כשאני נתקלת במשהו שכתבתי בעבר, לרוב אני מתייחסת לממצא בחיוך סלחני: איזו נאיבית הייתי. הרעיונות נראים לי בדרך כלל בוסריים ופשטניים. אילו הייתי כותבת את הדברים היום, כך נדמה לי, התוצאה הייתה בשלה יותר, מרשימה ומתוחכמת יותר. לעיתים קורה ההפך: אני ניצבת משתאה לנוכח הגרסה המוקדמת של עצמי, מתפעלת ממה שהייתי מסוגלת אליו ואף מרגישה שאבדו לי יכולות שהיו לי בצעירותי. כך או כך, אני של היום לא מרגישה "עומדת מאחורי הדברים" של אז.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

זה היה המקרה של הפרשן והפילוסוף שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). אלא שאצלו לא מדובר היה בדף מן היומן או במערך שיעור, אלא בספר שלם שכתב בימי נעוריו.

שד"ל, יליד 1800, היה איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה; משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. בהיותו בן עשרים בלבד, כתב פירוש לספר קהלת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ounted-on-wood-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... unted-on-wood-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... unted-on-wood-750x537.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את הפירוש קיבלתי משכני יונתן בשיא, שבשנים האחרונות הוציא לאור את פירושו של שד"ל למקרא במהדורה מוגהת ומהודרת. ההקדמה של שד"ל לפירושו על קהלת נקראת כמו מותחן, שבו שד"ל מתפקד כבלש מושחז הבוחן את הספר בזכוכית מגדלת כדי לתפוס את "הפושע". זאת לאור טענתו המפתיעה שמחבר ספר קהלת הוא לא פחות מזייפן ורמאי.

בעברית מופתית, שנונה ואף מחורזת, פורס בפנינו שד"ל את טיעוניו. ראשית, לא ייתכן ששלמה המלך חיבר את הספר. שהרי כיצד יעלה על הדעת ששלמה, החכם מכל אדם, שלימד בספר משלי חכמה ומוסר ודיבר נגד ההתמכרות לתענוגים, יאמר בספר קהלת כי אין טוב אלא לאכול ולשמוח? ואם נאמר שאלה נשיו שהטו את לבבו, הלא ידוע ששלמה הכביד את עולו על העם ולא עודד אותם לחיי עונג ותפנוקים. את שיר השירים המיוחס לשלמה ניתן להבין כפשוטו; גם החכמים והחסידים בוחרים להם אישה, ואין בכך איוולת. אבל איך אותו שלמה יכתוב ספר שלם המצהיר שאין לאדם בחירה חופשית ושולל את הישארות הנפש?

לא רק מבחינת התכנים סותר קהלת את משלי, ממשיך וטוען שד"ל הצעיר, אלא גם מצד הלשון: לשון המשלים מתוקה, ואילו לשון קהלת מגומגמת. "סוף דבר כי בין משלי וקהלת מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב וכרחוק צפון מתימן, והיות אב אחד לשניהם איך יאומן?"; ואם בכל זאת נניח ששלמה חיבר את הספר, מוסיף שד"ל ומקשה, מדוע לא ציין את שמו? ואם רצה להסוות את זהותו, למה הותיר את הכינוי "בן דוד מלך בירושלים"?

תוספות מלאכותיות

מכל זה מסיק שד"ל שספר קהלת נכתב בתחילת ימי בית שני על ידי זייפן. הזייפן, ששמו היה קהלת, רצה להיתלות באילן גבוה ולהטעות, ולכן ייחס את דבריו לשלמה בן דוד. ואולם, חכמי דורו לא הלכו שולל. הם ידעו שהמחבר הוא קהלת הרמאי. על כן הגיהו החכמים את הטקסט, ובכל מקום שבו נכתב "שלמה בן דוד" הם תיקנו לקהלת. הם לא מחקו את התואר "בן דוד בירושלים", משום שרצו לשים את הכותב היומרני ללעג ולקלס.

ברגע שהגענו למסקנה הזו, אומר שד"ל, אנו פטורים מליישב את הסתירות שבספר קהלת או את התפיסות התיאולוגיות הבעייתיות שמצויות בו: "נוכל לפרש כל דבר כמשפטו… ואם יהיה דבר מגונה בעקבו כרוך, קולר תלוי בצוואר קהלת, והמלך שלמה ברוך".

בהתאם לתפיסה זו, שד"ל אינו מהסס לערוך את ספר קהלת, להשמיט ולתקן את הכתוב. זאת משום שלדעתו, החכם שטרח לפַסֵק את הספר יגע ועמל (לחינם, לדידו של שד"ל) לטשטש את הדעות הכוזבות המופיעות בספר במטרה "להכשיר" אותו. הנה דוגמה: אחרי שלאורך הספר הכותב הטיל ספק בהישארות הנפש, נאמר בסיום קהלת: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ־לוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (יב, ז). איך ייתכן שאדם יתקומם נגד דברי עצמו, מקשה שד"ל. לפיכך הוא קובע כי "תיקון סופרים הוא", וכך מחצית הפסוק מושלכת לתוך סוגריים.

ראיה נוספת: בסוף הספר מתוארים פגעי הזקנה, ולכן, אומר הכותב, כדאי לבָּחור לחטוף ולאכול כל עוד הוא בריא וצעיר ו"כַּפָּתו רעננה". והנה, ההמלצה "שְׂמַח בָּחוּר בְיַלְדוּתֶיךָ" (יא, ט) איננה מתיישבת עם הסיפא "וְדַע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱ־לוֹהִים בַּמִּשְׁפָּט", ולפיכך גם מילים אלו נידונות לסוגריים. אליבא דשד"ל, כל התוספות "יראות השמיים" הללו הן "תיקון סופרים" מודבק, שנועד לעמעם את המסרים הבלתי־מוסריים ולמַתק את הדברים בקורטוב משפט וצדקה.

בפסקנות של בן עשרים מכריז שד"ל: "מוטב לתלות הקלקלה במקולקל, ולהסיר הבגדים הצואים מן התורה ומן הנביאים, ולתיתם על ספר קהלת המלא תחלואים". את פירושו חותם שד"ל במילים: "כל משכיל יראה בעיניו כי הבל הבלים אמר קהלת".

בהיותו מודע לצעד הנועז שלו, פונה שד"ל לקורא ה"הולך בדרך חדשה, דרך לא כבושה", ואומר לו שגם אם יש לו קושי עם ההצעה החדשנית, הרי שבסופו של דבר הוא יחזיק לו טובה "כי העליתיך מתהום המבוכות על דִברַת ספר קהלת".

"התחלה קטנה של פילוסופיה יהודית"

הפירוש הביקורתי והמהפכני של שד"ל לא פורסם. חלפו להן 38 שנה, ובמכתב שמשגר שד"ל בשנת 1858 ליצחק בלומנטל בווינה, אנו שומעים נימה אחרת:

הנני מבקש מחילה וסליחה מבעל ספר קהלת (יהיה מי שיהיה), כי אז בימי עלומיי, בזמן שאדם רואה בדמיונו כל העולם תחת כפות רגליו, וחושב כי בחוכמתו ובגבורתו… יעשה גדולות ויפעל נפלאות, אז חם לבי בקרבי נגד קוהלת שאומר "הבל הבלים", "מה יתרון לאדם בכל עמלו".

כיום, ממשיך שד"ל במכתבו, מעטים הם הספרים שהעניקו לו תועלת גדולה כמו ספר קהלת. המאמר "הכל הבל" לימד אותו כי מי שחי רק להנאת עצמו הוא הבל, אבל מי שחייו ועמלו לזולתו – איננו הבל.

כדרך הקדמונים שביקשו לגנוז את קהלת ולא עשו זאת, גם שד"ל המבוגר רצה לגנוז את פירושו, אך בסופו של דבר החליט להוציאו לאור רק בגלל קצת דברים טובים שראה בו. הספר פורסם ב־1860, ארבעים שנה לאחר כתיבתו. במכתב לידיד אחר, ב־1863, שד"ל כבר מקדים את זמנו של ספר קהלת לסוף בית ראשון, ומודה: "וספר קהלת יקר עתה בעיניי מאוד, והוא בעיני התחלה קטנה של פילוסופיה יהודית […] שלא הגיע לימי הגדלות ולא הבשילו אשכולותיו ענבים", אולי בגלל חורבן הבית. על כל פנים, ראוי לעיין ולחקור בו הרבה.

שד"ל הבוגר סבור שהספר מלא ב"אמונת ההשגחה", ומה שמתואר בו הוא "הספק הנולד מזמן לזמן בלבות המאמינים". כאשר חותם קהלת את ספרו, מסביר כעת שד"ל, הוא פונה לקורא ואומר: אם דבריי הולידו אצלך ספקות – שמע את סוף דבריי: "את הא־לוהים ירא". אך אם זה ה"סוף דבר", לשם מה כל ההתפלספות והחקירות לפני כן? אלא, מבאר שד"ל, שרוב חטאי בני האדם נעשים מאהבת התענוגות או מאהבת הממון כדי להוריש לבניהם. לכן חשוב היה לקהלת להתפלמס ולהוכיח שהכול הבל. גם אם אדם יצבור נכסים – מי יודע אם יתקיימו בניו או אם יתקיים העושר בידיהם, וגם מה הנאה תהיה לו אחרי מותו אם בניו יהיו עשירים. בכך יתרחק האדם מבקשת המותרות.

"ואני שבילדותי דיברתי דופי על קהלת", מביט שד"ל בן ה־63 על עצמו בן ה־20, "הנני מודה כי הוא היה רבי ומורי ומלמדי להועיל, והוא אשר הדריכני בדרך אשר הלכתי בה כל ימיי, והיא לשמוח בחלקי, ולהבין כי אין יתרון לאדם בכל עמלו".

שרבוטים בעלי ממשות

חייו של שד"ל היו קשים. שני אחיו מתו בצעירותם. בהיותו בן שלוש שלח אותו אביו ללמוד תורה, משום שחשש שלא יספיק לקיים את מצוַת לימוד תורה גם לבנו זה. בגיל 14 נפטרה אמו, ושמואל הצעיר נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עזב את בית הספר ולמד באופן עצמאי. בהמשך חייו שָכַל את אשתו הצעירה וארבעה מילדיו, בהם בנו הבכור, האהוב והמוכשר, שנקרא אוהב־גר, על שם מחקרו של האב על תרגום אונקלוס. שד"ל לא תמיד התקבל בקרב החכמים, וכתביו עוררו מחלוקת. חמש שנים לאחר שהוציא לאור את הפירוש לקהלת הוא נפטר שבע תלאות, חולה, עני ועיוור.

כמאה שנה אחרי שד"ל חי באירופה הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל. בתקופת השואה איבד פרנקל כמעט את כל בני משפחתו ועבר ייסורים רבים. בהיותו בן למעלה משבעים כינס פרנקל הרצאות שנשא ודברים שכתב. את התבוננות האדם על חייו מדמה פרנקל למתבונן בלוח השנה. לא לוח דיגיטלי ולא יומן, אלא לוח שנה של פעם, שדפיו היו נתלשים עם כל יום שעבר. ישנן שתי דרכים, כותב פרנקל, להתייחס ל"לוח השנה" של חיינו:

הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב, איך לוח הקיר שלו, שבכל יום הוא תולש ממנו דף, פוחת והולך עם כל יום חולף.

כנגד זה, הרי האדם המסתער על החיים בעוז מעשה, דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום שעובר, ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו, לאחר ששרבט מאחוריו קצת רשומות יומן. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה, על כל החיים שכבר חי אותם במלואם.

מה אכפת לו אם יחוש שהוא מזקין והולך?… למה יתקנא באדם צעיר? שמא על האפשרויות הפתוחות בפני אדם צעיר?… "לא תודה", יאמר בלבו. "במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות המלאכה אשר עשיתי והאהבה אשר אהבתי, אלא גם של הסבל שנשאתי באומץ רוח".

(ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 124)

בפרפראזה על דבריו של פרנקל, גם אם יצירה מוקדמת מכילה יומרות וטעויות – עדיין יש בה "שרבוטים" ראויים, עדיין יש בה "ממשויות". הפרי איננו רק הדבר השלם, המוגמר והמדויק. יש לשמור חסד גם לפרי הבלתי שלם, בזכות החלקים הטובים שבו. שד"ל מודע היטב לחולשותיו של הפירוש שכתב בגיל צעיר. "החיבוק" לפירוש הפגום והחלטתו בערוב ימיו להביאו בקהל ספרי ישראל, מבטאים בעיניי החלטה לפנות מקום לחלקים בחיינו שאינם שלמים. אולי דווקא שד"ל ופרנקל, שחייהם היו רוויים בצער ובסבל, יכולים ללמד שעושר נאצר גם ברשומות שאינן שלמות.

"וחג האסיף תקופת השנה". ישנן תקופות במעגל השנה ובמעגל החיים שבהן אנחנו עסוקים באיסוף, בסיכום, בספירת מלאי, בהתבוננות בעצמנו־של־פעם. טוב שנזכור אז כי החיים, כמו גם המילים, ראויים לעין טובה, ראויים להיאסף כמו יבול ברכה, על הליקויים שבהם וחוסר השלמות.

The post חיבוק למרד הנעורים: הפירוש השנוי במחלוקת לקהלת appeared first on מקור ראשון.