פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
6/9/2020 8:09

"יש פה מלחמה שקטה שלא מעניינת אף אחד"

צעירים ערבים שריססו כתובות "ירושלים שלנו" על כלי רכב של מתנחלים, תיעוד פניו של המחבל שפצע לוחם צה"ל בעינו, הצתת בניין של קבלן שמסרב לשלם פרוטקשן לעבריינים מהמגזר הערבי, יידוי אבנים לעבר נערים שיצאו לטבול בבור מים ומתנחל שחטף מכות רצח מתושב מזרח ירושלים שחלק איתו תא בכלא ומת מפצעיו – זהו רק מקבץ מהידיעות שמופיעות בדף הפייסבוק של איילת לאש, שכבר מזמן הפך לכלי תקשורת עצמאי. כמעט כל פוסט שלה גורר אחריו שלל תגובות ושיתופים, בעיקר מצד אנשים שתוהים מדוע הסיפורים האלו לא מתפרסמים באמצעי התקשורת המרכזיים.


מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

– וויפי קרבי: הצצה לאחד המערכים הכי מסווגים של צה"ל


– מועלם מתנקמת, נתניהו הניח פיתיון: גיוס חדש לליכוד

– בירדן לא מוכנים לקבל את סתימת הפיות


בסביבה הקרובה של לאש, מורה לחינוך מיוחד במקצועה, מתקשים לפעמים לעכל את התחביב החדש שלה. כבר חמש שנים שהיא מדווחת באופן עצמאי ולעיתים בלעדי על אירועי חבלה שמתרחשים ביו"ש ובפריפריה, בעיקר כאלו שנוגעים לנקודות חיכוך עם הציבור הערבי או הפלסטיני.


"היו לי מנהלים שעשו פרצוף", היא מודה, "גם קרה שסיננו אותי במועמדויות. הם לא אמרו מה הסיבה אבל שיערתי לעצמי שזה בגלל זה. יש הרבה שאומרים 'כל הכבוד', כשעבדתי בעפרה דווקא פרגנו לי והבאתי הרבה פוליטיקה לחדר המורים, ויש כאלה שרואים בי ימנית קיצונית, איזו מטורללת שזה מה שמעסיק אותה בחיים".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/09/08632292-750x488.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
בסוף החיילים מסורסים. חיילי צה"ל בחברון, השבוע. צילום: EPA

איפה את ממקמת את עצמך על הציר הפוליטי?

"קוראים לזה קיצון, אבל אני לא חושבת שאני קיצון. לדעתי הדעה שלי היא מיינסטרימית, היא פשוט עדיין לא התקבלה", צוחקת לאש.


בזמן שאנחנו משוחחות, הסלולרי שלה לא מפסיק להשמיע התראות על הודעות. היא בת 31, מתגוררת ביישוב רחלים, נשואה למרדכי ואם לארבעה, והווטסאפ שלה לא יבייש אף כתב שטחים מקצועי.


"בהתחלה פשוט הייתי קוראת כתבות ואומרת את דעתי עליהן", היא נזכרת, "הרגשתי שהרבה פעמים המציאות שמתוארת שם היא לא כמו שאני מכירה אותה. עם הזמן התחלתי לאסוף מקורות מידע מאנשים פרטיים".


אז בן אדם שזרקו לו אבנים או בקבוק תבערה על המכונית, הטלפון הראשון שלו זה מד"א והשני הוא אלייך?

"זה לא עד כדי כך, אבל יש הרבה אנשים שבאופן פרטי שולחים לי הודעות כשהם עוברים אירועים כאלה. אני גם רשומה לכל מיני אתרים נישתיים, מבזקים שמופיעים בכל מיני תתי־אתרים שאף אחד לא טורח להיכנס אליהם. עם הזמן הכניסו אותי גם לכל מיני קבוצות ווטסאפ של אנשי מד"א, הצלה ללא גבולות ומוקדי חירום למיניהם. מן הסתם זה דורש לא מעט זמן והשקעה, לעבור על המידע ולנטר את ההודעות, אבל הרבה פעמים אני מפרסמת דברים ואחר כך מגלה אותם גם בשאר המדיות".


