לפני כמה שנים עברתי ליד פארק גורליצר בברלין, הידוע ככזה שמכנס תחת צילו אי־אילו סוחרי סמים. המקום היה מקושט במודעות של אגודת אל־סם הגרמנית, שפנו לציבור בבקשה: "אל תהיו מסוממים כמו היטלר". שאלתי את חברי הגרמני האם כך תופסת החברה כיום את הצורר הנאצי, כמי שהיה קודם כול מסומם ולכן אולי אפשר לסלוח לו על כמה דברים. הוא משך בכתפיו במבוכה. לאחר כשעה עצרתי בחנות ספרים, ונתקלתי ברומן גרפי קומי בשם "היפסטר היטלר". באותו חודש ראה אור גם הרומן "הוא חזר", שבו היטלר מתעורר אחרי שנים של תרדמה לתוך ברלין של היום; רומן שעובד לסרט בעל היבטים קומיים והוכיח שהגרמנים אמנם נזהרים מלצחוק על קורבנות יהודים, אבל בהחלט החלו לצחוק על היטלר עצמו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מאדום לירוק, מגמזו לקבינט – מה הרמזור מסמן לי?

– באוצר מעדיפים שתתייאשו וכספכם יישאר בקופה

– שכונת חיים: כלוא בתוך אוסף הדימויים

ספרו של נורמן אולר, "אקסטזה טוטאלית", מצייר את גרמניה כמרכזה של חגיגת סמים בלתי נגמרת: "רפובליקת ויימאר הצעירה הייתה מוצפת כולה בחומרים ששינו את התפיסה התודעתית וגרמו לשיכרון חושים. היא שיווקה הרואין וקוקאין לכל רחבי תבל, ועלתה לכדי מעמד של סוחר סמים גלובלי" (20). הספר ממפה את כל הווי הסמים במשטר הנאצי, ולמרות היותו ספר עיון פופולרי יש בו אוסף נתונים מרשים, שבעזרתו מצייר המחבר תמונה שלפיה ברייך השלישי – כלומר בעיקר חיילים בחזית, חלק ניכר מההנהגה וכמובן היטלר עצמו – נהגו לצרוך סמים באופן קבוע. המבחר כלל סמים כמו פרוויטין, אויקודל ועוד, שהם מעין האבות המייסדים של קריסטל מת', אמפטמינים וכמובן גם לא מעט קוקאין, שזכה לכינוי "סם דגנרטיבי יהודי".

על הסימפוניה הנרקוטית הזאת ניצח בעיקר רופאו האישי של היטלר, תיאודור מורל, שרקח עבור הפיהרר קוקטיילים מעוררי פלצות הכוללים גם רעל עכברים. הוא בעיקר ניצל את חלון ההזדמנויות כדי להפוך לאיש עסקים עשיר באמצעות ייצור מיליוני כדורים עבור הצבא הנאצי, ואם אפשר גם לייצוא. "כולם היו שפני ניסיון של מורל. הוא הזריק להם ישירות למחזור הדם תכשירים מפוקפקים של הורמונים וסטרואידים, שיוצרו לא פעם בתנאים היגייניים מחפירים… זה היה הרס עצמי של המערכת" (עמ' 155).

המציאות הזו עמדה בניגוד לתיאור החברה הארית הטבעית והבריאה שטיפחו הנאצים, כפי שמציין אולר: "התמונה האוטופית שהנאצים הציגו בתעמולה שלהם, תמונה של חברה הרמונית, הבנויה על ערכים, התבררה כחזיון תעתועים… המתאמפטמין כיסה על נקודות השבר שנוצרו, והמנטליות של נטילת כדורים התפשטה לכל פינה ברייך. הפרוויטין אפשר לפרט לתפקד בתוך הדיקטטורה. נאציזם בצורת גלולות" (52).

פרשנות פרמקולוגית לדנקרק

אחד החיילים במלחמה היה לימים הסופר היינריך בל. באחד ממכתביו הביתה הוא כותב: "המוזיקה היא לפעמים נחמתי הגדולה. אין לשכוח גם את הפרוויטין ששירותיו מצוינים בעיקר בלילות של אזעקות" (55). האבסת חיילים בסמים, כדי שלא יצטרכו לישון או כדי שיהרגו טוב יותר, אינה המצאה נאצית. יש לכך לא מעט עדויות בהיסטוריה. למשל הביטוי באנגלית "Going Berserk" (מתחיל להשתגע) מקורו בקבוצת לוחמים נורדית מימי הביניים בשם זה, שלפני כל קרב היו מכניסים לגופם באופן טקסי חומרים בלתי ידועים – כנראה כאלה המבוססים על צמחים הלוצינוגניים שהיו בסביבתם – ואז נכנסים למין מצב אקסטטי של זעם וריכוז. האגדה מספרת שאי־אפשר היה לעצור אותם ואי־אפשר היה להרוג אותם.

השימוש של הנאצים בסמים גם הוא אינו עניין חדש. כל ביוגרפיה של היטלר כמעט אינה פוסחת על החלק העסיסי הזה. יתרה מכך, בשנתיים האחרונות הופיעו לא מעט ספרים המוקדשים אך ורק לנושא, וכן לא מעט תוכניות וסרטים דוקומנטריים. אולר לא מחדש אפוא כמעט דבר, אלא מרכז את הנתונים באופן מרשים ושוזר את הטרנספורמציה הנרקוטית של הרייך השלישי במהלכי מלחמת העולם השנייה. כלומר, מנסה לייצר קורלציות בין ההחלטות של הפיהרר, בהשפעת החומרים שנטל, ובין מצב הכוחות הגרמניים.

כך למשל, הוא נותן מעין "פרשנות פרמקולוגית" לקרב דנקרק במאי 1940, שכונה "מבצע דינמו" וסימל את אחת התבוסות הגדולות בהיסטוריה של הצבא הבריטי. באופן כללי, רוחו של הספר היא רוח של כרוניקות היסטוריות מהמלחמה הזאת, כרוניקות שרובנו כבר למדנו, שינַנו ועיכלנו.

עולם שכולו טירוף אידיאולוגי

לעיתים, הקורלציות הללו מעוררות השתאות. כלומר, החפיפה שאולר עושה בין מצבו הנרקוטי של הפיהרר למצב הכוחות הגרמניים, הפרוסים מהמדבר האפריקני דרך ערבות השלג בואכה מוסקבה ולמעשה בכל אירופה. כך למשל, כשהוא מגיע לשלב שבו מורל מוסיף לקוקטייל של היטלר גם לא מעט קוקאין, אף שהוא נחשב "סם יהודי": "הפיהרר קיבל אותו, ומלא ביטחון עצמי מלאכותי השתתף בסקירת המצב הצבאי. במצבו היה לו ברור: הכוחות הגרמניים עוד ינצחו איכשהו במלחמה נגד הרוסים! על אף שכולם יעצו לו שלא לפתוח במהלך התקפי נוסף, חסר סיכוי, באזור ההרים הארדניים, סירב הרודן לזוז מדעתו" (183).

אולר אכן הולך על חבל דק. הוא מודע לכך שלהסתמך על הנרטיב הנרקוטי ולתאר אותו כדבר שכונן הן את ההצלחות והן את הכישלונות של הנאצים, הוא עניין בעייתי. לכן הפסקה החשובה ביותר בספר מופיעה בעמ' 209, פסקה של מודעות עצמית ופרופורציות, שבלעדיה הספר היה עוד אחד מאותם מסמכים סנסציוניים:

"גם כשהיטלר קיבל את חומרי ההרגעה ושיכוך הכאבים הוא היה בשליטה עצמית: הוא היה היטלר האמיתי. וכזה היה מאז ומעולם… ההתמכרות לאויקודל רק חיזקה מעטה נוקשה שהיה קיים קודם לכן. היא הגבירה את נטייתו להאציל דרכי פעולה אלימות, והביאה לידי כך שבחודשי המלחמה האחרונים היטלר לעולם לא חשב לוותר. המטרות והמניעים, עולם שכולו טירוף אידיאולוגי – כל אלו לא היו אפוא תוצאה של הסמים, אלא נקבעו זמן רב קודם לכן".

הנאצים כקורבנות

העיסוק בנאציזם, על מגוון ממדיו, הלך ותפס תאוצה בחלק השני של המאה ה־20 וממשיך עד ימינו. התופעה הזוועתית הזו מוסיפה לרתק חוקרים רבים, אך גם לא מעט אנשי תרבות ופסאודו־חוקרים. לפיכך, היא יצרה מעין ציר תרבותי מקביל. הוא מתבטא בלא מעט ספרים ו"תחקירים" שעוסקים לעייפה בהרגלי התזונה של היטלר, כאילו זה חשוב אם אכן היה צמחוני או לא, האם אכל ציפורים או שתה את השתן של עצמו בהמלצת מורל, ומאילו בעיות גסטרולוגיות בדיוק הוא סבל. ספרים אחרים מתעסקים בהגדרת הפרופיל הפסיכיאטרי שלו.

ואלו רק דוגמאות מעטות; ספרים וסרטים שונים הפכו את היטלר ואת הנאציזם עצמו לגורם קומי טראשי. זה קרה כמובן בעוד דוגמאות היסטוריות. הוויקינגים למשל, היו לוחמים חייתיים, פראי אדם וחסרי עכבות, אבל ממרחק הזמן הם קיבלו מעין מיתוג תרבותי אחר. כך גם ג'ינג'יס חאן המונגולי, שכמות הגופות של חפים מפשע שהוא הותיר לאורך מזרח אסיה היא בלתי נתפסת, אבל היום רואים בו בעיקר מצביא דגול.

אותו תהליך קורה עם הנאצים. הוא פשוט קורה מהר יותר, נוכח תהליכים תרבותיים וטכנולוגיים של העשורים האחרונים. העולם מנסה לא לשכוח שהנאצים היו מפלצות סוציופתיות שסחפו אחריהם את רוב הגרמנים, אך בד בבד התרבות מראה שהיו להם צדדים אחרים. הם השיגו התקדמות בחקר החלל בזכות ורנר פון בראון, וכך גם שורה של הישגים מדעיים ותרבותיים אחרים, וכן, בקונטקסט מסוים הם היו גם דמויות קומיות. ובכלל, כמו שעמדות גרמניות מסוימות הנשמעות בימינו מבקשות לטעון: אולי אפשר מעט פחות להחמיר איתם, גם הם היו בסופו של דבר קורבנות. כלומר הגרמנים היו קורבנות של הנאצים, והנאצים היו קורבנות של התמכרות לסמים.

תרבות ההמונים היא כוח כמעט עצמאי במובן הזה, ואין הרבה מה לעשות נגד המגמות הללו. אפשר אמנם, בצד הנרטיבים על נאצים שהקימו בסיס בצד האפל של הירח או התרומה הגדולה של יוזף גבלס לתקשורת ההמונים, להמשיך ולמצוא דרכים מרעננות ועדכניות יותר לספר את הנרטיבים העיקריים של התקופה הזו – את הפלצות, הזוועה והאימה. התרבות הפופולרית היא אוסף של קרבות גדולים וקטנים על הנרטיב, והספר של אולר, למרות אותה הבלחה של מודעות עצמית, הוא בסופו של דבר עוד עיסוק – רציני ואקדמי ככל שיהיה – בטפל ולא בעיקר.

אקסטזה טוטאלית

נורמן אולר

מגרמנית: יונתן ניראד

מטר, 2020, 336 עמ'

The post האם גרמניה הנאצית היתה מסיבת סמים אחת גדולה? appeared first on מקור ראשון.