כל הורה מכיר את מסיבת חנוכה בגן: תקופת אימונים עם אביזרים נוצצים יותר ופחות, כלי נגינה ואור אולטרה־סגול מתנקזת לשעה ארוכה של גוף מכווץ בתוך כיסא קטנטן והתרגשות אמיתית לראות את דור ההמשך רוקד ושר. גם אצל משפחת גורטנברג הייתה התרגשות לקראת מסיבת החנוכה בגן של שרה הפעוטה, אבל לצידה היה חשש. האם תצליח לרקוד כשאר הילדים, כשאחת מידיה משותקת לחלוטין, תוצר לוואי של מחלת הפוליו שחלתה בה שנה קודם? ההורים לא התכוונו לוותר לה ולהניח לא לשבת בצד, או לרקוד באופן שונה משאר הילדים. אז איך תרקוד שרה הקטנה?

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

הכרזת עצמאות: נפתלי בנט סוף-סוף השתחרר מכבלי הפטרונות של נתניהו

"שעת נעילה" פותחת לנו שער לטראומה

אזרחי המפרץ נגד הפלסטינים: טוב שירושלים בידי ישראל

היום שרה גורטנברג היא השופטת בדימוס שרה פריש (72), אישה דתייה ובעלת מוגבלות שפרצה דרך במערכת המשפט בישראל, והייתה לשופטת הצעירה ביותר שמונתה אי פעם. היא גם הקימה משפחה, ובתה תמר הרשקוביץ, עובדת סוציאלית, מרצה ומנחת הורים, ארגה את סיפור חייה לספר ביוגרפי למחצה ובדיוני למחצה, במטרה לתת השראה לאנשים אחרים המתמודדים עם קשיים. שם הספר, "לרקוד עם יד אחת", מתייחס לזיכרון ההוא ממסיבת החנוכה בילדותה של פריש.

את משפחתה שלה גידלה פריש באותה רוח שבה גדלה בעצמה. "סוד הכוח של המשפחה הייתה השגרה, הנורמליות", הרשקוביץ מחייכת כשאני שואלת אם הייתה לה ילדות יוצאת דופן. "אמא לא הייתה נכה או מוגבלת בשום צורה. אף פעם לא הרגשנו את זה. ההפך, בתור ילדים תמיד אהבנו להחזיק את היד המשותקת, קראנו לה 'היד הקטנה', רבנו בינינו, מי יחזיק אותה. זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי, גאווה, וזה חלחל גם לנכדים. כשסבתא שלהם באה לדבר בבית הספר באירועים, הם משוויצים: 'רק לנו יש סבתא עם פוליו'.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/ילדות-סבתא-1-מסיבה-גן-750x592.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כולנו התחנכנו לכך שיש קושי, ואיתו נכבוש את האוורסט. הנכות היא הדחף של החיים שלה. היא מוכשרת מאוד, אבל הפוליו דחף אותה להוכיח שהיא טובה עוד יותר. היא לא עצרה לרגע, היא ידעה שבכוח הרוח מנצחים את המציאות. לכל אורך הדרך זה דרבן אותה. המכה של החיים שלה הפכה למנוע הצמיחה החזק של חייה, בסופו של דבר הכול בראש".

בימי המגפה

"לרקוד עם יד אחת" (הוצאת פרדס) מבוסס באופן חופשי על חייה של פריש, ומספר את סיפורה של משפחה תל־אביבית בראשית שנות החמישים: מאיר, בתיה וילדיהם הקטנים עומר ודבורה. עם פרוץ מגפת הפוליו בארץ, המחלה פוגעת בדבורה הקטנה, וחיי המשפחה מתהפכים. במובן מסוים הגיבורים האמיתיים של הספר הם מאיר ובתיה, המבוססים על דמויותיהם של יהודה ופאני גורטנברג, שנרתמו למשימת חייהם באופטימיות, באמונה, בכוח רצון, באהבה ובהומור.

בספרה נטלה לעצמה הרשקוביץ חירות לסטות מהמציאות בסיפור ובדמויות, מתוך רצון לשמור על פרטיותה של המשפחה המורחבת. "הלכתי על חבל דק. מצד אחד ידעתי שראוי לספר את הסיפור הזה, כי זה סיפור על גבורה, סיפור מצמיח, מה האנשים האלו עברו. זה סיפור מרתק בלי קשר לכך שהוא מספר על אמא שלי. אבל לא רציתי שזאת תהיה ביוגרפיה, לא רציתי שהספר יחשוף את האחיות שלה ואת שאר בני המשפחה, אלא יישאר נקי. אז הרחקתי את הסיפור מהדמויות האמיתיות". אבל בריאיון היא מספרת על משפחתה שלה, בלי שמות קוד.

