה את אור ה' החוצה.

הנרות המאירים אל מול פני המנורה מסמלים את ההתכווננות של עם ישראל מכל צדדיו אל המרכז – אל המשכן, ואילו היותה של המנורה מקשה אחת, "עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ", מסמל את הצורך לאחד ולגבש את כל העם, שיקבל חלק מהאור הזה. זה תפקידו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

The post ללמוד ממשה: גם שלטון מרכזי חייב להאציל סמכויות appeared first on מקור ראשון.

מאיר תמרי הי"ד (32), נשוי ואב לשניים, נרצח ביריות ביום שלישי כאשר נסע סמוך ליישוב חרמש. פלסטיני עקף אותו תוך כדי נסיעה, ופתח לעברו בירי. הוא פונה לבית החולים הלל יפה בחדרה, ושם נקבע מותו.

בהלווייתו של תמרי ספד לו ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, ואמר: "אנו עומדים כאן כולנו וזועקים לראש הממשלה, לשר הביטחון ולכל השרים שלנו – אנחנו התרענו וזעקנו. הרצח הזה היה יכול להימנע. למה לא סגרתם את כל המחסומים הביטחוניים? למה לא יצאתם למבצע ביטחוני? למה לא אספתם את הנשק? אנו תובעים מכם תשובות. דם יהודי לא יכול להיות הפקר בשומרון או בתל־אביב".

רוב תושבי היישוב חרמש אמרו אתמול שלא הופתעו מפיגוע קטלני כזה. מיד לאחר הפיגוע התכנסו מתיישבים בצמתים ברחבי יהודה ושומרון, ודרשו כי מערכת הביטחון תפעל למנוע מקרים כאלה.

טל, אלמנתו של מאיר, אמרה אמש: "אם המחסומים היו פעילים אז מאיר שלי היה חי, ולילדים שלי היה אבא. היה לי בן זוג לחיים, וכל זה יכול היה להימנע". טל הדגישה ש"אנחנו נקים עוד יישובים, נמשיך לגדל ילדים, נמשיך לחיות ונמשיך לשמוח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.05.54-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 723px) 100vw, 723px" />

חמותו של מאיר, דלית הורגן־חבר, סיפרה בשיחה עם מקור ראשון על תחושות המשפחה בימים האחרונים. "זה קשה מאוד", היא אומרת, "אנחנו לא ישנים הרבה ולא אוכלים הרבה. עד ההלוויה זה היה נראה כמו חלום רע, אבל מאז מתחילים לעכל, זה נהיה מוחשי והרבה יותר כואב. אנחנו עטופים על ידי המועצה והחברים, שמלווים אותנו מכל הלב".

היא סיפרה על הקשר המיוחד בין בתה למאיר. "הם היו חברים טובים מאוד, והפכו לזוג. אחרי החתונה הם גרו באריאל, אך לקראת לידת בתם הגדולה הם עברו לגור אצלי והיינו יחד כשנתיים. היו לי הרבה שיחות איתו, גם משחקים שהיינו משחקים ביחד. הוא היה איש מדהים, משפחתו הייתה בראש מעייניו. כולם העידו שהוא היה איש של נתינה, עזרה ואהבה. אני מרגישה שאיבדתי בן".

מאיר הותיר אחריו בת גדולה ותינוק, ולצד הכאב מתמודדים במשפחה גם עם הצורך לתמוך בילדים. "התייעצנו עם פסיכולוגית על האופן שבו יש להתמודד עם הילדים. הם מבינים שמשהו קורה. הקטנצ'יק, שבדרך כלל בא אלינו בשמחה, צמוד לאמא שלו. הגדולה כבר בת שנתיים וחצי, שואלת הרבה שאלות. יש בה משהו שהתבגר תוך יום. אתמול היא אמרה לנו: 'אבא באדמה, ואולי הוא יחזור'".

דלית מבקשת להעביר מסר להנהגה. "אני קוראת לממשלה לעשות הכול כדי לשמור על היישובים. אנחנו סוג של חומת מגן למדינה. אנחנו לא רוצים לספוג את הדברים האלה, אנחנו רוצים לחיות בארץ ישראל, ושהממשלה תהיהותר נחושה יותר".