את חשבון הפייסבוק שלה פתחה רק לפני חמש שנים. "הצטרפתי די באיחור, כשהבנתי שהכול קורה שם ושהתקשורת מאבדת מכוחה. אמרתי לעצמי: וואלה, במקום לפתוח רדיו ולקלל את העולם, אולי עדיף שפשוט אגיד שם את מה שיש לי לומר. לפני שבועיים היה פיגוע בראש העין. נרצח יהודי. ערבי בא ודקר אותו והשתיקו את הסיפור. המשטרה ישר פרסמה שזה על רקע פלילי. פרסמתי על זה פוסט שצבר תאוצה, ובאותו יום יצאה הודעה ואמרו שנבדקת אפשרות שמדובר בפיגוע. אמרתי לעצמי – איפה הייתם עשרה ימים?"


התקשורת לא תמימה


את הפוקוס המשמעותי הראשון שלה קיבלה כאשר פרסמה ביקורת על הסיקור שזכתה לו פרשיית הרצח של מוחמד אבו ח'דיר. "לקחתי את כל הסיפור הזה ושמתי אותו מול שורה של אירועים נגד יהודים באותה תקופה. הראיתי כמה מהדורות הוא פתח וכמה האירועים האלו. כמה תוצאות יש בגוגל לכל מקרה".


לאש עצמה עברה על בשרה כמה ניסיונות פיגוע וחבלה. "לפני שלוש שנים חזרתי מהעבודה. בירידות משילה ראיתי אדם רעול פנים עומד עם סלע גדול ומחכה לי. זה ממש היה לראות את המוות בעיניים. לא היה לי לאן לברוח, הייתי על נתיב אחד ומולי הגיעה משאית. אז פשוט אמרתי 'על החיים ועל המוות' וחטפתי את הסלע. הוא פגע בשמשה שלידי. למזלי הרכב שלנו ממוגן, והאבן יצרה רק חור בזכוכית. התקשרתי למשטרה, זו הייתה חתיכת טעות. הם אמרו לי לבוא להגיש תלונה. הגעתי לשם כולי רועדת ומפוחדת, אני זוכרת שנכנסתי וראיתי את האדישות. שאלתי את הנציגה שם 'תגידי, כמה מקרים כאלה מגיעים אלייך?' והיא ענתה לי 'יותר מדי'. היום אני יודעת לומר שיש עשרות מקרים כאלה בשבוע. רק מעטים מהם מדווחים".


צילום: יוסי אלוניhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201612_47_13-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
אלאור אזריה. צילום: יוסי אלוני

והיו גם אירועים נוספים שעברה. "במקרה אחר נסענו וזרקו מעלינו שלושה בקבוקי תבערה. היה לי גם מקרה בירושלים, בירידות מפסגת זאב לטרמפיאדה בחיזמה. הייתי בחודש תשיעי להיריון וזו הייתה שעת צהריים. אמצע הקיץ ואין נפש חיה ברחוב. פתאום עובר לידי טרנזיט מלא בערבים ממזרח ירושלים. הוא עשה רוורס לכיווני, עצר, והם פתחו את הדלת מהצד. נבהלתי מאוד. תפסתי את הרגליים שלי ופשוט התחלתי לרוץ לכיוון הטרמפיאדה. עברתי את הכביש והשתטחתי על הרצפה. הברך שלי חטפה את כל עוצמת הנפילה, יצאתי עם כוויה דרגה 3 ונזקקתי לטיפול אנטיביוטי. אני לא יודעת מה הם רצו לעשות, אולי הם סתם ניסו להפחיד אותי. זה לא ייחשב כפיגוע טרור אבל דברים כאלו קורים כל הזמן. הם חלק מהמציאות שלנו".


