כשהתחילה הקורונה, עוד הייתי בתחילת ההיריון. בשבוע השני כבר נכנסתי לגרידה ועברו עוד כמה שבועות עד שהגיע הזמן שלי לטבול. כבר היה סגר וכולם היו בהיסטריה. אלו היו הימים שבהם היינו הולכים גם עם מסכות וגם עם כפפות, זוכרים? כל אחד נסגר בביתו והיינו מעבירים חיטוי על דברים שהבאנו מהסופר. בבוקר הטבילה, רק אז, פתאום נעצרתי ושאלתי: רגע, מותר בכלל לטבול? אז שלחתי שאילתא בקבוצת החברות והתגובות היו מגוונות באופן מפתיע יחסית לעובדה שאנחנו גרות במושב קטן עם מקווה אחד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– נגד השיסוי, בעד התקווה: לקראת שיח יהודי מאחד

– להב-הרצנו לרבנים: "להפסיק עם הדה-לגיטימציה ולדון לשם שמיים"

– הקמת מתחמים והכשרת צוותים: בצה"ל מתכוננים לחיסונים

גילוי נאות: אני מאלו שטובלות קודם כול כי אם אני לא אטבול יצאו לי ילדים עם שדים, בסך הכול חשיבה הגיונית ולגיטימית לשנת 2020. אני טובלת גם כי אני מרגישה שהמעגליות של ההתרחקות וההתקרבות נהדרת לזוגיות שלי. זה נפלא שמגיע יום שבו גם בתקופות קשות נאלצים להפסיק לריב ולמצוא את הדרך לרדת מהעצים ששניכם טיפסתם עליהם. אבל עכשיו? בקורונה? כשאני לא נוגעת, לא נוסעת, לא נושמת – להיכנס ככה למקור מים שאני לא יודעת מי היו בו לפניי ומה רמת הזהירות שלהן? נכנסתי לסרטים.https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/ראשית-505-ויטלזון-מקווה-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עשרה חודשים, ושגרת קורונה אחרי זה, החלטתי שמרתק אותי לחפור בנושא והעליתי באינסטגרם את השאלה איך השפיעה מגפת הקורונה על יחסי הנשים עם הטבילה ועם המקווה. הופתעתי ממגוון הסיפורים שקיבלתי ומעוצמתם.

"ילדתי בקורונה, משמע רק מקווה אחד בתקופה הזאת, אבל בפעם הזאת, היה שמח. בגלל הקורונה מניינים מתקיימים בחוץ (וברור שהמקווה הוא מאחורי בית הכנסת וחייבים לעבור דרך מניין ערבית כדי להיכנס), אז חיכיתי מרחוק שיסיימו. ואז החליטו שיש אזכרה באותו ערב… ובעלי בבית עם תינוקת בת חודש, כן? אז אחרי חצי שעת המתנה, החלטתי לאזור אומץ וללכת. נכנסתי, הכול בסדר. כשיצאתי – הגבאי החליט לשאול אותי אם שומעים אותם במקווה כי הם לא רוצים להפריע לנו. הצילו!!!"

"אצלנו ביישוב המקווה ממוקם יחסית בקצה ולכן על מנת להגיע אליו בערב שבת את צריכה לעבור את כל מנייני הרחובות שיש בדרך. וכשאת הולכת עם שקית (כי צריך להביא הכול מהבית) ושיער רטוב את מרגישה כמו במשחקי הכס ב־Walk of Shame… מפה לשם, רב היישוב שלנו פסק שאצלנו ביישוב (ולא כפסק גורף), כדי להימנע ממצב שעלול להיות מביך, ניתן בתקופה הזו לטבול בשעה שלפני כניסת השבת ולהגיע חזרה הביתה לפני שמתחילה התפילה ברחוב. אז אמנם זה לא סיפור מצחיק או עצוב אלא בעיקר סיפור שמראה בעיניי על הסתכלות רחבה יותר בנוגע להלכה וגמישות מחשבתית, וזה נחמד".