מיד אחרי הפיגוע השבוע ספגו בצה"ל ובשב"כ ביקורת קשה מראשי ההתיישבות בשומרון על המאבק בטרור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 26.22-e1685453830918.jpeg 720w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

במערכת הביטחון הביעו אכזבה מדרך ההתבטאות של המתיישבים, וטענו כי אלה מכירים את הנתונים ויודעים עד כמה הצבא ושב"כ עמלים על סיכול הטרור. לפי נתוני שב"כ, מאז תחילת השנה סוכלו 259 פיגועי ירי בעקבות מאמצים מודיעיניים רבים, מעקב אחר רכישות נשק, מבצעים לאיסוף נשק ועוד. בה בעת, גם הגורמים הביטחוניים מבינים שפיגוע קטלני אחד משכיח את העבודה הקשה. "לצערי, לא שופטים אותנו על מאות סיכולי פיגועים", אומר גורם ביטחוני, "אלא על כישלון אחד". הגורם הסביר כי פיגועי ירי "מורכבים לסיכול, ולא בכדי יש מרחק זמן רב בין הפיגוע למעצר או לחיסול המחבל. כשמחבל משתמש בירי, לצד התוצאה המקומית שהוא יוצר, כל מי שנמצא באזור תופס מחסה וכך קל לו יותר להימלט".

דבריו של הגורם משקפים את עיקר טענותיהם של ראשי היישובים, שדרשו להחזיר את נוכחות החיילים למחסומים. "אין ספק שאם בכל צומת יהיה כוח מאומן אנחנו נהיה בעמדה אחרת, אבל לצערי אי אפשר להציב לוחם בכל פינה", אומר הגורם. "אנחנו מציבים אותם לפי הערכת מצב".

יהודה ושומרון מרושתת בטכנולוגיה מתקדמת שמחוברת למערכת "יו"ש חכם". גם הפיגוע השבוע תועד במצלמות שהמשיכו לעקוב אחר מסלול החוליה. "אנחנו יודעים שממד הזמן הוא מרכיב חשוב להרתעה ולתחושת הביטחון של התושבים. אנחנו שוקדים על כך, ונגיע גם למי שביצע את הפיגוע הזה", מבהיר הגורם הביטחוני.

בצה״ל אומרים שהמצב בשטח מורכב הרבה יותר. גורם נוסף מסביר כי הדור הצעיר מקים ארגונים כמו גוב האריות, המושפעים מהאווירה בפת"ח: בכל עיר יש כעשרים פעילי טרור חמושים, שכל אחד מהם מתכנן לפחות פיגוע אחד בחודש, רובם לא מצליחים.

״כל אלה תוצאה של היחלשות הרשות הפלסטינית, שלא מצליחה להגיע אליהם״, אומר הגורם. ״מאז סוף רמדאן, צה"ל, שב"כ ומג"ב עובדים הרבה יותר מבעבר. הנחת העבודה היא שבכל שבוע צריכים להיכנס לג'נין, לשכם ולטול־כרם – כי אם הרשות לא שם, אנחנו נהיה שם. אנחנו מסכלים פיגועים רבים, אבל לצערנו יש גם כאלה שמצליחים".

המתיישבים לא מסכימים עם הקביעות הללו. "אומנם אנחנו אחרי 18 שנים של שקט פה באזור", מציין יושב ראש היישוב חרמש, רוני מזרחי. "אבל אני יכול לומר שבשנים האחרונות, לא רק שראיתי את הכתובת על הקיר, אלא זעקתי אותה בכל הזדמנות. לצערי נבואת הזעם שלי התגשמה השבוע".

לדברי מזרחי, כביש היציאה מהיישוב חשוף ואינו מפוקח. "זה עורק החיים הראשי שלנו ביציאה מהיישוב. המחסום בכניסה ליישוב לא מאויש, ואין כוח צבאי שנמצא שם בשנים האחרונות. אם היו חיילים במקום בזמן הפיגוע, הם היו יכולים לפעול ולמנוע אותו".

זו אשמת הצבא?

"הצבא עובד פה יפה", עונה מזרחי, "זה הצבא שלנו, כולנו חלק ממנו ואוהבים אותו. ההחלטות לא צריכות לבוא מהצבא, הדרג המדיני הוא הקובע. כבר לפני חצי שנה, כשהחל מתח ביטחוני מוגבר באזור, אמרתי בכל מקום שצריך חיילים בעמדה, שצריך ג'יפים שייסעו בצירים ויאבטחו. לא שמעו לנו אז, והמחיר יקר וכבד מאוד. אני מקווה שעכשיו אחרי שהפיגוע קרה, תהיה הפקת לקחים והמציאות פה תשתנה".

The post צה"ל: "אי אפשר להציב מחסום בכל צומת בשומרון" appeared first on מקור ראשון.

