"הבית שלו" החדש בנטפליקס הוא סרט שמאתגר את הציפיות. הוא מתחיל כעוד דרמה ריאליסטית על אודות קשיי הקליטה במערב של פליטי הזוועות באפריקה. אלא שבתום רבע השעה הראשונה הטון משתנה והעלילה מעבירה הילוך, היישר לתוך מותחן אימה על־טבעי. וזו רק ההתחלה. הבמאי רמי ויקס רקח סרט ביכורים חכם ומתעתע, שמתעמת עם ציפיות הצופים ומתמרן בין ז'אנרים ליצירת אפקט שהולך ומעמיק ככל שהוא מתקדם. אמנם החוויה עלולה להרתיע חלק מהקהל, אבל המתמידים יבואו על שכרם עם אחד הנוק־אאוטים הרגשיים האפקטיביים ביותר שחווינו זה זמן רב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים

בין חג הרווקים לבלאק פריידיי: המדריך לרכישה בטוחה ברשת

הרבניות לבית מלמד: "אנחנו לא פמיניסטיות"

גיבורי הסרט הם בול וריאל, זוג פליטים מדרום סודאן. אנו נחשפים בתחילה לכמה הבזקים מתוך מסעם הקשה לאנגליה, שבה הם עצורים כעת במתקן כליאה. הם נשלחים לגור לתקופת ניסיון בבית שהמדינה נותנת להם. אם ירשימו את הרשויות, יקבלו מעמד של קבע. אלא שדברים מוזרים מתחילים להתרחש. בלילה נשמעים קולות מוזרים, דמויות מפחידות מופיעות ונעלמות, כמו גם רמזים להימצאותה של ניאגאק, הילדה שלא שרדה את המסע.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /11/DF-05454r-750x513.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כבר בתחילת הסרט מתגלה ויקס כבמאי ותסריטאי נבון מאוד. זה קורה בשני רצפי סצנות שתפקידם הוא לבקש מהצופים להניח בצד את ציפיותיהם. בראשון, הגבר מקבל חבילת מזון מנציג הכנסייה השכונתית ואז מצטרף לחבורת גברים לבנים הצופה בפאב במשחק כדורגל. אין סמל מובהק יותר של קבלה אנגלית חמה, מזה של חבורת גברים המצרפת זר לשירת הלל לקבוצתם. בסיקוונס השני, האישה אובדת בשכונה וכשהיא מבקשת עזרה מכמה נערים שחורים מקומיים, דווקא הם משתעשעים על חשבונה ומגדפים אותה. שתי החוויות, החיובית והשלילית, הפוכות לגמרי מן הצפוי, והמשמעות היא ברורה: הסרט הזה לא יעסוק בהתנגשויות חברתיות על רקע צבע ומוצא.

מכאן, הסרט מגיע אל עיקר העלילה המתרחשת בתוך הבית. נדמה כי כוח זדוני כלשהו המתקיים בין הקירות המתפוררים מבקש לגרש את הפולשים. ויקס משתמש בכלי אימה סטנדרטיים – תאורה וסט מאיימים, הקפצות, משחקים של אור וצל – אלא שאליהם מצטרפים אט־אט הזיות של זיכרונות קשים ואובדן. אנו מתחילים להבין שלא כוח חיצוני נמצא כאן, אלא משהו שהגיבורים הביאו איתם; שהבית, על הטפטים המתקלפים שבו, החורים הפעורים בקירותיו ודמויות העבר שחולפות בין צלליו, הוא למעשה ייצוג מבעית של נפש הגיבורים המסוכסכת – מלאה בטראומות וברגשות אשם על כל אלו שלא שרדו, על החברים והמכרים שנותרו מאחור וזיכרונם מסרב להתפוגג.

סרטי האימה הטובים תמיד היו כלים אלגוריים לתמורות חברתיות או מצבים נפשיים. אלא שוויקס אינו באמת מעוניין ליצור כאן סרט אימה. הזוועות שהוא מראה אינן אלגוריות, כי אם ייצוג ישיר של עולמם הרדוף של הפליטים, וזו בחירה עם עוצמות אדירות. כך גם התובנה המרגשת שבסיום המסע: כדי להתמודד עם העולם החדש שאליו הגיעו, על הפליטים יהיה קודם כול להשלים עם עצמם. לדעת שהם אנשים טובים ולמחול על בחירות קשות מנשוא שנכפה עליהם לבצע. במקום לגרש את העבר, עליהם להזמין אותו לדור עמם. רק כך תימצא השלווה והם יוכלו להרגיש שהבית החדש הוא שלהם.

הבית שלו. ארה"ב 2020, במאי: רמי ויקס, 93 ד', נטפליקס

The post להרגיש בבית: לתוך עולמם הרדוף של הפליטים appeared first on מקור ראשון.