פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
18/10/2020 10:28

זאת אני: המחיר ששילמו נפגעות תקיפה מינית שהחליטו להיחשף

מתמונתה של שירה איסקוב השוכבת במיטת בית החולים כשהיא חבושה מכף רגל ועד ראש, אי אפשר היה להתעלם. אפשר היה רק להתכווץ. להביט בדממה ולא להבין איך נעשתה כנבלה הזאת בישראל. כמה ימים קודם לכן החליט השופט ג'ורג' אמוראי לאסור את פרסום שמו של אביעד משה, בעלה של שירה, שעל פי החשד דקר אותה בסכין עשרים פעמים לעיני ילדם. הבעל ביקש לא לפגוע בשמו הטוב וב"קריירה ומוניטין של 45 שנה", והשופט נענה לו וקבע ש"אין עניין לציבור" בפרסום. אבל הציבור דווקא סבר שיש לו עניין רב.


כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– לראשונה בישראל: מערך רחפנים לשירות שליחויות בבית חולים


– מיוחד למקור ראשון: צפו בהופעת להקת הג'אז החסידי "ניגון קוורטט"

– הצעירים שעוברים לחודש לגור באבו גוש


גולשים ברשתות החברתיות הביעו תחושה שהגיעו מים עד נפש, שמשהו לא טוב עובר על מערכת המשפט, ושדמם של קורבנות עבירה, ובייחוד של נשים, הפך הפקר. עיתונאים ושאר אזרחים הפרו את צו בית המשפט ופרסמו את שמו ותמונתו של הבעל. פרצופו אף התנוסס על שלטים באיילון, עם הכיתוב "אביעד משה חשוד בניסיון רצח אשתו". כשברקע סערה תקשורתית עזה, החליט בית המשפט המחוזי בבאר־שבע להפוך את ההחלטה. "הכלל הוא – לפרסם. האיסור – הוא החריג שיש לנמקו", פסק השופט אריאל ואגו, וביטל את הצו.


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02015_30_16-9-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
"בזכות המאבק העיקש שלה היא הפכה לסמל של לוחמת צדק". עירד מרציאנו־צייגר. צילומים: גדעון מרקוביץ

שרשרת האירועים הזו מדגימה היטב את הקשר המורכב בין עולם המשפט ועולם התקשורת, ואת השפעתם על היחס הציבורי לעבירות חמורות ולקורבנותיהן. הממשק בין שני העולמות הללו עומד בליבת המחקרים שערכו פרופ' דנה פוגץ' מהקריה האקדמית אונו וד"ר ענת פלג מאוניברסיטת בר־אילן. "ההחלטה האמיצה של שירה איסקוב לפרסם את תמונתה מבית החולים הראתה לנו את המתח בין שמירה על פרטיות נפגעים לבין חשיבות הפרסום הציבורי", אומרת עו"ד פרופ' פוגץ', מומחית למשפט ותקשורת המייצגת נפגעי עבירות בהליכים משפטיים. "במקרה הזה חוסר הצדק כלפי הקורבן זעק, בגלל החלטתו הראשונית השגויה של השופט אמוראי. שירה החזירה את השליטה לידיה כשבחרה בפרסום, וסייעו לה אותם אזרחים רבים שהפיצו את שמו של הבעל".


החזרת תחושת השליטה בחיים היא מוטיב חוזר בסיפוריהם של נפגעי אלימות ותקיפה מינית. לפעמים, הדרך היחידה שנותרה להם כדי לעשות זאת היא באמצעות התקשורת. "נפגעי עבירה מבקשים מזור לכאב שלהם בזירה הציבורית ולא רק בהליך המשפטי", אומרת פלג. "התופעה הזו היא תוצאה של הירידה באמון הציבור במערכת המשפט, וגם של עידן הנראות, המנוגד להקפדה על הפרטיות".