עיתונאית אזרבייג'נית צעירה, שהגיעה לסקר את אירוע ההוקרה לציון 75 שנים להקמת מדינת ישראל במרכז התרבות היידר אלייב בבאקו ביום שלישי, ביקשה להבין מה אנחנו חושבים עליהם. בתמורה שאלתי מה הם חושבים עלינו. "אתם בונים כטב"מים מצוינים. אתם טובים בכול", אמרה העיתונאית, ורמזה לעסקאות הביטחוניות בין המדינות ששימשו את אזרבייג'ן במלחמתה נגד ארמניה. ומה לגבי איראן, שאלתי. היא תיארה את האיבה בין המדינות, שהתעצמה מאז פיגוע הירי בשגרירות אזרבייג'ן בטהרן בינואר, שבו רצח איראני את קב"ט השגרירות. אתם חוששים מהם? שאלתי. עיניה נפערו בתגובה: "למה שנפחד מאיראן? אנחנו הרבה יותר חזקים מהם".

ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג השבוע באזרבייג'ן עמד בסימן שכנתה מדרום – לפחות מבחינת ישראל. הרצוג הזכיר בנאומיו את המדינה הבעייתית שמעבר לגבול, שגורמת לחוסר יציבות באזור. מנגד, הנשיא אילהם אלייב נמנע מלנקוב מפורשות בשמה של איראן בנאומיו, אך בדיונים שהתקיימו בחדר פנימה האיום האיראני בהחלט ניצב על השולחן. אזרבייג'ן היא המדינה היחידה בעולם שחולקת גבול הן עם רוסיה והן עם איראן, ומהווה בכך צומת גיאופוליטי משמעותי.

המתיחות בין באקו לטהרן נשענת על אדנים רבים, ובהם החשש האיראני מגילויי לאומיות בקרב המיעוט האזרי הגדול, כ־30 מיליון איש, שחי בשטחה. הפיגוע בינואר הביא לפינוי הדיפלומטים האזרבייג'נים מטהרן. עד למגפת הקורונה היו הגבולות בין שתי המדינות פתוחים, ומאז שנסגרו בצל המגפה הם נפתחו מחדש בעיקר למעבר סחורות – אך הוגבלו מעבר לכך. עם זאת, אחד הרבנים המקומיים מתאר שנסיעה לאיראן כדי לספק לחברי הקהילה היהודית שם חפצים דתיים עדיין אפשרית, ואף לא מורכבת במיוחד.

בכמה מקרים בשנה החולפת דווח על סוכנים איראנים שנתפסו בתוך אזרבייג'ן. לפי פרסומים זרים, הקרבה הגיאוגרפית כבר שימשה את ישראל בעבר כבסיס פעולה. השבוע, הקרבה הזו למשטר המאיים להשמיד את ישראל הביאה עמה סידורי אבטחה קפדניים במיוחד מבחינת המשלחת הישראלית הנשיאותית. בין היתר, כללו סידורים אלה הוראה לא להשתמש כלל ברשתות האינטרנט האלחוטי המקומיות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.30.25-750x442.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ביום שלישי, מיד לאחר נחיתתם במדינה, התקבלו הרצוג ורעייתו מיכל בארמון הנשיאות השוכן על גדות הים הכספי. נברשות קריסטל עצומות, פאר של שיש לבן ועיטורי זהב שמפגינים הדר שלא גולש להצטעצעות הפעימו את המבקרים. "רצפת בהט ושש, ודר וסחרת", אפילו ציטט העיתונאי שלום ירושלמי.

המפגש בין שני המנהיגים היה חם וידידותי באופן מופגן. ביקור הרצוג מגיע בעקבות שורה של צעדי התקרבות, ובהם פתיחתה של שגרירות אזרבייג'ן בארץ כשלושים שנה לאחר שישראל פתחה שגרירות בבאקו. בכך הפכה אזרבייג'ן למדינה המוסלמית־שיעית – אם כי החילונית – הראשונה ששולחת שגריר לישראל.

שר החוץ של אזרבייג'ן, ג'ייהון ביירמוב, הגיע אז ארצה כדי לחנוך את השגרירות. הוא נפגש עם שר החוץ אלי כהן, שחודש לאחר מכן הגיע בעצמו לביקור בבאקו. ההתחממות הפומבית הזו ביחסים מגיעה בין היתר על רקע הפשרת היחסים בין ישראל לטורקיה, ידידתה הגדולה של אזרבייג'ן, שחלק מתושביה רואים בעצמם עות'מנים וששפתם מזכירה את הטורקית. אזרבייג'ן אף הציעה לתווך בין ישראל לטורקיה בשיאו של המשבר בין המדינות.

בתום הפגישה בין הרצוג ואלייב אמר הנשיא הישראלי כי "לבקר באזרבייג'ן זו בשבילי הגשמת חלום. הביקור הזה מאוד חשוב לישראלים וליחסים המשותפים בין העם האזרבייג׳ני לעם הישראלי".

