אחת התוכניות שצילם גיל חובב ברחבי העולם, הוא הגיע לאיטליה. שם הוא עטה על עצמו בגדי שרד הדומים לאלו של אנשי משמר הוותיקן, כולל נוצת יען סגולה בכובעו, והחל לומר את הטקסט שהכין מראש. בעודו צועד ברחבי הוותיקן, נחיל תיירים התנפל עליו בבקשות להצטלם איתו. הוא נעתר להם והמשיך בצילומים, אלא שלפתע, מתוך ניידת סמויה, עטו עליו שלושה גברתנים איטלקיים, ועצרו אותו ואת צוות הצילום שלו.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

– "היהודים באים" היא קצה הקרחון

– פריימריז בהפתעה: עפר שלח דורש מלפיד שינוי

– תמורת השלום: גם הבנייה ביו"ש מוקפאת

הסיבה למעצר: בהפקה הישראלית לא טרחו לקבל אישור צילום במובלעת הרומאית, עניין שעלותו הפעוטה כמה אלפי דולרים, והסתמכו על "יהיה בסדר" המוכר. כך מצא את עצמו חובב בדרך לכלא האיטלקי. האפיזודה הזו, שממשיכה ומתפתחת, היא בין הסיפורים בספרו של חובב "ספר קטן על העולם הגדול" (הוצאת קרפד־מודן), סיכום מסעות ברחבי תבל שערך הסופר, מגיש הטלוויזיה ומבקר המסעדות.

קצת לפני שהשמיים ננעלו באופן סופי, הספיק חובב להשתתף בכנס בווינה. ארבעה ימים אחרי שחזר לארץ נאמר לו שהוא צריך להיכנס לבידוד, וכך מצא את עצמו במשך עשרה ימים ספון בחדר העבודה בקומה העליונה של ביתו. הוא ידע שהוא רוצה לעבור את התקופה בצורה "מעולה ושמחה, ושיהיה לי מה לעשות בזמן הזה", לדבריו. התוצאה היא הספר המדובר, שנכתב בתקופה קצרה ומסכם כאמור אנקדוטות משעשעות מהסיורים שערך ברחבי העולם, תובנות, עובדות ואפילו כמה מתכונים. את מסעותיו ברחבי העולם הוא עושה לצורך הרצאות בנושאי גסטרונומיה או בלשנות, הוא משתתף בכנסים בינלאומיים וגם מרבה לנסוע מטעם משרד החוץ כדי לייצג את ישראל. בעבר גם צילם כמה תוכניות טלוויזיה בחו"ל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201708_01_42-750x488.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הסיפורים מעלים חיוך, כמו זה על חיפוש האקמול שלו ביוון או הכנת השקשוקה הגדולה בעולם בניו־יורק, ולעיתים מרגשים, כמו הסיפור על הביקור שערך בלוז'קי, עיירת הולדתו של סבא רבא שלו – אליעזר בן־יהודה. "אני מכנה אותו 'קריאה קצרה ומחויכת לזמנים קשים'", הוא אומר על הספר. כמו כולנו, גם חובב מקורקע כבר חצי שנה, אלא שבמקרה שלו בימי שגרה מדובר ב־2־3 טיסות לחודש בממוצע, לצורך כנסים, הרצאות או צילומים.

אחד הביקורים שלו בניו־יורק התקיים סמוך לנפילת מגדלי התאומים. המטרה הייתה לצלם פרק בתוכנית "קפטן קוק" שעסקה במסעדות הטובות בעולם. כשבצוות ביקשו את התערבות הקונסוליה בניו־יורק כדי לקבל אישור לצילומים בעיר החבולה והמפוחדת, ביקשו הנציגים הישראלים להיעזר בהם. "התברר שכל הרובע סביב גראונד זירו פונה, למעט מסעדה איטלקית אחת שנשארה פתוחה והגישה ארוחות חמות לצוותי ההצלה שנשארו במקום", הוא מספר. את האוכל בישלו שפים מתחלפים ומתנדבים, וכך גויס גם חובב למשימה. "הוטל עליי להכין ארוחת בוקר. מדובר היה ב־500 איש, בחמש בבוקר". חובב מצא את עצמו במטבח קטנטן, חותך עגבניות ל־500 כבאים רעבים. "ובאמת בחמש בבוקר הוגשה ארוחה ישראלית שבמרכזה שקשוקה ענקית".

בספר הוא נוגע גם בהבדלי מנטליות ונימוסים. כך למשל בציריך הוא הופתע לגלות פקיד מלון זועף בחדרו בעשר בלילה, שהאשים אותו בהאשמה חמורה: "אתה הורדת את המים בשירותים בלילה? אסור לעשות את זה כאן".

חסרות לך הנסיעות התכופות לחו"ל?

"גיליתי שהשהות בבית נהדרת – הרציתי בזום, לא חוויתי מצוקות כלכליות, והדבר היחיד שחסר לי הוא עטים שגונבים מבתי מלון. מכל נסיעה הייתי מביא כאלו, ועכשיו הם חסרים לי (צוחק)".

למה אתה בכל זאת מתגעגע בחו"ל?

"אני מתגעגע מאוד למלונות, זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם, ואגב, שלא תחשבי שמדובר במלונות מפוארים מדי. בצילומים בחו"ל המפיקה תמיד לוקחת חדר זוגי לכל אחד. אני תמיד מבקש חדר ליחיד. אני אוהב את הנזירות הזאת, מיטת יחיד, שולחן פורמייקה. עבורי לפתוח חדר במלון בפעם הראשונה זה אחד מסודות האושר. הורשתי את זה גם לבתי. תמיד כשאנחנו צועדים עם המפתח במלון עד לחדר אנחנו חושבים שאולי נקבל את סוויטת הכלולות של המלון במקרה, ובסוף זה תמיד מסתיים בחדר סטנדרטי. זה לא מפריע לי להמשיך ולחלום".

אוכל, קדימה אוכל

את דרכו העיתונאית התחיל חובב כמבקר ברים במקומון הירושלמי "כל העיר". בהמשך כתב בנושאי אוכל ב"חדשות", "טיים אאוט", "ידיעות אחרונות" ועוד. את עיקר פרסומו קנה כשהגיש תוכניות אוכל רבות, כמו "שום, פלפל ושמן זית", "עושים שוק", "מצעד האוכל הישראלי", "המנה של המדינה" ועוד. אבל גל תוכניות הבישול הנוכחי כאילו דילג עליו. לא תמצאו אותו שופט במאסטר שף, וגם לא ב־MKR המטבח המנצח.

"תמיד הציעו ותמיד מציעים. אני לא רוצה להיות שופט, לא בריאליטי ולא בתחרות בישול במתנ"ס", הוא מסביר, "אם נמקד את זה בטלוויזיה, אני מלא הערכה לעשייה הטלוויזיונית שלהם, התוכניות האלו הן מוצר גדול ומלוטש מכל דבר שאני עשיתי, אבל זה לא הסגנון שלי. אני הבנתי שהטלוויזיה הלכה למקום אחר מהמקום שאני מתכוונן אליו. זה לא עושה לי טוב, או להם. אולי המדיום הזה הוא לא הנכון בשבילי, ובתוך ליבי נתתי לו גט כריתות. זה הפך למדיום אחר, גם צעיר יותר, וגם נוצץ יותר וקצת שטחי יותר ממה שאני רוצה להיות בתוכו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201812_35_28-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לא היית רוצה להתחלף עם חיים כהן או עם רותי ברודו?

"אני מכיר את כולם, אבל לא הייתי רוצה להיות כזה, לא כי אני פוסל את זה, אלא כי אני לא אוהב את התבנית הזאת של תוכנית ריאליטי – בין אם זה אוכל, שידוכים או הישרדות. יש בזה השטחה של האמת והחיים, ותופעת הלוואי של זה היא שאתה צריך להגיד לדודה אתיופית ש'היא לא נגעה נכון בדג'. זו יומרה טיפשית, אני לא רוצה להיות שם. אבל אין ספק שהתוכניות האלו פיצחו משהו נכון לטלוויזיה. הקהל רוצה אותם ובנאמנות מוכחת. הן לא הבליחו לעונה ונעלמו".

איך זה שתוכניות בישול הפכו למעצמת רייטינג?

"שואלים אותי למה תוכניות בישול מצליחות, והתשובה היא שהמפרסמים הגדולים במשק הן חברות המזון. אם המפרסם הגדול בישראל היה יצחק תשובה, תאמיני לי שהיינו רואים ריאליטי על חיפושי דלק. גם קל לקלוע לטעם של הצופה עם תוכנית בישול. הרי כל אחד מהיושבים סביבנו פה בבית הקפה הוא מומחה לבישול. כל אחד מומחה לטעם האישי שלו. עשיתי פעם תוכנית על חתני פרס נובל, הייתה לזה הרבה פחות הצלחה מלתוכניות הבישול שלי".

כבר 30 שנה שחובב הוא מבקר מסעדות, אף על פי שאין לו הכשרה מסודרת בתחום. את הניסיון רכש עוד מימיו כנער בשנות ה־70, אז סעד עם הוריו במסעדות הטובות ביותר בירושלים. "אלו היו שנים לפני ההתעשרות של שנות השמונים, היה אז כמעט לא מנומס ללכת למסעדה, אבל ירושלים הייתה מקום מרכזי, וההורים שלי היו בכירים שניהלו אורח חיים אקסטרווגנטי. היו שלוש מסעדות עיקריות שנהגנו לפקוד – 'משכנות', 'שה־סימון', ו'פלמחי'. השלישית הייתה מסעדה מזרחית יחסית פשוטה, אבל גולדה תמיד אכלה בה שולחן לידנו. במבט לאחור הדברים היו מזעזעים, אבל אלו היו מסעדות היוקרה של המדינה, וזה נתן לי חינוך קולינרי מסוים".

בשנים האחרונות הוא כותב בעיקר בפרופילים שלו ברשתות החברתיות, ולא בכלי התקשורת, אולי מפני שהביקורות שלו אינן נשכניות מספיק, והקהל – שאוהב את הביקורת שלו מדיום ריר ואולי קצת מדממת – עבר הלאה. "כמה זה לגיטימי להיות בוטה בביקורת מסעדות? אני חושב שזה דוחה. ברור שיש מקום לביקורת שלילית. זה החוזה בין המבקר לקורא. אם את קוראת ביקורת תיאטרון, את רוצה לדעת אם השחקנית לא טובה או שהבמאי לא עשה עבודה טובה. זה מועיל לך, אבל יש דרך לומר את זה. הקזת הדם של מבקרי מסעדות מסוימים היא דוחה בעיניי. אני לא במשחק הזה. ואם הקוראים שלי חושבים שהביקורות שלי לא מספיק מושחזות, אשמח שיעברו למקום אחר".

למשל לשגיא כהן מהארץ?

"אני חושב שהוא כותב ביקורת מתועבת. הביקורות שלו הן חרפה וחוסר תרבות. מאכזב אותי שאנשים אינטליגנטים שקוראים אותו, נהנים ממרחץ הדמים הזה וחושבים לעצמם 'איך הוא הכניס לשף הזה'. זה לא תרבותי ולא אנושי, ורק לקרוא את זה מלכלכך אותך (כהן בחר שלא להגיב, ר"ר).

"קרה גם משהו לביקורת האוכל. המדיום נהיה אחר. היום כל אחד הוא המו"ל של עצמו בפייסבוק. אני לא בטוח שצריך מבקר אחד של עיתון שאומר את דעתו. יכול להיות שהמוסד הזה עבר מן העולם ואין סיבה להיאחז בזה. בכל מקרה, ולא משנה מה הפלטפורמה, אני חושב שיש למבקר מחויבות להגיד אם למסעדה אין כיסוי למוניטין שלה – אבל צריך לקחת בחשבון שדודה של הטבח קוראת את זה. אם תקטול אותו, מה הוא יגיד לה ביום שישי? את כל הונו, מרצו, כספו וחלומותיו הבן־אדם שם במקום הזה, ואתה בא וכותש אותו? צריך לספר על הטעויות, אבל יש דרך".

חובב פרסם במהלך הקריירה שלו עשרה ספרי בישול, אך בשנים האחרונות הוא חדל מלעשות זאת. "זה מדיום שמת לגמרי. הוצאתי ספרי בישול שהיו רבי־מכר ומכרו עשרות אלפי עותקים. כיום אם ספר מוכר 3,000־4,000 עותקים זו נחשבת הצלחה. אין ספק שמשהו השתנה כאן. אני מסתכל על עצמי – אם אני רוצה להכין משהו מסוים, אלך לגוגל. לא אטרח לפתוח ספר. בארצות־הברית אגב השוק הזה ממשיך לפרוח ולגלגל כספים, גם כשלא מדובר בשפים מפורסמים, שאצלם אנשים קונים ספרים כתוצר של התהילה שלהם ולא של הבישול שלהם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -2f121420ada5-750x421.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך אתה מסביר את זה?

"או שיש לאמריקאים יותר כסף, או שהתרבות שלהם שונה. אם הייתי מצליח לפצח את זה הייתי חוזר להוציא ספרי בישול".

לאחרונה חזר להעביר מתכונים קצרים בפינה בשם "השף השפוי" באתר Xnet, מבית "לאשה". "יש שם חזרה לבישול ביתי ועממי. נכון שאנשים היום 'מזלפים בכוסמין' כמו שאומרת ידידתי רביטל ויטלזון־יעקבס, אבל מצד שני בעקבות הקורונה אנשים חזרו לבישול ביתי ולשולחן ארוחת הערב, והם מחפשים משהו שייתן יציבות. אוכל של בית, פשטות וחום. אנחנו נמצאים גם בתקופה של מצוקה כלכלית, אנשים לא מחפשים עכשיו להשקיע במוצרים, אלא לעשות את המקסימום ממה שיש. בגלל זה קוראים לזה 'השף השפוי'".

שפיות שפיות, אבל בספר החדש שלך שתלת כמה מתכונים בודדים, ובאחד מהם הופתעתי לגלות מרגרינה. האומנם?!

"אני לא מתבייש לומר שאני מבשל עם מרגרינה ועם אבקת מרק, כמו הדודות הקשישות. אני אחרון הפלצנים. במסעדות זה נחמד לבשל ציר עוף ולהימנע ממרגרינה, אבל בבית? מה פתאום".

תודעה אריסטוקרטית

חובב, 58, מתגורר בתל־אביב עם בן זוגו דני, ויחד הם מגדלים את בתו המתבגרת. אביו הוא משה חובב, מקרייני קול ישראל הראשונים, ואמו היא דרורה בן־אב"י, נכדתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה. שם המשפחה המקורי הוא מחבוב, והוא עוברת לחובב. בתור ילד הוא זוכר את התחביב המשפחתי – למצוא את רחוב בן־יהודה בכל עיר. "גדלתי עם תודעה אריסטוקרטית. דירגנו את הערים בישראל לפי הגודל והמרכזיות של רחוב בן־יהודה שקיבלנו. כן, ידענו שמגיע לנו רחוב. אליעזר בן־יהודה היה בעיני המשפחה אחד מנביאי ישראל. אני לא מאמין בתורשה של גדלות. חיי ניתבו אותי לפגוש הרבה אידיוטים שהם נכדים של גאונים. אני לא מאמין בשושלת. אבל הייתה תודעה שאנשים במשפחה עשו דברים גדולים, שליחות".

בפועל זה בא לידי ביטוי בעיקר בעברית שהוא מקפיד עליה. "גדלנו על כך שזו בושה לדבר עברית שגויה. כך אתה גם מחבל במשהו שקודמיך עשו. האכפתיות לעברית ולתרבות כן הייתה נחלת בני משפחתי. הפער בין התודעה האריסטוקרטית לחיים היומיומיים והחלומות הבורגנים שניהלנו גורם לי להסתכל על המשפחה המטורללת ומלאת המוזרויות שגדלתי בה עם המון חמלה והבנה. לא הייתי עיוור לכך שיש דברים נלעגים, אבל הרווחתי מזה. מצד אחד הם חשבו שהם גדולי הציונות, ומצד שני חלמו על כסף לארונות פורמייקה. הפער בין הדברים הגדולים לחיים היומיומיים מצחיק אבל גם אנושי, וזה דבר שיקר לליבי".

את שני סביו לא זכה חובב להכיר, אבל הסבתות היו דמויות משמעותיות בחייו. סבתא לאה אבושדיד, שכונתה "מומה", אשתו של "הילד העברי הראשון" איתמר בן־אב"י, התגוררה יחד עם משפחתו באותה דירה. "זה לא שהיא גרה איתנו, אנחנו גרנו איתה. היא הייתה הקיסרית של הבית", הוא אומר. "מזרחים ורוסים גרים בחמולה. אצל משפחה מזרחית אין דבר כזה להביא פיליפינית שתגדל את הסבתא. הרעיון של בית אבות לא יעלה על הדעת. אין לי מילים לתאר לך כמה הרווחתי מזה, זה נראה לי המודל הנכון".

הסבים אמנם לא היו נוכחים שם פיזית, אבל בהחלט נכחו בתמונות על הקירות ובסיפורים עליהם, והדור הצעיר גדל על כך שאסור לבייש את דרכם. חובב נושא זיכרונות מתוקים אין־סוף מסבתו. "היינו נשמות שלובות", הוא מתפייט, "הייתי הנכד הצעיר והפחות מוצלח, חלשלוש ומשקפופר, והיא הגנה עליי כלביאה. אחד הזיכרונות היפים שלי הוא דווקא מהימים המאוחרים שלה, היא כבר לא ראתה כל כך טוב ולא הלכה כל כך טוב, וכשהיא רצתה לבקר את חברותיה, אני הייתי הפיליפינית שלה. הייתי אז בן עשר, צעדנו שלובי זרוע ברחוב ואני זוכר גאווה ענקית, כאילו כל העולם מסתכל עלינו. אהבתי אותה מאוד ואני מתגעגע אליה מאוד. היא הייתה מוקד עוצמה וכוח אדיר עבורי".

מה לדעתך היה סוד עמידתו של אליעזר בן־יהודה מול כל המתנגדים לו?

"אלו היו זמנים אחרים לחלוטין. אני מרצה הרבה בעולם בחוגים ללשון באוניברסיטאות, יש אופנה בעולם של עמים שרוצים לטפח את שפתם האבודה, למשל הקטלאנים רוצים להחיות את הקטלאנית. בכל מקום בעולם יש שפה שנשכחה, אבל יש רק דוגמה אחת בהיסטוריה של שפה שקמה לתחייה, וזו העברית. בשפות אחרות תמצאי מקסימום חוג לקטלאנית באוניברסיטה, אבל אין ילדים שדוברים את השפה. שואלים אותי 'איך לכם זה הצליח ולנו לא', ואני אומר: 'לכם טוב מדי'. צריך לזכור את התקופה שבה הכול קרה, זו הייתה תקופה של פוגרומים ומלחמות עולם. חידוש העברית היה בעצם אמצעי, לא מטרה. עבור אליעזר בן־יהודה זה היה כלי לחידוש הציונות. אליעזר אמר: 'אין עם בלי אדמה ובלי שפה'. הוא לא ידע לספק את האדמה, אז הוא עבד על השפה".

ועדיין הוא שילם מחירים אדירים.

"נכון. שישה מילדי המשפחה לא נקברו בקבר ישראל, עשו נגדם פולסא דנורא, הכלב שלהם נרצח. הקורבנות היו עצומים כשמסתכלים על מה שהקהילה החרדית עשתה להם. אלו היו זמנים אחרים. הם היו נדחי עולם, רוחות עולם העיפו אותם לכאן והם נאחזו באמונה ובתקווה".

מול סבא רבא שלו מנהל חובב מערכת יחסים אמביוולנטית. "הוא היה איש מורכב. בין היתר הוא היה מלא בערך עצמו, ידע שהוא נביא ומנהיג ומתווה דרך ומהפכן. מצד שני הוא גזר על משפחתו חיי נידוי ודלות. חמדה אשתו השנייה כתבה שהיו ימים שבהם המשפחה הייתה כל כך רעבה, והאוכל היחיד שבא אל פיהם היה הדבק שליקקו מהבולים של העיתונים שהפיצו". ובכל זאת, הוא אסיר תודה למורשת שעליה גדל. "קיבלתי מהם המון. קודם כול העברית. מעבר לכך חונכתי על ידי סבתא והורים שידעו מה נכון ומה לא, לא הייתה אמונה שיש כמה אמיתות. אי אפשר לצאת מהבית עם חולצה מחוץ למכנסיים, לדבר לא בנימוס לאדם מבוגר זו בושה. כך למעשה אולפתי, לא חונכתי. היום אני מביט בזה בתודה גדולה".

לב מתרחב מקובנה

את הקולינריה שלו הוא למד בעיקר מסבתא מומה, שבאה ממשפחה עשירה ומיוחסת, ולמדה לבשל מהמשרתות בביתה. "היא קראה לזה 'אוכל של משרתות', אנחנו קראנו לזה 'אוכל של בית סוהר'. התפריט כלל במיה ואורז, מרק שעועית ואורז עם איטריות. הייתי הנכד הזקוק להגנה מפני אחי הגדול ובני הדודים. ניתן לטעות ולחשוב שגדלתי תחת סינרה, מה שלחלוטין לא נכון, כיוון שאצל ספרדים מקובל לחשוב שגבר במטבח מביא לכלוך או מזל רע או את שניהם. ביום שבו היא נפטרה חיפשתי מה להכין, שיהיה לזכרה".

ומה הכנת?

"הייתי אז חייל, והכנתי מרק עגבניות ואורז. ובאמת זה היה כדי לזכור אותה. אני מבשל כדי לזכור. אוכל תמיד מתקשר אצלי לזיכרון, לכן כששואלים אותי מה האוכל שאתה הכי אוהב, התשובה היא 'כל מה שמבושל בסיר עם מכסה, עם רוטב אדום, ומוגש על ידי אישה בת יותר משמונים'. זה לא שאני איזה עתיק ושמרן. אני מת על מסעדות, סיקרתי מסעדות של שלושה כוכבי מישלן בעולם, והשתיים שהכי אהבתי היו של נשים. יש משהו בבישול שלהן שהיה מחובר לחיים. בכל מיני מסעדות מבשלים אוכל טעים ומרשים וחושבים איך זה יצטלם לאינסטגרם, ואותי זה מבאס, כי מה אני כבר רוצה? אוכל שבא מהקישקעס".

אם יש מאכל ספציפי שהוא אוהב במיוחד, כיאה לשורשים התימניים מצד אביו, זה הקובנה, מלכת המטבח התימני. הוא אמנם מכין אותה מקמח מלא ועם שמן זית, אבל היא עדיין שם, שמנונית וטעימה. "אני קורא לה קובנה נטולת רגשות אשמה. הקלוריות עדיין שם, אבל לפחות זה לא חוסם לך את אבי העורקים באותו ערב. אגב, לאחי ואשתו יש מסעדה בקריית ענבים, ומנת הלהיט שלהם זו הקובנה. בבית הצנוע של סבתא בקטמון, בשבת בבוקר כשכל המשפחה הייתה מגיעה לאכול קובנה, ידענו שאנחנו מלכי העולם. חשבנו אז שאנחנו האנשים עם הכי הרבה מזל. הלב שלי מתרחב בכל פעם שאני אוכל קובנה. זה חשוב לי".

אם אשאל אותך האם לפתוח מסעדה עכשיו, מה תמליץ לי?

"בכל פעם שאני עולה למונית, הנהגים משתפים אותי בחלום שלהם לפתוח מסעדה, או מספרים לי שפשטו רגל אחרי שהקימו מסעדה. אם אתה רוצה לקלל בן אדם, תאחל לו שתהיה לו מסעדה. אני מלא הערצה לשפים ובעלי מסעדות, מעולם לא עבדתי במסעדה ואין לי חלום כזה. זה מקצוע שאין בו שבת, אין בו חג, הלקוחות קשיי עורף, ובאמצע היום יכולים לעצור לך את האריתראי שאחראי על כל שטיפת הכלים. זה תמיד מתחיל בחלום שכל החברים יבואו לשתות משהו על הבר ותהיה אווירה נהדרת, ונגמר בהתמקחות על המחיר עם הספק של הפטרוזיליה ועם טמפו. זו עבודה מזעזעת".

קולינריה כשרה מדברת אליך?

"אני אוהב אוכל עממי, תבשילים מבית אמא, מרבית המסעדות האלה כשרות, והן נהדרות. לגבי מסעדות שף כשרות, יש בעיה איתן. יש אוכל כשר מדהים, אבל כשמנסים לעקוף את מגבלות הכשרות עם כל מיני תחליפים לא מוצלחים, זה לא עובד טוב. דג זהבון במקום שרימפס – זה לא עובד. זה לא שאני לא חושב שאי אפשר לעשות מטבח עילי כשר, אבל הגרסאות שחוויתי לא מוצלחות. ראיתי בעיקר פרשנות יומרנית ומתפתלת. אם לא אוכלים חלב אחרי בשר, אז תאכלו פירות לקינוח, ולא תחליפים. עוד לא מצאתי מסעדת עילית כשרה שמספקת את התרוממות הרוח שחווים במסעדה לא כשרה".

אני משתפת את חובב שבדרך לבית הקפה ראיתי לפחות שני שלטי "להשכרה" על מסעדות באזור. "כן, זה עצוב נורא. בהיותי מעורה בקהילה הזו קיבלתי מיילים שוברי לב מאנשים שסוגרים או שמנסים לצוף ומחפשים דרך לעשות את זה. קצרה ידי מלהושיע. אני יכול להעיד על עצמי שהתכנסתי בבית בזמן הקורונה וחוויתי מעין בריחה פנימית מהצרה שנפלה עלינו. היה לי טוב בבית, לא חסרו לי מסעדות. הערב אני הולך למסעדה, זה לא שאני אומר 'זהו, לא צריך את זה', אבל גיליתי שאפשר יפה גם בלי".

אנחנו כבר שעתיים מדברים כאן רק על אוכל, ובסוף אתה רזה באופן יחסי.

"הטרגדיה של הגבר התימני היא שעד גיל 30 הוא אוכל הכול ולא משמין, בגיל 30 הוא מגלה שאם הוא יאכל הוא ישמין, בגיל 40 הוא מגלה שגם אם הוא לא יאכל הוא ישמין, ובגיל 50 הוא כבר בכלל מגלה דברים איומים. אני בן 58, ואני כבר לא מקל. אני הולך למכון כושר מדי יום, זו השעה הנוראה ביותר ביום, אבל אני הולך בכל זאת, ומשתדל למשטר את האכילה והשתייה בגבולות הטעם הטוב. אני כנראה לא אמות רזה, ואם בגיל 58 אני עם חמישה קילו עודפים, אז הסתדרתי".

The post "אני לא מתבייש לומר שאני מבשל עם מרגרינה" appeared first on מקור ראשון.