סבה של הרשקוביץ, יהודה גורטנברג, עלה לארץ מפולין ב־1933. הוא הריח את הסכנה המתקרבת וברח לארץ במטרה להציל את משפחתו. "סבא היה איש חכם, עם יכולת גבוהה לקלוט מצבים, דומה לאמא באופיו. הוא הגיע לכאן חסר כול, גר בקיבוץ, ישן על הרצפה ואכל לחם ישן". את הכסף שחסך בעבודתו שלח להוריו, וכך הצליח כעבור שנתיים להעלות את כל משפחתו ארצה. "כאן הוא דאג להם למגורים ולמחיה, ובזכותו כולם ניצלו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/באמריקה-2-750x505.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סבתא פאני, מנגד, לא יצאה מאירופה עם משפחתה. היא גדלה במשפחה חרדית מיוחסת בווינה שבאוסטריה, ואביה היה רב קהילה מכובד. בערב ליל הבדולח הזהירו השכנים את המשפחה מפני הסכנה הצפויה להם. הם אף סידרו להם כרטיסים לאונייה שתבריח אותם על פני הדנובה. אביה הרב סירב לעזוב את קהילתו מאחור, אך שלח את בתו פאני לבדה לארץ. "היא עלתה לארץ באוניית פחם, בחורה בלי שום דבר. היא התגוררה אצל משפחה בתל־אביב, בטראומה של פרידה וקריעה ממשפחתה". המשפחה שהתגוררה אצלה הכירה לה את יהודה. יחד הם בנו קן בתל־אביב, תא משפחתי שנתן להם ביטחון, שקט ושלווה.

"כמו היום, היה אז פחד ברחובות. היסטריה, ריחוק חברתי איום. ילדים מסביב מתו או נותרו משותקים לצמיתות או ששהו במוסדות במשך חודשים. לא הייתה אז תקשורת מפותחת, אנשים לא קיבלו הסברים, כך שכל משפחה התכנסה להתמודדות אישית עם המגפה"

יהודה ניהל חנות כלי בית ברחוב דיזנגוף ובשעות הפנאי צבע בתים להשלמת הכנסה. עד 1950 חיה משפחת גורטנברג עם שלוש בנותיה בשלווה יחסית, ואז פגעה מחלת הפוליו בבת האמצעית, שרה, כשהייתה בת שנתיים. "כמו היום, היה אז פחד ברחובות. היסטריה, ריחוק חברתי איום. ילדים מסביב מתו או נותרו משותקים לצמיתות או ששהו במוסדות במשך חודשים. לא הייתה אז תקשורת מפותחת, אנשים לא קיבלו הסברים, וכל משפחה התכנסה להתמודדות אישית עם המגפה".

במטרה להציל את בתם יצאה פאני עם שרה לארצות הברית – בלי אמצעים וקשרים, בלי גב כלכלי – כדי להעניק לבתה את הטיפול הטוב ביותר. השתיים בילו שנה של בדידות בארץ זרה. "אמא עברה ייסורים קשים, ניתוחים שבחלקם היו מיותרים, אבל היא ניצלה, היא חזרה לתפקוד מלבד היד שנותרה משותקת", אומרת הרשקוביץ. "לא ידעו אז איך הפוליו מדבק, אף אחד בארצות הברית לא הסכים לארח את סבתא, אז במשך שנה היא פשוט ישנה על הרצפה בבית החולים לצד המיטה של אמא שלי ושמרה וטיפלה בה".

יהודה נשאר מאחור בארץ. "אנשים מבוגרים שקראו את הספר אמרו לי שנסיעה לאמריקה בלי משפחה ובלי יכולת כלכלית בימים ההם הייתה כמו לנסוע לירח. אבל זה מה שהם עשו כי ככה סבא שלי היה, חדור מטרה. יש כאן ילדה שצריך להציל, אז לא מסתכלים ימינה ושמאלה. הם חיו בצמצום ובצניעות, אבל אצל סבא שלי לא היה גבול שהוא לא יכול לפרוץ. אין תקרת זכוכית, וזה משהו שמלווה אותנו עד היום. אמא הגיעה לאן שהגיעה כי לא הייתה לה שום תקרה, לא כאישה ולא כדתייה".

כשחזרו לארץ החלה ההתמודדות עם נזקי הפוליו. בביוגרפיה למחצה מספרת הרשקוביץ על היום שבו הגיע תורה של הילדה דבורה לנקות את בית המשפחה. דבורה בעלת המוגבלות, בת דמותה של שרה, לא מצליחה להרים את הדלי הכבד, ובתגובה מאשימה את הוריה: "איזה מין הורים אתם, לא אכפת לכם ממני. אני לא יכולה". האב מאיר משיב לה: "אין דבר כזה לא יכולה". ובכל זאת, הוא נשאר לעזור לה – אך לא לוותר לה – אף שהוא ממהר לעבודתו. במקרה אחר צועק מאיר לדבורה שהוא לא יוותר לה. הילדה המתוסכלת יוצאת מהבית בצעקות: "אני שונאת אותך, אני משותקת". והאב, בתגובה, משיב לה בצעקה לאוזני כל השכנים: "אני אוהב אותך".

הרשקוביץ: "זה סיפור מעורר השראה על ההתמודדות עם הקושי, כוח הבחירה שיש לנו ברגע של משבר, איך מתחזקים כמשפחה. בהקשר הזה, הספר יצא בתזמון מדויק. כי זו שאלה שעומדת מול הורים היום – איך להתמודד עם הילד בזמן משבר, האם יש בכוחנו לראות את הטוב ולחזק את הצדדים החיובים אצל הילד, איזו השפעה יש להורה במצב כזה.

"ילד חווה את העולם דרך העיניים של אבא ואמא שלו, ומפרש את העולם דרכם. הוא לומד להגדיר את העולם דרך אבא ואמא ולומד על עצמו. איזה סיפור יספר לעולם על עצמו? זה תלוי בהורים. האם אני נכה או לא נכה? מוגבל או לא מוגבל? ילד בן שלוש רואה בהורים שלו מגדלורים. אם התפיסה שלהם היא שהוא נכה, זה מה שהוא יחשוב על עצמו. אם הם יאמינו בו ויסתכלו על המקום הבריא שלו ויאמינו באמת שהכול בחירה, ככה הילד יתפוס את המציאות".

לדבריה, גם בזמן הקורונה, נקודת המבט של ההורים מחלחלת אל הילדים. "אנחנו בעיצומה של מגפה, ההורים נמצאים עם הילדים בבית, ובידינו להחליט – האם הילד יבין מההורים שהוא עול עבורם? או שאבא ואמא יסכימו להיות נוכחים באמת בחיים של הילדים שלהם, ולקבל בלב שלם את המציאות שנכפתה עלינו? הסוד הוא שככל שהילד ירגיש יותר אהוב ורצוי ובעל ערך, כך הוא יותר ישתף פעולה".

הולכים על חלומות

פריש למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב, השלימה את התואר ב־1971 בגיל 23, ובין השנים 1972 ל־1980 עבדה כתובעת בפרקליטות מחוז המרכז. היא קודמה בדרגות עד שהייתה לסגנית בכירה ראשונה לפרקליטת המחוז. בתפקידה כתובעת חשפה מדי פעם טעויות של הפרקליטות. בשנת 1977, למשל, במהלך משפט שבו הואשם שליח של הסוכנות בשוחד, היא נוכחה לדעת שלא תצליח להוכיח את אשמתו. "במהלך הדיון בתיק הבנתי שחלק מהראיות שקריות", סיפרה בעבר בריאיון למקור ראשון. "העדים לא אמרו אמת. הלכתי לפרקליטת המחוז וביקשתי שנחזור בנו מכתב האישום. ניהלתי ויכוח עקרוני, טענתי שתפקידנו כפרקליטים אינו להרשיע אלא להביא לתוצאת האמת, ואם בדרך ראינו שטעינו – עלינו לדעת להודות בטעות. לבסוף הוא אכן זוכה".

כשמונתה לשופטת, בדצמבר 1980, היא הייתה בת 32 בלבד. המינוי עורר דיון, משום שגילה הצעיר יחסית לשופטים חדשים נבע ישירות מכך שלא שירתה בצה"ל או בשירות לאומי. חברת הכנסת שולמית אלוני הגישה שאילתא בנושא לשר המשפטים, וטענה כי "קידומה המהיר של אישה זו הוא בבחינת ביזוי לכל בנות ישראל המשרתות בצבא… היא ניצלה את הזמן לצורך לימודים ולקידום הקריירה שלה". הרשקוביץ מגלה בספר כי פריש דווקא חלמה להתגייס לגרעין הנח"ל עלומים, ואף השתתפה במפגשי הגרעין, אלא שבצה"ל סירבו לגייס חולת פוליו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201918_41_04-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחרי 13 שנים פרשה מתפקידה כשופטת, ופיתחה קריירה פרטית ענפה: היא כיהנה כנשיאת מכללת שערי משפט, ייסדה משרד עורכי דין עם שותפה עו"ד אהרון שפרבר, ובמשך למעלה מעשרים שנה הרצתה על משפט פלילי ורשלנות רפואית, וערכה משפטים מבוימים באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת שערי משפט. מאז פרישתה שימשה בתפקידים ציבוריים רבים, ובהם חברת דירקטוריון רשות שדות התעופה, חברת דירקטוריון רפא"ל, יו"ר ועדת האתיקה בבתי החולים מאיר, רבין ושניידר, יו"ר ועדת פרס ישראל למפעל חיים, יו"ר הוועדה לבחינת שידורי ערוץ הכנסת ועוד.

שמה עלה לכותרת לפני כשנה, עת מונתה לתפקיד יו"ר ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה, ובתגובה פורסמה בתקשורת ביקורת על תפקודה בוועדות ציבוריות בעבר. שבוע לאחר מינויה לתפקיד הודיעה פריש על פרישתה. במכתב התפטרותה היא תקפה את אופי הוועדה ואמרה שקיבלה גוון פוליטי: "הסכמתי למינוי בידיעה והבנה שוועדת ההיתרים היא ועדה מעין שיפוטית הפועלת על בסיס קריטריונים משפטיים ואתיים, ונוגעת בעניין ולא באדם… לאחר התלבטויות רבות הגעתי למסקנה שמאחר שהוועדה הפכה להיות כדור משחק במגרש הפוליטי, מקומי אינו שם… מצב שבו ועדה ציבורית חשובה הופכת קרדום לחפור בו עבור בעלי עניין המבקשים לקעקע את מסקנותיה עוד בטרם נערך דיון אחד, וזאת באמצעות הפצת בדותות ושקרים, מחייב את כל הנוגעים בדבר לחשיבה על המקום שהשיח הציבורי הידרדר אליו".

הילדות של הרשקוביץ – בפתח־תקווה, האחות הקטנה בין שני ילדים – הייתה רגילה ביותר, לדבריה. "אמא הייתה משותקת ממחלת הפוליו ביד אחת, אבל זה אף פעם לא היה הנושא בבית. זה לא היה משהו שהתמודדנו איתו או שאלנו עליו. אם זה בא לידי ביטוי זה היה בגאווה: ידענו שיש לנו אמא שהיא סופר־וומן שיכולה לעשות הכול. גדלתי בבית חם שבו ההורים מתמסרים לילדים, עם תחושת ביטחון גדולה. זה היה בית שמציבים בו חלומות, והולכים עליהם". בתור ילדה היא הייתה חוזרת מבית הספר אל בית משפט השלום בפתח־תקווה, ומחכה באולם הדיונים עד שאמה העוטה גלימה שחורה תסיים את עבודתה. לעיתים הייתה נכנסת ללשכה כדי להכין את שיעורי הבית. "זה היה טבעי, לא ראיתי בזה משהו מיוחד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02018_50_49-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רק כשהתבגרה הבינה את ייחודו של הבית שגדלה בו. "נחשפתי לכך שאמא הייתה השופטת הצעירה בארץ, ושזה קרה בזמנים שזה לא היה פשוט ולא מובן מאליו. לאט־לאט הבנתי שזה מצטרף למגבלה שלה – שלא הייתה מגבלה, אלא רק דחפה אותה לעשות יותר. אמא ידעה להפריד בין עיקר לטפל בלי ייסורי מצפון, בלי להסתכל אחורה, בלי עודף התפלספות. היא ידעה שבמה שקשה לה יש מי שיעזור לה, היא תמיד נתנה קרדיט להוריה, והטמיעה בנו את כיבוד ההורים, בעיקר דרך מעשים, דרך הבנה עמוקה שהיא חייבת את חייה להורים שלה. שכל מה שיש לה בחיים הוא בזכותם, מההתחלה ועד הסוף".

אמא שלך בחרה מקצוע שבזמנו לא היה נפוץ בקרב נשים דתיות. את הלכת על מקצוע שהפך לקלאסי לנשים דתיות, עבודה סוציאלית.

"כל חיי כיוונו אותי לאקדמיה, ואמא רצתה מאוד שאלמד משפטים, אבל הלב שלי נמשך למקום של חמלה, והלכתי עם נטיית הלב. ובאמת הייתה חירות לבחור. זה בעיניי פמיניזם אמיתי. אגב, בניגוד למה שאפשר לחשוב, אמא שלי לא הייתה קרייריסטית, בתקופה ששפטה היא הייתה בבית בכל יום אחר הצהריים. היא הייתה נוכחת, חברה של כל החברים, מעורבת בחיים שלנו. ההורים היו אז מסורים לבית. זו הייתה תקופה חיים אחרת. היום כדי להגיע לקריירה כזו חייבים להשקיע המון שעות מחוץ לבית, ולתחושתי אנשים השתגעו קצת מבחינת שעות העבודה. בתור מנחת הורים אני מרגישה שקצת הלכנו לאיבוד, והקורונה אולי תביא תיקון ואנשים יחזרו הביתה, זה אולי אחד הדברים החיובים שיצא מהקורונה. אמא השכילה לשלב היטב את הקריירה והבית".

שפה של הנהגה

הרשקוביץ בת 43 ואם לשבעה, שהגדול שבהם נישא לאחרונה בחתונה מצומצמת בגלל מגבלות הקורונה. נפגשנו בדשא בחצר ביתה במושב נחלים, כשניחוח הפרות מהרפת המקומית נישא באוויר. לדבריה, למדה מאמה עוד משהו שהיא אומרת להורים שבאים אליה לייעוץ בימי שגרה וגם בימי קורונה. "הקורונה העצימה כל בעיה שהייתה קיימת קודם עשרות מונים. אנשים שוהים הרבה יותר עם הילדים בבית, יש הרבה התמכרות למסכים ומריבות סביב זה ובעיות תקשורת קשות, ושבירת הסמכות של ההורים מתעצמת. התשובה לכל הבעיות האלו היא ללמוד להחזיר את המנהיגות הביתה, ללמוד איך אבא ואמא חוזרים להיות המנהיגים של המציאות. זו תקופה לא פשוטה, ואנשים מבקשים דרך לרפא את הקשר. ריפוי הוא הקשבה, ואנחנו צריכים ללמוד איך להקשיב הקשבה עמוקה, ואיך לרפא את הדיבור שלנו לדיבור מכבד. ככל שנהיה מנהיגים, תהיה ברורה לנו הדרך, נהיה עם חמלה וסבלנות להקשיב לילד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1641857584-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הורים חושבים שככל שיפצו את הילדים יותר, כך הקשר יהיה טוב יותר. זה תמיד מתנפץ בפנים. ככל שנהיה בטוחים בעצמנו ולא נפחד מול הילד, כך היחסים יהיו טובים יותר. בימים כאלה כשכולם בתוך בית אחד הבעיות צפות, ואנחנו הרבה פעמים בוחרים להתמקד ברע, אבל הדבר היחיד שמצמיח ילד הוא הבחירה להסיט את עינינו מהרע, לעצום עיניים מול חלק מהדברים ולבחור לראות את הדברים הטובים. אפשר לראות את זה בסיפור שכתבתי: היו לאמא שלי סיבות לשקוע, אבל היא בחרה בטוב, וזה הצמיח אותה".

חשוב לה לומר גם שלכל בחירה שלנו יש מחיר. "הבחירות שלנו כואבות, ולפעמים זו בחירה של אין ברירה, אבל יש לנו בחירה איך לקבל את הדברים. להתמסרות של סבא וסבתא שלי לילדה אחת במשפחה היה מחיר, והוא לפעמים כאב. גם בדור הקודם של המשפחה נעשתה בחירה כשסבא רבא שלי בחר להישאר בווינה ולשלוח רק את בתו לישראל, ובכך גזר את מותו. המחיר היה בדידות וקריעה משפחתית. כואב להבין שהחיים הם לא סיפור מושלם, תמיד יש בהם סדקים, הלב שרוט ופצוע".

מילדות היא אהבה לכתוב, ותמיד ביטאה כך את תחושותיה. "לכתיבה יש כוח עצום על הנפש, סיפור מחולל שינוי". לאחר שלמדה ניהול סיעוד כתבה את ספרה הקודם, "שאריות חיים", העוסק ברופא מבוגר שהשיטיון פשה במוחו. "בלימודים נחשפתי בעוצמה למצבי הזקנה בארץ, למחדלים החברתיים, למחסור בחמלה, לחוסר המודעות החברתית לגבי הגיל השלישי". סבתה הייתה חולה באלצהיימר שנים רבות, ובכל זאת כשעבדה במשך זמן מה בבית אבות סיעודי היא חוותה טלטלה. "באחת הפעמים שהגעתי לשם פגשתי אדם זקן שהיה חדש בבית אבות, ובתוך כמה שבועות מצבו המנטלי הידרדר. ראיתי איך הוא הולך ושוקע. הוא נכנס לי ללב, נקשרתי אליו וכאב לי. הבנתי שהאוכלוסייה הזאת שקופה, וחייבים לתת לה מקום ובמה". במיוחד סקרנה אותה השאלה מה מתחולל בראשם של חולי שיטיון. "אנחנו לא יודעים אם מבוגרים עם דמנציה באמת מנותקים לגמרי ממה שקורה בעולם. הספר בנוי על התהייה הזו".

הרשקוביץ שאבה השראה לספר ממפגש עם דורון אלמוג, יו"ר הכפר השיקומי עלה נגב. "שמעתי ממנו משפט שנשאר איתי: הטיפול באנשים הפגועים לא תלוי ברמת ההבנה שלהם, והיחס שלנו כלפי אוכלוסייה עם קשיים ומוגבלויות מעיד עלינו, על האנשים שאנחנו, על סולם הערכים שלנו. רציתי לתת לזה ביטוי בספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1005185020027-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כל חייה היא מלווה אנשים על רצף החיים, מלידה ועד זקנה. שנים עבדה בתחומי הרווחה, בחינוך מיוחד ורגיל, ולמדה שיטות רבות של הנחיית הורים – שפר, חינוך דיאלוגי של דני לסרי, עין הבדולח ועוד: "למדתי 15 שנים ובסוף הבנתי שבכל הגישות העקרונות דומים". כיום היא מתמקדת בעיקר בתחום הזה ומלווה מאות הורים באופן פרטני וקבוצתי. עם השנים פיתחה את "גישת המקום" להנחיית הורים, "מסע לימודי שבנוי מדרגה אחר מדרגה על בניית שפה אחרת, על המפגש המכונן בין הורה וילד, על התמודדות עם מורכבות. החיים מזמנים קשיים, והשאלה היא איך הורה מנהיג ושומר את הילד קרוב אליו. במיוחד כשהמסכים שואבים את הילד וכשיש קשיים חברתיים ותרבותיים. בסופו של דבר חינוך מתבסס על קשר, הוא מתחיל ונגמר בדיאלוג. אני מלמדת מה זה דיאלוג, מה זו מנהיגות, מה ההבדל בין סמכות לכוחניות, ואיך אנחנו מבטלים את השפה המלחמתית בבית. בהרבה בתים משתמשים במונחים של ניצחון והפסד, ואני בעד להרחיק את השפה הזאת".

איך אפשר להקל על המצב בבית בתקופת הקורונה?

"אני מציעה לאנשים לבחור את המחשבות שלהם. נכפתה עלינו מציאות, אבל הפרשנות היא שלנו. המוח שליט על הלב, וכשנבין שהילד קורא את המציאות דרכנו, נדע שיש לנו כוח בשינוי הפרשנות. יש לנו אפשרות לבחור אם להיות קורבן או מלך. לפעמים ילד מעיק או מציק ובעצם מתחת לזה הוא שואל 'איך מתמודדים'. לפעמים ילד אומר בלי מילים 'אני רוצה אותך' בכך שהוא גורם לערב להיות קשה. גם כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים, יש חובת השתדלות. דווקא בתקופה מאתגרת מוכרחים למצוא רגעים נקיים, של קשב מלא. הקשבה עמוקה היא סוד גדול בהורות. גם בספר שלי, ההורים כל הזמן הקשיבו לילדה, לאורך כל הדרך, גם ברובד החיצוני וגם ברובד העומק. אם היה קושי פיזי חיצוני, הם עזרו לה; אבל ברובד העמוק הם כל הזמן הקשיבו לרצון שלה לצמוח, ולכך שהילדה שואלת אותם 'מה הולך לקרות בחיים שלי'. היא תוהה מה ההגדרה של נכות, והם ענו בלי מילים, 'הכול בראש'. אין לך שום מגבלה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי" appeared first on מקור ראשון.