במהלך הביקור הוא חזר על המסר של הידידות היהודית־מוסלמית. "זהו לא סוד שמדינתכם היא מוסלמית עם רוב שיעי, ועדיין האהבה והחיבה שיש בין מדינותינו מהוות דוגמה לאופן שבו אנו יכולים לשנות את העולם ולהתקדם קדימה", אמר הרצוג, "אני רואה את אזרבייג'ן עושה שינוי גדול בעולם, במרחב אסיה וכמובן במזרח התיכון, וזה משפיע גם עלינו. אנחנו מסתכלים על המבנה האזורי־ביטחוני, שמאוים על ידי איראן – נושא שדנו עליו לעומק בפגישתנו. אנו מצפים לפיתוח שיתופי הפעולה בינינו בתחומים רבים, כמו באקדמיה ובחקלאות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/AFP_33EB8Y4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גורמים המעורים בתוכני הפגישה בין השניים אומרים שהרצוג ציין בפני אלייב כי ישראל הייתה שמחה לראות גם יותר הצבעה פרו־ישראלית של אזרבייג'ן בפורומים בינלאומיים כמו מליאת האו"ם.

אחד הנושאים שבו דנו השניים הוא האפשרות שחברות ישראליות יקימו מתקני התפלה באזרבייג'ן, כחלק מהמאמץ המקומי להיאבק במצוקת המים הגוברת. לאחר הפגישות הבילטרליות, שר הבריאות והפנים הישראלי משה ארבל, שהצטרף לביקור, חתם על הסכם שיתוף פעולה עם מקבילו האזרבייג'ני, בין השאר בתחום החינוך לרפואה. האזרבייג'נים הביעו עניין בידע רפואי ישראלי, כולל אפשרות להקמת מרכז רפואי מקומי שיתבסס על ידע ישראלי.

הנשיא אלייב הוסיף בדבריו לצידו של הרצוג כי אחד התחומים הבולטים שבהם ישמחו להרחיב את שיתוף הפעולה הוא הביטחון בסייבר: "זה לא סוד שביטחון בסייבר הוא משמעותי באזור, והיכולות של החברות הישראליות בתחום בהחלט יועילו לנו כדי להגן על מדינתנו, ערכינו והשטח שלנו".

לשני המנהיגים חשוב היה להדגיש כי בין שתי המדינות יש יותר מאשר יחסי מסחר בתחום האנרגיה – כלומר, הנפט שרוכשת ישראל מאזרבייג'ן – ומאמצעי הביטחון שרוכשת אזרבייג'ן מישראל.

בשיחה עם כתבים ציין הרצוג כי אלייב הביע רצון להשתלבות בתעשיית הגז הישראלית כדי לספק גז לאירופה, שמשוועת למקורות אנרגיה בצל הפלישה הרוסית לאוקראינה. כמו כן אמר שהוא מעוניין בהגדלת התיירות הישראלית לבאקו. "הוא רוצה להתחרות בתיירות של ישראל לגיאורגיה. הם רואים את הביקור של ישראלים כאן כביקור שורשים, בשל הקהילה היהודית הגדולה. הם רוצים מאוד לעודד את התיירות ולהעלות את כמות הטיסות".

הקהילה היהודית הגדולה במדינה מורכבת משלוש קבוצות מרכזיות: "קהילת 'יהודים הרריים' שגורשו עוד בחורבן הבית ושמרו על זהותם. לאחר מכן הגיעו יהודים גיאורגים מהמדינה השכנה, ואחר כך הגיעה יהדות אשכנז", פירט הרצוג, שקיים פגישה משותפת עם מנהיגי כל הקהילות. בפגישה עצמה תיארו המנהיגים המקומיים כי חלק מילדיהם ונכדיהם עלו ארצה ומתגוררים בישראל.

אם לומר מילה על תיירות אפשרית במדינה, הרי שבאקו מצליחה להפתיע ביופי שדרותיה הרחבות, המבהיקות מניקיון. יש בה שילוב יוצא דופן של מזרח אסייתי ומערב אירופי, ישן וחדש; בין העיר העתיקה וארמון שירוואנשה, שהוכרז בעבר כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, לבין מיזמי האדריכלות המודרנית המרשימים, המתחרים בגרנדיוזיות שלהם כמעט באלו של מדינות המפרץ.

The post "למה לפחד מאיראן? אנחנו הרבה יותר חזקים" appeared first on מקור ראשון.

בתשובת משרד הדתות ומשרד המשפטים לקראת דיון בבג"ץ בנושא, נקבע כי יש להאריך את כהונתם של שני הרבנים הראשיים בחצי שנה, ובכך למעשה לדחות את מועד הבחירות, שהיה אמור להתקיים בראשון באוגוסט, בשל הסמיכות לבחירות המוניציפליות.

