עליזה בלוך, ראש עיריית בית־שמש

המאמר המלא של יאיר שלג – "ליבו במזרח"

אחת המשימות הראשונות שלקחתי על עצמי עם תחילת כהונתי כראש עיריית בית־שמש היא למנוע מכל מי שמבקש "להשתמש" בעיר בית־שמש לעשות זאת. בבית־שמש יש חילונים, דתיים־לאומיים וחרדים. יש עולים חדשים (שבחרו את בית־שמש מחו"ל בתוך ימי הקורונה) ויש ותיקים. יש בעלי מקצועות חופשיים ויש מי שלא זכו להזדמנות להרחיב השכלתם. יש בעלי עסקים קטנים ויש בעלי חברות הייטק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מפכ"ל על תנאי: כיפופי ידיים מעכבים את המינוי

– דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים

– למרות התנגדות ארה"ב: אירופה וסין חתמו על חוזה השקעות

בית־שמש אומרת שאין צורך לבחור בין קדמה ומסורת, אפשר גם וגם. בית־שמש היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל.

היו מי שניסו להנכיח ולהעמיק את השסעים בחברה הישראלית כאן בעיר בית־שמש. ניסו לנצל את העיר ותושביה לצרכים פוליטיים, לצורכי יחסי ציבור, להעמקת שיח הקונפליקט והשנאה. חבריי ואני בעריית בית שמש ובמועצת העיר עומדים מנגד.

גם במוסף זה היה מי שביקש לעשות זאת, ולא היא.

ממש בימים אלו נבנה בבית־שמש היכל תרבות, נבנה מועדון בייסבול, נבנים מועדוני נוער, מרכז הצעירים פעיל, אזורי תעשייה לפני יציאה לשיווק, יזמים נמצאים בהליך השקעה בעיר. נפתח בית ספר אנתרופוסופי ממ"ד ייחודי. על גגות של מוסדות חינוך רבים מותקנים גגות סולאריים. תוכניות של התחדשות עירונית נמצאות בהליך קידום. בסמסטר הקרוב תיפתח בעיר שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה. במסגרת תוכניות של place making אנחנו מקדמים גינות קהילתיות בשיתוף עם תושבים ברחבי העיר. בימים אלו אנחנו משיקים את "בית הספר להורות" בית שמש. ובו־זמנית נבנים גם בתי כנסת, ישיבות ומקוואות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1923_23_42-41-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתקופת שגרת הקורונה המשתנה, בית־שמש הייתה הראשונה בארץ לקיים דרייב־אין הופעות לציבור. פיתחנו מודל ללמידה במרחב העירוני, שבאמצעותו למדו 6,500 תלמידים במרחב הציבורי. קיימנו פסטיבל אגן הים התיכון ואירועי תרבות נוספים תחת מגבלות קורונה. וכמובן מיותר יהיה להזכיר את החמ"ל העירוני, שאיחד את כל ארגוני הסיוע ונציגי העירייה לסיוע לתושבים גם בימים אלו.

זו העיר בית־שמש, וזה מקצת העשייה בה. הניסוי של בית־שמש חייב להצליח. זה אינטרס לאומי, זו דמותה של החברה. דווקא רגע לפני בחירות רביעיות, יש פליאה על היציבות בבית־שמש. זה לא כי נגמרו הקונפליקטים, זה כי בחרנו לא לתת לקצוות לקבוע סדר יום. אנחנו בחרנו בחיים.

ולמי שתהה – לא נמחקו שמות נשים או גברים משלטי רחובות בעיר. זהו עוד ניסיון להשחיר פניה של העיר לצרכים זרים.

דיבת הארץ רעה // דודי וינקלר, ר"מ בישיבת ההסדר לב התורה, בית שמש

כמי ששימש כראש כולל של "תורה מציון" במלבורן, אוסטרליה, וכמי שיוצא לו מדי שנה לפגוש את יהדות התפוצות, כולל הישראלים שחיים בצפון אמריקה, אני חייב לומר שהכתבה של יאיר שלג על ספרו וסיפורו של משה סויסה עוררה בי תחושת אי־נוחות וכעס.

לא פעם יצא לי להיפגש עם אלו שנטשו את המערכה על דמותה ואופייה של הארץ ובחרו לדבר עליה מבחוץ, לתת עצות מרחוק ולשפוט את אלו החיים בה ממקום מושבם בארץ נוכרייה, במקום לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של מדינת ישראל כאן מבפנים. פעמים רבות יצא לי לשמוע את דיבת הארץ רעה מאלו שיצאו מהארץ. בכל פעם ששמעתי דיבה רעה זו הדהדו באוזניי דברי הרמב"ן אודות תכונתה האנושית של הארץ אשר מקיאה את יושביה. דומה כי לארץ ישראל תכונה מיוחדת להקיא את אלו שאינם רואים את המתרחש בארץ בעין טובה.

משה עזב את הארץ והקריב את הכול, לדבריו למען ילדיו שעושים חיל בלימודים אקדמיים באמריקה. צר לי על ילדיך ועליך שבמקום לחיות בארץ חיים, נדמה לך ולהם שבית הקברות הגלותי הינו "ארץ החיים".

נתקלתי השבת, ב"סיפורי חסידים" של הרב ש"י זוין, בסיפור על הפסוק מהפטרת תשעה באב, "בושנו מאוד כי עזבנו ארץ":

חסיד אחד מפולין שעלה לארץ ישראל וקבע דירתו בירושלים, לא יכול היה להסתגל לתנאי החיים בירושלים והחליט לחזור לפולין. לפני נסיעתו בחזרה הלך לקבל ברכת פרידה מהצדיק ר' שמחה בונם מווארקי, בנו של הצדיק ר' מנחם מנדיל מווארקי, שדר אז בירושלים, וסיפר לפניו את סיבת עזיבתו את הארץ. נאנח הצדיק מעומק ליבו ואמר: 'אני מרחם עליך מאד . כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שאילו מצאת חן בעיניה, היתה היא, ירושלים, מוצאת חן בעיניך'… נכנסו הדברים ללבו של אותו חסיד, חזר בו מהחלטתו לעזוב את הארץ, ונשאר בירושלים.

חזור בך משה. אהוב את הארץ, שוב לך לארצך וגלה את אהבתה העצומה אליך שהיא ללא תנאי ואינה תלויה בדבר.

עיר משותפת, גורל משותף // יעלה שרייבר, בעלת תואר שני בחינוך ותושבת בית־שמש קרוב לעשרים שנה

מאוד התאכזבתי ואפילו הזדעזעתי מדבריו של סויסה בנוגע לעיר מגוריי, בית־שמש. אינני מתייחסת לספר שלו, שלא קראתי, אלא לדבריו כפי שהובאו בריאיון. צרם לי מאוד למצוא בדבריו תחושה של תיעוב כלפי חרדים בכלל וכלפי החרדים בבית־שמש בפרט, ודווקא בגיליון של עשרה בטבת, שבו מתאמצים בדרך כלל למצוא את המאחד.

ניכר שסויסה נפגע אישית ממה שהוא רואה כפגיעה בו, ולצערי תגובתו קטנונית ולא מכובדת. סויסה כבר אינו גר בבית שמש יותר משני עשורים ומבקר בארץ לעיתים רחוקות, ועדיין מרגיש בנוח לבקר בארסיות את התנהלות ראש העיר הנוכחית ואת תושביה החרדים.

אני , יחד עם אחיי ואחיותיי החרדים, מזמינה אותו לבקר בבית־שמש ללא דעות קדומות, ולראות את אלפי המשפחות הדתיות והחרדיות המתפרנסות בכבוד: רופאים, עורכי דין, בעלי מקצוע מעולים עצמאים ושכירים, שהימצאותם לא רק "מאפשרת לעיר להתפתח" (בניגוד לדבריו) אלא גם מובילה תנופת בנייה ופיתוח שאין רבים כמותה בארץ. אה כן, ובארנונה ובארגוני החסד שלהם הם "מחזיקים" כביכול את האוכלוסייה החלשה יותר בעיר הוותיקה. כי ככה זה עובד: עיר משותפת, גורל משותף ותמיכה הדדית. כאן בבית־שמש, לא בפילדלפיה.

The post בית־שמש היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל appeared first on מקור ראשון.