פניו הרציניות של האדמו"ר רבי יואליש מסאטמר מספרות את הסיפור כולו. עזבו לרגע את המכתבים, המאמרים והפולמוסים, והתבוננו בפניו. רבי חסידי הוא מטבעו אב רחום לקהילתו. יחסו חם, פניו מאירות, עינו טובה והוא שופע חיבה. אצל אדמו"רי סאטמר, החצר החסידית שנחשבת לגדולה והחזקה בעולם, אין דבר מכל זה. את מאור הפנים מחליפה נוקשות, ובמקום החמימות מקבלים החסידים קנאות ותוקפנות, משל היה הרבי שלהם גנרל המפקד על גייסותיו בקרב גורלי ומכריע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר

– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

רבי יואל טייטלבוים, הרב החשוב ביותר בתולדות חסידות סאטמר, לא ירש את החצר מאביו, לא היה אמור להנהיג אותה ולא קם לו בן ממשיך – אבל הוא זה שהפך אותה לאגדה, לשם קוד להתנגדות לוחמנית לציונות, וגם לסיפור הצלחה חובק עולם. בשבעים השנים הראשונות של המאה העשרים הוא התאמץ להדוף את כל מה שנתפס בעיניו כאיום קיומי – הליברליות, הציונות, החילון והמודרנה. שוב ושוב נפל על ברכיו, ספג הפסדים צורבים ונאלץ לבלוע את גאוותו ולבקש את תמיכת יריביו המרים, עד שבסופו של דבר חלומו התגשם. הוא, יואליש הדחוי, עמד לבדו באחרית ימיו בראש מחנה האורתודוקסיה הקיצונית.

לא רק הציונות – החילונית והדתית – הייתה יעד למתקפותיו העיקשות. גם עבור הזרמים המרכזיים בעולם החרדי היה הרב יואליש מתנגד חד־לשון, שמתעקש לחשוף את הוויתורים האידיאולוגיים שניסו להצניע. אפילו הקנאים, חבריו להשקפה הקיצונית, ידעו את נחת זרועו כמנהיג שנחוש למחוץ כל ערעור ולו הקטן ביותר על סמכות היחיד שלו. תוצאות מהלכיו ומאבקיו הפוליטיים מורגשות עד עצם היום הזה, 43 שנים אחרי פטירתו.

במוחו של רבי יואליש עלה רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים ולהפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל. הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון רב ופרסם כרוזים – בין השאר נגד הרב קוק. הוא כתב שספריו "מלאים מינות וכפירה"

הביוגרפיה החדשה "הקנאי", מאת ד"ר מנחם קרן־קרץ, מתחקה אחר סיפורו של האיש – ובעיקר אחר מלחמותיו. חיי הגיבור נסקרים בה בזריזות ובתמציתיות, אך עמודים רבים המוקדשים לתיאור המאבקים שניהל רבי יואליש, והיו מאות כאלה. הוא היה שרוי במריבות בלתי פוסקות – מול בני משפחה, מול רבנים מתחרים ותלמידים סוררים, מול זרמים רחוקים מהשקפתו או קרובים אליה. הפירוט הרב של המערכות הללו, וההימנעות מעיסוק באידיאולוגיה של רבי יואליש, הם בחירה ספרותית מעניינת. זהו סיפור חייו של הרב טייטלבוים מנקודת מבט שונה לחלוטין מהאתוס של חסידיו. לא אידיאולוג קיצוני הנצרב בלהט קנאותו, אלא אקדוחן הממהר לשלוף כדי שהכול ידעו כי הוא נכון אלי קרב, וכי גם אם יספוג כדור בכתפו, הוא ישוב מיד לזירה. קרן־קרץ מודע לתרעומת שעשויה לעורר סקירה שכזו בקרב החסידים, אך הוא סבור כי דווקא החומרים הללו הם שהפכו את רבי יואליש למנהיג חזק ומשפיע כל כך. לתפיסתו הקנאית היו שותפים רבים, אך לכישורים הפוליטיים – אף לא אחד. דווקא האקדוחן הרבני, המתעבר על כל ריב ומדון במרחב היהודי של הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה וירושלים, הוא בעיני קרן־קרץ גם סמל של פרגמטיות, שמאפשרת לו לקום מעפרו ולהתחיל מחדש כשנדמה שהכול כבר אבוד.

הבן הדחוי

הרב יואל טייטלבוים נולד ב־1887, צאצא למשפחה של רבנים חסידיים שכיהנו בעיירות על קו התפר של טרנסילבניה והונגריה. בקרב קהילותיהם זכו אבותיו לכבוד רב, אך מעבר לגבולות האזור הם לא היו מוכרים במיוחד. למעשה, לולא האידיאולוגיה הקיצונית שאימצה שושלת טייטלבוים, היא הייתה חולפת על פני האורתודוקסיה היהודית בלי להותיר חותם של ממש.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... b_F2003FF1031-750x492.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את היסודות האידיאולוגיים הניח כבר בתחילת המאה ה־19 רבי משה טייטלבוים, המכונה גם "הישמח משה", על שם ספרו. בניגוד לאדמו"רים אחרים בימים ההם דרש רבי משה מחסידיו להעמיק בלימוד התורה לא פחות מאשר בחסידות. נינו, רבי חנניה יום־טוב ליפא טייטלבוים, שכיהן כרב בעיר סיגט, הוסיף עוד כמה מאפיינים: קנאות דתית, התנגדות להשכלה כללית ומאבק בציונות ובאגודת ישראל. יסוד בולט באישיותו היה תַּקִּיפוּת רבנית שבאה לידי ביטוי במאבקים מבית ומחוץ כדי לבסס את כוחה של המשפחה באזור.

יואליש, כך כונה בנו השני של רבי ליפא – שם חביב שיש בו כדי להטעות. כבר כנער הוא התבלט בכישוריו התורניים ובפרישות הגופנית שנהג, לצד נחישות אידיאולוגית שלימים תהפוך למשנה מנוסחת, חסרת פשרות וחסרת מנוח. הוא לא היה הבן הבכור של הרב מסיגט, וכבר מילדות הובהר לו שאת כס האדמו"רות יירש האח הגדול חיים צבי (בעל ה"עצי חיים"), והוא עצמו ייאלץ להיות לו לכינור שני. על אף בקשותיה של אמו, מנע ממנו אביו לקבל תפקיד רבני כלשהו, כדי שלא יאפיל על אחיו. אפשר בהחלט לראות בשנים ההן את התעצבותו של יואל הצעיר לקראת החיים שנכונו לו.

בגיל 18 התחתן יואליש עם חוה הורוביץ, גם היא בת לשושלת אדמו"רים. השמחה נמהלה בעצב, כשבתוך ימי ה"שבע ברכות" הלך הרב ליפא לעולמו. בשביל בנו הצעיר הייתה זו מכה כפולה: יחסיו עם אחיו הגדול, שירש כעת את כס האדמו"ר מסיגט, היו מתוחים וקשים. חסידיו של האב נהרו כולם אחר חיים צבי, ויואל נאלץ לעזוב את העיר יחד עם כלתו הטרייה, ולצאת אל הלא נודע. ייחוסו הרם וידיעותיו התורניות היו כל נכסיו, אך עד מהרה הוא ילמד שהתכסיסים הפוליטיים הם שקובעים את שוויים האמיתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_52056614-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

האם כבר אז שאף הרב יואל טייטלבוים לעמדה הבכירה שייאבק עליה עשורים אחר כך? האם בכלל חשב שכבן השני בשושלת זניחה, הוא יצליח להפוך לאחד המנהיגים החשובים ביותר של האורתודוקסיה היהודית, ויחלוף על פני שורה ארוכה של אדמו"רים ישישים ועתירי השפעה? מכתביו המאוחרים יותר ניכר כי בשלב כלשהו הבזיק בו מה שניתן לכנות "יסוד משיחי": רבי יואל האמין כי השקפת עולמו היא הערובה היחידה להישרדות עם ישראל, וכי הוא עצמו מייצגה הרהוט והבכיר ביותר. המגלומניה הזו היתרגמה אצלו לדרישה מחמירה: אם ההשקפה שלי היא היחידה שתציל את ישראל מעונש, ואם אני נושא דברה – אני מוכרח לנצח. לא לכבודי או לכבוד בית אבי, אלא למען העם כולו.

האויב: אגודת ישראל

בניסיון להשיג לעצמו בסיס שממנו יוכל להתפתח, ניהל יואליש קרבות על כהונה רבנית בקהילות אורשיבה, קלוז', קרולי, חוסט ועוד. הוא לא היסס להתייצב מול בני משפחתו, מול חבריו לשעבר ומול רבנים נכבדים. התסריט חזר על עצמו בכל פעם מחדש: קבוצה קיצונית בעיר מבקשת למנות את רבי יואל, קבוצה מתונה נחרדת מעצם הרעיון, וקבוצה מרכזית מוצאת את עצמה בן רגע בתוך קלחת של מחלוקת, השמצות, רדיפות ותקריות אלימות, שרבות מהן נועדו לשרת את יואליש. הוא אמנם מיעט לנצח במלחמות הללו, אך כדי לבצר את המחנה שלו ולחזק את נאמניו, נטל מיוזמתו חלק פעיל בעוד מאות תגרות רבניות בכל האזור של טרנסילבניה, רומניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. לא הייתה מחלוקת שהגיעה לאוזנו והוא לא טרח להתערב בה באופן אישי, גם לא היה מהלך פוליטי שנתפס בעיניו כמוגזם. כך חלפו עליו שנות העשרים, השלושים והארבעים לחייו, כשברקע מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, הצלחתה היחסית של התנועה הציונית ומגמות המודרנה שפשו בקרב הנוער.

באותן שנים הלכה והתעצבה "אגודת ישראל", שקיבצה תחת כנפיה מאות רבנים בכירים, חסידים וליטאים כאחד. מטרתו של הגוף החדש הייתה להציב חלופה לציונות, ובפרט לתנועות הציונות הדתית שהשפעתן הורגשה בקרב הדור הצעיר. אגודת ישראל החלה לפעול כתנועה פוליטית מתחרה, הקימה תנועות נוער, עיתונים ומרכזי תרבות, וגם דאגה בדרכה שלה ליישוב החדש המתפתח בארץ ישראל. יחסה כלפי הציונות היה שיתוף פעולה טקטי – ובעיני רבני משפחת טייטלבוים מדובר היה בעוון חמור. לשיטתם, הגירה לארץ ישראל יכולה אמנם להיות פעולה חיובית בתנאים מסוימים, אך אין להעלות יהודים בהמונים או לנסות להקים מדינה. זאת בגלל המדרש על "שלוש השבועות" שהושבעו בני ישראל עם צאתם לגלות, ובמסגרתן נאסר עליהם "לעלות בחומה". פעולות כאלה, לשיטת הזרם האנטי־ציוני, שקולות כנגד שלוש העבירות החמורות בתורה, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". לימים יטען רבי יואליש שהשואה הייתה עונש משמיים בעקבות מעשיהן של התנועה הציונית ושותפותיה הדתיות. התפיסה הזו העמידה אותו בשולי העולם הרבני, וגזרה עליו שלא ליהנות לעולם מחיבוקו של הזרם המרכזי – אך הוא עצמו לא ביקש כלל אהדה מהסוג הזה. בנאומים, במכתבים ובהצהרות הוא טרח להדגיש את ההבדל החריף בינו ובין מנהיגים אחרים.

בשנת 6291 נפטר בפתאומיות הרב חיים צבי טייטלבוים, ויואליש הפך לדמות הרבנית המרכזית של המשפחה. ובכל זאת, קהילת סיגט סירבה למנות אותו לרבה, והעדיפה את בנו בן ה־41 של חיים צבי. כדי לא לפגוע ביואליש, סוכם כי בתו תינשא לאדמו"ר החדש, וכך אכן קרה. אלא שהבת נפטרה בגיל צעיר, וחתנה נשא אישה אחרת – למורת רוחו של רבי יואליש, שבחר שלא להשתתף בחתונה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/D432-035-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הקרב המשמעותי הבא של רבי יואליש היה על הרבנות בסאטמר, עיירה רומנית ששמה ילווה את מורשתו גם מאה שנים אחר כך. בתחילת שנות השלושים, בעוד רבי יואליש נאבק בעסקני סאטמר שסירבו לקבל את סמכותו, הגיעה לפתע השמועה מארץ ישראל: רבה של ירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, הלך לעולמו. היישוב הישן החל בחיפושים אחר רב דומיננטי שייקח על עצמו את נטל ההנהגה, ויהיה נכון להיאבק גם מול הרב הציוני של העיר, הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. קנאי ירושלים נטו לכיוונו של הרב יוסף צבי דושינסקי – איש סיעתו של רבי יואליש, שאף חתם יחד איתו על כרוזים בגנות הציונים והמזרחי. נראה היה כי מועמדותו של הרב דושינסקי כמעט מובטחת, אלא שאז הבזיק במוחו של רבי יואליש רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים. יהיה זה מינוי יוקרתי, שגם יספק לו הזדמנות להפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל עצמה. לא הפריעה לו העובדה שהרב דושינסקי מבוגר ממנו, ומכיר היטב את ראשי היישוב הישן בעיר. הוא שלח את נאמניו לפניו לטעון בגנות המועמד "המתנגד", וחיש עשה בעצמו את דרכו לארץ. בירושלים הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון ביד רחבה ואף פרסם כמה כרוזים בענייני העיר – בין השאר נגד הרב קוק, שעליו כתב כי ספריו "מלאים מינות וכפירה".

הרב דושינסקי, שנפל מיריבו בכישוריו הפוליטיים, לא ידע כיצד להתמודד עם המועמד החדש. במשך חודשים על גבי חודשים סערה העיתונות הארצישראלית סביב המריבה הפנים־קנאית שהתפתחה. בסופו של דבר לא עלה בידי תומכיו של רבי יואליש לקדם את מינויו, והרב דושינסקי היה זה שזכה בתפקיד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/F180220DC34-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב טייטלבוים שב לסאטמר ולבסוף הוכתר שם לרב, למורת רוחם של רבים מיהודי העיר. במישור האישי ידע האדמו"ר באותה תקופה רצף של טרגדיות. שתיים משלוש בנותיו הלכו לעולמן בגיל צעיר, וב־1936 נפטרה גם אשתו חוה. כעבור שנה וחצי נישא הרב טייטלבוים לאלטא פייגא, שעתידה להפוך לדמות משפיעה בחצרו.

שנות השלושים הביאו איתן רוחות אנטישמיות מגרמניה, שהלהיטו את הרחוב הרומני. התפרצויות רצחניות נגד יהודים הפכו לעניין שבשגרה. כשהגרמנים כבשו את פולין, השמועות שהגיעו משם הבהירו מה עתיד לקרות גם ליהודי רומניה. הרב מסאטמר יזם פעולות הצלה שונות, סייע לפליטים ואפילו רקם כמה שיתופי פעולה אד־הוק עם רבנים מתונים יותר, אך במקרים אחרים סירב ליוזמות שהצריכו שיתוף פעולה עם תנועות ציוניות. באמצעות שתדלנות הוא ניסה למתן את יחסה של הממשלה הרומנית האנטישמית כלפי היהודים, אך היה זה מעט מדי ולאט מדי. בסופו של דבר נאלץ רבי יואליש לבקש ממעריציו וחסידיו שלא יפנו אליו יותר לעזרה, כי כל שנותר לו הוא להתפלל.

מקטרגיו של רבי יואל אוהבים לחזור אל הנקודה הזו בחייו כדי לתקוף את התנהלותו כאדמו"ר ואת שיטת סאטמר בכללותה. עם זאת חשוב לזכור כי הוא לא היה יוצא דופן בעמדתו ובסיטואציה שאליה נקלע. השנים האיומות של מלחמת העולם השנייה, הכיבוש ההונגרי והגרמני ורציחתם של מיליוני יהודים, ובהם אלפים מחסידי משפחת טייטלבוים, מצאו אותו – יחד עם כל המנהיגים היהודים, מכל המחנות, המפלגות והזרמים – במצב של חוסר אונים במקרה הטוב או סכנת חיים במקרה הרגיל.

התנגדותו הנחרצת להגירה לארצות הברית המתירנית או לעלייה ארצה בחסות התנועות הציוניות התבררה כאסון נורא, אך הוא הצליח להימלט מן התופת: כמו מיוחסים אחרים עלה גם הוא לרכבת ההצלה המפורסמת של העסקן הציוני ד"ר ישראל קסטנר, ששילם סכומי עתק לרב המרצחים אדולף אייכמן. כדאי לציין כי ארגוני הצלה ביקשו לכלול ברשימת הנוסעים את המנהיגים הדתיים וראשי הקהילות, שכן נראה שהם היו נתונים בסכנה גדולה במיוחד. ובכל זאת, הוויכוח סביב החלטתו של רבי יואל להינצל ולא "ליפול על החרב", לא תם עד היום. בכל פעם שאחד מאדמו"רי סאטמר הנוכחיים מגיע לארץ, יהיה מי שיתהה כיצד הם אינם מקבלים את מרות המדינה הציונית, והרי קסטנר הוא זה שהציל את קרוב משפחתם המפורסם.

עקיצה אחת יותר מדי

בעוד בני קהילתם נותרים מאחור, הגיעו הרב טייטלבוים ואשתו לגטו קלוז'. אחר כך הועברו למחנה ברגן־בלזן ולבסוף נשלחו לשווייץ, שם שהו עד לאחר המלחמה. בספטמבר 1945 הם הגיעו לארץ ישראל, יחד עם רבים אחרים מניצולי הרכבת, ועלו לירושלים. שם פגש רבי יואליש את הרב דושינסקי, שלמרות אופיו הנוח, הפך לאחד החשובים והמשפיעים בין הקנאים הירושלמים.

להבדיל מהמצב בעיר בשנות השלושים, כעת אגודת ישראל והעדה החרדית פעלו בנפרד לחלוטין זו מזו – גם ברמה הרבנית וגם ברמה הקהילתית – והרב מסאטמר האמין כי הוא צריך לעמוד בראש הפלג הקיצוני יותר, ולנהל משם את מאבקיו ברבנים החרדים המתונים. שיחה עם הרב דושינסקי הבהירה לו שהדברים יהיו קשים משחשב. קרן־קרץ מדווח בקיצור נמרץ על הפגישה הזו, שתיאר בהרחבה שלמה יעקב גלבמן בספרו "מושיען". רבי יואליש פתח בשיגור עקיצה על עברו של הרב דושינסקי, שבשנות השלושים היה כרוך אחרי אגודת ישראל. האמירה הזו, כך נראה, העכירה את האווירה והזכירה לבן שיחו את ההצקות, הרדיפות וההשמצות שסבלו הוא ומשפחתו מצד הרב טייטלבוים ותלמידיו. משקעי העבר צפו ועלו, הפגישה נכשלה, ומעמדו של הרב מסאטמר רק הידרדר. תעיד על כך העובדה שבביטאון הרשמי "העדה" כמעט ולא הוזכר באותם ימים שמו – מה שבקודים חרדים פנימיים נחשב עד היום לסימון מובהק כפרסונה נון־גראטה.

אדם נוסף שרבי יואליש נאלץ להתמודד איתו בירושלים היה רבי אהרן ראטה, מתלמידיו לשעבר. בהיותו בסאטמר פעל הרב ראטה תחת כנפיו של האדמו"ר והיה נאמן לחלוטין לאידיאולוגיה שלו, אך רבי יואליש חשש מהכריזמה שלו, ולכן גירש אותו מהעיירה. כעת התברר לו כי תלמידו המנודה הפך לאחת הדמויות הדומיננטיות בקרב הדור הצעיר בירושלים. הרב ראטה, יש לומר, צפה בעוד מועד את הסכנה המתרגשת על יהדות אירופה, והמריץ את תלמידיו להגר לישראל.

להבדיל מהרב דושינסקי ואדמו"רים נוספים, שניצלו את מצוקתו של רבי יואליש כדי לנקום בו, הרב ראטה נקט כלפיו גישה פייסנית. הוא בא לבקרו, העמיד לרשותו את ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, ושלח את תלמידיו לשהות יחד איתו. חתנו הדומיננטי של הרב ראטה, אברהם יצחק קאהן, ליווה את רבי יואליש לכל אורך תקופת מגוריו בארץ ישראל, ואף נסע איתו למירון. לימים יעמוד קאהן בראש החסידות הירושלמית הגדולה ביותר – "תולדות אהרן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _304954169286-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בסופו של דבר הבין הרב טייטלבוים כי הוא קרא באופן שגוי את המפה. שלא כמו בטרנסילבניה, הרבנים בירושלים היו חזקים ומנוסים במאבקים, ומתקפותיו הקנאיות נגדם ריגשו אותם פחות ופחות. היישוב החרדי החדש הביט בו בזרות, וניצולי השואה הרבים זכרו לו את הפקרת חסידיו. שוב נותר ללא כסף, כבוד וקשרים, אך לא היה מוכן להסכין עם העובדה שמפעל חייו ירד לטמיון, ולהסתפק מכאן ואילך בראשות קהילה קטנה. הוא העדיף להגר לניו־יורק, ולפתח בה חצר חסידית.

בסוף ספטמבר 1946 עלה הרב טייטלבוים בן ה־60 על אונייה בנמל חיפה. כל כך הרבה עבר עליו מאז שעזב את העיירה סיגט, ארבעים שנה קודם לכן – ודומה ששוב חזר לאותה נקודה. אלא שתוך כמה שנים התברר כי דווקא התכונות שהרחיקו אותו מחברת רבני הארץ, שהקשו עליו לפתח קהילה גדולה ושגרמו לו לעזוב בחטף עיירה אחר עיירה – אותה תחושת חוסר מנוח, אותה נכונות להילחם בחירוף נפש על כל מאחז – הן שהופכות אותו ליזם מצליח במושגים אמריקניים. אף שהייתה זו נקודת שפל, לא כך הוא ראה אותה. כמו בכל תפנית אחרת בחייו, הרב טייטלבוים לקח את גורלו בידיו. והנה דווקא שם, בארץ שהרבה להשמיץ עד אז, הוא עלה כפורח. אשתו אלטא פייגא ואחיינו משה סייעו לו לגבש סביבו קבוצה של חסידים ניצולי ההשמדה. הבחירה להתיישב באמריקה במקום בישראל, ובכך להתרחק ממוקדי העימות עם רבנים אחרים, הקלה עליו את ביסוס החסידות מחדש. מוסדותיו צמחו במהירות שיא, ומאות החסידים היו לאלפים. בכמה תמרונים פוליטיים מוצלחים מיצב עצמו הרב טייטלבוים בתוך עשר שנים בלבד כאחד האדמו"רים החזקים ביותר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 267674-e1602098349990.jpg 590w" sizes="(max-width: 339px) 100vw, 339px" />

אף שערך בה כמה התאמות, רבי יואליש לא שכח את האידיאולוגיה המנחה אותו. בשבתו בארצות הברית הוא ניסח מחדש את עקרונות שיטתו, העלה אותם על הכתב, הדפיס את ספרי השושלת החסידית, והעמיד מוסדות חינוך שהפיצו אותה לכל קהילה חרדית בעולם. לולא השואה, צריך לומר, ספק אם כך היו פני הדברים. בריקנות שנוצרה אחרי השמדתן של החצרות החסידיות הגדולות צמחו כמה וכמה חצרות חדשות, שסאטמר היא הבולטת שבהן.

אבל הרב טייטלבוים לא שכח לרגע את ההשפלה של ירושלים. על אף ההצלחה שנחל מעבר לים, הוא הביט תמיד לכיוון ארץ ישראל, וחיפש את שעת הכושר לחזור אליה כמנצח. הכוח שצבר בארצות הברית אפשר לו לחזור ולהשפיע על ההנהגה הרבנית והחסידית בישראל, והממון הרב שצבר הפך בפניו את העקוב למישור. תוך ניצול חולשתה היחסית של "העדה החרדית", אט־אט תפסו בה אנשיו עמדות מפתח. תרגילי ההשתלטות הללו הביאו בסופו של דבר למינויו של רבי יואליש לגאב"ד (גאון אב בית דין, מעין נשיא) של העדה החרדית בירושלים. התפקיד הזה, שהחמיץ בשנות השלושים, הוענק לו כעת באופן סמלי: הרב טייטלבוים המשיך להתגורר בארצות הברית, ורק הגיע לביקורים בארץ אחת לכמה שנים. מכל מקום, מעמדת ההשפעה החדשה שלו הוא הצליח למנוע מהעדה החרדית להתנוון תחת רבני אגודת ישראל הדומיננטיים, וחיבר את ספרי האידיאולוגיה של הזרם הזה – "ויואל משה" וכן "על הגאולה ועל התמורה".

סעודת הודיה והדבקה

בשנות השישים של המאה ה־20, כשהוא כבר מבוגר וחולה, נראה שמטרת חייו הושגה. האידיאולוגיה הקיצונית, שכמעט איבדה אחיזה עם הקמת המדינה, שבה והתבססה. חצרו של האדמו"ר מסאטמר מנתה אלפי חסידים, ומצודתו הייתה פרושה הרבה מעבר לבית מדרשו בוויליאמסבורג שבניו־יורק. אך גם כעת הוא לא חדל ממריבות והתנגשויות עם הדמויות הבולטות בעולם החרדי. הפעם היו אלו שני מנהיגים חדשים, שתרמו יותר מכל אחד אחר לתמורות שחלו בחברה החרדית. שניהם אגב אינם מוזכרים כלל בביוגרפיה מאת קרן־קרץ, שהעדיף להתמקד ברב מסאטמר עצמו ולא העניק תשומת לב רבה לדמויות האחרות בסיפור חייו.

בן הפלוגתא הראשון היה הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שגם הוא כמו רבי יואליש קבע את משכנו בניו־יורק, ומשם הנהיג את חסידות חב"ד ביד רמה. ההשקפה ההיסטורית של חב"ד דמתה לזו הבריסקאית, הגורסת כי אין איסור עקרוני בהקמתה של מדינה יהודית, אך לא יעלה על הדעת לשתף פעולה עם הציונות החילונית שמטרתה הרס היהדות. למרות זאת, הרב מנחם מנדל שניאורסון נטל חלק פעיל בזירה הפוליטית הישראלית, תוך שהוא מצניע את התנגדותו למדינה. הרבי מסאטמר – שלשיטתו אפילו מדינת הלכה בהנהגה חרדית היא בגדר איסור תורה – ראה בו אפוא יריב אידיאולוגי, שגם מתחרה איתו בזירה האמריקנית. האות ניתן, ומעשי אלימות קשים נצפו ברחובות ניו־יורק. חסיד סאטמר שהפך לחב"דניק הוכה עד זוב דם וזקנו גולח, מעשה השפלה מוכר במלחמות בין חסידים. הרבי מלובביץ' מצידו הורה להחרים את מערך הכשרות של סאטמר, אחד ממקורות המימון החשובים של החסידות. גם לאחר מותם של שני המנהיגים המשיכו תלמידיהם את המאבק, שמוסיף להתנהל עד היום.

יריבו השני של הרב טייטלבוים היה הרב אלעזר מנחם שך, ובמקרה שלו הייתה המחלוקת מורכבת הרבה יותר. הרב שך נחשב למי שסחף את החרדים בארץ לעמדה של התנגדות עקרונית לציונות – תוך כדי שהוא מוביל את המפלגות החרדיות לממשלה. בכל הנוגע לסאטמר ולקנאים הוא נאלץ לנסח מסר רב רבדים, כזה שמצד אחד מביע הערכה לעמדתם ומצד שני דואג לקיומו המעשי של עולם התורה. הרב שך תמיד שמר חיבה מסוימת לרב טייטלבוים, ואף הספיד אותו – מעשה יוצא דופן מצידו של המנהיג הליטאי, שהספיד רק שני רבנים חסידיים. קריאה בהספד הזה מלמדת על הערכה עצומה, כבוד ואהבה, רגשות שרבי יואליש לא קיבל כמעט מקרב גדולי דורו.

הרב יואל טייטלבוים הלך לעולמו ב־1979, והובא למנוחות בהלוויית ענק. לפי ההערכות השתתפו בה כ־100 אלף בני אדם. את מקומו ירש אחיינו משה, ששימש כאדמו"ר עד מותו ב־2006. עוד מראשית כהונתו של הרב משה ידעה החסידות פילוגים ופיצולים, כשקבוצות קטנות שלא היו מרוצות ממינויו הקימו להן חצרות משלהן, אך הקרע הגדול הגיע בדור הבא: שני בניו של הרב משה, אהרן ויקותיאל יהודה (המכונה זלמן לייב), הוכתרו כאדמו"רים על ידי חסידיהם, וסאטמר הפכה לשתי חסידויות נפרדות. האחת מרוכזת בעיקר בוויליאמסבורג, האחרת בעיירה קריית־יואל הסמוכה למונרו, ושתיהן משפיעות על עוד עשרות חסידויות קטנות וגדולות.

בחודשים האחרונים מתמודדים הפלגים השונים עם יריב חדש – הקורונה. אלפי חסידים נדבקו במחלה, ולמעלה ממאה מתו בהתפרצות הראשונה. הרב אהרן טייטלבוים, מנהיג החצר בקריית־יואל, לקה בעצמו בנגיף; אשתו של יקותיאל יהודה, מנהיג החצר בוויליאמסבורג, נדבקה אף היא וסכנה נשקפה לחייה.

על אף האסונות שפקדו את סאטמר בפרט ואת החרדים בניו־יורק בכלל, לא יצאו האדמו"רים בקריאה להקפיד על כל הוראות הזהירות. בתום הגל הראשון כינס הרב יקותיאל יהודה אלפי חסידים מבוגרים לסעודת הודיה – אירוע שעורר ביקורת נרחבת בארצות הברית, מצד יהודים ולא־יהודים כאחד. בתי הכנסת של שתי החצרות נפתחו מחדש, ואירועי ענק הטומנים בחובם פוטנציאל הדבקה רצחני שבו להתקיים כבר בחודש יוני. גם שיחה בין אבי ברקוביץ', יועצו החרדי של הנשיא טראמפ, לבין האדמו"ר רבי אהרן, לא חוללה תפנית. עם זאת, השבוע הודיעו החצרות על ביטול אירועי שמחת בית השואבה, כדי למנוע הדבקה המונית.

מפתה כמעט לראות בקנאות הסאטמרית חסרת הפשרות את הבסיס להתנהלותה בצל הקורונה. ההסתמכות על ההשגחה העליונה, האמונה ביכולתה האמונה לנצח את הטבע, הבוז כלפי כללי המשחק המודרניים – לכל אלה היה בוודאי תפקיד בהידרדרות, אך המציאות מראה שגם בקהילות קיצוניות פחות, כמו בעלז או ויז'ניץ, העניינים התנהלו באופן דומה. אפילו בישיבות הליטאיות, שמעלות על נס את הרציונליזציה החרדית, הכללים התרופפו ואלפים נדבקו. סאטמר, במובן הזה, היא הרבה יותר חרדית־מיינסטרימית מכפי שהייתה מוכנה להודות.

משטרת ישראל לשירותך

מחבר הספר "הקנאי", ד"ר קרן־קרץ, הוא רופא שיניים בהשכלתו, ובעבר כתב על סוגיות המחברות בין פילוסופיה לרפואה. בעשורים האחרונים פרש מעיסוקיו הרפואיים לטובת חקר היידיש, ההיסטוריה היהודית ותולדות האורתודוקסיה, ושם יצק מים על ידיהם של גדולי המומחים. זה שנים הוא חוקר את חייו של רבי יואליש, הזרמים הקנאיים ברומניה והליכותיה של סאטמר. בספרו החדש הוא שואף להציג ביוגרפיה שתעמוד באמות מידה מחקריות, על אף הקשיים שאדמו"רים חסידיים נוהגים להציב בפני ניסיונות כאלה.

"כמו כל ביוגרף, גם אני התאהבתי במידת מה בדמות שאני כותב עליה", מודה ד"ר קרן־קרץ. "הייתה לי איתו היכרות מוקדמת: אבא שלי נולד בסיגט, ולמד בישיבה של רבי יואל בסאטמר עד השואה. אבא אהב והעריך אותו מאוד. הוא אמנם הלך בדרך אחרת, אך תמיד דיבר עליו בתור 'הראש ישיבה' ו'הרבי'. גם אני למדתי להכיר ולהעריך אותו. זה לא אומר שאין לי ביקורת עליו, אבל בשורה התחתונה אני חושב שזו דמות יוצאת דופן מבחינת הכישורים האישיים וההישגים".

איך אתה, כדתי־לאומי, מתייחס להשקפתו של רבי יואליש, שראה באנשים כמוך סכנה ליהדות?

"כמי שגדל בהשקפת עולם שרואה את מדינת ישראל כמפעל חיובי באופן מהותי, אני חש שהחרדים בישראל שרויים בבעיה שאולי סאטמר הצליחו לפתור. בעוד הציונות נמצאת על קרקע אידיאולוגית בטוחה ביחסה למדינה, עבור החרדים זהו נושא פחות ברור ומובהק – הם נזקקים למדינת ישראל אך גם מסתייגים ממנה. מהבחינה הזו הרבי מסאטמר סיפק מענה לבעיה כשהוא ניתק את עצמו ממדינת ישראל. לדעתי, הוא ניסח אידיאולוגיה שלמה ומלאה יותר מזו של הזרם המרכזי החרדי, שנמצא בין האידיאות".

מדוע בחרת בביוגרפיה להתמקד במלחמות שניהל, ולדחוק הצידה את העיסוק בהשקפתו, בעמדותיו התורניות ובמפעלו הספרותי?

"ראשית, כי החלק האידיאולוגי כבר העסיק חוקרים רבים שבאו מהתחום של מחשבת ישראל. אני מרגיש שלי אין הכלים והעומק לעסוק בנושאים הללו. המומחיות שלי היא בעיקר בתחום ההיסטורי, ולטעמי יש הרבה מקום לחקור את קורותיו של הרב טייטלבוים ולתקן את הטעויות הרבות של מחברי ספרים שעסקו במחשבתו ובשיטתו, ולא הכירו את תולדות חייו. הם לא הבינו למשל שבשנותיו המוקדמות, הרבי מסאטמר לא היה ידוע ומוכר במיוחד, לא כתב חיבורים חשובים ולא ממש השפיע על חייהם של יהודים רבים. אלו עובדות חשובות למי שמבקש להבין את דמותו המאוחרת. בניגוד למה שייחסו לו חוקרים רבים, בימיו בסאטמר הוא אפילו לא היה מגדולי הלוחמים נגד אגודת ישראל, וגם זו עובדה חשובה מאוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/דר-מנחם-קרן-קרץ-ללא-750x915.jpg 750w" sizes="(max-width: 787px) 100vw, 787px" />

"פרסמתי בעבר כמה מאמרים בנושאים ספציפיים שלא הורחבו במסגרת הספר: יחסו לשואה, תפיסתו הגאולית והשוני בינה לבין התפיסות של זרמים אחרים, הספר 'ויואל משה' ומטרת חיבורו – יותר מאשר נגד הציונות, הוא נכתב נגד אגודת ישראל. במאמר אחר עסקתי בהשפעתו על האורתודוקסיה בארצות הברית, שבתחילה החזיקה בעמדה חיובית כלפי מדינת ישראל, ובגללו הלכה ונטתה ליחס מסויג מאוד ואף שלילי, גם מצד רבני אגודת ישראל".

שאלת הקנאות מול הציונות והמודרנה, שהקנתה לרבי יואליש את ייחודו, הופכת מורכבת יותר כשמדינת ישראל היא מזמן עובדה קיימת, ואף תשתית לעולם התורה. רבי יואליש עצמו התמודד עם הנושא הזה בכמה חיבורים שכתב, אך דומה שמאז מותו העדיפו יורשיו לשמר את "מותג הקנאות" שיצר בלי להמשיך ליצוק בו תוכן של ממש. הם אמנם מזרימים כספים למוסדות "על טהרת הקודש" – כאלו שאינם מקבלים "כסף ציוני טמא" – ומתנגדים להצבעה בבחירות, אך להט הקנאות הדתית נדד למחוזות אחרים. ייתכן שדווקא חלקים בציונות הדתית, הזרם שהרב טייטלבוים תיעב עד יומו האחרון, ירשו את הלהט הקנאי הזה, והם יוצאים מול תהליכי פרוגרסיביות וליברליות. זאת בשעה שהחרדים, ובכלל זה הפלגים הקנאיים, מתמקדים יותר בצורכי קהילותיהם, ומסתפקים במאבקים ספציפיים כמו התנגדות לגיוס, מניעת סלילה של כבישים על "קברי קדמונים", או מלחמה בפאות הנוכריות.

אחד ממאפייניו של האדמו"ר רבי יואליש שנשמר בהקפדה רבה עד היום הוא מלחמות הירושה האלימות והתוקפניות. שני האחים האדמו"רים לא מחליפים ביניהם מילה, והיריבות ביניהם נחשבת לחריפה ביותר בין כל הקטטות בעולם החסידי. הסכסוך הזה מעסיק בתי משפט בישראל ובארצות הברית, ומדי פעם מידרדר אף לאירועים אלימים. גם "העדה החרדית" בירושלים קרועה מבפנים במלחמה קשה שמתדלקים שני האחים, הרואים בארגון הגג של היישוב הישן זירת התגוששות באמצעות שליח להוכחת כוחם. אחיינם רבי חיים צבי מייזליש, רב חסידי סאטמר בבני־ברק, החליט בשנה האחרונה לבצר לעצמו את מה שהופך להיות חצר סאטמר שלישית. המראות בשיכון סאטמר בבני־ברק משחזרים את מה שאירע בעיירת המקור הרומנית: קטטות אלימות שנגמרות בפצועים, וכוחות משטרה שמוזעקים למקום. אלא שהפעם השוטרים שמפרידים בכוח בין החסידים נושאים על מדיהם את סמליה מדינת ישראל. הציונות החילונית, התנועה הצעירה שרבי יואליש נאבק בה עד כלות, היא המבוגרת האחראית שנאלצת לטפל בסכסוכי יורשיו.

The post האקדוחן הרבני והקנאי שהפך את חסידות סאטמר לאגדה appeared first on מקור ראשון.