ההחלטה התקבלה לאחר פגישה ארוכה שהתקיימה ביום ראשון האחרון, בה נכחו יו"ר ש"ס אריה דרעי, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', דודו עמר, עומר רחמים – עוזרו של סמוטריץ' ויהודה אביטן – מנכ"ל משרד הדתות. בפגישה הוחלט כי תתקיים דחייה בתאריך הבחירות, במה שמסיר מן השולחן את העתירה שהוגשה בעניין.

הפגישה בין ראשי המפלגות התרחשה ברקע הציר שנחתם בהסכמים הקואליציוניים, לפיו הציונות הדתית תצביע בעד הרב הראשי הספרדי של ש"ס, וש"ס והליכוד יצביעו בעד המועמד הדתי לאומי למשרת הרב הראשי האשכנזי. מטרת הדחייה מאפשרת למנוע דילים בעייתיים בין ראשי ערים החברים בגוף הבוחר לרבנות הראשית, שיתמכו בזהות הרב הראשי, בתמורה לתמיכה של הרב בבחירות המקומיות שייערכו בחודש אוקטובר.

עם זאת, הדבר עלול להעלות מחדש את קידום החוק להארכת גיל בהתמודדות של הרבנים עד גיל 75 לתפקיד – שעומד כיום על 70, על מנת לסלול את דרכו של הרב יעקב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב בן ה-72 לכס הרבנות הראשית. כמו כן, החוק ימנע מהרב עמאר, שיהיה בחורף בן 76, להתמודד בהתאם לעמדת ש"ס שמבקשת לקדם את הרב יהודה דרעי.

בגזרה הזו הרב דוד יוסף, בנו הצעיר של הרב עובדיה, כבר הודיע שיתמודד. מלבד הרב שפירא, על משרת הרב האשכנזי הראשי מתמודדים גם הרב מיכה הלוי, רבה הראשי של פתח תקווה, הרב אליעזר איגרא, דיין בבית הדין הרבני הגדול, והרב קלמן בר – רבה של העיר נתניה.

זו לא הפעם הראשונה שהבחירות נדחו. גם לפני עשר שנים, עת התקיים הסבב הקודם לבחירת הרבנים הראשיים, הוחלט לקיימן חצי שנה מהמועד הקבוע החוק. גם כאן תידרש הקואליציה לקדם חקיקה מהירה כבר בתקופה הקרובה.

עו"ד אילן קמינצקי מסר מטעם נציגות בתי הכנסת הציוניים בירושלים כי "בשל עתירת ׳נציגות בתי הכנסת הציוניים׳, אשר טענה לחשש ממשי לפגיעה בטוהר הבחירות, ועמדת משרד המשפטים כי הטענות העולות בעתירה מעוררות קשיים משפטיים בשל העובדה שהבחירות לרבנות נופלות בסמוך לבחירות לרשויות המקומיות, קיבל  השר לשירותי דת את עמדת גורמי המקצוע והמשפטנים והכריע על דחיית הבחירות הבחירות בכמה חודשים.

"המדינה קיבלה את עמדתנו כי קיימת חובה למנוע פגיעה בטוהר הבחירות. בחירות לרבנים הראשיים צריכים להיות נקיות משיקולים פוליטיים ללא דילים וללא קומבינות. אנחנו שמחים לברך על המוגמר, נמשיך לעמוד על המשמר לקיום הליך בחירות נקי ושמירה על טוהר הבחירות ועל מוסד הרבנות הראשית".

The post לאחר פגישת סמוטריץ'-דרעי: הבחירות לרבנות הראשית יידחו בחצי שנה appeared first on מקור ראשון.

נראה שהציבור הישראלי הפך לבקי ורגיל במתכונת פטירת "גדול הדור": מהדורות החדשות ממהרות לעדכן על הנפטר, גילו המופלג, כמה פרטים ביוגרפיים ודיווחי תנועה. הנהגים משתדלים לצאת מוקדם הביתה, ותושבי האזור נערכים לשעות של עומס ופקקים, משל מדובר בעוד "יום שיבוש" במסגרת אחת המחאות המסעירות את ישראל. בשנים האחרונות סונדלו מחוזות המרכז וירושלים שוב ושוב להלוויות ענק שכאלה. ובשעה שבאולפנים עמלים הפרשנים־לענייני לבאר לצופיהם את גדלותו של הנפטר וסוד כוחו, בכבישים עומדים שעות ארוכות עשרות אלפי בני אדם, חולקים שלא ברצונם כבוד אחרון לרב שלא הכירו.

דווקא הפעם, מסבירים הפרשנים, הנפטר הוא גדול באמת, מנהיג משמעותי. אבל כשזה קורה בפעם החמישית בתוך שנה, ההסברים הללו דומים לקריאה "זאב זאב". שהרי גם בפעם הקודמת הסברתם לנו מדוע זה מנהיג־העל החרדי; ורק לפני חודש ישבתם באותו אולפן ממש, תחת אותה תאורה, וטענתם בתוקף לאמיתותו של כל סופרלטיב שקושרים הספדנים לראשו של המנוח; וגם אז הבטחתם שסוגיית "היורש" היא שאלת המפתח ביחסי חילונים וחרדים בישראל. אז למה שהפעם נאמין? "זר לא יבין", מפטירים הפרשנים בעיניים מצועפות את הקלישאה הצפויה. ובכן רבותיי, יבין גם יבין.

בבוקר יום שלישי, לאחר שלושה ימים בין שמיים לארץ, ניצחו שוב האראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. הפעם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה. תפקידיו ומעמדו של הרב אדלשטיין דיברו בעד עצמם: נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה שחצה זה לא מכבר את שנתו המאה, שיא למנהיג חרדי צלול ומתפקד; ראש ישיבת פוניבז' בבני־ברק, שבה השלים כמעט שמונים שנה רצופות של מסירת שיעורים יומיומית, מאז היותו רווק בן 23 שנתן שיעורי עזר לתלמידים צעירים ועד ימיו האחרונים; מי שסיים את חייו כשמאחוריו עשרות שנות הנהגה חרדית והתוויית דרך חינוכית לרבבות, ופטרונה הפוליטי של מפלגת דגל התורה מאז מותו של הרב חיים קניבסקי בסוף החורף שעבר. הרב אדלשטיין היה המנהיג הליטאי הבכיר, שבאופן מסורתי נחשב למנהיג הציבור החרדי כולו.

ואולם, אף שכבר משנות השמונים של המאה הקודמת נמנה הרב אדלשטיין בין המנהיגים החרדים, ולמרות גילו המופלג, קשה לאתר את השפעתו הספציפית על מערכות הענק שבראשן עמד. בתקופת חייו צמח עולם התורה ממתי מעט לממדים אדירים, מספר המנדטים של המפלגות החרדיות נסק, הערים החרדיות התפתחו והתרחבו, ישיבות ומפלגות קמו ונפלו – אך מה הייתה השפעתו של הרב אדלשטיין על כל אלה? היכן ניכר חותמו, מה הייתה משמעות הנהגתו וכיצד היא באה לידי ביטוי? המספידים דיברו על התמדתו בתורה, על מזגו המתון ותפיסתו המיושבת בענייני העולם, ועל הוראתו לקרב ילדים שיצאו בשאלה – אבל אלה, במחילה, לא מספרים את הסיפור. בהשוואה לקודמיו הרבנים שך, אלישיב, שטינמן, אוירבך וקניבסקי, נדמה כי השפעתו של הרב אדלשטיין הייתה דווקא באי־השפעתו: בבחירתו השמרנית והצרה להקפיד בכל מחיר שלא לשנות דבר, לא להזיז אפילו רהיט בסלון החרדי.

דעת זקנים

הרב שך אמר פעם על ראש הממשלה יצחק שמיר שיש לו "דעת זקנים". בעגה החרדית זהו קוד לשמרנות פוליטית: בלי הפיכות ובלי מהפכות, לטוב ולרע. על הפסוק בפרשת השבוע "ויעש כן אהרן", אומר רש"י, באמירה שמצוטטת רבות בחברה החרדית: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". ביעד הזה התאמץ הרב אדלשטיין לעמוד כל ימיו: לא לשנות. הרב השמרני, ששנות התבגרותו עברו עליו בין מלחמות העולם, ביקש להגן על תמונת העולם שקיבל מקודמיו, בתנאי שטח הולכים ומשתנים. בשנה שבה הפך הרב אדלשטיין למנהיג החרדי הבכיר, היו 60 אחוזים מהחרדים מתחת גיל 20 – פער של יותר משמונים שנה בין הרועה ובין מרבית צאן מרעיתו.

כמה מבחנים עמדו לפני הרב אדלשטיין. האחד התרחש עוד בתקופת קודמו הרב קניבסקי, שנחשב לאישיות צבעונית ומלהיבה הרבה מעבר לגבולות עולם הישיבות, הזרם הליטאי ואפילו הציבור החרדי. עם פרוץ הקורונה הורה הרב קניבסקי להמשיך ללמוד כרגיל. הרב אדלשטיין, לאחר התייעצות עם רופאים, הורה לציית להוראות משרד הבריאות. הוא הנחה את עורכי יתד נאמן שלא לפרסם את מכתבו של הרב קניבסקי, ולישיבות הסרות למרותו לסגור את שעריהן. זה לא החזיק: תחילה מרדו האדמו"רים, ואחר כך, בזה אחר זה, הציבור החרדי כולו. הוראתו המוקפדת וההגיונית לא שרדה את מבחן השטח. בעוד הרב קניבסקי מקבל את ההמונים בביתו, צובט בלחיי הילדים ומקבל נשיקות על ידיו, הרב אדלשטיין נותר מבודד בביתו חודשים רבים, מקבל את המבקרים הספורים מאחורי תא שקוף, מכתבים מוגשים לו דרך אשנב זעיר ומיקרופון קטן מעביר את דבריו למשחרי פניו. האדמו"רים החסידיים, הרב קניבסקי, החיידרים, גני הילדים, בתי הכנסת ואולמות האירועים ניצחו את השמרנות העיקשת של הרב אדלשטיין, אך הוא לא זז מעמדתו עד הרגע האחרון, ספון בדל"ת אמותיו ובאמת שלו, שהשתקפה במבטו היוקד.

כאשר הרחוב החרדי סער עקב הפרסומים על מעשיו החמורים של הסופר ואיש החינוך חיים ולדר, הרב אדלשטיין, שוולדר היה ממקורביו ובאי ביתו, סירב להוקיע אותו. שני בתי דין שפרסמו חוות דעת נגד ולדר, עדויות שנגבו וזעם ציבורי נרחב נוכח עשרות שנים של השתקת נפגעים ונפגעות וגיבוי פוגעים, לא גרמו לו לזוז מעמדתו. אפילו לאחר שוולדר שלח יד בנפשו גיבה אותו יתד נאמן ותיאר אותו במונח זצ"ל, השמור לרבנים. כשאנשי העיתון נדרשו להסביר את עמדתם, שעוררה כעס ותמיהה רבה, הם נתלו בדעתו של הרב אדלשטיין, שהורה לא להתייחס לפרסומי הרבנים ובתי הדין.

עמדותיו בנושא חוקי הגיוס השונים והצורך לגשת לפשרה, ומתינותו הכללית בסוגיות של תקשורת חרדית, אקדמיה ותעסוקה, עמדו למבחן כאשר האדמו"ר מבעלז ביקש להכניס לימודי ליבה לתלמודי התורה של הקהילה. הרב אדלשטיין סירב לשמוע על פשרות בנושא, ואיים לפצל את יהדות התורה אם האדמו"ר לא יחזור בו מכוונתו. ערעור על סמכותו של אדמו"ר בכיר ואיום במחלוקת חסידית־ליטאית הם צעדים דרמטיים בעבור מי שדוגל בשמרנות, אך לנגד עיניו של הרב אדלשטיין עמדה משימה אחת: להמשיך את שהיה לפניו, ללא שינוי. ואם המורשת הזו כוללת אי לימודי ליבה לבנים בגיל יסודי, הוא יגן עליה בכל כוחו.

בתחילת שנת 2012 מסר הרב אדלשטיין בישיבת פוניבז' שלוש שיחות בנושא היחס החרדי לחילונים, לחללי צה"ל, לשירות בצבא ולתעסוקת חרדים. מנהיגים חרדים ממעטים להתייחס במפורש לסוגיות הרגישות הללו, ומשאירים את העבודה לפובליציסטים ולמסבירנים מדרג נמוך. השיחות הללו עוררו סערה זוטא בצמרת החרדית, ואחד הרבנים הבכירים פרסם ביתד נאמן מאמר שחלק באופן מפורש על דבריו של הרב אדלשטיין, שכלל לא צוטטו בעיתון בשל רגישותם. הרב אדלשטיין השווה בשיחות הללו את חללי צה"ל ל"הרוגי לוד", המתוארים בתלמוד כקדושים, והעלה על נס את תרומתם הלאומית של חילונים לעם ישראל, שמזכה אותם בחיי העולם הבא. בהמשך הסביר, על בסיס דברי חז"ל, מדוע יש לשנוא את החטאים ולא את החוטאים, וכי אין לשנוא את מי שאינם שומרי תורה ומצוות אפילו אם הם פונים נגד החרדים.

הרב אדלשטיין אף סיפר על שיחה שקיים עם אדם חילוני, ובה הסביר לו מדוע לומדי תורה לא יוצאים לעבוד ("אנו מאושרים גם בלי כסף וכבוד, לימוד התורה הוא עונג שאין כמוהו"), למה החרדים לא משרתים בצבא ("ידוע לי שהאחראים בצבא רוצים שיהיו לומדי תורה", וממילא הגנת ישראל היא מעל דרך הטבע), ומה יחסם של החרדים לחילונים: "אנחנו מרחמים עליהם, כי הם תינוקות שנשבו ולא טוב להם, והם מקנאים בחיים המאושרים של החרדים, שיש לנו שלום בית וחיי משפחה תקינים, ורבים מהם היו רוצים לחזור בתשובה, אבל אינם יכולים כי הם מיואשים מעצמם". למי שרוצה להכיר את תפיסתו השמרנית של הרב אדלשטיין מומלץ לקרוא את השיחות הללו, שמעניקות צוהר להלך הרוח בהנהגה החרדית. תקופה קצרה לאחר מכן הזדעזעה האליטה החרדית סביב משבר הפיצול בין דגל התורה לפלג הירושלמי. דבריו של הרב אדלשטיין הוזכרו כדוגמה למחלוקת האידיאולוגית בין הקבוצות, לצד אינטרסים פוליטיים ואישיים.

דרוש אורך נשימה

בשונה מהזרם הספרדי החרדי, שמתנהל בשנה האחרונה ללא כתובת רבנית ברורה ויחידה, הזרם הליטאי זקוק למנהיג מוסכם, ודאי בשנה שבה יעלה על השולחן חוק הגיוס וייערכו בחירות מקומיות. מאבקי השליטה כבר פרצו. מצד אחד מסתמנים ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש. מצד שני ראש ישיבת "עטרת ישראל" הרב ברוך מרדכי אזרחי, המשגיח הרב דן סגל, והרב מאיר צבי ברגמן. ההבדלים הם אידיאולוגיים אך גם אישיים. בתקופה הקרובה אנו צפויים לראות כיצד כל אחד מבתי הרבנים שואף להשיג עוד תחומי השפעה וכוח בעולם הישיבות, במוסדות דגל התורה ובתקשורת החרדית.

מותו של הרב אדלשטיין לפני שהספיק להטביע חותם של ממש, מציף בעיה יסודית שמלווה את ההנהגה החרדית בעשור האחרון: כהונות קצרות של מנהיגים חרדים, שלא עולות על שלוש שנים. זאת בניגוד למנהיגי העבר, שכיהנו בתפקיד למעלה מעשור והצליחו לבסס את תפיסתם וסמכותם. התקופות הקצרות הללו, כשהרבנים מתחילים לכהן רק בשנות התשעים לחייהם, מטילות אנדרלמוסיה בקרב המפלגות, העסקנים ואפילו השטח. תהליכים אידיאולוגיים נקטעים באיבם, נאמנים ומקורבים מתחלפים במהירות, ובריתות פוליטיות מאבדות רלוונטיות. ההבדל בולט בהשוואה למנהיגי הזרם החסידי, אדמו"רים ותיקים שמכהנים עשרות שנים, חלקם מובילים את חצרותיהם מגיל צעיר. הדבר מאפשר לתכנן מדיניות ארוכת טווח, לקבל החלטות שמתבוננות עשורים קדימה, ולא מחשבות רק את השנה־שנתיים הקרובות.

המצב הזה לא צפוי להשתנות אצל יורשיו של הרב אדלשטיין, אבל הוא עשוי לשמש זרז להקמת פדרציית מנהיגים מגוונת יותר, שבה גם מותו של אחד הרבנים אינו מטיל את המערכת שוב ושוב לכאוס ולמאבקי שליטה.

למדתי בישיבת פוניבז' בבני־ברק, בראשות הרב אדלשטיין, אך מעולם לא נכנסתי לשיעור או לשיחה שמסר. הסיבה לכך הייתה הפילוג ההיסטורי בישיבה: בזמן שאני למדתי בחלק שתחת הרב שמואל מרקוביץ' ("המחבלים"), הרב אדלשטיין הנהיג את פלג "השונאים". הוא היה ראש הישיבה שלהם. לימים, במסגרת עבודתי העיתונאית וככל שהרב אדלשטיין הפך למנהיג הבכיר בדגל התורה, זכיתי לראותו מקרוב כמה פעמים. באחת מהן הפציר בי אחד ממקורביו לגשת לבקש ברכה. הבטתי ברב ביראה ובחשש. תלמיד חכם עצום שיש לי הזדמנות לגשת אליו. לא ניגשתי. את הברכה לא קיבלתי, אבל התברכתי בצפייה מרחוק בדמותו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך וללימוד התורה, בוקר אחרי בוקר, במשך שנים רבות כל כך. זוהי דמותו של הרב גרשון אדלשטיין שעליה ארצה לספר לבני.

The post הרב אדלשטיין: המנהיג שהקפיד לא לשנות דבר במציאות שירש מקודמיו appeared first on מקור ראשון.