הרבנית מלכה פיוטרקובסקי: "היה קשה מאוד לשכנע נשים לטבול והיה מפחיד לקחת אחריות. אבל בלי הטבילה, הזוג לא יהיה יחד וגם ככה הלחצים בתוך הבית בלתי נסבלים"

"הייתי צריכה לטבול בערב יום העצמאות. זאת בדיוק הייתה תקופת השיא של הקורונה, והתפילה היישובית החגיגית תוכננה להתקיים מול הבית שלי. כמה כיף. בגדול לא מזיז לי שידעו שאני הולכת למקווה, אבל ניסיתי לדמיין את הסיטואציה שאני יוצאת מהבית רטובת שיער עם מגבת ביד ובדיוק כל היישוב יגיד הלל של יום העצמאות ויצפה בי נכנסת לרכב. מממ… פחות מתאים לי. אז התקשרתי לרב ושאלתי אם אפשר לטבול לפני השקיעה. מפה לשם, טבלתי באחה"צ שמשי מתישהו אחרי האיסוף מהמסגרות. ובעלי שיחיה היה צריך לחכות מחוץ לבית (הוראות של הרב) כמה שעות טובות עד אחרי השקיעה".

"הלכתי למקווה בין פורים לפסח, טירוף של תחילת קורונה. אמרתי לבעלי, חייבים להיכנס להיריון. אני מפחדת מהקורונה, אני לא אלך יותר לטבול. צחקנו על זה… ואז רצה הגורל ונכנסנו לבידוד. מפה לשם, נכנסתי להיריון!! אציין רק שאני אחרי לידה שהגיעה אחרי תקופת טיפולים. והרופאה אמרה שאין לנו סיכוי לבד… אז הנה, לבד ובפעם אחת בעקבות בידוד. כנראה מרוב הפחד לטבול בקורונה, כל העניינים הסתדרו".

"לא יודעת אם נחשב, אבל תמיד כשאני מתחילה שבעה נקיים אני לא נושמת עד הרגע שאני בתוך המים. תמיד מפחדת שיודיעו לי שאני צריכה בידוד לפתע".

אחרי 150 סיפורים, עצרתי והתקשרתי למורתי ורבתי, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, לשמוע על הדילמות מהצד שלה. "בהתחלה הייתה מבוכה גדולה. מה עושים? לא היה מספיק מידע, האם נדבקים בכלל מהמים, ולא יצאה שום הנחיה מסודרת מהרבנות. אז תחקרתי את פרופ' עדית מטות וניסחתי מסמך הנחיות והבהרות שנגיף הקורונה ככל הנראה לא מידבק דרך המים. לכן אין חשש להידבקות בטבילה עצמה", היא אומרת, "אולם כדי למזער את סיכויי ההידבקות בנגיף, חלילה, במהלך תהליך ההיטהרות, כדאי לנקוט אמצעי זהירות כמו להתכונן בבית ולהקפיד על הפרדה משאר הטובלות".

וזה הרגיע את הנשים?

"היה קשה מאוד לשכנע נשים וגם היה מפחיד לקחת אחריות. מצד שני, בלי הטבילה הזוג לא יהיה יחד וגם ככה הלחצים בתוך הבית בלתי נסבלים. אז בתקופה מסוימת עוד אפשר היה להיות יצירתיים ונשים סיפרו שהן הולכות לטבול בים או במעיין, אבל בשלב מסוים מזג האוויר לא אִפשר זאת ונהיה מסוכן. כמו כן נתקלתי בקשיים מיוחדים של נשים בקבוצות סיכון, חולות סרטן וחולות סוכרת, נשים שעוברות טיפולים, ובעיקר נשים עם חרדות איומות, שממש־ממש היה להן קשה עד בלתי אפשרי להתמודד. נשים עם OCD שגם ככה שלב ההכנות למקווה הוא טריגר רציני עבורן, עכשיו מצאו את עצמן מחטאות משטחים כמעט 300 פעם. יש נשים שחוות אלימות במשפחה וניכור והיו מתקשרות ומבקשות: 'תגידי לי שאסור לי ללכת'. היו גם בלניות שהיו חרדות לבריאותן של הטובלות ומפחדות לקחת את האחריות. בודקות עשרות פעמים כדי לוודא שהכול מחוטא כמו שצריך".

