באחד השבועות הראשונים של סגר הקורונה הראשון נקרא מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אלחנן גלט, לישיבה במשרד ראש הממשלה. הדיון, שנכחו בו גם נציגי הציבור החרדי, עסק בסוגיית סגירת מוסדות החינוך וצמצום פעילות הישיבות. בין היתר השתתפו בו שר הפנים אריה דרעי, שר הבריאות דאז יעקב ליצמן, מנכ"ל משרד הבריאות דאז משה בר סימן־טוב, הרבנים הראשיים ועוד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פמיניזם פרה-היסטורי: ממצאים מפתיעים על חלוקת התפקידים העתיקה

– "אנחנו מתכננים בית שייבנה בשיטות טובות יותר ואקולוגיות"

– חשש בחברון ממסמוס של הנגשת מערת המכפלה

"שני דברים קרו בעקבות הישיבה הזו", משחזר גלט. "קודם כול, משתתפי הפגישה קיבלו על עצמם לפנות למנהיגי הציבור החרדי ולפעול למען קבלת ההגבלות. הם הבינו שמדובר בפיקוח נפש ושההגבלות לטובתם בסופו של דבר. הדבר השני שקרה", הוא מוסיף בחיוך, "הוא שלמחרת הפגישה קיבלתי שיחת טלפון ועדכנו אותי שיועצת ראש הממשלה לענייני חרדים נדבקה בקורונה, וכל משתתפי הפגישה צריכים להיכנס לבידוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201918_14_36-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך נפתחה תקופת הקורונה עבור מי שאחראי ליותר משישים מוסדות חינוך ברחבי הארץ. ההתמודדות עם האתגרים החדשים שהמגפה כפתה על מערכת החינוך הצריכה חשיבה מחדש על שלל סוגיות. גלט ואנשי הצוות שלו רואים עצמם כנטועים עמוק בעולם הערכים שמלווה את תנועת בני עקיבא, ובאמצעותם הם מתמודדים עם האתגרים החדשים.

"הרב משה צבי נריה הקים את מרכז הישיבות והאולפנות מתוך הפעילות של תנועת הנוער", אומר גלט. "עד היום, היתרון של המוסדות שלנו הוא הרוח הבלתי־פורמלית, והערכים שנושבים במסדרונות המסגרות שלנו. זה רלוונטי מאוד להתמודדות עם תקופת הקורונה. יש כאן מעגל ראשוני של תורה ומצוות, וסביבו מעגלים נוספים של מחויבות ציונית לעם ולמדינה, מחויבות של כל אחד לפעילות חברתית, הקשבה לצורכי הכלל – כל הערכים שצמחו בבני עקיבא".

גם מכוח תפקידיו בעבר, כמנכ"ל הרבנות הראשית וכמנכ"ל משרד הדתות, גלט מכיר היטב את העולם החרדי. "אני מעריך מאוד את המחויבות של הציבור החרדי ללימוד התורה, אבל במקרה הזה, לצערי, לקח להם מדי הרבה זמן להבין ש'ביטולה זהו קיומה'", הוא סבור. "תורה זה לא רק סדר בוקר או השיעור של המלמד בתלמוד תורה. אנחנו חיים חיים שלמים של תורה, ובמקרה של הקורונה, דאגה לשלומם של אזרחי מדינת ישראל היא תורה, לא אילוץ.

"הרב חיים דרוקמן, יושב ראש מרכז הישיבות והאולפנות, אמר פעם: 'אנו לומדים תורה כי זו חובתנו הלאומית, ואנו מתגייסים לצבא כי זו חובתנו היהודית'. גם במקרה של הקורונה אנחנו חיים על פי תפיסה הרמונית של הזהות היהודית של מדינת ישראל. לכן אנחנו מבינים את החובה והאחריות הגדולה להיות שותפים לחזית של ההתמודדות עם המגפה".

שו"ת בלחיצת כפתור

זו תקופה לא פשוטה להתמודדות, גם לתלמידים וגם לצוות החינוכי. כיצד מצליחים לחנך ולשמור על התקדמות רוחנית גם בלימודים מרחוק?

"מילותיו האחרונות של הרב נריה היו: 'קדושה אני מבקש, קודש קודשים אני מבקש'. עצם השאיפה לקודש היא כבר חצי הדרך. אנחנו חיים בעולם שבנוי מאתגרים, מתהליכים. הנחת היסוד הזו מבינה שאנחנו לא עובדים עם ל"ו צדיקים גמורים בכיתה. התלמידים צדיקים כולם, אבל כדי להוציא מהם את כל הכוחות שטמונים בהם, נדרש תהליך שלא מתחיל ונגמר ביום אחד.

"לא צריך לפחד מהתהליך הזה. בימינו זכינו לכלים שבעבר יכולנו רק לחלום עליהם. אם פעם תלמיד חכם היה צריך ספרייה עם רבבות ספרים, היום בלחיצת כפתור הוא רואה את כל הראשונים והאחרונים, כל השו"תים, כל מראי המקומות שהוא צריך. מי שלא רואה את החיוב שבזה, כמה תורה אפשר לקבל בזכות האינטרנט, לא מבין כלום. הדור הזה עולה עשרת מונים על הדורות הקודמים – ברגישות שלו, בדאגה שלו, בערבות ההדדית, בעזרה לתלמיד שלא הולך לו בלימודים. יש היום פחות תחרות ויותר הדדיות, יותר שותפות. זה דבר נפלא.

"אני לא נאיבי, אני מודע היטב לאתגרים, וכמו בכל דור זה מחייב אותנו להצמיח אצל תלמידינו את האחריות. אין פתרונות קסם. העולם כיום הרבה יותר מתירני, אבל אי אפשר להסתגר. וכשהסתגרות היא לא אופציה, יש צורך בעבודה קשה יותר. אנחנו משתדלים להעביר את המסרים האלה לשותפים הכי חשובים שלנו – ההורים. הם מבינים שהם לא ישלחו את הילדים שלהם לישיבה והכול ייעשה עבורם. הם שותפים לחינוך, והם צריכים בעצמם לדעת כיצד להשתמש בטלפון שלהם, למשל.

"והכי חשוב – אנחנו לא מתייאשים. אנחנו חיים בעולם שבו נופלים וקמים, ולקום אחרי נפילה זה הרבה יותר עוצמתי. מי שחושב שאחרי נפילה אין תקומה, אין תיקון, לא מבין מה למדנו מאדם הראשון ולא מבין את רעיון התשובה ביהדות. הרב קוק הנחיל לנו עולם שלם של תשובה, שקיימת בכל אחד מאיתנו. גם המורה וראש הישיבה וגם התלמיד והתלמידה, כולם יכולים להיות בעלי תשובה".

הקצין ההסדרניק הראשון

אלחנן גלט נולד בניו־יורק בשנת 1960. משפחתו עלתה ארצה כשהיה בן שמונה, לאחר מלחמת ששת הימים. "כל ילדותי חיינו בארה"ב על מזוודות", הוא מספר. "אמי סירבה לקנות וילונות לבית, כי אמרה כל הזמן שאנו חיים פה באופן זמני בלבד. הוריי חיו בארה"ב כי רצו לתמוך בסבתא שלי, אמא של אמי. אחרי מלחמת ששת הימים סבתי זימנה את כל המשפחה יחד ואמרה: 'אתם לא רוצים להיות פה יותר, ובצדק. תעלו ארצה, ואם הכול יהיה טוב – אצטרף אליכם'. וכך היה. תוך הקפדה על מצוות כיבוד הורים הוריי עלו ארצה, וסבתי הצטרפה אליהם לאחר שנה".

בעקבות שורשיו האמריקניים, גלט מחובר מאוד ליהדות התפוצות ורואה חשיבות גדולה בטיפוח הקשר עימה. "זה אחד הנושאים החשובים שעלינו להעלות לסדר היום. היום המשוואה השתנתה. אם בעבר נזקקנו לתמיכה של יהודי התפוצות, בעיקר בתרומות, כיום אנו מחויבים לעזור להם – לדאוג להם רוחנית ולאפשר להם לקיים עתיד יהודי בארץ ישראל. אנו צריכים לייצר את האלטרנטיבה שתביא אותם הביתה, לארץ ישראל. בישיבות בני עקיבא אנו משקיעים בכך מאמץ גדול – בעליות מארה"ב, מצרפת, מאתיופיה. אנחנו מטפחים את הקליטה של העולים החדשים במוסדותינו, ופתחנו תוכנית מיוחדת לנוער עולה ללא הורים. אנחנו צריכים כולנו לשנות פאזה בנושא, ולהבין שיש לנו אחריות גדולה לאחינו בתפוצות".

לאחר לימודיו בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, המשיך גלט לישיבת ההסדר במעלה אדומים. השילוב של השירות הצבאי עם לימודי הישיבה סימל בעבורו ערך ציוני ויהודי. הוא אף זכה לעשות היסטוריה, ולהיות הקצין הראשון ממסלול ישיבות ההסדר.

"רציתי מאוד להתגייס לצנחנים, אך באותה תקופה ההסדרניקים כולם התגייסו לשריון", הוא מספר. "למזלי, הקב"ה גלגל את זה כך שבאותה שנה, 1979, דגמו קבוצה ניסיונית שתתגייס לצנחנים, ומשם התקדמתי לקורס קצינים. לחמתי במלחמת שלום הגליל, שירתי בתקופת פינוי ימית והשתחררתי כרב סרן".

במהלך פינוי ימית נקרע גלט בין הממלכתיות והמסירות לתפקיד, ובין הרצון שלא להשתתף בפינוי היישובים. בסופו של דבר קיבל ממפקד בה"ד 1 אישור שלא לקחת חלק בפינוי. הוא הועבר לתפקיד עורפי, אך נכח במקום במהלך התקופה המורכבת: "חוויתי את הפינוי, הייתי שם ובכיתי הרבה".

גלט: הנוער של היום לא מתבייש להסתיר את העולם הפנימי שלו. בעבר אנשים לפעמים עברו תהליך, אבל לא שיתפו אותו עם הסביבה. היום זה גלוי יותר וזה מאפשר לנו שיח גלוי ופתוח יותר עם התלמידים. מדובר ביתרון גדול, לא בחיסרון

כיצד אתה רואה את האתגרים הבאים של הציונות הדתית? אחרי שהפריחו את השממה, הקימו יישובים וישיבות, מה המשימות הבאות?

"הציונות הדתית לא מרימה דגל אחד, אלא פועלת בריבוי חזיתות. החזון כשלעצמו מורכב יותר, מגוון יותר. אנחנו צריכים להמשיך לתרום ולהשתלב בכל תחומי העשייה, תוך שמירה על חיים יהודים מלאים ואותנטיים. הדתי־לאומי הראשון שהתגייס לסיירת מטכ"ל, הדתי־לאומי הראשון שהלך לחיל הים, היו צריכים להתמודד עם נורמות לא פשוטות. הדתי־לאומי הראשון שהלך ללמוד רפואה והתעקש לשמור על עולם של תורה ומצוות היה צריך לפענח את סוגיית ניתוחי גופות, וכן על זו הדרך.

"כשהייתי מזכיר בני עקיבא, בהתייעצות עם אבשלום קור, הוצאנו קול קורא להתגייס לגלי צה"ל. האמנו שזה הדבר הנכון לעשות, ופנינו למפקד התחנה שנתן את ברכתו. אבשלום אמר לי אז: 'הגיע הזמן שבסוכות יהיה עוד מישהו איתי בסוכה בבסיס גלי צה"ל'. ועשינו את זה. כיום הציונות הדתית נמצאת בכל מקום. אך חשוב שנבין שאנחנו לא מגיעים כדי לכבוש עמדות, אלא להשתלב יחד עם האחים שלנו. וככל שיש חילוקי דעות עלינו לשמור על הפרופורציה, הענווה וההבנה שיש לנו דרך, יש חזון, אבל אנחנו לא יכולים לנצח לבד. אנחנו יכולים לנצח רק ביחד עם אחינו.

"כשהייתי מ"פ בצבא אמרתי לחיילים שלי שרצו אחריי במד"סים ובמסעות משפט שעד היום הוא משפט מפתח בעיניי: אלה שרצים מקדימה, צמוד למפקד, כי יש להם כוח, לא מבינים שיש להם תפקיד חשוב יותר – לרוץ מאחור ולדחוף את מי שאין לו מספיק אוויר לנשימה. את המסע הזה אנחנו לא נסיים כשהראשון יגיע לקו הגמר, אלא רק כשהאחרון יגיע לקו הגמר.

"זה מקומה של הציונות הדתית, בתוך המסע, מתחת לאלונקה, נושאים בעול, תוך שמירה על מוסר וערכים. לכן המטרה שלנו היא להכשיר כל אחד מהתלמידים והתלמידות למקצוע שהם יכולים לתרום בו, תוך שמירת תורה ומצוות – בפרקליטות, בצבא, בתקשורת, בכלכלה ובעסקים, כשותפים כתף אל כתף, כולנו ביחד. לא 'אנחנו' מובילים או 'אנחנו' מנהיגים, אלא יחד משפיעים על דמותה של מדינת ישראל".

גם מוזיקה היא תורה

לאחרונה התקיים שיח ציבורי סביב מספר היוצאים בשאלה מהציבור הדתי־לאומי. יש אומרים שהמספרים קטֵנים בשנים האחרונות, ויש אומרים שלהפך, הם גדלים. כיצד מתמודדים עם האתגר הזה?

"לא מדובר בתופעה חדשה, היא הייתה קיימת גם בעבר. אבל קודם כול צריך להבין שהמספרים מוגזמים ומבלבלים. לא מדובר בכמויות כאלה גדולות של יוצאים בשאלה. קרו שני תהליכים שהובילו למצב הזה. מצד אחד, מעגל התלמידים התרחב מאוד. זו זכות גדולה שיותר ויותר תלמידים מוצאים את דרכם לישיבות תיכוניות ולאולפנות, ולכן הסובלנות, הגמישות והמיקוד שלנו בדרכו של כל ילד מחייבים אותנו לתשומת לב רבה יותר.

"הגמרא במסכת ברכות מלמדת אותנו שכשאתה מכניס מעט תלמידים לבית המדרש אתה יכול לוודא שכולם יהיה תוכם כברם, כך שכולם יוצאים רבנים או גדולי הדור. לעומת זאת כשהספסלים מתרחבים, יש לזה מחיר. אנחנו לא נבהלים מזה, זה רק אומר שצריך לעבוד יותר קשה ולהגיע לכל תלמיד בדרכו המיוחדת.

"תהליך שני ומעניין שקורה בדור הזה, הוא שהנוער לא מתבייש להסתיר את העולם הפנימי שלו. בדורות הקודמים הייתה הסתרה רבה יותר ופחות שקיפות. היו יותר קודים חברתיים של לבוש שמי שלא עמד בהם לא השתייך לכלל לכאורה. המשמעות היא שאנשים לפעמים עברו תהליך, אבל לא שיתפו אותו עם הסביבה. היום זה גלוי יותר, אז המספרים מאתגרים יותר. זה מאפשר לנו שיח גלוי ופתוח יותר עם התלמידים, שישתפו אותנו בדברים שהם מתמודדים איתם. מדובר ביתרון גדול, לא בחיסרון.

"בסוציולוגיה יש מונח שנקרא 'מורטוריום', שמגדיר את המעבר מסטטוס של ילד לסטטוס של בוגר. זה כולל חיפוש אישי, ויש תקופות של חיפוש בחוץ אבל אחר כך הנער גם חוזר חזרה, כאדם בוגר. לא פעם מי שעוזבים את התורה והמצוות חוזרים אחר כך, גדולים ומחוזקים. אבל זה דורש מאיתנו המחנכים לעבוד מדויק וקשה יותר ולהשאיר את כולם בתוך הבית, גם את מי שיצא בשאלה".

בשנים האחרונות התרחב המנעד של הישיבות ונוספו מסגרות מגוונות – חקלאיות, מוזיקליות, סביבתיות. מה התרומה של השינוי הזה?

"זה משתלב עם השפה החדשה שאנו מאמצים בדורנו, ש'אין מתכון אחד להצלחה'. נגמרה התקופה שהיידישע מאמע רצתה שהבן שלה יהיה עורך דין או רופא ואפשר גם שניהם, לא חשוב הסדר. אדם צריך ויכול למצוא את הדרך שלו, את הערוץ שלו, את הכישרון המיוחד שלו. לא בוחנים כיום רק איפה אפשר להתפרנס יותר. החיים הם לא רק מרוץ כלכלי ורדיפה אחרי כסף. המימוש העצמי חייב להתבטא לא רק בקריירה, אלא גם בביטוי הכישורים האישיים של כל אחד. לכן יש ריבוי מסלולים במוסדות וגם ישיבות מגוונות.

"אנחנו מבינים שמוזיקה זה גם תורה, מחול זה גם תורה, ומתמטיקה ואנגלית זה גם תורה. אנחנו לא משתמשים במושג 'לימודי חול' ו'לימודי קודש', כיוון שבארץ ישראל הלימודים האלה הם גם קודש. ככה בונים את הארץ, זה חלק מההרמוניה שאנו שואפים אליה. אני לא יודע אם דוד המלך היה חמש יחידות במתמטיקה, אבל הוא היה חמש יחידות בספרות ובמוזיקה, מתוך גדלותו האדירה".

את השיחה מסיים גלט בסיפור קטן שמעיד על גאוותו בתלמידים שהוא מופקד עליהם. מדי שנה לוקחים במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא את המצטיינים מכל המסגרות להרפתקה מיוחדת – טיסה למאיץ החלקיקים הגדול בעולם שבשווייץ, שם מנסים למצוא רמזים לסוד הבריאה הגדול. "זהו קודש הקודשים של המדע", צוחק גלט.

"באחת הטיסות הצטרף אלינו עיתונאי מאתר אינטרנט גדול בארץ. הוא רצה לשבת עם התלמידים ולשוחח איתם, להכיר אותם. בסוף המסע הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אני לא דתי ולא ידעתי למה לצפות, אבל שתדע שהחוויה שהייתה לי עם התלמידים שלכם, הרצינות שלהם, הכיפיות שלהם, זה היה משהו שתפס אותי לא פחות משאר הדברים האחרים'. יש לנו נוער נפלא, אנחנו מאמינים בו ושמחים בו. התפקיד שלנו זה לעזור לתלמידים לצמוח ולהוציא לפועל את כל הכוחות שלהם".

ועידת החינוך הדיגיטלית הלאומית של מרכז ישיבות בני עקיבא בשיתוף מקור ראשון בימים שני-רביעי (כ"ט במרחשוון-ב' בכסלו | 16-18.11.20) ותשודר באתר מקור ראשון

The post "הדור הזה עולה עשרת מונים על קודמיו" appeared first on מקור ראשון.