מאמר משותף שכתבו פוגץ' ופלג, תחת הכותרת “לצאת מהפיקסלים – הוויתור על הפרטיות של נפגעות עבירות מין בראי המשפט והתקשורת", מצביע על פרדוקס שנוצר. היכולת להחליט אם להיחשף אמנם מעניקה לנפגעות שליטה שאבדה להן, אך מצד שני הלחץ להתראיין וחוסר היכולת שלהן להשפיע על הייצוג התקשורתי שלהן, עלולים להסב להן נזק. "החשיפה יכולה לשמש כחרב פיפיות, ועלול להיות לה מחיר שיקומי", אומרת פלג בשיחת הזום שאני מקיימת עמן במשותף. "מי שמחליטה להיחשף הופכת פתאום לאישה בשר ודם, עם עוצמה משלה. מצד שני, הזהות שלה כשורדת תקיפה מינית הופכת להיות הזהות היחידה. האדם מצטמצם רק לפגיעה שלו. קשה לחיות עם זהות קורבנית, גם אם כרגע מחבקים אותך בפייסבוק. על גבי זה אנחנו צריכות לשאול באיזו מידה עצם הריאיון עלול להציף את הטראומה. הנשים עלולות לחטוף ביקורת קשה בעקבות חשיפה בתקשורת, וגם לעיתונאים עצמם, שכידוע ניזונים ממקורות מסוימים, עלול להיות אינטרס לנסות לקעקע את גרסת הנפגעת. האישה הזו נכנסת למגרש שמנוהל בידי כוחות חזקים ממנה, ולא תמיד היא בכלל מודעת אליהם.


פרופ' דנה פוגץ': "בפסקי הדין של בית המשפט העליון, כמעט לא מתייחסים לנפגעות. בפרשת קסטיאל למשל, כל מה שנאמר לגביהן כאפיון אישי זה שהן בילו עם הנאשם במועדונים ושתו איתו הרבה אלכוהול. גם אם השופטים לא התכוונו לקבע את האשמת הקורבן, זו התוצאה, כי זה הרושם היחידי שיש מהן"


"אז מה עושים? במדינות מסוימות יש הדרכה לעיתונאים איך לראיין נפגעים, ובייחוד נפגעי עבירות מין. בארה"ב קיים פרויקט במימון משרד המשפטים, Justice For All, שעוסק בנושא הזה. כאן בישראל יש קוד אתי שגובש על ידי המרכז לנפגעות אונס, אבל אני לא יודעת כמה מכירים אותו. אין פה מספיק התעסקות בזה. כשניסינו במחקר שלנו לגבש מסקנות אופרטיביות, תהינו האם יכול להיות שכמו שמעניקים ייעוץ משפטי לנפגעות, צריך גם לתת להן ייעוץ תקשורתי. לדנה יש קילומטרז' עצום עם התקשורת, אז מי שמגיע אליה לא צריך לדאוג בעניין, אבל מה לגבי נפגעים שנעזרים בעורכי דין שאין להם ניסיון כזה? לא בטוח שהם מודעים לכל המורכבות שלפניהם".


ריאיון באישור הפרקליטות


צמד החוקרות נפגשו לראשונה לפני כ־15 שנה במסדרונות בית המשפט, לשם הגיעו מסיבות שונות לגמרי. פוגץ' הקימה באותם ימים את "מרכז נגה" להענקת סיוע משפטי לנפגעי עבירה; פלג, שעומדת היום בראש "המרכז לתקשורת ומשפט" בבר־אילן, הייתה אז כתבת משפט בקול ישראל. "ראינו אותה התמונה, כל אחת מהזווית שלה ועם הלבטים שלה", מתארת פלג. אצל פוגץ' נעו הדילמות סביב השאלה כיצד אפשר לקדם את זכויות הנפגעים בעזרת התקשורת – "אך בלי הצהוב שלתקשורת יש נטייה לעסוק בו", כדבריה. ואילו פלג ככתבת הרגישה כי היא נכנסת לתחום שבו חסרה לה שפה טיפולית: "ראיתי שככל שנפגעי העבירות מקבלים ממערכת המשפט יחס מנוכר יותר, כך הם מחפשים את התרופה בתקשורת, וסבורים שדווקא אצלנו יזכו ליותר תמיכה והכלה. אבל הרגשתי שגם כעיתונאית ותיקה אני לא יודעת לעשות את זה, כי מה שמדריך אותי, ובצדק, זה הסיקור העיתונאי השלם, המגוון, הרב־קולי. מצד שני, מה אעשה אם הם תולים בי תקוות שאני לא יכולה לענות עליהן?


"העליתי את הלבטים שלי בשיחות עם דנה. שיתוף הפעולה המחקרי בינינו התחיל שש שנים אחר כך, אחרי שסיימתי דוקטורט שעסק בהשפעת התקשורת על קהילת המשפט – שופטים ועורכי דין כאחד. רציתי לבחון גם את השפעת התקשורת על נפגעי עבירות, ופניתי לדנה, שמתמחה בתחום הזה".