הדעה שלה, כך היא טוענת, לא השתנתה בעקבות האירועים האלה. "גדלתי בבית מאוד פוליטי. עד גיל 20 בכלל גרתי בפתח־תקווה. אבל מגיל קטן אני זוכרת אותנו מכינים שלטים על פוליגל ויוצאים להפגין בצומת נגד הסכם אוסלו. הייתי הקטנה מבין שבעה אחים. כל שבת היו אצלנו דיונים פוליטיים על השולחן, זה מה שאני מכירה מהבית. אז גם לפני כן החזקתי בדעות האלה, הפיגועים לא שינו את עמדותיי, פשוט הצטרפתי לסטטיסטיקה. יש פה מלחמה שקטה שלא מעניינת אף אחד".


עד כמה את מרגישה שזה מכוון מצד התקשורת?

"יש מגמה ואמירה. הרי אם זה קורה מהצד השני ויש תג מחיר או איזה קשקוש על מסגד מפמפמים את זה בכל מקום. לפני חודשיים הייתה קטטה בחברון בין יהודים לערבים. אף אחד לא נפצע שם, ובכל זאת הטוויטר געש על זה שלושה ימים. קראו לזה 'המון מוסת'. זה היה ביום חמישי ויומיים אחר כך, באותו מוצ"ש, ערבים זרקו צמיגים בוערים על חיילים ולא דיברו על זה כלום. איפה הפרופורציות? אז כן, אני לא מאמינה בתמימות של התקשורת. ההפגנות בבלפור – מה התחדש שם? כבר כמה שבועות זה אותו דבר, והנושא הזה כן ממשיך להיות מסוקר".


בעברה, לאש הייתה בין אלו שסייעו בגיוס הכספים למשפט של אלאור אזריה. היום היא טוענת שניסיונות ההגנה עליו למעשה נכשלו. "רק ביום שישי נפגע חייל בחברון. ואני אומרת: לעזאזל, איך הצבא שלנו גרם לזה ששלושה־ארבעה חיילים עומדים במחסום, ערבי דופק לחייל סלע בעין מטווח אפס ואף אחד לא מעז לירות בו? זאת פשוט חרפה. זה ממש עצוב. אבל זאת התוצאה של סאגת אלאור אזריה – שבסוף החיילים מסורסים. הם לא מעיזים. אף אחד לא רוצה לשבת בכלא כמו אזריה, ואז חייל גם יכול לאבד עין או אני לא יודעת מה. זה ממש עצוב בעיניי. אני מרגישה שבמערכה הזאת נכשלנו בגדול".


פה זה לא שווייץ


לאש, מבחינתה, לא רואה הבדל מהותי בין ערביי הקו הירוק לאלה שמחוצה לו. "בכל כתבה שעושים עליהם הם אומרים 'אנחנו קודם כול פלסטינים'. אגב, יש לי כבוד לדבר הזה. בניגוד לאלו שבוחרים לראות בהם ילד קטן ופגוע שיצא משליטה, אני באמת מאמינה לרגשות הלאומיים שהם מפגינים. לא מזלזלת בקשר שלהם לאדמה שהם חיים עליה, מבינה על מה הם נלחמים. אבל זה כל העניין – שאנחנו במלחמה. צריך להכיר בזה, ולפעול בהתאם. מי שנשאר פה, צריך לתת לו שתי ברירות: או שאתה רוצה לחיות תחת ריבונות יהודית ומדינה יהודית, ומתחייב להיות אזרח נורמלי, או שאתה לא רוצה ואז אתה בעצם מכריז מלחמה ויגרשו אותך. נכון שזו לא תוכנית אופרטיבית למחר בבוקר, אבל אפשר בשלבים להפוך אותה לכזו, כי בסוף זה הפתרון האמיתי לסכסוך. אני לא רואה כאן שום פתרון אחר".


גם אם פתחה ערוץ אלטרנטיבי, היא מקפידה לא להאשים רק את התקשורת. "ברוב הפוסטים שאני כותבת אני מכוונת דווקא לממשלה. לכאורה יש פה 12 שנה ממשלת ימין, אבל נתניהו והממשלה שלו וכל המערכות של בתי המשפט והמשטרה – בסוף כולם משתפים פעולה עם הדבר הזה, ורוצים שיחשבו שיש פה שווייץ. לא מדווחים, ואני חושבת שזה מכוון מלמעלה".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 020/09/sra-21-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
איילת לאש. צילום: שריה דיאמנט

למה את חושבת ככה?

