רק חמישה חודשים חלפו מאז נכנסה קרן טרנר־אייל לתפקיד מנכ"לית משרד האוצר, והיא כבר עוזבת אותו. התפטרותה עוררה סערה רבתי, בעיקר משום שנקשרה לשתי התפטרויות נוספות בצמרת משרד האוצר: תחילה היה זה החשב הכללי רוני חזקיהו, שהתפטרותו תיכנס לתוקף בסוף החודש הנוכחי. אחריו, רק לפני חודש וחצי, התפטר בקול רעש גדול שאול מרידור, ראש אגף התקציבים, תוך הטחת האשמות קשות כלפי התנהלות המשרד בחודשים האחרונים, מאז תחילת כהונתו של השר ישראל כ"ץ.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– צפו בשידור: האם ג'ו ביידן כבר ניצח בבחירות?

– תרגול צבאי בזמן מגפה: האם המחיר שווה את התועלת?

– ייצוא בשר כשר מפולין צפוי להיפסק בשנת 2025

טרנר־אייל אינה פקידה מסוגו של מרידור, שעבד שם שנים תחת שרים מתחלפים;  טרנר עבדה עם כ"ץ במשרד התחבורה במשך שנים, ולבקשתו באה איתו למשרד האוצר כמינוי אמון אישי. עזיבתה, אף שנעשתה בשקט, צריכה להרים הרבה יותר גבות. היא אמנם לא טרקה את הדלת אלא נפרדה יפה, בלי הקרנבל התקשורתי של מרידור, אבל המהלך נגרם מאותן סיבות ממש. רק נימוס וכבוד אישי לשר כ"ץ, הביאו אותה כנראה להמתין מעט אחרי מרידור ולהיפרד בקול דממה דקה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _12_20-e1602754621183.jpg 729w" sizes="(max-width: 526px) 100vw, 526px" />

גל ההתפטרויות במשרד האוצר הוא לא סדרה של אירועים, אלא אותו אירוע עצמו. משהו קורה במשרד אוצר שכל בכיריו מחליטים לפרוש ממנו, והוא קורה דווקא בעיצומו של משבר כלכלי חמור. המשבר הכלכלי מצד עצמו אינו הגורם לפרישה של האנשים הללו, אלא חוסר האונים שלהם מולו. משבר מסוג זה עשוי להיות שעתם היפה והחשובה של הגורמים המקצועיים, ובמיוחד במשרד האוצר. הם שמתבקשים לתת את חוות דעתם על ההיבטים הכלכליים של המשבר, והם שמתווים את דרכי ההתמודדות ואת האסטרטגיה ליציאה ממנו, בדיוק כמו שגורמי המקצוע במשרד הבריאות מתווים את האסטרטגיה בצד הרפואי. אבל רבים מיושבי המשרד ברחוב קפלן חשים כי קולם כבר לא נשמע, ושהם אינם נותני הטון בענייני הכלכלה.

בחודשים האחרונים, רבות מההחלטות הכלכליות אינן מתקבלות במשרד האוצר, אלא במשרד ראש הממשלה. נתניהו אינו מתייעץ עם פקידי האוצר, אינו נסמך על שיקול דעתם ואינו שוקל את הצעותיהם. התוכניות הכלכליות מושפעות מגורמים אחרים, כמו ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון ויועצים אחרים הקרובים לראש הממשלה, ומוכתבות למשרד האוצר. חלק מהתוכניות מנוגדות לעמדות משרד האוצר, ונתפסות בעיני בכיריו כגחמות ושליפות מהמותן. הן סותרות את תפיסת עולמם ואת שיקול דעתם, ומנוגדות לדרך הרגילה שבה הדברים מתבצעים בדרך כלל (מה שמרידור כינה "עבודת מטה סדורה"). ובכל זאת, הם נדרשים לבצע אותן.

אי אפשר גם להטיל את האשמה כולה על השר כ"ץ, שבעצמו מודר לפעמים מקבלת החלטות כלכליות חשובות, ושהמדיניות מוכתבת גם לו; וכך, בליבו של משבר חמור וקשה, מוצאים פקידי האוצר את עצמם בלי כלים, בלי סמכות ובלי אמון לפעול בנושאים שהם אמונים עליהם. קרן טרנר, כמו גם שאול מרידור, הם אנשים רציניים, מסורים וחרוצים שעמדו נוכח משבר גדול וידיהם קשורות. ולא כי אין להם יכולות להתמודד איתו – הם מאמינים בכל ליבם שיש להם הידע והכישורים לעמוד בו – אלא כי עמדתם כבר לא נשמעת יותר.