פלג מוסיפה כי ככתבת קול ישראל, היא הייתה עדה למהלך פורץ הדרך של לינור אברג'יל, מיס עולם לשנת 1998: במהלך משפטו של נור שלמה, האיש שאנס אותה, ביקשה אברג'יל להסיר את צו איסור הפרסום על שמה כנפגעת תקיפה מינית. "אני זוכרת היטב את היום הזה בבית המשפט", מתארת פלג. "לראשונה נתקלנו ביכולת הזו של נפגעות לבוא ולוותר על הגנת הפרטיות".


בשנים שלאחר מכן החליטו נפגעות נוספות בפרשיות של עבירות מין להיחשף בתקשורת: יעל גרימברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, שביקשה למגר את מועקת ההסתרה המתמשכת; ד"ר אורלי אינס, שהתלוננה נגד ניצב אורי בר־לב כשהיה מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה; ואורלי רביבו, "א' מבית הנשיא" שהגישה את התלונה נגד משה קצב. שתי האחרונות בחרו להיחשף לאחר שספגו מתקפות אישיות מצד מקורבי הפוגעים, שהשתמשו גם הם בבימה התקשורתית כדי להטיח האשמות במתלוננות.


צילום: אריק סולטןhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202020_30_21-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
ופרופ' דנה פוגץ'. צילום: אריק סולטן

מאז עברו הרבה מים בנהר, והרשתות החברתיות הגבירו את נוכחותן בחיינו. הוויתור של נפגעות על פרטיותן הגיע לשיאו בהשראת הקמפיינים האמריקניים הדרמטיים שהתפשטו לישראל, תחת ההאשטגים #MeToo ו־whyididntreport# ("למה לא התלוננתי").


פלג: "העסיקה אותנו השאלה האם בגלל אומץ הלב שלהן, הנפגעות מקבלות מיד תמיכה מהעיתונות; האם האמצעים הטכנולוגיים, האווירה ברשתות החברתיות והעובדה שחשיפה כזו הופכת למקובלת, מביאים לשיפור הסיקור התקשורתי? הממצאים שלנו העידו שהתשובה אינה בהכרח חיובית".


"אנחנו חיים בעולם משתנה מאוד – לא רק מבחינת הלכי הרוח שיוצרת תנועת מי טו, אלא גם מבחינה משפטית", אומרת פוגץ'. "ראשית, המערכת מתחילה לראות את נפגעי העבירות ולתת להם זכויות. הם לא צד להליך הפלילי ולא הם התובעים, אבל נותנים להם למשל זכויות לקבל מידע. כמו שענת אמרה, ככל שהנפגעים אינם מרוצים ממערכת המשפט, כך יתחזק הרצון שלהם לפנות לתקשורת. במחקר הראשון שלנו ראינו באופן מובהק שזה מה שקורה".


זו תופעה ייחודית לישראל?

"לא, כך קורה בכל העולם. בגלל זה התחיל ה'מי טו' בארה"ב, וגם באנגליה המצב היה דומה. מעניין לראות שבשנתיים־שלוש האחרונות עוברים על כל העולם המערבי אותם תהליכים בדיוק, הגם שמדובר בחברות שונות מאוד זו מזו".


השינוי השני שעליו מצביע פוגץ' חל לפני כשנה. "זה נראה כמו עניין קטן לכאורה. בשנת 2018 החלה מחאה מצד נפגעות עבירות מין, בהן כאלה שביקשו לדבר בוועדות הכנסת, אולם אי אפשר היה לשדר את דבריהן בשל איסור הפרסום. לבסוף הובא הנושא אל שולחן הכנסת, ובוצע תיקון חקיקה זריז. אם עד אז היה איסור פרסום מלא על שמן ותמונתן של נפגעות עבירות מין, וזו הייתה ברירת המחדל – כעת התאפשר להן לחשוף את זהותן אם ירצו בכך. זה נשמע מגוחך, אבל עד אז נפגעת הייתה צריכה אישור של בית המשפט כדי להיחשף. זה משקף שינוי של הגישה: לפני כן החליטו בשביל הנפגעת מה נכון בשבילה. קבעו, לא טוב לך להיחשף! זו הייתה תפיסה פטרנליסטית. היום מכירים בנפגעי עבירה כאנשים אוטונומיים, בעלי זכויות, שיכולים לקבל החלטות על החיים שלהם".


