זה לא קורה לי הרבה עם טקסטים מבית היוצר של בג"ץ. את פסק הדין של השופט אלכס שטיין – שהורה לשר המשפטים וליועמ"ש להעמיד את הרב שמואל אליהו לדין משמעתי בגין התבטאויות שנויות במחלוקת – התחלתי לקרוא באנרגיות שליליות. עוד פעם התנגשות מיותרת בין דת ומדינה, ובמיוחד כשמדובר ברב שמואל אליהו. רבות מהתבטאויות העבר שלו אמנם בלתי נסבלות לאוזניים ליברליות, אבל גם מתנגדיו יודו שמדובר באחד הרבנים האמיצים ביותר בכל הנוגע לטיפול עומק בנגעים חברתיים מושתקים, באזורי הצל שרבנים אנינים אחרים מעדיפים לא לגעת בהם ולא להתלכלך. לא רק נפגעות עבירה חבות לו את הצלתן, גם אינספור נפגעות פוטנציאליות שניצלו בזכות נחישותו שלא לשתוק מול חטאים ופשעים שנעשו בחדרי חדרים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

–מלחמת יום הכיפורים 2

–כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר בהיגיון–

–על חטא שהתעסקנו רק בעצמנו

שטיין פתח את המסה שלו בשיר הלל לחופש הביטוי, כשציטט את הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל: "גם אילו הייתה האנושות כולה אוחזת בדעה אחת, ומתוכה רק אדם אחד היה אוחז בדעה אחרת, לא היה זה צודק יותר מצד האנושות להשתיקו ולמונעו מלהביעהּ, מאשר היה זה צודק מצידו, אילו היה בכוחו, להשתיק את האנושות כולה".

אם חופש הביטוי הוא ערך כה חשוב בדמוקרטיה, ואם בפועל רשויות התביעה מבליגות על אינספור ביטויים חריפים משמאל ומימין, למה ייגרע חלקו של רב העיר צפת?

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01619_56_58-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הטרחתי עצמי לקרוא את פסק הדין הארוך (46 עמודים), ויש לומר שהשופט שטיין הפתיע לא רק בניתוח המשפטי המאוזן יחסית, אלא גם בחלק מהתובנות שניפק על תפקידו הציבורי של רב – הערות והארות מהסוג שראוי לבתי מדרש לרבנים לשנן לתלמידיהם.

חופש ביטוי לא יכול להיות רק לצד אחד, מבהיר שטיין. לקוראיו החילונים הוא מסביר שזעזוע הוא עניין של גיאוגרפיה: "כאשר אדם דתי אומר בפומבי דברים חריגים ומתריסים, עד כדי היותם מקוממים ביחס לדרכי החברה החילונית ומנהגיה, בטרם נביע זעזוע ולפני שנגיב אליהם באופן שלילי כזה או אחר – טוב נעשה אם ננסה לשער מה חש אותו אדם דתי ומה חשים חבריו כאשר הם עדים לחילולי שבת בפרהסיה מצד החברה החילונית, או כאשר הם שומעים התבטאויות אשר פוגעות ברגשותיהם כאנשים דתיים".

בחברה מקוטבת כל מגזר מזעזע את המגזרים האחרים, ומה שמאפשר לכולם לחיות יחד הוא הזכות המאזנת את חופש הביטוי – זכות ההתעלמות. סובלים מ"היהודים באים"? זפזפו לערוץ אחר או הוציאו את הטלוויזיה מהבית. מזדעזעים מהשיעורים של הרב ארוש? אל תיקחו דיסקים מהברסלבר שמחלק אותם בצומת. חיו ותנו לחיות.

אלא שהאיזון הזה מופר כשהדובר הוא עובד ציבור שהוא בעצם שליח ציבור, קובע שטיין, ומחדד: "ובאומרי 'שליח ציבור' הנני מתכוון לציבור כולו, ולא לחלקים ממנו, שאיתם רשאי האדם להיות מזוהה בחייו הפרטיים שמחוץ למשרתו ולכותלי משרדו כאיש ציבור". הסיבה לכך היא שעובד הציבור מחויב לתת שירותים לכלל הציבור, והאזרחים הם קהל שבוי שלו. אף ששירות המדינה כולל אינספור בעלי תפקידים שרובם באים במגע רק עם חלק קטן מהאוכלוסייה, כולם יחד מהווים את השלטון. ולאזרחים יש ציפייה אלמנטרית מהשלטון שהשירות שלו יינתן בדרך עניינית, חסרת פניות ונטולת משוא פנים; לכן עובדי ציבור לא יכולים להשמיע אמירות פוגעניות או להתבטא בזלזול והתנכרות.

שטיין מבחין בין נושא משרה ציבורית א־פוליטית, כדוגמת שופט, דיין, או רב עיר, ובין משרה ציבורית פוליטית, כדוגמת שר, חבר כנסת או ראש עיר: משרה ציבורית א־פוליטית נטועה בשירות המדינה – כלומר היא חלק ממערכות המדינה המספקות שירותים לציבור, כדוגמת השירות המשפטי או שירותי דת ממלכתיים. לעומתה, "פוליטיקאי נבחר כדי לעסוק בפוליטיקה ולדבר פוליטיקה", קרי "לאפשר התוויה וביצוע של מדיניות פנים־חברתית או מדיניות חוץ, אשר מזוהה עם מצע מפלגתו של בעל המשרה". לכן, חופש הביטוי של פוליטיקאי תמיד יהיה גדול יותר משל בעל נושא תפקיד ציבורי א־פוליטי.

לשיטתו של שטיין, בחברה מקוטבת כל מגזר מזעזע את המגזרים האחרים, ומה שמאפשר לכולם לחיות יחד הוא הזכות המאזנת את חופש הביטוי – זכות ההתעלמות

רב עיר, ממשיך וטוען שטיין, איננו כנושא משרה א־פוליטית אחר, וחופש הביטוי שלו צריך להיות גדול יותר. שכן רב עיר מחזיק בשני כובעים. באחד הוא משמש זרועו הארוכה של השלטון בתחום אספקת שירותי דת לציבור, ובשני הוא עוסק בהפצת תורה ובמתן מענה הלכתי ורוחני לפונים אליו. כשהוא מלמד תורה הוא מחויב לאמת התורנית שלו, ולה בלבד. בנוסף, הקהל שלו איננו לגמרי קהל שבוי, מכיוון שכל פרט ופרט יכול להחליט אם להקשיב לו או לא.

אז היכן עובר הגבול? שטיין מבהיר: פסיקת הלכה ופרשנות של ההלכה – כן, פגיעה בנושאי משרה אחרים, השתלחות גזענית, מעורבות פוליטית או מפלגתית – לא. אגף ה"כן" אצל שטיין גדול מאוד, ובשל חשיבות דבריו אביאם בלשונו: "חלק מהתבטאויותיו של הרב אליהו אשר כוללות אמירות קשות, ואפילו בוטות, ואשר נועדו להעביר מסר הלכתי לקהלו, אינן עולות כדי עבירת משמעת. אמירות אלה מביעות יחס שלילי ביותר – עד כדי מבזה – לתופעת ההתבוללות של יהודים ולקהילת הלהט"ב, ומצדדות באיסור הלכתי על מכירה והשכרה של נכסי יהודים לאוכלוסייה הערבית ועל שירת נשים. כמו כן מדברות האמירות בגנותו של שירות נשים בצה"ל. לדידי, אמירות אשר נאמרות על ידי רב עיר בישראל מהפרספקטיבה הדתית־לאומית שלו, כמו גם כל אותן האמירות אשר באות להעביר מסר הלכתי לקהל מאמיניו של הרב – תהיינה קשות ובוטות ככל שתהיינה – אינן מגיעות כדי עבירות המשמעת המוגדרות בחוק שירותי הדת כהתנהגות שאינה הולמת רב עיר".

האצבע של שטיין על ההדק כלל לא קלה: "מותר לו, לרב בישראל, במסגרת חופש הביטוי הרבני שלו וכחלק מתפקידו, לדבר מהפרספקטיבה הדתית־לאומית שלו עצמו, לומר דברי תורה לפי מיטב הבנתו, ולהעביר לקהל מאמיניו – שאיננו בגדר קהל שבוי – כל מסר הלכתי שימצא לנכון, כל אימת שאכן מדובר במסר הלכתי, המועבר ככזה באמת ובתמים. קביעה הפוכה מזאת תפגע, ללא בסיס משפטי, בחופש הביטוי של הרב כרב בישראל, תיצוק אל תוך עבירות המשמעת שבחוק שירותי הדת תוכן בלתי נכון, שהמחוקק לא כיוון אליו, ותפר את האיזון העדין שבין דת ומדינה אשר בתוכו אנו חיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01816_40_22-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תרגום יונתן: לרב מותר להגיד שיחסים חד־מיניים הם איסור תורה, שאיסור "לא תחנם" אוסר על השכרת דירות בארץ ישראל למי שאינם יהודים, או ששירות נשים בצה"ל הוא עבירה. "האם קהילת הלהט"ב, נשים המשרתות בצה"ל, יהודים שמנהלים את חייהם לפי ערכים אוניברסליים או אחרים, אחרי שהרחיקו את עצמם ממסורת אבותינו, וכן אזרחים שאינם יהודים, כדוגמת בני האוכלוסייה הערבית – עלולים להיפגע מדברי הרב אליהו אשר אינם מגיעים כדי עבירת משמעת בזכות היותם מֶסֶר דתי המותר לרב? סבורני שכן, ולמרות זאת לא נתבע מהרב את עלבונם".

אבל יש הבדל משמעותי, מחדד שטיין, בין לומר שאסור לבנות להתגייס לצה"ל ובין השתלחות אישית ברמטכ"ל; בין אמירה שהתורה מצווה להקשיח את הטיפול במחבלים ובין השתלחויות גזעניות כלליות נגד ערבים בנוסח "אין לך עם יותר נצלן מהם, פשוט נצלנים, נותן להם כסף, נותן להם אוכל, נותן להם חשמל, נותן להם מים, והם יורקים לך לפרצוף ודוקרים את טובי בחורינו".

במישור האופרטיבי, מפסק הדין של שטיין (שאליו הצטרפו הנשיאה חיות והשופט עמית) לא יֵצא הרבה. השופט קבע שהרב אליהו יועמד לדין משמעתי ולא פלילי, וההרכב שידון בו ימונה על ידי מועצת הרבנות הראשית. קל לנחש את התוצאות של הליך כזה. ולמרות זאת יש לו חשיבות הצהרתית – רב בישראל הוא תפקיד ממלכתי, וככזה הוא מחויב להיות הרב של כולם.

הרב אליהו לא חייב לנצור לשונו, מעיר שטיין. "עובד ציבור שאיננו מרוצה מהמגבלות אשר חלות על חופש הביטוי שלו, לא חייב לומר נואש. בידו הברירה: הוא תמיד יכול להתפטר מתפקידו, להסיר מעצמו את גלימתו של משרת הציבור – יחד עם כל עול החובות שעובדי ציבור חבים למדינה ולאזרחיה – ולנסות את כוחו ואת מזלו בשוק החופשי של דעות ורעיונות ככל אדם, מבלי ליהנות מיתרון מעמדו כאיש שררה הניצב מול קהל שבוי".

The post גבול הטעם הטוב: פסק הדין נגד הרב אליהו סביר בהחלט appeared first on מקור ראשון.