האם את מכירה שו"תים בנושא מתקופות של מגפות קדומות?

"תשמעי, יש המון שאלות מתקופת השואה. מקומות שאי אפשר ללכת להיטהר בהם בשום דרך אפשרית. עלתה אפילו שאלה האם בכלל ראוי להשיא זוג כשבכלל אין להם סיכוי לשמור על טהרת המשפחה. בעבר מגפה גרמה למוות ודאי, לא הייתה אפשרות לטבול ולהיזהר. כשזה עומד מול פיקוח נפש זו רמה אחרת של שאלה. בתקופה זו של הקורונה התעצמו מאוד שאלות שהעסיקו את שומרות ושומרי הלכות נידה, מזה זמן, כמו המשך ההקפדה על הימנעות ממגע של חיבה בזמן שבני הזוג אסורים וכדומה. אלו שאלות הקיימות 'באוויר' כבר תקופה ארוכה, אבל בשל ההתמודדות המאתגרת עם ניהול בית, גידול וחינוך ילדים, מצבי גוף ונפש מעורערים יותר של מי מבני הזוג או שניהם בתקופה הזו, הזוגות התייעצו האם יש דרכים הלכתיות לגיטימיות המאפשרות להיטען באנרגיות טובות הנובעות מהקשר החברי ביניהם, על מנת להתמודד טוב יותר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/ראשית-505-ויטלזון-מקווה2-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש זוגות שהקורונה קירבה ביניהם ואפשרה להם בהרבה מובנים למצוא שוב זה את זה, אבל יש גם לא מעט זוגות שמפלס המתח בבית שלהם עלה, וכאשר נכנסו גם מתח ופחד סביב הטבילה ולעיתים גם דחייה של ליל הטבילה המצב הפך להיות קשה מנשוא. על הקושי הזה שוחחתי עם הרבנית מיטל דאודי.

"נשים שהיו בבידוד או שחלו בקורונה לא היו יכולות ללכת לטבול במקווה, ונוצר מצב שבו הן היו אסורות על בעליהן במשך תקופה ממושכת שלעיתים נמשכה חודש ולעיתים חודשיים ויותר. הדבר הביא להתמודדויות לא פשוטות אצל זוגות רבים שלא ידעו כיצד לקבל את המציאות באמונה, והשתדלנו לסייע להם לעבור את התקופה בשלום ואף לקבל באהבה את הניסיון עד ליום הטבילה המיוחל", היא מספרת, "מצד שני, היו נשים שעם כל הפחד דווקא התחזקו מעצם קיום המצווה הזו בתקופת הקורונה. בעקבות ההשלכות הידועות לכך שלא יטבלו, הן הלכו למרות החשש וסמכו על בורא עולם שעצם קיום המצווה תגן בעדן, וכך היה. דבר נוסף שנאלצנו להתמודד איתו בתקופה הזו היה הבעיות הרבות בשלום בית שנוצרו בתקופת הקורונה. אנשים שאיבדו את מקום עבודתם או יצאו לחל"ת ומצאו את עצמם מבלים זמן ממושך בבית לא הצליחו למצוא שפה משותפת עם בני הזוג, הבית הפך לסיר לחץ, בעיות הפרנסה עשו גם הן את שלהן וזוגות רבים הפכו מזוגות מוצלחים ומאושרים עם שגרה מבורכת לזוגות שלא יכולים להסתכל זה על זה. נדרשו פה התערבות מקצועית וגישור כדי ליישב אי הבנות וללמוד הנהגות טובות גם בתקופה הקשה הזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /F200927FFF92-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בעלי מדוכא חיסונית, אז המקווה ממש מפחיד אותי. בקיץ עברתי לטבול בים ועכשיו חורף, אז לא ברור מה יהיה. בפעמים האחרונות ראיתי נשים טובלות סביבי בחופים מעורבים. אפשר לזהות אותן כי הן מטביעות את עצמן עם בגדים שחורים רחבים, גם בים סוער תוך כדי שהמציל צועק על כולנו".

"השינוי היחיד לטובה בנושא המקווה בקורונה היה שהבלניות הפסיקו לתשאל באופן פרטני מה עשיתי או לא עשיתי כהכנה למקווה. הן מסתפקות בשאלה 'את מוכנה?' ומכניסות מיד לטבילה".

"שבת אצל חברים ביישוב בצפון ואני צריכה לטבול בערב שבת. מתקשרת לבלנית של היישוב שלוש שעות לפני שבת כדי לתאם איתה מתי להגיע. היא מתחילה לתחקר אותי מאיפה אני ואצל מי אני ואומרת 'אוי ואבוי, מסכנה… מה נעשה, מה נעשה'. בקיצור, היישוב לא נותן לנשים שלא גרות ביישוב לטבול! בסוף, היא נתנה לי הרגשה כאילו היא עושה לי טובה והסכימה שאטבול, וגם זה עם כל מיני הסכמים של 'את לא נוגעת בכלום, לא פותחת שום ברז'".

הרבנית מיטל דאודי: "יש נשים שעם כל הפחד דווקא התחזקו מעצם קיום המצווה הזו בתקופת הקורונה. בעקבות ההשלכות הידועות לכך שלא יטבלו, הן הלכו למרות החשש וסמכו על בורא עולם שעצם קיום המצווה תגן בעדן, וכך היה"

הרבנית שרה סגל־כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר־לזרוביץ' פרסמו בתחילת משבר הקורונה גילוי דעת שעורר הדים רבים ועסק במצב התברואתי של המקוואות ובהיעדר הפיקוח עליהם. גילוי הדעת נחתם במילים הקשות "בצער רב אין לנו אלא להסיק שאם אישה אינה יכולה לטבול במקווה בשל החשש לבריאותה, משמעות הדבר היא הארכת תקופת האיסור עד לסיום המגפה. החיוב ההלכתי בטבילה הוא זה החותם את תקופת הנידה של בני זוג ומאפשר להם לשוב אל קרבת הגוף מחדש. מעל חיוב זה תלוי איסור כרת ועל כן מקפידים בו מאוד. במצב הייחודי הנוכחי, נשאלת השאלה בדבר איסור כרת שבהלכה לעומת סכנת כריתות בחיי הציבור בכללותו. לפיכך אנו קוראות לציבור הנשים שומרות טהרת המשפחה ובני זוגן להחמיר בשמירת דיני נפשות כל עוד בטיחות הטבילה אינה מפוקחת. ניתן להמשיך לקיים את ההלכה במצב של דחיית טבילה על אף הקושי הגלום בכך. זהו מצב חריג ביותר ומאתגר עבור בני הזוג בעת עקה והזדקקות לחום אנושי ובקשת חיבור, אך חשוב לומר: מבחינה הלכתית אסור להיכנס לחשש סכנה אם אין אפשרות בטוחה לטבילה. הסכנה עתה אינה לטובלת הבודדת אלא לציבור כולו. אם מי מבני הזוג חושש לקושי רגשי או החמרה במצבו הנפשי שנובעים מדיני ההרחקות – ניתן לפנות לרב או למורת הלכה לצורך התייעצות אישית. בכל מקרה יש להדגיש שבסיטואציה מורכבת כזו קיימת חשיבות רבה בטיפוח הקשר הבין־אישי וקבלת חיזוקים הדדיים מתוך קרבת לב ונפש. קריאתנו זו בעינה עומדת עד אשר משרד הבריאות יפקח בצורה מוסדרת וגלויה על איכות החיטוי במקוואות בעת הזאת".

שוחחתי עם אדלר־לזרוביץ' כדי לראות האם משהו מהקריאה הזו הביא לשינוי.

"בעקבות גילוי הדעת חלה התעוררות בשטח שגרמה לטובלות, לבלניות, לרבנים ולרבניות לברר ולשפר את המצב במקוואות באזור מגוריהם", היא אומרת, "זה לא סביר שלנו כטובלות, כאזרחיות, אין מידע לגבי איזה מקווה תקין מבחינה תברואתית ואיזה לא. כיום אין לנו ברירה אלא לסמוך על המוטיבציה של הבלנית ועל המועצה הדתית, בתקווה שיבינו את חשיבות העניין. בזכות גילוי הדעת והשיח שהתעורר, המצב השתפר בהרבה מקומות, כי היה לחץ מהשטח. אבל עדיין אין מספיק פיקוח, ובעיקר אין אכיפה".

איפה לדעתך נמצאת הסכנה הגדולה ביותר להידבקות בטבילה?

"יש שתי בעיות מרכזיות. האחת היא שהות במבנה סגור עם נשאית או חולה. בתחילת המגפה היו הנחיות שדרשו תיאום תור למקווה כדי לצמצם את הסיכון הזה, אבל מסיבה לא ברורה ההנחיה הזו בוטלה. דבר שני זה תחום התברואה – החלפת מי המקווה וחיטויים. המידע שנגיף הקורונה לא שורד במים מטופלים כהלכה היה ידוע מההתחלה, אך כאמור לא בכל המקוואות מבצעים את ההנחיות כנדרש. ולכן במקווה שבו כמות חומר החיטוי ומדדים נוספים אינם נמדדים ומנוטרים כיאות – בהחלט תיתכן בעיה.

"בסופו של דבר הטענה שלנו הייתה שטבילה עלולה להיות מסוכנת, אבל בעיקר שאפשר וצריך לתקן את המצב. ההישג הגדול ביותר מבחינתנו עד כה הוא שבזכות המודעות נשים החלו לשאול שאלות לגבי המתרחש במקווה שלהן. למעשה הזכרנו לנשים שיש להן בעלות ואחריות על הטבילה, על המקום. הייתי בטוחה שזה יהיה פתח לשינוי עמוק יותר גם מבחינה מערכתית, והופתעתי שזה לא קרה. אבל אנחנו מקוות שזה יקרה בהמשך, כנראה בקצב שבו שינויים כאלה מתרחשים. בכל זאת, השינוי שהתרחש הוא משמעותי. ההליכה למקווה כבר לא מתרחשת בעיניים עצומות; המקווה הוא שלנו, של הטובלות, ולא של המשרד לשירותי דת או של המועצות הדתיות. מכיוון שכך אנחנו נדאג לכך שהוא יענה על הצרכים שלנו, בראש ובראשונה מבחינה בריאותית ובטיחותית".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/ראשית-505-ויטלזון-מקווה3-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אחרי כל הדברים האלה אי אפשר שלא לפנות אל הבלניות, אלו שנמצאות בין הפטיש לסדן, בין המערכת לטובלות. הן עושות עבודה מסורה וחוטפות אש שלא תמיד מגיעה להן. לימור קליינמן היא בלנית מתנדבת במקווה צור־הדסה, שכבר כמעט לא זוכרת מה היה לפני עידן הקורונה.

"מה שהכי קשה לבלניות זה שנוספה הרבה עבודה טכנית, כמו להחליף את המים כל יום ולחטא בין הטובלות ולנקות הרבה יותר, וכל הבלניות פשוט עובדות הרבה יותר קשה מתמיד בלי שנוספו להן עוד משאבים", היא מספרת. "מצד הטובלות, הכי קשה זה שצריך לזכור הרבה יותר דברים מבדרך כלל כמו להביא מגבת, כי אם שכחת אין ברירה ואת חייבת לחזור להביא מהבית, מה שלפני הקורונה פשוט היינו נותנים באופן חופשי כציוד משלים מהמקווה. גם חייבים לקבוע תור כדי שלא תהיה התקהלות, ואם הקדמת או איחרת או שכחת לקבוע תור יכול להיות מאוד לא נעים לחכות בחוץ או להישלח הביתה".

יש גם דברים טובים שכדאי לשמור עליהם לימים רגילים?

"העובדה שחייבים לקבוע תור יצרה מצב שאין תורים בכלל, וזה מאפשר לנו, הבלניות, לתת יחס יותר אישי ורגוע בלי לחץ לקצר את התורים. המודעות לניקיון וחיטוי עלתה, גם מצד הרשויות האחראיות על המקוואות וגם מצד הטובלות עצמן שחייבות להתנקות יותר לפני הטבילה ואחריה. בזמני הסגר המקווה היה פשוט תענוג, כי חוץ משם בכלל לא ראינו אף אחת. להיפגש פתאום באמת (לא בזום!) עם עוד אישה ולהחליף כמה מילים ו'מה שלומך?' היה ממש רגע מיוחד ולא מובן מאליו שפתאום לומדים להעריך".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/12/צילום-אביגיל-פיפרנו-באר-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"היי, אני בסיכון גבוה (ניתוח לב, זיהום, אירוע מוחי ועוד בעיות). בתחילת הקורונה לא הלכתי לטבול ופשוט המשכנו להיות אסורים, עד שחברה שגרה ביישוב שכוח־אל קישרה אותי לבלנית ובאתי לטבול רק ביום שניקו בו את המקווה, כשקצת נרגע, באתי לטבול כש־72 שעות לפניי לא טבלו. עכשיו, כשעניין המשטחים נרגע, אז אני סוף־סוף מגיעה ביום שבו אני באמת אמורה לטבול והבלנית רק דואגת שאהיה ראשונה".

"בגלל ששמו יותר כלור או חומר אחר כלשהו במקווה, יום אחרי הטבילה נהיה לי התקף אורטיקריה פסיכי… גירודים למות… ה' כנראה העריך את מסירות הנפש, זה היה מקווה אחרון לתשעה חודשים".

"לא יודעת אם זה רלוונטי, אבל מאז הקורונה, מחשש לעצמי וגם כי יש במשפחה מדוכאי חיסון, הפסקתי ללכת למקווה והתחלתי ללכת לטבול בים. פעם אחת אנחנו פתאום רואים זוג חברים הכי טובים שלנו באותו המצב – רצינו למות. לאחרונה המצווה הזאת נעשתה לי קשה מנשוא, וממש ינחם לראות עוד סיפורים או פתרונות יצירתיים של נשים אחרות".

כולנו גדלנו על ברכי המצוות שנשים יהודיות מסרו נפשן עליהן, ונידה היא המצווה בה"א הידיעה מביניהן. אני בטוחה שאין אישה טובלת שהתקופה הנוכחית לא גרמה לה לחשוב מחדש על המצווה הזו, ואין זוג שלא הקדיש מחשבה על המחיר שבעצם ההליכה בתקופה הזו למקווה, ומתוך כך על החשיבות של הקשר הזוגי. אני מתפללת שכולנו, נשים וגברים, נדע שלום בית ונעריך את כל הנשים, הבלניות והטובלות, שעושות הכול בשביל שלום בית ובשביל שלום הגוף של הטובלת, ונדע לקחת שעה זו להקמת מערך שיעזור לנו לשמור על עצמנו כדי שנוכל לשמור על המצווה.

The post מים חיים: מסע נשי בעקבות הטבילה בימי קורונה appeared first on מקור ראשון.