פלג: "בעבר, אם רצית כעיתונאית להגיע לנפגע עבירה, יכולת לעשות את זה רק באמצעות הפרקליטות, והיית צריכה לשכנע את הרשויות בכנות כוונותייך. לא הייתה דרך גישה אחרת. אני לא מדברת על לפני עשרות שנים, אלא על סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. בעצם, הייצוג הציבורי שלהן היה כעדות תביעה, לא הייתה להן הזהות האישית שהתגבשה בשנים האחרונות".


אני מניחה שיש הבדלים ביכולת או ברצון להיחשף בין מגזרים שונים. נפגעת שמגיעה מחברה שמרנית ודתית יותר, מן הסתם הקושי שלה יהיה גדול יותר.

פוגץ': "נכון, כמי שמייצגת נפגעות מכל המגזרים והפלחים החברתיים, אני רואה את זה כל הזמן. ככל שמדברים על מגזרים שמרניים יותר, כך הסיכוי שבכלל תוגש תלונה הוא נמוך יותר. היו הרבה מקרים שהגיעו אליי להתייעצות בשלבים מאוחרים מאוד, כי לפני כן הרב אמר לא להתלונן. אבל, וזה אבל גדול, גם במגזרים שמרניים מבינים היום את הכוח של התקשורת. ייצגתי למשל נפגעת מבית דתי־לאומי, שאמנם לא נחשפה בשמה – מזה אנחנו עוד רחוקים – אבל הבינה שהיא חייבת להתראיין בתקשורת כדי לקדם את התיק. היא והמשפחה שלה רצו בזה, בלי שדחפתי לשם".


ראיינתי נפגעות של עזרא שיינברג, והן היו מתוסכלות מכך שהרבה ממה שסיפרו לי, לא יכולתי לכתוב. אותן נשים דווקא רצו שהדברים יתפרסמו, כי הפרטים היו עוזרים להן להסביר את סיפורן לעומק. על מי בעצם באים להגן האיסורים הללו?

"הם נועדו להגן על הנפגעות, אבל בפועל יש כאן הגנה לפוגעים, מכיוון שחלק גדול מהטינופת שהם עשו לא ייוודע לציבור לעולם. הנה דוגמה טרייה שקשורה לבעיה הזו: אתמול פנתה אליי בחורה דרך הרשת החברתית, וסיפרה שהבעל לשעבר של חברה שלה פגע מינית בבתו. היום יש לו בת זוג חדשה – והשאלה של אותה בחורה הייתה אם מותר לספר לה על העבר שלו. עניתי לה: חלילה. יש צו איסור פרסום שנועד להגן על הבת, ואם תספרי, את חושפת את עצמך לתלונה במשטרה וגם לתביעה אזרחית. בתיקים של עבירות מין במשפחה לא מפרסמים גם את שם הפוגע, וזאת מתוך רצון להגן על הנפגעים, אבל שוב, הפוגעים הם אלה שמרוויחים. אדם כזה יוכל לצאת עם אישה אחרת, ואף לפגוע בילדים שלה. היא לא תדע שהיא יוצאת עם עבריין מין מורשע, אלא אם כן מישהו שלא התייעץ איתי, יטרח לספר לה. היו בישראל כמה מקרים של נפגעות עבירות מין במשפחה שביקשו להסיר את איסור הפרסום. לא היה להן אכפת שזהותן תיחשף, ובלבד שידעו גם מי הפוגע".


ד"ר ענת פלג: "מי שמחליטה להיחשף הופכת פתאום לאישה בשר ודם, עם עוצמה משלה, אבל הזהות שלה כשורדת תקיפה מינית הופכת להיות הזהות היחידה. גם לעיתונאים עצמם עלול להיות אינטרס לנסות לקעקע את גרסת הנפגעת. האישה הזו נכנסת למגרש שמנוהל בידי כוחות חזקים ממנה, ולא תמיד היא מודעת אליהם"


בואי ניקח את פרשת האונס הקבוצתי באילת: נערה יכולה לצאת עם חבר'ה שהיו באירוע ולא לדעת את זה, כי הם קטינים והחוק מגן עליהם. זה מצב מדאיג מאוד.

"זה בהחלט מקומם. ישראל היא מדינה שנותנת הגנה לעבריינים, בניגוד למקומות אחרים בעולם. גם באנגליה וגם בארה"ב, קטינים שמבצעים עבירות חמורות – השמות שלהם מתפרסמים. החוק האנגלי הוא מצוין בעיניי. לאחרונה חשפו שם שמות של שני נערים, בני 14 ו־15, שהורשעו באונס אכזרי במיוחד. מבחינתי, קטין שעובר עבירות מרף מסוים, מאבד את הזכות שלו לאנונימיות".


מה צריך לקרות בישראל כדי שהמצב ישתנה?

"קודם כול, צריך לשנות את צורת החשיבה. לצערי הרב, למערכת המשפט כאן יש מחשבה שהיא לטובת הפושעים. רוב תיקוני החקיקה במשפט הפלילי בשנים האחרונות, טובים לעבריינים ולא לנפגעי העבירות. השיקום הפך לערך העליון, ולכן מגינים על קטינים שאנסו ונוהגים בהם בכפפות של משי, גם אם אין להם שום סיכוי להשתקם. הלוואי שהיו חושבים על שיקום של נפגעים, כמו שחושבים על שיקום של פוגעים. בישראל לא שווה להיות נפגע עבירה", אומרת פוגץ' בסרקזם, "יש מקומות אחרים שעדיף להיפגע בהם. למעשה, כמעט בכל מדינה בעולם".


המפקד מול הבליין


כמקרי בוחן למחקרן האחרון בחרו פוגץ' ופלג שני אירועים שזכו לסיקור נרחב בתקשורת הממוסדת ועוררו שיח ברשתות החברתיות. הראשון הוא פרשת סגן־אלוף לירן חג'בי, מפקד גדוד צבר בגבעתי, שהואשם בהטרדה מינית של חיילת ונגדת ששירתו תחת פיקודו. במסגרת הסדר טיעון הודה חג'בי בעבירה של התנהגות בלתי הולמת, ונגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס כספי. כמו כן הוא הורד לדרגת רב־סרן והודח מצה"ל. במחאה על העונש הקל החליטה אחת המתלוננות נגדו, מאי פאטל, לוותר על האנונימיות ולהיחשף בדף הפייסבוק שלה.


המקרה השני שבו התמקדו היה פרשת אלון קסטיאל. אישה שפרסמה פוסט בפייסבוק בעילום שם, טענה כי קסטיאל – יזם נדל"ן ודמות מוכרת בסצנת הבילוי התל־אביבית – תקף אותה מינית כשהייתה תחת השפעת אלכוהול. בהמשך פורסמו תלונות של נשים נוספות, שסיפרו על דפוס פעולה זהה. שלוש מהן בחרו לחשוף ברשתות החברתיות את שמן המלא.


נגד קסטיאל הוגש כתב אישום בגין אונס של שתי נשים, וכן ניסיונות אונס ומעשים מגונים בשלוש נשים נוספות. במסגרת הסדר טיעון רוככו האישומים באופן משמעותי, וקסטיאל הודה והורשע בעבירות מין בארבע נשים. בחודש יולי 2018 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל־אביב מאסר של ארבע שנים ותשעה חודשים, וכן תשלום פיצוי לקורבנותיו. קסטיאל ערער כנגד העונש, אך ערעורו נדחה.


"בשני המקרים שנבחנו, הפגיעה הייתה על רקע של היכרות קודמת ויחסים אישיים", מסבירה פוגץ' את נקודות ההשוואה. "שני הנאשמים היו אנשים שיש להם מרות או כוח על הנפגעות, שתי הפרשיות זכו לחשיפה ציבורית רחבה מאוד – ושתיהן הסתיימו בהסדרי טיעון".


"בשני המקרים ההחלטה להיחשף לא הייתה מיידית", מוסיפה פלג. "היה איזשהו תהליך הבשלה, ולכן היה מעניין לראות איך הסיפור מתפתח לפני ההחלטה הזו ולאחריה".


החוקרות בחנו את הסיקור התקשורתי של שתי הפרשות בשלושה אתרי חדשות גדולים, וגילו כי למרות החלטתן של הנפגעות להיחשף, הנרטיב שלהן לא בהכרח זכה להבלטה. "ציפינו שבעקבות הפיכתן לשחקניות תקשורתיות, הגרסה שלהן תובלט בכותרות – וזה לא קרה. ציפינו גם שמספר הכותרות והפריטים המביאים את גרסתן יהיה גבוה מזה של גרסת הנאשמים – וכך היה רק בפרשת קסטיאל, ולא במקרה של חג'בי", אומרת פלג. "הניתוח האיכותני שעשינו ממחיש את הפערים בסיקור הנפגעות בשתי הפרשיות, ומעלה ממצאים סותרים בשאלת חיזוק הסטיגמה החברתית אל מול חיזוק הנפגעות עצמן. מאי פאטל זכתה גם לתמיכה, אך לעיתים הסיקור התקשורתי לא תיקף את הפגיעה, אלא דווקא מיתוסים של תרבות האונס, לרבות האשמת הקורבן. לעומת זאת, המתלוננות נגד קסטיאל זכו לגילויי סולידריות בעלי עוצמה. צריך לזכור את ההבדלים בין המקרים בזהות התוקף ובמהות העבירות המיוחסות לו. בעוד פאטל התלוננה על הטרדה מינית וניצול כוח הפקיד, קסטיאל הואשם במעשי אונס במצב שמונע מהמתלוננות התנגדות, ולפיכך הביקורת עליהן הייתה פחותה. בנוסף, חג'בי היה מפקד נערץ במדינה המקדשת את אתוס הביטחון, ואילו קסטיאל היה בליין אמיד מתל־אביב, דמות שלא מעוררת אמפתיה לאומית בכל שדרות החברה".


כך שהבחירה "לצאת מהפיקסלים" לא בכל מקרה תעניק נקודות לקורבנות.

פלג: "הסיפור של מאי פאטל מעיד שלא. היא חטפה בצורה קשה מאוד. גם הקורבנות של קסטיאל שילמו מחיר כשהחליטו להיחשף, אבל לא כמוה. היא עמדה מול כוחות אדירים".


"זיהינו את הרטוריקה הצבאית בדיווחים על הפרשה, זה היה בולט מאוד", אומרת פוגץ'. "כולם השתמשו במיתוס הגבורה. זה היה נרטיב של גיבור ישראל, שמתנכלת לו בחורה שבעצם 'רצתה את זה'. בכתבות ניתן הרבה מקום לתיאור חבריו של חג'בי, בעלי הדרגות שבאים לתמוך בו".


יש כאן הנחת גיבור.

"אבל היא יכולה להיות לשני הכיוונים. אפשר לדבר על מאי פאטל כגיבורת ישראל בשל האומץ שלה להיחשף, גם היא בבחירת המילים שלה הלכה עם הנרטיב הזה".


בפוסט שפרסמה כתבה פאטל כך: "מי שצריך להתבייש זה לא אנחנו, ולמרות הקושי העצום להתמודד עם הטראומה, הפלאשבקים, הסיוטים, הבדידות, הבושה, החשיפה ובנוסף לכל זה – עם מערכות נוקשות כמו בית המשפט וצבא הגנה לישראל, אין חזק מכוחה של האמת. תנו לה לנצח באמונה שלמה שיגיע היום שכבר לא נהיה בשר ל'תותחים'".


"'לרוע מזלה', מאי פאטל היא בחורה יפהפייה, דבר שבאופן אוטומטי משייכים כאן לפתיינות", מוסיפה פוגץ'. "כשפנתה לקריירה של דוגמנות, היא זכתה לסיקור שלילי מאוד בעיתון מעריב".


בסך הכול אינטרנט


המסקנות שלהן מניתוח היחס התקשורתי בשתי הפרשיות אינן חד־משמעיות, והן לא הולכות להמליץ באופן גורף לנפגעות עבירות מין להיחשף. "גילינו מורכבות רבה של השלכות החשיפה", אומרת פוגץ'. "יש בכוחה לגייס את התקשורת למאבק לשינוי תפיסות חברתיות, אך מצד שני עלולות להיות לה השלכות שליליות כשהנפגעת תיתקל בגישות ארכאיות הפונות כנגדה, וההתייחסות התקשורתית עלולה לקבע את התפיסות האלה. טרם בשלו התנאים לצמצום ההגנה הניתנת לנפגעות עבירות מין מפני חשיפה בתקשורת, שכן הגורמים שהביאו לייצור הגנות אלה, עדיין קיימים במלוא עוזם: מרבית עבירות המין אינן מדווחות, וגם היום קיים הצורך לעודד מתלוננות באמצעות הגנה על פרטיותן".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/F110807KG04-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
לובי חזק. משה קצב במהלך משפטו. צילום:קובי גדעון, פלאש 90

כפי שהזכרתן קודם, התקשורת מתעניינת בנפגעות ולפעמים אפילו מפעילה עליהן לחץ להתראיין – אבל זה לא בהכרח מתוך רצון בטובתן, אלא בשל שיקולי רייטינג.