יותר מדי צפרדעים

ביסודם של דברים, אין כאן באמת משהו חדש: התנגשויות בין הדרג הפוליטי לדרג הפקידותי הן פועל יוצא מהמסגרת הבירוקרטית הישראלית, שבה פוליטיקאים באים והולכים ופקידים נשארים לנצח. כמו בסאגת הפרקליטות והיועצים המשפטיים, ובשונה מעמדתם של חלק מהפרשנים, זה לא סיפור של אנשי מקצוע שהפוליטיקאים מבקשים להחליף באומרי הן; הרי גם בין הגורמים המקצועיים יש אי־הסכמות וחילוקי דעות, ויש גם טעויות. אנשי מקצוע, גם כלכלנים, אינם מחזיקים את כל האמת בכף ידם. אין היגיון מקצועי אחיד ויחיד שכל הפקידות מקדמת, והפוליטיקאים מתנגדים לו. דרך ההתנהלות הרגילה היא שיש ניתוח מקצועי, ויש עליו חילוקי דעות, ויש אג'נדה פוליטית, ויש אילוצים קואליציוניים, ושר שצריך להחליט ולנווט בין כל אלה ולהנפיק בסוף היום מדיניות ממשלתית שהיא כמעט תמיד סוג של פשרה.

בתוך המערכת הזו פועלים הפקידים כדי לקדם את הניתוח המקצועי שלהם, ולהשפיע על המדיניות הממשלתית. אם הם מרגישים שאין להם יכולת לפעול או שאין קשב לדבריהם, הם יכולים לבלוע את הצפרדע או להניח את המפתחות. מה שקרה בחודשים האחרונים הוא שהיו יותר מדי צפרדעים לבלוע.

אולי הצפרדע הגדולה ביותר היא היעדרו של תקציב מדינה. משימתו העיקרית והחשובה ביותר של משרד האוצר היא גיבוש תקציב מדינה, ושמירה על המסגרת שלו. אבל כבר קרוב לשנה שבישראל פועלת ממשלה בלי תקציב מאושר, וגם התקציב של 2021 לוט בערפל. משיקולים פוליטיים בוחר ראש הממשלה לעכב את הכנת התקציב, ומשאיר את משרד האוצר בלי כלים להתמודדות עם משבר הקורונה. היעדר תקציב משמעו גם היעדר חוק הסדרים, החוק המוצמד לתקציב המדינה, שאליו מכניסים אנשי משרד האוצר את כל הרפורמות החשובות המשפיעות על המשק הישראלי. רק לפני כמה חודשים הבטיח שר האוצר כי יקדם 40 רפורמות הכרחיות בחוק ההסדרים. אלה רפורמות שבמשרד האוצר עובדים עליהן כבר שנתיים, והשמחה על ניעור האבק מהן הייתה גדולה. אך עם דחיית התקציב, הן נגנזו שוב.

הפוליטיקה מעורבת בכול, והיא משבשת את הליכי קבלת ההחלטות. תקציב המדינה מוחזק כבן ערובה לצורכי יציאה מהירה לבחירות, אם הנסיבות הפוליטיות יהיו לטובת ראש הממשלה. צעדים הכרחיים למיגור המגפה אינם מבוצעים מסיבות פוליטיות, והמציאות הזו מקשה עוד על התאוששות הכלכלה. המתחים הפנימיים בתוך הממשלה בולמים קידומה של מדיניות אחודה ונחושה אל מול המגפה. התלות הקואליציונית במפלגות החרדיות מקשה על צעדים דיפרנציאליים שיפתחו חלק מהכלכלה, ויסגרו את הערים האדומות בלבד. הצורך של הצד השמאלי בממשלה להגן על קיומן של ההפגנות ולהיראות כמגיני הדמוקרטיה, הביא את המדינה כולה לסגר כמעט מוחלט ולפגיעה אנושה בחלק גדול מהעסקים, רק כדי שיהיה אפשר להגביל הפגנות, צעד שעשו במדינות רבות אחרות, כמו כל התקהלות אחרת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ריקי-1-750x726.jpg 750w" sizes="(max-width: 992px) 100vw, 992px" />

חוסר האמון בתוך הממשלה מיתרגם לחוסר אמון של הציבור בממשלה ולחוסר יציבות כללי, שהפקידות לא יודעת כיצד לתפקד בתוכו. המצב הרעוע של הממשלה ותחושת הבחירות מעבר לפינה מביאים להתבצרות בעמדות קיצון ולמדיניות פופוליסטית, ואינם מאפשרים לקבל את ההחלטות הקשות המתבקשות בעת הזאת. אף אחד לא רוצה להרגיז אף אחד, אז אף אחד לא עושה דבר. אין פלא שמי שמנהלת את משרד האוצר הבינה שפשוט אין לה מה לנהל, והתפטרה. אני בספק אם היא תהיה האחרונה.

בור ללא תחתית

היעדרו של תקציב מדינה אינו סתם חוסר נוחות של משרד האוצר, ולא בכדי הוא הביא להתפטרות שלושה מבכירי משרד האוצר. השבוע עברה מדינת ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, את רף 100 מיליארד השקלים בגירעון המצטבר לשנת 2020. בחודשים ינואר עד ספטמבר נמדד גירעון בגובה 102.4 מיליארד שקלים, שהם כ־9.1 אחוזים מהתוצר הלאומי, לעומת כ־31 מיליארד שקלים בתקופה המקבילה בשנה שעברה. עד סוף 2020 הוא צפוי להגיע קרוב ל־190 מיליארד שקלים, שהם כ־14 אחוזי תוצר. הסגר השני, והפיצויים לעסקים ולעצמאים שיגיעו בעקבותיו, יעמיקו את הבור עוד לממדים חסרי תקדים.

הזינוק בגירעון הממשלתי הוא תוצאה הגיונית של משבר הקורונה. מעבר לניהול השוטף, המדינה הוציאה כ־85 מיליארד שקלים בהתמודדות עם מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי והחברתי שבעקבותיה. במקביל גם ירדו הכנסות המדינה ממיסים בגלל הצמצום בפעילות העסקית. סך ההכנסות מתחילת שנת 2020, מינואר עד ספטמבר, הסתכם ב־233.7 מיליארד שקלים – כעשרה אחוזים פחות מהתקופה המקבילה בשנה שעברה.

אבל עלייה דרמטית כל כך בהוצאות חייבת להיות מלווה בצמצום במקומות אחרים. אי אפשר להמשיך להגדיל את ההוצאה על חשבונן של הלוואות ללא תחתית. בסופו של דבר מדינת ישראל תצטרך להתחיל להחזיר את החובות הללו, והם יהיו כבדים מאוד. התקציב הנוכחי, זה שנכתב לשנת 2019 והמשיך לכל אורכה של 2020, הוא תקציב של זמנים אחרים; זמנים של שפע ושגשוג שבהם הכנסות המדינה היו גבוהות, ויכולנו להרשות לעצמנו הוצאות ממשלתיות נדיבות לכל ציבור ומגזר. אלא שכיום יש לנו קרוב למיליון מובטלים ומאות אלפי עסקים ועצמאים על סף קריסה, ואין לנו ידיעה כמה זמן עוד יתמשך המשבר הזה.

קרן טרנר, וגם שאול מרידור, הם אנשים רציניים וחרוצים שעמדו נוכח משבר גדול וידיהם קשורות. הם מאמינים שיש להם הכישורים לעמוד בו –  אבל קולם כבר לא נשמע

היעדרו של שיקול דעת כלכלי והיגיון בריא נוגע גם לשאלה על מה מוציאים את הכסף, והיא חשובה אפילו יותר מהשאלה כמה כסף מוציאים. אם ההוצאות נדרשות והכרחיות להתמודדות עם מגפת הקורונה, הרי שיש לעשות מאמצים אדירים להוציא את הסכומים הללו גם במחיר הלוואות גדולות. אבל אם ההלוואות ניטלות כדי לממן תוכניות חסרות תועלת, גחמות מיותרות כמו מענק לכל אזרח, תוכניות לצמצום אבטלה שאינן מצמצמות את האבטלה אלא מעודדות אותה, וצעדי חירום שמעמיקים את המצוקה הכלכלית משום שהנסיבות הפוליטיות אינן מאפשרות לנקוט צעדים חריפים פחות – אזי אנחנו בבעיה.

מדינת ישראל יכולה להוציא סכומים גדולים, אבל ההוצאות הללו חייבות להיות מלוות בתוכנית פעולה. על מה מוציאים עכשיו, על חשבון מה זה יבוא, וכיצד מקצצים בהוצאות השוטפות של הממשלה כדי לאפשר את כל ההוצאות שאנחנו מקדמים עכשיו. זו לא חייבת להיות תוכנית שתיושם באופן מיידי – אפשר להחליט לממש אותה באופן הדרגתי בשנים הקרובות – אבל תוכנית מוכרחים להכין. לתוכנית כזאת, שמגדירה מחדש את סדרי העדיפויות הממשלתיים, ושמחליטה היכן לקצץ והיכן להרחיב, יש שם; קוראים לה תקציב. אבל התקציב בהקפאה מסיבות פוליטיות, וכל הנוגעים בדבר טומנים את הראש בחול ומעמידים פנים שאפשר להוציא עכשיו, ושמישהו אחר ישלם את החשבון אחר כך.

מתחזקים את האשליה

ביום ראשון הקרוב ייפתחו מחדש גני הילדים, ואולי לא. בהמשך אולי ייפתחו כיתות א'־ב', ואחריהן אולי כיתות ג'־ו" ואי־אז בינואר הקרוב אולי ייפתחו חטיבות הביניים והתיכונים. בינתיים נמשיך כולנו לבלות מול הזום. חצי שנה הייתה לנו להתכונן לשנת הלימודים המורכבת הזאת, ובכל זאת לא השכלנו לבנות מערך למידה שלא ידרוש מתלמידי ישראל לשבת שעות ארוכות מול מסך, ומההורים להחליף את הגננות והמורות.

עם ההכרזה על סגר נשלחו כלאחר יד כל הילדים ללמוד "מרחוק". גם בתיכונים יש מורכבות גדולה בלמידה בלעדית מרחוק, והעדויות על נערים המסתובבים ברחובות, על אלכוהול וסמים ושאר צרות שמגיעות עם שעמום והיעדר מסגרת – הולכות ונערמות. אבל בגני הילדים, מישהו עוד מאמין באשליה שהגננות והסייעות (שגם אותן הוסיפו לחגיגה) "מלמדות" מרחוק? במשרה מלאה? מישהו עוד משלה את עצמו שילדי כיתות א'־ב' לומדים בזום לקרוא ולכתוב ואת ארבע פעולות החשבון? לרוב הילדים יש שתי אפשרויות במצב המורכב הזה: או שההורים שלהם מלמדים אותם, או שהם לא לומדים בכלל. כל הסקרים שנערכו בעניין, כולל זה שערך מכון טאוב בשיתוף הסתדרות המורים, מראים כי הלמידה מרחוק אינה אפקטיבית כמו למידה בכיתה, במיוחד בגילאים צעירים.

לכולם ברור שלמידה מרחוק צריכה להיעשות במינון נמוך הרבה יותר, ושיש לערוך הבחנה ברורה בין קבוצות גיל שונות. ההבחנה הזו מתבקשת הן מסיבות פדגוגיות, הן מסיבות כלכליות־משקיות, הן משיקולים של בריאות הציבור. כל השיקולים הללו תובעים מענה מורכב, גמיש ודיפרנציאלי. נדרשות תשובות שונות לילדי גן, לבתי הספר היסודיים ולחטיבות העליונות. בתיכון אולי יכולים בינתיים להתכונן לבגרויות בזום, אבל בגן הילדים אין בו תועלת. לילדי היסודי צריכה להיות הרבה פחות פעילות בזום עכשיו, ולימוד פרונטלי אחר כך – בתענית אסתר, בפסח, באסרו חג שבועות, בל"ג בעומר, וכן – גם ביולי ובאוגוסט. ואם לא השנה, אז בשנה הבאה, או בפריסה על פני שלוש שנים מהיום.

משרד החינוך יכול וצריך להכריז על כל אלה כבר עכשיו, ולהגיד שגילים שונים דורשים תגובות שונות, ושלמידה מרחוק לא עובדת בכל גיל באותו אופן, ושמערכת החינוך חייבת להיות גמישה לפחות כמו הווירוס. אבל משרד החינוך לא יעשה את זה. שר החינוך יואב גלנט זכה לטבילת אש קשה בתחילת דרכו, כאשר המאבק שהכריז על בית הדין לעבודה ממש בראשית כהונתו הביא לתבוסה קשה מול ארגוני המורים. הם לא השלימו את תשעת הימים שהחסירו בזמן הסגר הראשון, שנת הלימודים הסתיימה בחטף, וגלנט למד לא לריב עם יפה בן־דוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ריקי-2-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ריקי-2-750x530.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המתווה הנוכחי של לימודים מלאים בזום לא נולד מהצורך הפדגוגי של הילדים, אלא מהצורך הבירוקרטי של משרד החינוך. משרד החינוך חייב להמשיך להעסיק את כל המורים, אחרת יהיה לו בלגן, אז הוא ממציא להם עבודה במשרה מלאה, שההורים צריכים לבצע. כל מתווה הפעלה נגזר מהשאלה הראשונית הזאת: לְמה יסכימו ארגוני המורים. אין טעם לדבר על מה שנכון לעשות בעבור הילדים, או חלילה הוריהם.

ימשיכו לנסות לשכנע אותנו שזום זה חשוב למענה הרגשי ושזה עדיף מכלום, ואנחנו נמשיך לנסות לתמרן בין הזום של הילדים, תחזוקת הבית ועבודה מרחוק בעצמנו. זאת המציאות של מערכת החינוך בישראל, ואם קיווינו שמגפה עולמית תצליח להזיז משהו בתוכה – אנחנו מתבדים מיום ליום. 

The post מדינה בהמתנה: בלי תקציב, בלי צמרת ניהול במשרד האוצר appeared first on מקור ראשון.