כבן למשפחה תימנית, רן (שם בדוי) קיבל על עצמו להתעטף בטלית בתפילת ערב שבת, כמנהג אבותיו, מאז שהיה בר מצווה. כשטלית על כתפיו הוא נכנס לבית המדרש של הישיבה התיכונית שלמד בה, ותפס את מקומו בין 400 התלמידים. בתום התפילה עלה ראש הישיבה, רב מבוגר ממוצא ליטאי, לדרוש בפרשת השבוע. להפתעתו של רן, הרב סימן לו לעבור לספסל הראשון, שבו נהג להושיב את התלמידים שמפריעים לשיעור. לאחר הדרשה, כשרן ניגש אליו יחד עם שאר התלמידים ללחוץ את ידו, גער בו ראש הישיבה על שהעז ברוב חוצפתו להתעטף בטלית. הוא אף הודיע לתלמיד כי ביום ראשון יזומנו הוריו לשיחה. בשביל רן, כיום איש חינוך, היה זה אירוע מכונן שהבהיר לו היטב את מקומו בישיבה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הסוד של שמחת תורה: התחדשות, הרצון והשמחה

– מנהיגי קהילות קוראים: "ניצחון על הקורונה בידינו"

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

סיפור הטלית של רן פותח את אחד הפרקים במחקרו של ד"ר ארז טרבלסי, שנכתב במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. "הרב הזה העביר מסר שאומר שלפי התרבות הדתית שלו, אין מקום למנהג של התלמיד", מנתח טרבלסי. "המרחב שרן נתקל בו בישיבה התיכונית היה מרחב של הפחתה. מרחב אתני שנקבעות בו היררכיות דתיות, ודתיותם של המזרחים נחשבת לנחותה".

אירוע כזה לא היה מתרחש ככל הנראה בישיבות התיכוניות של היום, אבל לפני מעט יותר משלושים שנה הוא שיקף את האווירה הרווחת. כל המרואיינים במחקרו של טרבלסי – ארבעים בני עדות המזרח שלמדו בעשר ישיבות תיכוניות שונות בשנות השמונים – תיארו באוזניו חוויות של זרות וחוסר שייכות לעולם הדתי של הישיבה. ראשי הישיבות והמחנכים, הם תיארו, לא נתנו מקום לתרבות המזרחית שהביאו התלמידים מהבית, ודרשו מהם ליישר קו עם התפילה, ההלכות והמנהגים האשכנזיים. רבים מאנשי הצוות החינוכי אף שידרו חוסר הערכה כלפי אורח החיים הדתי של עדות המזרח, וגרסו שיש לשנותו. תלמידים שרצו לקיים תפילה בנוסח ספרדי, או לשיר פיוטים בסעודות השבת, היו יכולים להמתין לחודש אדר. רק אז, בתפילות שבת זכור, בהכתרת רב הפורים ובימים שכולם באווירת "ונהפוך הוא", המזרחיות קיבלה מקום.

על אף הזרות בתחום הדתי, לבוגרים המזרחים לא הייתה טענה על אפליה בתחום הלימודי והחברתי. "איש מהם לא סיפר על קיפוח בציונים או על שיבוץ מפלה בהקבצות. כולם גם אמרו שלראשי הישיבות היה חשוב לטפח את החברות בין התלמידים. לצד הזלזול בדתיות שלהם, התייחסו אליהם כשווים לגמרי"

עם זאת, חשוב לומר שטרבלסי מציג גם צדדים אחרים של השתלבות בני עדות המזרח בישיבות התיכוניות. לצד תחושת הזרות העידו בוגרי הישיבות שהם זכו לניידות חברתית (מובִּיליוּת), וראו קשר חיובי מובהק בין לימודיהם במוסדות הללו ובין מעמדם החברתי כיום. את הישגיהם בחיים הם זקפו לא מעט לזכות החינוך למצוינות והאווירה בחיי הפנימייה בישיבה. מכאן גם מגיעה כותרת מחקרו של טרבלסי, "אתניות סרוגה – בין זרות דתית למוביליות מעמדית". במונח "אתניות סרוגה" הוא רומז לא רק לסביבה הציונית־דתית, אלא גם לתודעה שסורגת־אורגת יחד זיכרונות של תחושות מנוגדות.