"נכון. התקשורת תגלה עניין רב בהיבט הרגשי הנלווה לפגיעה, תוך הסטת הדגש מהדיווח העובדתי אל עבר רכיבי הבידור, הדרמה והסיפור האישי. היו נשים שתיארו כיצד הלחץ שהופעל עליהן להתראיין, שוב לקח מהן את רכיב השליטה על חייהן".


"אני בכל זאת רוצה להוסיף היבט אופטימי", אומרת פלג. "בניגוד לממצאי מחקרים שנעשו בארץ בעבר, אנחנו רואים שכיום יודעים להביט על מעשי אונס לא כאירוע אפיזודי – מקרה פה, מקרה שם – אלא כבעיה חברתית. מבינים שיש תרבות אונס. זה כבר לא 'היא אומרת והוא מכחיש', אלא יש נכונות להסתכל על גורמים בתוך הסביבה שאפשרו מקרים כאלו, ולשאול מה צריך לעשות כדי לשנות אותם.


"כשחקרתי את הסיקור של פרשת קצב, הבנתי שהוחמצה הזדמנות לדבר בהרחבה על עבירות מין שנובעות מיחסי מרות. היו שם הרבה מאוד תיאורים גרפיים של מה הנשיא עשה ואם עשה, והיה לו לובי חזק כמובן, אבל לא התייחסו לתופעה החברתית שמאחורי המעשים. בפרשת חג'בי כבר ראינו מאמרים ששאלו מה עושה מערכת המשפט כדי למגר את עבירות המין במסגרת הצבא. הייתה גם יותר התייחסות למצב הנפשי של הנפגעת, לקיפאון ולבריחה. ההסתכלות הפכה מעמיקה יותר".


נשמע שההיבט חיובי הזה מגיע מלמטה, לא? ייתכן שהרשתות החברתיות הן אלה שמשנות את השיח.

"לגמרי", הן מסכימות איתי פה אחד, ופלג מוסיפה: "צריך להצדיע לרשתות החברתיות. אנחנו נוטים לדבר על ההסתה וההקצנה שהן הביאו לחיינו, אבל במקרה הזה הן באמת הובילו לתובנות חדשות ויצרו שינוי בשיח. בנוסף יש גם חילופי גברי בתקשורת, נכנסים עיתונאים ועיתונאיות צעירים יותר שמשפיעים על הסיקור".


אני מרגישה לעיתים קרובות שהשיח לגבי פגיעות מיניות נדחק לזווית הפלילית, ולא מצליח להתמודד עם שפה מוסרית וערכית.

פוגץ': "בעיניי פרשת קסטיאל היא קו פרשת המים. אחת ממובילות המאבק, מי שפתחה את תיבת פנדורה בנושא הזה, הייתה עירד מרציאנו־צייגר, ובהליך המשפטי דחקו אותה הצידה. הפרקליטות לא כללה אותה בכתב האישום, אבל בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות חיבקו אותה".


מרציאנו־צייגר נהגה להגיע לדיונים בבית המשפט עם שלט שעליו נכתב "אלון קסטיאל אנס אותי". "בזכות המאבק העיקש שלה היא הפכה לסמל של לוחמת צדק", אומרת פוגץ'. "זה מראה על כיוון הפוך מהאמירה הרגילה של 'יש בארץ משפטיזציה, הכול נבחן רק בעיניים של ההליך הפלילי'".


פלג: "דבר נוסף שבלט בפרשת קסטיאל זו התופעה של העיתונאי־האקטיביסט, שמתרחשת גם כאן כחלק מתהליכים גלובליים. עיתונאים עוזבים את המקלדת, מתגייסים לטובת הנפגעים ופועלים עבורם. גם כרמלה מנשה, שחשפה את פרשיית חג'בי, ליוותה באופן צמוד את פאטל, ומאז התופעה הזו הלכה והתרחבה".


ענת פלג: "ראיתי שככל שנפגעי העבירות מקבלים ממערכת המשפט יחס מנוכר יותר, כך הם מחפשים את התרופה בתקשורת, וסבורים שדווקא אצלנו יזכו ליותר תמיכה והכלה. אבל הרגשתי שגם כעיתונאית ותיקה אני לא יודעת לעשות את זה, כי מה שמדריך אותי זה הסיקור העיתונאי השלם, המגוון, הרב־קולי"


גם אחרי כברת הדרך שעברה החברה הישראלית ביחסה לקורבנות עבירה, מציינות פוגץ' ופלג, המיתוסים הקשורים לפגיעות מיניות עוד לא נעלמו. מערכת המשפט הישראלית סיפקה לנו כמה פנינים בנושא הזה, כמו הטענה שיש מי שנהנות מאונס, או חקירות פולשניות על מלבושיהן של הנפגעות. לא רק במערכת המשפט פשה הנגע: חוזר משרד הבריאות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית מתדרך כיצד לתשאל נאנסת או מוטרדת, וכולל שאלות אינטימיות ביותר על חייה. יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ עודד פורר, ערך בירור עם נציגי משרד הבריאות בנוגע לנוהל הזה, וקיבל תשובות מגומגמות והודאה כי השאלות אינן רלוונטיות.


"היה חשוב לנו לבדוק מיתוסים שקשורים לאונס, וגילינו שהמיתוסים האלו עדיין קיימים, גם בתקשורת וגם במערכת המשפט", אומרת פוגץ'. "לדוגמה, המיתוס שלפיו פגיעה נפשית חמורה פחות מפגיעה פיזית. אנחנו הרי יודעים כבר עשרות שנים שהנזקים הפסיכולוגיים יכולים להיות קשים לא פחות. ואז מגיע פסק הדין של רונן ביטי, שנאשם בפגיעות מיניות בילדות, והשופט מיכאל קרשן מבית משפט השלום בכפר־סבא גוזר עליו עונש מגוחך ואומר 'אלה בסך הכול היו פגיעות דרך האינטרנט'. כנראה השופט לא קרא ספרות רלוונטית מאז שנות השבעים, ולכן הוא לא מבין את חומרת המעשים האלה".


גם את האשמת הקורבן היא מוצאת בין השורות שכותבים השופטים. "פסקי הדין שנגישים לציבור הם בדרך כלל אלה של בית המשפט העליון, שדן בערעורים. מי שיעיין בהם יגלה שהשופטים כמעט לא מתייחסים לנפגעות. מזכירים באיזה רבע מילה את הנזק שנגרם להן, אבל בפרשת קסטיאל למשל, כל מה שנאמר לגביהן כאפיון אישי זה שהן בילו עם הנאשם במועדונים ושתו איתו הרבה אלכוהול. גם אם פסק הדין לא מתכוון לקבע את האשמת הקורבן, זו התוצאה, כי זה הרושם היחידי שיש מהן.


https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ר-ענת-פלג-750x1000.jpg 750w" sizes="(max-width: 768px) 100vw, 768px" />
חוקרות את הקשר המורכב בין עולם המשפט ועולם התקשורת. ד"ר ענת פלג

"עורכת הדין שייצגה את אחת הנפגעות בפרשה, סיפרה לנו שאותה נפגעת דיברה בערעור, התייצבה באולם בית המשפט העליון, שזה דבר חריג מאוד – אבל זה לא מופיע בפסק הדין! אישה אזרה אומץ לדבר בפניהם, והשופטים לא מתייחסים לזה בהחלטה! זה איום ונורא בעיניי. השופטים צריכים להבין שיש להם מחויבות חברתית לעזור בניפוץ המיתוסים, ולא לקבע אותם.


שופטת בית המשפט העליון ענת ברון אמרה לאחרונה בהרצאה שלפני ששופטים כותבים פסק דין, הם חייבים לחשוב תשע פעמים איך הם מתייחסים לנפגעים. בפרשה של קסטיאל, לא נראה שהם חשבו על זה בכלל. לא פלא שבציבור יש תפיסות שגויות ביחס לאונס, אם גם המסרים שמגיעים מלמעלה, דרך פסקי הדין, מבטאים תפיסות כאלו".


The post זאת אני: המחיר ששילמו נפגעות תקיפה מינית שהחליטו להיחשף appeared first on מקור ראשון.


מחבר: nachumw | מקור ראשון חשיפות: 1 | דירוג: 3/80 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: