מייסד הדת הבהאית, מירזא חוסיין־עלי נורי, עצם בפעם האחרונה את עיניו בגיל 75, כשהוא שוכב על מיטתו באחוזה ליד עכו. מאמיניו, שזכרו את קרב ההנהגה העקוב מדם שהתנהל בינו לבין אחיו, תמהו בינם לבין עצמם מדוע לא הצביע בצוואתו על המנהיג הבא. רובם סברו שבנו הצעיר מוחמד עלי, הנחבא אל הכלים, ראוי להנהגה יותר מהבן הגדול עבאס, אך הם היו מעדיפים לקבל הנחיות מסודרות מהמנוח. מכיוון שזה לא קרה, מאבק הירושה פרץ עוד לפני שהתקררה גופתו של מי שנודע כ"בהאא אללה", תפארת האל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אסור לתת לרוח צבאית להשתלט על הסברת הקורונה

– מלכודת עכברים: הסודנים שלא התלהבו מנורמליזציה עם ישראל

– הגיע הזמן שגם במהדורות יעשו חשבון נפש

עבאס הכריזמטי, שהחל את המערכה ב־1892 כשהוא בעמדת נחיתות בדעת הקהל, הצליח לנצח את אחיו במהירות. הוא הכריז על עצמו כעבד אל־בהאא, ובתוך זמן קצר הצליח להביא להחרמתם של אחיו ותומכיו ולהשלים את השתלטותו על הקהילה הבהאית. אנשי המחנה המנודה ביקשו להיפטר מנכסיהם ולעזוב את הארץ, אבל לא היה מי שיקנה מהם את הקרקע חסרת הערך, והם נאלצו להישאר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/D516-056-750x551.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עשר שנים חלפו. יום אחד התייצבו בכפר הבהאי שני אנשים מוזרים. אני יהושע חנקין, נעים מאוד, הציג האחד את עצמו; ואני חיים מרגליות קלווריסקי, אמר השני. באנו בשם יק"א, החברה היהודית להתיישבות, ואנחנו רוצים לרכוש את אדמות הכפר שלכם.

הבהאים המוחרמים לא ידעו את נפשם מאושר. בשמחתם הם אפילו לא בדקו מי השניים, ואיזה ייפוי כוח יש להם. אילו ביררו היו מגלים למשל שחנקין היה מעורב כמה שנים לפני כן בתסבוכת משפטית מטרידה שכללה טענות על הונאה, משיכת כספים מנאמנות שלא כדין ואי מילוי התחייבויות כלפי רוכשי קרקעות. שורש הבעיה: הוא רכש 30 אלף דונם ממשפחת חורי החיפאית, מכר את הקרקע לחובבי ציון כדי שיקימו בה את חדרה, אבל בדרך "נעלמו" 10,000 דונם. לחברו קלווריסקי לא היה ייפוי כוח מטעם חברת יק"א, מייסודו של הברון מוריס הירש, לצורך רכישת האדמות.

אבל קלווריסקי וחנקין דיברו ערבית, היו נחמדים, ועשו רושם מצוין. כשהבהאים שאלו מי ערב לרכישה, אמר קלווריסקי: אני. העסקה נחתמה בלחיצת יד, ודמי הקדימה שולמו – בכסף שניתן לקונים, כך התברר אחר כך, לשם רכישת קרקע אחרת במקום אחר.

בפריז הרחוקה לא ידעו מנהלי יק"א את נפשם מרוב כעס. קלווריסקי היה אמנם ממונה על רכישת אדמות בגליל התחתון, אבל לא כך: לא בלי אישור מראש של הפקידים, לא במחיר המופקע ששולם, ולא בהיקף כזה. השליח נקרא אפוא לבירור ולנזיפה. לכמה דונמים התחייבת, שאלו אותו. 14 אלף, השיב קלווריסקי במנוחה: כל אדמות שבט דלייקה וגם חצי מאדמות הבהאים, אלו ששייכות לבהאים המנודים.

הקודקודים היו בהלם. כשסקרו את המפות, חששם אומת: רוב האדמות לא התאימו לחקלאות, ומחירן היה מופרז. אנחנו נשלם על חצי מהקרקע, הם אמרו לקלווריסקי, אתה תמצא קונה למחצית השנייה, ואת ההפרש במחיר ננכה ממשכורתך מדי חודש בחודשו עד יומך האחרון. קלווריסקי גם הודח מתפקידו, וסמכותו לרכוש קרקעות בשם יק"א נלקחה ממנו.

למזלם של אנשי החברה להתיישבות, נמצא רוכש לאדמות. בנימין זאב הרצל, ראש ההסתדרות הציונית העולמית, הורה לזלמן לבונטין, מנהלו של בנק אנגלו־פלשתינה שאך זה פתח את סניפו ביפו, לרכוש את השטח למען הקרן הקיימת לישראל. ועדיין, המחיר היה נמוך יחסית לזה ששולם לבהאים. במשך שנים רבות המשיך קלווריסקי לשלם את הקנס שנפסק נגדו בחברת יק"א. הקרן הקיימת, אגב, לא ידעה מה לעשות בקרקע, אבל לציונות היו דרכים משלה. על אדמות הכפר אום־ג'וני הוקמה ב־1910 קבוצת דגניה.

עו"ד אמיר שושני, טייס לשעבר, מגיש בכל שבוע פודקאסט על האנשים שהקימו את המדינה שבדרך

The post פרשת הכפר הבהאי: גואלי האדמות המפוקפקים appeared first on מקור ראשון.