למרות הזרות בתחום הדתי, מוסיף ומציין טרבלסי, לבוגרים המזרחים לא הייתה כל טענה על אפליה שחוו בתחום הלימודי והחברתי. "שאלתי על כך את כל הנחקרים, ואיש מהם לא סיפר על קיפוח בציונים או על שיבוץ מפלה בהקבצות. כולם גם אמרו שלראשי הישיבות היה חשוב לטפח את ערך החברות בין התלמידים. לא נשמעו מצד הצוות החינוכי אמירות שלא להתחבר עם נערים ממוצא מסוים או ממקום מגורים מסוים. למרות הזלזול בדתיות שלהם, התייחסו אליהם כשווים לגמרי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/D462-076-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מצד שני, לפי המחקר שלך, גם נערים מזרחים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה חשו שהם בגדר סוג ב' מהבחינה דתית.

"נכון. תלמיד מזרחי ממעמד הביניים שהגיע למשל לתיכון החילוני בויאר השתלב שם בקלות, ואילו בישיבה התיכונית זה היה שונה. גם מי שאביו היה פרופסור חווה שם זרות בגלל הסיפור הדתי. עד היום, התקן הציוני־דתי הוא במידה רבה 'אשכנזי ממעמד הביניים'. מי שעונה להגדרה הזו, גם אם הוא מקפיד פחות על אורח חיים דתי, ייחשב 'ציוני־דתי' יותר מאדם מזרחי. את שר התקשורת יועז הנדל למשל מזהים עם הציונות הדתית, והוא אפילו נחשב לנציג שלה, אף שאינו חובש כיפה. לעומת זאת השר מיכאל ביטון, שאורח החיים שלו ציוני־דתי, מזוהה פחות עם המגזר כי הוא מזרחי. גם אם תשאל מיהם ראשי הערים מהציונות הדתית, בדרך כלל ימנו את יוסי ברודני מגבעת־שמואל אבל לא את יחיאל לסרי מאשדוד – שלמד במדרשיית נעם בדיוק כמו ברודני. האתניות עדיין עושה את ההבדל".

בגרות באשכנזיות

"אמרתי שבשבועות אצלנו שופכים מים אחד על השני, אז הרב אמר: 'זה מנהג של עמי ארצות'. והם בישיבה כל כך התלהבו מהמנהג לקשט את בית המדרש בירק, שתכלס, זה באמת מנהג גויים" (אחד ממשתתפי המחקר)

טרבלסי מתגורר היום בהרחבה של היישוב אבן־שמואל ליד קריית־גת, ומלמד סוציולוגיה של החינוך בכמה מכללות להוראה. אביו, כלכלן במקצועו, עלה מג'רבה עוד כילד. אמו, גננת, נולדה בארץ להורים עולי מרוקו. ארז עצמו גדל באשדוד ולמד בבית ספר דתי בעיר ובישיבת בני עקיבא המקומית, נווה הרצוג. הוא בן 45, צעיר במעט משכבת הגיל של נחקריו, ואת לימודיו בישיבה התיכונית סיים בשנות התשעים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02013_06_32-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בעשור ההוא, לדבריו, המציאות המתוארת במחקרו כבר השתנתה לטובה, אך חוויית הזרות התקיימה גם אצלו, בשלב אחר של סיפורו האישי. "בנווה הרצוג ראש הישיבה אמנם היה אשכנזי, אבל חלק מהצוות החינוכי שם כבר היה ספרדי. התפללנו בנוסח ספרדי בשילוב מנגינות של בני עקיבא. רק כשהגעתי לישיבה הגבוהה התחלתי להרגיש את ההבדל. היה מובן מאליו שהתפילה שם אשכנזית, ושאין בכלל דיון או מחשבה על אופציה אחרת. זו גם הייתה תקופה של הפגנות למען ארץ ישראל, ונשמעו אמירות מזלזלות כלפי המזרחים – שזה לא מעניין אותם, הם לא מספיק אידיאליסטים ודתיים".

בראשית דרכו האקדמית, הוא לא חשב לחקור את הנושא העדתי. "אני לא הבחור המזרחי ש'השתכנז' בצעירותו, ואחר כך גילה שהוא טעה, שינה את דרכו והחל לעסוק בנושא הזה. הזהות העדתית לא הייתה רדומה אצלי, כי אף פעם לא ממש השתכנזתי".

רק כשברזומה שלו תארים בפסיכולוגיה, בתלמוד ובסוציולוגיה ארגונית, ולאחר לא מעט שנות הוראה במגוון מוסדות, הוא החליט לבחון את חוויותיהם של המזרחים בישיבות התיכוניות. "התחלתי לחשוב על כך בשנת 2012, כשהנושא היה פחות נוכח בשיח מאשר היום. כשנתיים אחר כך מוסף 'שבת' של מקור ראשון כבר הוציא גיליון מיוחד שעסק במערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחים, אבל כשאני בחרתי בנושא, הוא עדיין לא היה אופנתי".

למה החלטת לתחום את המחקר לבוגרי ישיבות משנות השמונים?

"הישיבות התיכוניות היו אז בשיא תפארתן. שיעור המזרחים בהן, אגב, היה כשלושים אחוז. אם הולכים עוד עשור אחורה, אין הרבה מה לחקור: פרופ' מוטי בר־לב ז"ל כתב שבישיבות האליטיסטיות, המזרחים היו אז רק שניים־שלושה אחוזים. אחרי שנות השמונים אירעו כמה תהליכים: הביקוש לחינוך פנימייתי ירד, ובערים רבות בארץ הוקמו ישיבות מקומיות יותר, שההרכב שלהן הושפע ישירות מהאוכלוסייה סביבן, ולכן חוויית הזרות בהן הייתה פחות חזקה. גם בישיבות הוותיקות התלמידים התחילו לצאת הביתה מהפנימייה לעיתים תכופות יותר. הישיבות הללו, מאז הקמתן, חרתו על דגלן את הרצון ליצור חברה חדשה, וזה כלל ניתוק מסוים של התלמידים מסביבתם הביתית הטבעית. בשנות השמונים היה מקובל שהתלמידים חוזרים לבתיהם רק פעם בשלושה שבועות, ולכן החוויה בפנימייה הייתה טוטאלית, מה שמתואר במחקר כ'סביבת חברות נמרצת'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 16YCFF10_v0.2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בחרת גם להתמקד רק בבוגרים שנשארו בציבור הדתי־לאומי. אולי דווקא מי שעזבו את העולם הדתי יכולים ללמד יותר על חוויית הזרות בישיבה?

"אין ספק שמעניין לבחון גם את הזווית הזו, אבל כשעורכים מחקר צריכים להתמקד, ובחרתי בקבוצה מסוימת. אלה אכן אנשים שנשארו בליבת הציונות הדתית, מנהלים אורח חיים דתי ורבים מהם גם מתגוררים ביישובים דתיים־לאומיים, ועדיין – יש להם ביקורת על מה שחוו בישיבה התיכונית".

בעיניו, חלק מהתהליכים החברתיים שהמרואיינים סיפרו לו עליהם הם בעייתיים מאוד. "הייתה העדפה מוחלטת של העדתיות האשכנזית, בתפילות, במנגינות ובמנהגים. היו בחינות בגרות בדינים שהתלמידים נשאלו בהן רק על ההלכה האשכנזית. יכולת לשמוע אמירות של הצוות החינוכי, שלפיהן מזרחים הם דתיים־למחצה. היה מסר שלפיו המנהגים הקיימים אצלם בבית בשבת, אינם תואמים את ההלכה. לתלמיד מזרחי לא הייתה לגיטימציה לענוד שרשרת, גם אם זה היה חלק מהעולם הדתי שלו בבית. רק באירועי פורים אפשר לתת ביטוי לדתיות המזרחית, וגם זו הייתה הבנייה בעייתית".

"כשהגעתי לישיבה הגבוהה התחלתי להרגיש את ההבדל. היה מובן מאליו שהתפילה שם היא אשכנזית, ושאין בכלל דיון או מחשבה על אופציה אחרת. זו גם הייתה תקופה של הפגנות למען ארץ ישראל, ונשמעו אמירות מזלזלות כלפי המזרחים – שזה לא מעניין אותם, הם לא מספיק אידיאליסטים ודתיים"

היחס של המוסדות חלחל אל התלמידים, והשתקף ביחסם אל הוריהם. "אשכנזים לא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו' בברכות מסוימות, ואנחנו, לפחות יוצאי 'צפון אפריקה', כן", סיפר לטרבלסי אחד המרואיינים שלו. "אם לא אמרת ברוך הוא וברוך שמו, אתה לא בתפילה. (…) אני זוכר שהערתי לאבא שלי על זה. הוא אמר לי: ככה תמיד עשינו, זה בסדר. אמרתי לעצמי בראש: לא, אולי הם לא יודעים, אולי הם אנשים פשוטים. בישיבה הסבירו לנו שלא אומרים, כי זה כאילו הפסק, ולא יוצאים ידי חובה".

תפילות הימים הנוראים היו גם הן סוגיה מוכרת וכאובה. במשך שנים רבות נהגו הישיבות התיכוניות הבולטות לקיים את תפילות ראש השנה ויום כיפור בנוסח אשכנזי בלבד. בשנים המוקדמות נדרשו התלמידים המזרחים להישאר בישיבה ולהתאים עצמם לתפילה שם. לאחר מכן החלו לשחרר אותם לבתיהם במועדים הללו, כדי שיוכלו להתפלל בנוסח שלהם. "לכאורה מצבם השתפר כשאפשרו להם לצאת הביתה, אבל זה לא באמת נכון", אומר טרבלסי. "אם הישיבה אמורה להיות מעין בית לכל התלמידים שלה, היו צריכים למצוא בתוכה פתרון של תפילה שתתאים גם לתלמידים המזרחים. איזה מסר אתה מעביר לנער כשאתה שולח אותו הביתה? שהוא לא באמת שייך".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 190915-WA0028-150x150.jpg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20190915-WA0028-75x75.jpg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 190915-WA0028-750x750.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20190915-WA0028-90x90.jpg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

כהים וכהים יותר

"באזור שלנו חבר'ה לא הלכו לישיבות תיכוניות. זה היה די חריג, גם נסיעה ארוכה. אני זוכר שבהתחלה, שנינו, שני ערסים קטנים מהמושב, לא מכירים בכלל חולצות לבנות בשבת, מי בכלל שמע על זה. (…) אני זוכר גם שאמרו לנו 'חולצה לבנה זה מכובד', ואני אמרתי: מה מכובד בזה? יש חולצות הרבה יותר יפות בצבעים אחרים, למה דווקא לבן?" (אחד ממשתתפי המחקר)

הבוגרים שבחר טרבלסי למחקרו למדו בישיבות תיכוניות מרכזיות, מוכרות וסלקטיביות, ובהן ישיבת כפר־הרא"ה, ישיבת נחלים, מדרשיית נעם ונתיב מאיר. כאמור, המוסדות הללו הותירו אצלם תחושות מורכבות. "חשבתי שאולי אמצא הכרת תודה מוחלטת למוסד החינוכי, כמו שחוקרים מצאו אצל תלמידים מהפריפריה ששולבו בתיכונים נחשבים בירושלים. אפשרות אחרת הייתה שאשמע התנגדות עזה וביטויי מחאה – אבל לא הייתה אצל הנשאלים אף אחת משתי התגובות הקיצוניות.

"בוגרים שראיינתי הכירו בכך שאילו למדו במוסד אחר, ייתכן שלא היו מגיעים למקום שבו הם נמצאים היום. אנחנו רואים היום בזירה הציבורית הרבה בעלי תפקידים בכירים וחברי כנסת שלמדו בישיבות תיכוניות. הישיבות הללו בהחלט יכולות לקבל את ההגדרה של פנימיות עילית. אגב, זה לא נבע מכך שהיו בהן מורים טובים יותר, אלא בעיקר מסיבות חברתיות. הייתה דחיפה למצוינות לימודית ולאינטגרציה שיוצרת הון חברתי. אמנם יש הרבה מזרחים שלא התקבלו לישיבות תיכוניות, אבל הסגרגציה הייתה לפני השער; מי שעבר אותו נהנה ממוסד אינטגרטיבי נחמד מאוד, רק שהיה חסר בו שילוב נכון בפן הדתי. לכן אמרו על הציונות הדתית שהיא מקבלת את המזרחים, אבל לא את המזרחיות".

אולי חוויות הזרות הייתה מחיר הכרחי ליצירת הניידות החברתית? מה היו צריכים לעשות אחרת?

"כסוציולוג אני עוסק פחות בהצעת פתרונות ויותר בביקורת על מה שנעשה. אי אפשר לומר שאם התלמיד הרוויח בסופו של דבר את המוביליות, המחיר של הזרות היה הכרחי. נכון, שמעתי בוגרים שאמרו לי 'היה פה צד בעייתי, אבל הייתי מוכן לסבול אותו כי זו הייתה הדרך היחידה שלי להתקדם'. אדם שמכהן היום כמנכ"ל של גוף ציבורי גדול, אמר לי שכנער ברמלה עמדו בפניו שתי אפשרויות בעיר מגוריו: או ללמוד בתיכון דתי־מקצועי, שבו הסיכוי שלו לקבל תעודת בגרות היה נמוך, או ללכת לתיכון עיוני אבל חילוני. האפשרות האחרת הייתה ישיבה תיכונית מחוץ לעיר, ובה הוא חווה זרות. זו הייתה הברירה שעמדה בפני הרבה מזרחים מהפריפריה".

טרבלסי מזכיר שבניגוד למצב כיום, ברבות מערי הפריפריה לא הייתה אז תחרות הוגנת בין המוסדות התיכוניים השונים: "בעוד לתיכון החילוני הגיעו כל בוגרי החינוך הממלכתי, לתיכון הדתי בעיר לא הגיעו כל בוגרי הממ"ד; התלמידים שנחשבו לחזקים יותר יצאו לישיבות פנימייתיות. בשנים שעברו מאז, התיכונים הדתיים השתפרו. הקימו בהם מסלולים תורניים ומדעיים, לא מעט בזכות מתי דגן ז"ל, שכראש מנהל החינוך הדתי עשה רפורמה גדולה בתחום בשנות התשעים. במקביל החלה תחרות בין ישיבות, ונכנסה לעולם הזה כלכלת שוק. הכוח של ההורים גדל, והמוסדות נאלצו להתחיל לרצות אותם יותר. היום ראש ישיבה תיכונית לא יעז לכפות תפילה אשכנזית במוסד שרוב התלמידים בו מזרחים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/F181007YL05-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"המוסדות הדתיים־לאומיים גם התגוונו בהרבה מובנים, ויש היום ישיבות מכל מיני סוגים. מדגישים יותר את הפרט ואת הצרכים שלו, וזה עונה גם על הצרכים הדתיים והעדתיים. היום בישיבה כמו נווה הרצוג, שלמדתי בה, אין עימות בין ראש הישיבה לתלמידים בנושאים כאלה. בתקופתי התפילות היו ספרדיות אבל המנגינות אשכנזיות; היום ברור שגם המנגינות יהיו ספרדיות, כי רוב התלמידים מזרחים. מצד שני, צריך לזכור שהתלמידים עצמם מגיעים היום לישיבה עם זהות מורכבת יותר".

עוד תהליך שקרה בשנים האחרונות הוא התעוררות השיח המזרחי.

"זו תופעה מוכרת של דור שלישי, שיש בו רצון לחזור לשורשים כתגובה לתהליכים לא תקינים".

אגב, המרואיינים שלך מגדירים את עצמם כ"ספרדים", והמחקר שלך מדבר עליהם כ"מזרחים". ממה נובע ההבדל במונחים?

"בעולם הדתי נהוג להשתמש במושג ספרדים, כי זה הביטוי המקובל כשמדברים על נוסחי תפילה או פסיקת הלכה. בנוסף, יש היום יוקרה מעמדית מתחדשת למונח 'ספרדי'. באקדמיה לעומת זאת משתמשים במונח מזרחים, שיש לו שתי משמעויות – גם מכנה משותף תרבותי הנובע מקשר לארצות האסלאם, וגם אנשים שחוו הדרה, הפחתה דתית או זרות. אמנם בשדה המחקר שלי המכנה התרבותי המשותף של בוגר ישיבה ממוצא תימני ובוגר ממוצא מרוקאי הוא קלוש, כי הם באים מעולמות שונים, אבל תחושת ההפחתה הדתית משותפת לשניהם".

ד"ר ארז טרבלסי: "מנכ"ל גוף ציבורי גדול אמר לי שכנער ברמלה עמדו בפניו שתי אפשרויות בעיר מגוריו: תיכון דתי־מקצועי, שבו הסיכוי שלו לקבל תעודת בגרות היה נמוך, או תיכון עיוני חילוני. האפשרות האחרת הייתה ישיבה תיכונית מחוץ לעיר, ובה הוא חווה זרות. זו הייתה הברירה של מזרחים מהפריפריה"

אם הזכרנו את החלוקה בקרב ה"מזרחים" – המחקר של טרבלסי מצביע על יחס שלילי במיוחד כלפי התלמידים התימנים בישיבות. על התפיסה של העדה התימנית כקבוצה אתנית בפני עצמה שמע טרבלסי גם מבוגרים שזהו מוצאם, גם מבוגרים ספרדים, וגם מדמויות מפתח בסגל הישיבות התיכוניות. את אחד הציטוטים הקשים סיפק רב שעמד בראש ישיבה אליטיסטית: "שמתי לב שהתלמידים הבעייתיים היו תימנים, חמש־שש שנים ברצף, אז הפסקתי לקבל אותם", כך אמר בריאיון. "היו להם חדרים נפרדים, הם היו ביחד תמיד והם עשו צרות צרורות. (…) הפסקתי לקבל כי הבנתי שאני לא יכול לתקשר איתם. (…) היו כמה מחזורים שקראו לאזור שלהם, שלושת החדרים בסוף המסדרון, אזור הארלם".

"היו תלמידים ספרדים שבידלו ו'שדרגו' את עצמם על חשבון התלמידים התימנים", אומר טרבלסי. "זו תופעה שהייתה קיימת גם אצל האשכנזים שהגיעו ממזרח אירופה – הם נחשבו 'מזרחים' לעומת העולים ממערב אירופה, אבל שודרגו לסטטוס של אשכנזים לעומת הספרדים".

האם ייתכן שהיחס השונה לתלמידים התימנים בשנות השמונים, הועתק בשנות האלפיים לתלמידים בני העדה האתיופית?

"לא חקרתי את זה, אבל מקור ההשוואה ברור: גם לאתיופים יש צבע עור שונה ותרבות מובחנת. מכל מקום, היחס לתימנים מבליט את הסיפור של הישיבה התיכונית כמוסד שהדת מייצרת בו את השיח. לתלמידים התימנים הייתה דתיות אחרת, תפילות אחרות ופסיקת הלכה אחרת, והיסודות הללו מבחינים אותם מאוד. תחשוב על הסיטואציה שהזכרנו – 400 תלמידים יושבים בבית המדרש, ותלמיד אחד נכנס עם טלית. הוא באמת נראה חריג ושונה מאוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2.jpg222_v0.2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זיקית שבונה גשר

"ביישוב יד־בנימין הייתה ישיבה מקצועית, היום היא לא קיימת. 99 אחוזים ממנה היו ספרדים. היה מדריך שהקים את התלמידים לסליחות בחודש אלול, וכשהגיע ראש השנה הוא הציע להנהלה לסדר מניין נפרד לספרדים. בסוף הוא נאלץ לעזוב. שאלתי: איך אתם יכולים לכפות על תלמידים לא להתפלל לפי הערוץ שיש להם לקב"ה? אמרו לי – 'המוסד הזה על שם בנימין הרץ, ראש פאג"י, וזה הנוסח שלו. איך אנחנו יכולים לשנות את זה?'. אמרתי להם: הוא מצטרף למניין?" (בכיר לשעבר בזרם החינוך הדתי)

רבים מבוגרי הישיבות התיכוניות המזרחים, כך הסיק טרבלסי, פיתחו זהות אתנית מורכבת, שהוא מכנה בביטוי המחקרי "הביטוס זיקית". "זה לא שאין להם זהות משל עצמם: אלה אנשים בעלי יכולת ניווט רב־תרבותי. הזהות שלהם היברידית, הם מגיעים ויונקים משני עולמות תרבותיים – גם מהילדות והשכונה שגדלו בה, וגם מהישיבה התיכונית או מהקהילה שהם גרים בה. אין להם בעיה למשל להתפלל בנוסחים שונים. אחד המרואיינים אמר לי שנוח לו לשבת עם חברים ספרדים ולפייט פיוטים, וגם לשבת עם חברים שלמדו איתו בישיבה וללמוד יחד את כתבי הרב שג"ר.

"זהות היברידית כזו מעניקה יתרון ביצירת קשרים חברתיים ורשת חברתית מגוונת; בחזון היינו רוצים שהאנשים הללו יגשרו בין העולמות. מצד שני, צריך לבחון גם את המחיר ולשאול: האם הם חיים בתחושה שכל מקום עבורם הוא הבית, או שאף מקום הוא לא הבית?"

טרבלסי מעיד על עצמו כי גם לו יש זהות מורכבת. "מלכתחילה גדלתי על שתי תרבויות. כשהלכנו לסבא וסבתא הג'רבאים במושב בית־הגדי, פגשנו תרבות שונה מזו של סבא וסבתא המרוקאים־צרפתים בשכונת מוסררה. במושב היו דתיים יותר, ושמרו על הרבה טקסים ומסורות. בליל הסדר למשל ישבנו שם על כריות שמונחות על הרצפה. סבא וסבתא במוסררה לעומת זאת היו מסורתיים. סבא אמנם היה גבאי של מניין בכותל, אבל אחרי הקידוש בליל שבת הוא היה צופה בטלוויזיה.

"גדלתי מילדות גם על נוסח התפילה התוניסאי וגם על הנוסח המרוקאי, שהם שונים מאוד זה מזה, ובהמשך נחשפתי גם לנוסח האשכנזי. אני אוהב מאוד לשלב ביניהם, ואפילו ניסיתי לארגן ביישוב שלי מניין כזה, אבל רוב האנשים רוצים לשמר את הנוסח שלהם – וכשמדובר ביישוב קהילתי, זה כמובן מייצר בעיה בחברה אינטגרטיבית ופוגע בשילוב החברתי. לדעתי כדאי לנסות נוסח משולב, אבל כנראה הדור עדיין לא הוכשר לזה. כן אפשר לנסות לייצר קשר בין אנשים שמתפללים בבתי כנסת בנוסחים שונים. בנווה־דקלים שבגוש קטיף הייתה דוגמה טובה לכך. בית הכנסת הספרדי ובית הכנסת האשכנזי היו זה מול זה, ובסוף התפילה כולם יצאו לרחבה משותפת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/D462-075-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אפשר לומר שבסוגייה העדתית קיימת כיום בישראל אסכולה אחת שמתכחשת לנושא וטוענת שהשד הזה מזמן אינו רלוונטי, ואסכולה נגדית שמבקשת לתדלק ללא הרף את העיסוק בעדתיות; טרבלסי משייך עצמו לאסכולה שבאמצע – אלו שמבקשים להכיר בטעויות עבר שנעשו, ולהקדיש כעת זמן לתיקון. "גם את המתקנים אפשר לחלק לשתי קבוצות. יש קבוצה שסבורה שלצורך התיקון צריכים לפעמים להגדיל את הלהבות, ויש קבוצה שאומרת: נעשה את זה על אש קטנה יותר. בתוך הציונות הדתית אני לא מזהה קבוצה רדיקלית שרוצה לשרוף את המועדון, אלא יותר את החיפוש אחר דרכים לתיקון. אני בהחלט חושב שעדיין דרוש תיקון, גם אם זה לא נעים לחלק מהאנשים. אמנם יש שינוי לטובה ופחות זלזול, אבל הציונות הדתית עדיין צועדת בקו שמזוהה יותר כאשכנזי. הדרך שלי לתקן היא באמצעות מחקר שתורם למודעות, אבל אני בהחלט יכול להבין את אלו שמרימים קול וצועקים".

כחוקר של נושא הישיבות התיכוניות, אפשר לומר שהוא סנדלר שהולך יחף: לו ולאשתו שלומציון יש חמש בנות. "אם היה לי בן שמגיע לגיל ישיבה תיכונית, אני מניח שבמערכת השיקולים שלי הייתי חושב גם על הסוגייה שחקרתי", אומר טרבלסי. "גם היום הנושא הזה הוא חלק מהשיקולים בנוגע למוסדות החינוך של הבנות. חשוב לי שכל מוסד חינוכי שהן ילמדו בו לא יעלים ולא יכחיש תרבות ספרדית".

The post השד העדתי, גרסת הישיבות התיכוניות appeared first on מקור ראשון.