ב־1762 כתב ז'אן ז'אק רוסו, הוגה הדגל של הדמוקרטיה המודרנית, את הדברים הבאים:

בשל היותם מפוזרים, היהודים אינם יכולים להכריז על האמת שלהם באוזני האנושות, אך אני מאמין שכאשר תעמוד לרשותם רפובליקה חופשית, עם בתי ספר ואוניברסיטאות משל עצמם, הם יוכלו להתבטא בביטחון. או־אז נוכל סוף סוף ללמוד מה יש עדיין לעם היהודי לומר לנו.

שאלתו של רוסו אינה נוגעת למצוינות האפשרית של האוניברסיטאות של מדינת היהודים, וליכולתן להתמודד עם אתונה, רומא או הרווארד, אלא לכשירותה של המדינה היהודית להפיח רוח חיים ויצירתיות במחשבתה של ירושלים.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

חור בהשכלה: הסודות והשקרים של עולם האקדמיה

נציג יהדות התורה הפתיע: תומכים בלימודי חרדים באקדמיה

הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב

האם מילאה ישראל אחר הציפייה הזאת? כיום, בשעה שישראל עמדה בהצלחה ברבים מן האתגרים שניצבו לפניה, עד כדי כך שדירוג בינלאומי מגדיר אותה כמעצמה השמינית מתוך 194 ארצות, זו שאלה שיש בה מן המותרות. ואולם, לאחר דרך ארוכה בת מאה וחמישים שנה של ציונות, דומה שחשוב לעסוק בכך. אנו עומדים כיום על פרשת דרכים, מאותגרים על ידי שאלת משמעותו והמשכיותו של המפעל אשר שמו "ישראל".

פרובינציה תל אביבית

בהיבט שציַינו, מן ההכרח לקבוע שהאוניברסיטה העברית, שאני נמנה עם בוגריה ואני מודה לה על ההכשרה (האמריקנית) שקיבלתי בה, לא עמדה בציפייה של רוסו. האוניברסיטה הישראלית רואה לנגד עיניה את הרווארד, אך ללא ה־Divinity School שלה. היא לא מימשה את ההשערה של רוסו על אודות קיומה של יבשת לא נודעת של מחשבה אנושית, שעַם ישראל אמור להיות נושא הכלים שלה, ושחירותו עשויה לגלות אותה לעולם. העובדה שלא מזמן נשקלה האפשרות ששפת ההוראה באוניברסיטה העברית לא תהיה עוד העברית אלא האנגלית, היא סימן חמור דיו לכך. מרוב "גלובליזציה", ישראל שואפת להצטרף ל"כפר" שהיא מוצבת בו במקום שתשאף להיות עיר בירה.

ישנן דוגמאות רבות אחרות של שקיעת האישיות האינטלקטואלית היהודית. האם זו באמת הריבונות שהציונות תרה אחריה? מהי הריבונות בלא אותה יכולת לעמוד בשורה אחת עם מעמדנו המטא־פוליטי והסמלי, אותו מעמד שמזה אלפיים שנה מתאפיין ברוחב יריעה בקנה המידה של האנושות כולה? אין דבר מן המשותף בינו ובין הבדלנות והלאומנות שיושבי הכפר הגלובלי מזהירים אותנו מפניהן. עוצמתו הסמלית ויצירתיותו של נצח ישראל אופסנו במחסן האביזרים המשומשים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201913_06_30-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מעצם טבעה, האוניברסיטה העברית נישאת על כנפי הקשר שלה לירושלים והציפיות שמעורר התואר העברי בשמה (ולא הישראלי, כאחד מיני רבים). למרות חוק יסוד: ירושלים, העיר הנוכחית נותרה במציאות פרובינציה של תל אביב, בשעה שייעודה הוא להיחקק בתוך אגדתה כמרכז האנושות.

באוניברסיטה של מדינת היהודים, העולם העברי נותר סגור בתוך הסד האידיאולוגי של "מדעי היהדות" הגרמניים בני המאה ה־19, שחזונם הפוליטי הפך עם הזמן לארכאי. כדי להפוך לאזרחים גרמנים, חלוציה של אותה אידאולוגיה נתבעו להוכיח שאין עוד בנמצא עם יהודי, שההוויה היהודית אין בה כל ממד פוליטי, אינטלקטואלי או ספקולטיבי, ושעברָהּ הוא תוצר של סימביוזה מפויסת עם הסביבה. בשם המדע, החשיבה הספקולטיבית סולקה והושתקה. אך כפי שטען ראבְּלֶה, הסופר הצרפתי בן המאה ה־15, "מדע בלא תודעה אינו אלא הרס הנשמה".

אין אוניברסיטה ראויה לשמה ללא כינונה של הגות גדולה ושאפתנית, הגות ספקולטיבית, תאורטית, המגדירה את העולם שנחקק בו חזון הידע שלה. הגות זו חסרה כיום באופן קיצוני. אנשי האקדמיה הדירו אותה מן ה"מדע" שלהם. נוסף על כך, הקמפוסים נכבשו בידי הפוסט־מודרניזם, שהיא ההגות ההרסנית ביותר האפשרית, המבשרת על ניוון האוניברסיטה. הגות זו איבדה את חוש המציאות, מבלי לדבר על השיח המנופח שלה, שכל כולו מילים מומצאות. אידיאולוגיה זו לא החמיצה את ההזדמנות לכבוש את שורותיהם של מדעי היהדות. ה"חידוש" היום הוא פשוט הרס. ייתכן מאוד שאנו חווים כיום את השלב הסופי של האוניברסיטה המערבית.

חידוש הרוח המלכדת

אין אוניברסיטה גדולה ללא הגות גדולה, הן מטאפיזית והן פיזית. שאיפה זו זהרה רק לרגע אצל אחד ממייסדי מדעי היהדות, עמנואל וולף (1799־1847), אך נותרה ללא המשך. וולף הגדיר לא רק את שדה המחקר של הדיסציפלינה כ"תמצית" הכוליות של תנאי החיים, של מאפייניהם ושל הישגיהם של היהודים, אלא גם צמצם את כל היסודות האלה לכלל "אידיאה" יחידה, המקובצת בשם האלוהי המפורש – האחדות החיה של כל הוויה בתוך הנצח, מקור היקום, שֵם אשר הינו הטיה של הפועל להיות.

האין זו משמעות המילה "אוניברסיטה"? מושאה הכולל של ה־universitas, כמשתמע מן המילה עצמה, הוא שאיפה אוניברסלית השומרת על הסימוכין של האחד. ועיקרון זה, הגם שהובן בשעתו כאידיאליזם פילוסופי, יכול להיות מובן כיום בתוך שדה הידע האופייני למדעי החברה ולהיסטוריה כ"טיפוס אידיאלי" (idealtype). אחרים יאמרו "רוח" הנושאת את כלל גילויי היהדות בתוך מובנָהּ הקונקרטי והלכיד כאחד.

רוסו עצמו יכול היה להבין זאת, שהרי כדי לאפשר את הדמוקרטיה הוא נזקק לכינונה של טרנסצנדנטיות בתוך האימננטיות תחת הנהגת המדינה. הסוציולוגיה עצמה נולדה מן ההנחה הזאת, העומדת ביסוד המיזם שלה לחקור את החברה, לא מתוך צמצומה לדיסציפלינה אחרת, אלא בזכות עצמה – דבר שאינו אפשרי אלא אם מניחים את קיומה של לכידות בין שלל יסודותיה המגוונים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20/08/Academy-750x489.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זו התעוזה שיש להחיות על ידי תיקון התבונה העברית. העבודה העיקרית שהאוניברסיטה הייתה אמורה להתמסר לה הוזנחה. אמנם הידע נצבר והוא בעל חשיבות עליונה, אך היכן הפרחים שהוא היה אמור לייצר? פרחים בעלי ניחוח אוניברסלי; ידע שאיננו בירוקרטי אלא נושא משמעות.

יש לכונן יחס שונה לידע. עד עתה, העניין היהודי נבחן ונשפט לאורה של אמת המצויה מחוץ לו. הטקסטים נחקרו בעודם משוחררים מכל חשיבה ספקולטיבית, מנפשם, כדי שינתחו אותם כשרידים מן העבר, כאילו האוניברסלי והמחשבה יושבים באתונה ולא בירושלים. החלוקה בין הפרטיקולרי ובין האוניברסלי הגלתה את המחשבה מירושלים אל תוך עיירה מרוחקת של התבונה. שיבת האוניברסלי לירושלים הייתה צריכה לשמש השראה לאוניברסיטה העברית במפעלה החשוב ביותר: הגחתו המחודשת של עם ישראל כרוח, כחזון, תודעה של העולם, ציוויליזציה. במקום לתחום אותו בדיסציפלינה כלשהי, הוא שהיה צריך להפיח את חזונו לכלל הדיסציפלינות.

האוניברסיטס (universitas) העברית הייתה צריכה להקיף את כל תחומי הידע של מדעי הרוח והחברה מן ההיבט של אותה רוח, במקום לראות את עצמה כשלוחה פרטיקולריסטית של ה־universitas המערבית, שאמורה לקבל את מעמדה מן האוניברסלי. אכן, המשימה איננה עוד להתייחס אל הידע היהודי מן ההיבט של האוניברסיטה המערבית, אלא להתייחס אל הידע המערבי, שהוא יקר ערך ככל ידע אנושי, מן ההיבט של האוניברסיטה ה"עברית". זו הייתה המהפכה שרוסו ציפה לה.

איננו צריכים להוכיח את הלגיטימיות של קיומנו האינטלקטואלי, אך עלינו ליטול שוב בידינו את גורלה של רוח ישראל, כפי שנטלנו את גורל ריבונותו של העם היהודי, בשלל תחומי קיומו ואף למעלה מזה. העבודה הזאת, שהיא בו בזמן פסיכולוגית, תרבותית וסמלית, עדיין לא הושלמה.

הרס המקרא

בחינתם המחודשת של הידע ושל התבונה, הנתפסים ממרומי הר ציון, חייבת להיות הליבה של "אוניברסיטה עברית" לא רק בתוך הכלי הלשוני שהוא ה"ישראלית". עבודה זו חסרת תקדים. אחת ממשימותיה הראשונות תהיה היתוכה מחדש של המורשת היהודית, וכן בנייתה האפיסטמולוגית המחודשת של היהדות כציוויליזציה שמקוריותה היא החיבור בין הטרנסצנדנטיות לבין האימננטיות.

בעבור מי שמגדירים את עצמם חילוניים, לא תהיה בכך הכחשה של המודרנה, שכן החיבור הזה אופייני לכל חברה אנושית – בין שיתבצע על פי הדפוס הדתי ובין שייעשה בדרך של דת אזרחית או של אידיאולוגיה, כמו דרך של דמיון קולקטיבי. חילוניים כדתיים יוכלו ליטול בו חלק בהתאם לאמונותיהם. מה שעומד על הפרק הוא כינונה מחדש של ישראל של הרוח, בעלת רוחב יריעה אוניברסלי, כלומר בנייתה מחדש של היהדות כתפיסת עולם, ולא עוד אמונה בלבד, מערכת דוֹגמוֹת, כפי שהמודרנה צמצמה אותה אליהן.

רוחב היריעה הזה חייב להתפרשׂ לכלל מטאפיזיקה, מחשבה, פוליטיקה, חיי חברה, תרבות, רגישות כלפי העולם. שאיפה זו תְּתַעל עמה את החינוך הלאומי כולו, שדגם הידע שלו מתנודד כיום בין הסיפור המנופץ של תולדות עם ישראל – תוצאת מפעלם ההרסני של ההיסטוריונים הפוסט־מודרניסטיים – לבין הכשל בהעברת המחשבה הפילוסופית של ישראל ובהכרת הציוויליזציה העברית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2020/04/04794v-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 020/04/04794v-750x545.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה שאנו מעבירים לילדינו, הירושה המקראית יוצאת הדופן, הייתה למושא של הרס שיטתי. ה"מדע" המקראי של המערב, הארכיאולוגיה ה"חדשה", הקפידו לרסק את לכידותו של אותו עולם. המהרסים הסתייעו רבות במורשת העולם הנוצרי, בעקבותיו של השליח פאולוס, מתוך היגיון שלא דובר בו על "הבנת" העולם המקראי אלא על צמצומו לכלל סימוכין חיצוניים ועל ריקונו מכל לכידות גלובלית, כדי לבסס את האמת הנוצרית.

הטענה האקדמית שעל פיה מדובר בדת ועל כן כל מחקר שיביא שוב בחשבון את העולם המקראי יהיה מן הסוג התיאולוגי, אינה עומדת במבחן. המטרה איננה לפרש את הטקסט אלא לחקור את הציוויליזציה שהוא בבואתה. דוגמה מובהקת לכך היא חידושם של לימודי יוון העתיקה, אשר התרחש בצרפת במאה ה־20 תחת שרביטם של אנתרופולוגים כגודמת ז'אן פייר וֶרְנאן, לואי זֶ'רְנֶה, פייר וידאל נָאקֶה, מרסל דֶּטְיֶין, ניקולָה לוֹרוֹ, פרנסואה אַרְטוֹג ואחרים. חוקרים אלה, כולם חילונים ורפובליקנים מובהקים, חידשו את חקר העת היוונית העתיקה עם תשומת הלב והעניין ש"הנס היווני" היה ראוי להם, על ידי כך שחקרו את הפוליטיקה שלו, את אורחות חייו, את המיתוסים שלו, את דתו ועוד, ברצינות גמורה ומבלי להפוך בשל כך לכוהנים גדולים של הדת היוונית.

המפנה האנתרופולוגי של לימודי יוון נולד מתוך ההנחה שעולם המיתוסים, עולמם של חיי החברה ושל תפיסת האדם שהיוונים פיתחו, אומר לנו דבר מה בעצם הימים האלה ואפשר לחקור אותו מן ההיבט של מדעי הרוח, תוך הסתייעות במתודות של דּוּרְקהיים, מוֹס, בֶּנְבֶניסט, הֲלְבְּוואקס (דרך אגב, כולם ממוצא יהודי). הם הוכיחו שאפשר לחקור את הטקסטים העתיקים האלה בעזרת הכלים של הסוציולוגיה, של האנתרופולוגיה, של הפילוסופיה, כמו טקסטים בני הזמן הזה, הנושאים משמעות, כדי להאיר את הציוויליזציה האירופית בת זמננו. מדוע אותו "מפנה אנתרופולוגי" של לימודי יוון לא התרחש אצל הלימודים ה"עבריים" בישראל?

איני יכול להימנע מלקשור בין אותו מפעל אפיסטמולוגי של האוניברסיטה הצרפתית ובין לידתה של אסכולת המחשבה היהודית של פריז, בימים שלאחר השואה, שפתחה בשיחה מהודקת מאוד בין הטקסטים של היהדות ובין המחשבה המתמודדת עם בעיות העולם המודרני. במפעל הזה, השיח המקראי הדהד בתוך העולם בן זמננו. דבר מכל אלה לא התרחש בישראל, שבה הסגירות והמידור הם שהרחיקו את הטקסטים האלה מן התרבות הכללית ומן המחשבה. בית הספר התיכון לא דיבר על "הנס העברי" באופן שהיה יכול לשלב "באופן חילוני" את ירושת היהדות באוניברסיטה. כדי שזה יקרה, היה צריך להפגין ולו מעט נדיבות אינטלקטואלית כלפי צור ישראל, אם לחזור על המינוח של מגילת העצמאות.

The post דלדולה של הרוח: מי יחיל ריבונות על האוניברסיטה הציונית? appeared first on מקור ראשון.