"יש לי כל כך הרבה סיפורים שאסור לספר. אני מקבלת אותם מאנשים בצבא שאומרים לי 'אוי ואבוי אם תגידי את זה, כי את מסכנת אותנו'. הם סיפרו לי שהרבה פעמים מאפשרים לזרוק אבנים כדי לפרוק לחץ. כלומר כן, תזרקו אבנים בשטחים כדי שלא יהיו פיגועים גדולים יותר. מעלימים עין בכוונה. אם תיסעי בכביש חוצה שומרון את תראי שם פרצות בגדר. קופצים משם שב"חים ונכנסים לתוך שטח ישראל. פעם שמעתי ממישהו שדיבר עם גורם משטרתי שסיפר לו שהמקום הכי מסובך בארץ זה רחוב בן־גוריון בראש העין. כל השב"חים עולים אליו דרך נחל שילה, שזו שמורת טבע, ונכנסים דרכו לארץ. ניסו לברר למה לא סוגרים את הפרצה הזו, והתשובה הלא רשמית שקיבלו היא שרוצים לאפשר להם. רוצים שהם יעברו משם".


עיתונאים פונים אלייך כדי לקבל מידע?

"כן, הרבה פעמים. אגב, התוכנית של ניב רסקין ("חדשות הבוקר" בקשת 12, רמ"ב) – כל הכבוד להם. הרבה פעמים הם פונים אליי סביב סיפורים של זריקות אבנים ורוצים לדעת במי מדובר. כשאני כותבת על משפחה שנפגעה הם הרבה פעמים מתקשרים לבקש פרטי קשר".


בסופו של דבר, איך את חושבת שצריך להגיב על האירועים האלה?

"מבחינה אופרטיבית אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהציף את הבעיה. קודם כול שאנשים יצאו מהסרט. שלא יחשבו שיש פה שווייץ. אני גם לא מסתכלת רק על יהודה ושומרון, אני הרבה פעמים כותבת על אירועים בתוך הקו הירוק – השחתת רכוש בצפון, המערב הפרוע שמתרחש בדרום. יש שם הרבה מצבים של דרישת פרוטקשן וגניבות. גם הנושא של הטרור החקלאי מעסיק אותי מאוד. אני גם לא פונה לשמאל או מצפה מהם שידברו על זה, אני פונה לימין ומנסה לעורר אותם".


אם זה כל כך בנפשך, למה לא ללכת לפוליטיקה?

"הציעו לי להיכנס לפוליטיקה, אבל אני תמיד אומרת שברגע שישלמו לי אני לא אוכל להגיד את מה שאני רוצה".


ולמה לא להפוך לעיתונאית בעצמך?

"למה אני צריכה להיות כתבת, אם דרך הרשת אני עושה את זה הרבה יותר טוב? לא נעים להתרברב, אבל לתכנים שאני מעלה יש לפעמים יותר חשיפה מאלו של כתבי ההתיישבות".


לא אחת היא משלמת על זה מחיר. פייסבוק למשל חוסם אותה על ימין ועל שמאל. "עשיתי חישוב וגיליתי שבשנה האחרונה הייתי חסומה כעשרה חודשים במצטבר. בכל פעם חסמו אותי לחודש ואז שחררו, הייתי כותבת משהו ואחרי יומיים נחסמת שוב. מישהו יושב עליי חזק. בזכות איילת שקד המצב קצת השתפר. פניתי אליה ואמרתי לה: בואי תראי על מה חסמו אותי, אז היא פנתה לפייסבוק ועכשיו כבר חודשיים שאני לא חסומה. זה הכי הרבה שהיה עד עכשיו".


את מרגישה שיש מדיניות מפלה כלפי כותבים מהימין?

"זה כבר הוכח. אנשים כתבו 'מוות לערבים' ו'מוות ליהודים' והאחד נחסם והשני לא. הייתה תקופה שהטרנד היה לעשות ניסיונות כאלה. ברור שיש סתימת פיות לימין, זה ממש לא באותן כמויות. יש צילומי מסך של אנשים שרמזו שצריך לרצוח את ביבי וזה לא ירד. הייתה תקופה שכל פוסט שהייתי כותבת בו את המילה 'ערבים' הייתי נחסמת בגללו, ולא משנה מה כתבתי. בימים כאלה יש לי את הטוויטר, שם אף אחד לא חוסם".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... rabi-1-e1558601072269.jpg 286w" sizes="(max-width: 248px) 100vw, 248px" />
עאישה א־ראבי

אפרופו טוויטר, מה את חושבת על כתבי הימין שכותבים שם?

"אנשי ימין אוהבים מאוד להילחם בטוויטר מול אנשי השמאל. כל התנועה בטוויטר היא של ימנים שמגיבים לשמאל, ככה זה עובד. לפני שנה בערך הייתה קבוצת ערבים שהלכו לחוף, זרקו איזו מילה ליהודיות, ובאו חבר'ה יהודים ודפקו להם מכות. זה עשה כל כך הרבה רעש בטוויטר, לא הפסיקו לדבר על זה. הסיפור הזה גרם לכל הח"כים לעמוד על הרגליים, חלק מהם אפילו הלכו לבקר את הערבים שנפגעו והתנצלו. אני באמת מעריצה את השמאלנים על כך שכשיש להם נושא חשוב הם יודעים איך לקדם אותו. הם מעולים בזה. הימין חייב ללמוד את שיטת המקהלה המתוזמרת, כי היא עובדת".


מה את חושבת שממשלת ישראל צריכה לעשות בתגובה על זריקות אבנים ובקבוקי תבערה?

"בואי נשאל ככה – מה הייתה התגובה של מדינת ישראל כשזרקו ליד הבית שלנו ברחלים אבנים על כלי רכב של משפחה ערבית? כמה כתבות היו על הנושא הזה? כל הנערים בישיבת רחלים נחקרו, ישבו במשך ימים ארוכים במתקני השב"כ".


במקרה ההוא אישה נהרגה.

"גם אצלנו אנשים נהרגים. גם אשר ויונתן פלמר נרצחו. גם אדל ביטון נרצחה. הלכו לקחת די־אן־איי מאבן. בואו בבקשה תיקחו גם מאבנים שנזרקות על יהודים. אבל הסיפור האמיתי פה הוא לא רק זריקות אבנים, אסור להיתפס לזה. בתוך מדינת ישראל, בתוך הקו הירוק, יש אזורים שלמים שכבר הפכו לאקס־טריטוריה. את ואני לא יכולות להיכנס לשם. המשטרה לא מעיזה להיכנס לשם. סעי לצפון דרך ואדי ערה ותראי את הבנייה המטורפת שיש שם. לכי תספרי כמויות של נשקים בטובא־זנגרייה. בדרום אין שבוע בלי גניבות של אמל"ח. הם מפוצצים שם בתחמושת. מספיק לראות את האירוע האחרון שהיה פה, קמנו בבוקר לקול יריות, במשך יממה שלמה פשוט ירו וירו. לא הבנו מה קורה, ואז גילינו שאלה חגיגות לרגל סיום הבגרויות שלהם. ואת אומרת לעצמך – כמה נשק יש לכם, שאתם מרשים לעצמכם לבזבז אותו ככה? לכי לשכונת ג'ואריש ברמלה, נסי להסתובב שם בשבע בערב. יש פה מלחמה יומיומית, והיא פשוט מושתקת. הם מנצחים אותנו בשקט, בלי ירייה אחת"


The post "יש פה מלחמה שקטה שלא מעניינת אף אחד" appeared first on מקור ראשון.


מחבר: avigailz | מקור ראשון חשיפות: 4 | דירוג: 3/79 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: