מחוברים /// משה מאירסדורף | 43 | 4+

את השיעור הראשון שלי בחינוך קיבלתי בגיל חמש, בשמחת תורה. אני דור שלישי לחסידי מודז'יץ ואת כל החגים בימי ילדותי ונערותי חגגנו בשטיבל התל־אביבי ששכן אז בליבה של העיר החילונית, ברחוב דיזנגוף, בין היכל התרבות לדיזנגוף סנטר.

הריקודים והשמחה היו כמובן עד לב השמיים, אבל אני זוכר שמה שבאמת ריתק אותי באותה שנה היה ספר התורה שהאדמו"ר החזיק בידו. זה היה ספר תורה בגודל של כף יד בערך, כמו ספר תורה צעצוע שקונים לילדים, אבל אמיתי וכתוב על קלף. הספר הזה ניצל מהשואה וקראו בו פעמיים בשנה: את פרשת "זכור" וביום כיפור.

אני זוכר את עצמי עומד במרחק של כמה מטרים ולא יכול להזיז את העיניים מהדרת פניו של האדמו"ר שמואל אליהו טאוב זצ"ל הידוע בכינויו ה"אמרי אש", ומספר התורה שהחזיק בידיו. כך, מדי כמה דקות, הייתי מתקרב אל האדמו"ר, שולח יד אל הספר, מנשק את היד וחוזר אחורה לעמדה. אני לא יודע להגיד כמה פעמים עשיתי את המהלך הזה אבל אני ממש זוכר שבכל פעם שהתקרבתי, האדמו"ר הביט בי בעיניו התכולות וחייך אליי.

בניתוח הזיכרון הזה לאחור אני לא יודע להגיד מה מגנט אותי יותר: העיניים של הרב'ה או ספר התורה המיוחד שהחזיק בידיו. מה שאני כן יודע זה שההתקרבות הזו אליו מדי כמה דקות הייתה הדרך שלי ליצור עם האדמו"ר סוג של קשר. די ברור שכילד בן חמש אין לי יותר מדי מה לדבר איתו. לא היה לי איזה חידוש ברמב"ם או דבר תורה מיוחד על פרשת השבוע, אבל הרגשתי בלב שלדבר הזה אני רוצה להיות מחובר. לנשק את ספר התורה שהחזיק, זה הדבר הכי קל ומתבקש לעשות כשאתה זאטוט.

וזה השיעור הכי יסודי וחשוב בחינוך. כי לא מעט פעמים הילדים מספרים לי סיפורים בלי פואנטה או מבקשים בקשות מוזרות, ואז אני משתדל להזכיר לעצמי: הם ילדים. הם רוצים קשר איתך, וזו הדרך שלהם. תכבד אותה והם ירצו את הקשר איתך, גם כשהם כבר לא יהיו חייבים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... tock_23674072-750x521.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ושמחת בחייך /// רועי קדם | 29 | 3+

בואו נודה בזה: יש משהו ברעיון של שמחת תורה שמצליח לאתגר אותנו. אנחנו טובים בלהיות ביצועיסטים ולהיצמד להוראות הפעלה פרקטיות, אבל בשמחת תורה המשימה היא לשמוח. ומה יותר מלאכותי מלומר לעצמך – עכשיו תשמח בזה. מה לעשות, זה לא ממש עובד ככה. לא בהזמנה, ולא בלחיצת כפתור.

אחרי שנים שהרגשתי שזה פשוט לא זה (וגם – בלי להעליב – ריקודי המגזר לא מאוד קרצו לי), בשנה שעברה הגיע רגע קטן של שינוי.

אחרי ניסיונות קצרים להסביר לבן השלוש שלי מה זה בדיוק אומר לשמוח עם התורה ומה יש בה שהוא כל כך משמח – זה פשוט קרה. לשמוח? בשבילו זה קלי קלות.

הוא לא שאל איך זה מתאפשר אם זה לא בא בטבעיות, וגם לא העלה כל מיני תהיות רציניות שפתאום נשמעו לי כמו אוסף של התחכמויות מיותרות שלא יודעות את מקומן. מבחינתו זה לגמרי בהזמנה, ממש כמו לחיצת כפתור. זו אולי המשימה הפשוטה ביותר שהוא יכול היה לקבל באותו רגע. הדגל מהגן והכתפיים של אבא זה כבר לגמרי בונוס.

השמחה התמימה הזאת שהייתה בנו לובשת בגרות וקליפות והופכת עם השנים להיות קשה להשגה. אבל אצל הילדים היא לגמרי שם, במלואה. רק מחפשת מקום לצאת אליו. בתקופת חגים כמו זו – שבה אין בתי כנסת ויש ריחוק חברתי – השמחה הפנימית הזו היא עוגן.

בדיוק כמו הנגיף שמסתובב כאן בחצי השנה האחרונה ומסרב להתאדות לנו מהחיים, השמחה גם מידבקת. נטע שמח בתורה ואני שמחתי בתורה וגם בו. ולרגע יצאתי מהמקום הזה של אבא שמלמד ונותן דוגמה, כי בכל מה שקשור לתהייה איך לשמוח – המתוקים האלה פשוט עוקפים אותנו בסיבוב. אין שאלות, תרקדו.

The post הלו, הלו אבא: שמחה בלחיצת כפתור appeared first on מקור ראשון.