באוגוסט 2001 הפעיל מחבל מתאבד חגורת נפץ במסעדת סבארו במרכז ירושלים. חמישה־עשר בני אדם נהרגו, ויותר מ־130 נפצעו. אף שנחרבה לחלוטין, הפיצרייה נפתחה מחדש בתוך חודשיים בלבד, מתוך גישה של "לא לתת לטרור לנצח". כעבור שנתיים, ועדיין בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, תקף מחבל מתאבד במסעדת מקסים בחיפה. עשרות נהרגו ונפצעו, המסעדה נחרבה לגמרי, וגם היא נפתחה מחדש אחרי חודשיים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ

– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש

– דעה: במקום להספיד את אדלסון, חדשות 13 השתמשו בציניות במותו

מעבר לים, בדצמבר 2019, אדם חמוש במצ'טה תקף בביתו של הרב החסידי חיים רוטנברג בעיירה מונסי, ניו־יורק, באירוע הדלקת נרות חנוכה עם עשרות אורחים. כמעט מיד לאחר פינוי הפצועים לבתי החולים (בהם אחד שנפטר מאוחר יותר), הורה הרב לחסידיו להתאסף בבית הכנסת הסמוך. אחד הנוכחים צילם וצייץ סרטון של שירתם השמחה "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (פסוק ממגילת איכה, אגב), שהדהדה בבית הכנסת רגעים ספורים בלבד לאחר מרחץ הדמים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/01/08926297-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בפיגוע אחר, שאירע באוקטובר 2018, אף הוא בארה"ב, חדר תוקף חמוש לבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, פנסילבניה. הוא הרג אחד־עשר בני אדם ופצע עוד שישה, במתקפה הקטלנית ביותר אי־פעם על בית כנסת אמריקני. אבל בניגוד לאותם מקרים אחרים של רדיפת יהודים שהזכרנו – בית הכנסת "עץ חיים" לא נפתח מחדש עד עצם היום הזה. מנהליו הודיעו על שיפוץ שיימשך שנים, ושרק בסיומו ישובו מתפללים למקום.

טבעי כמובן שקהילות ינהלו את אבלן בדרכים מורכבות וייחודיות; ובכל זאת ראוי לציין שבבית הכנסת האמריקני הליברלי, האלימות חילצה תגובה שונה מאלה שבישראל ובמונסי: התפילות לא ישובו עד שהכניסה בשעריו לא תעורר זיכרונות כואבים ממה שהתרחש בו.

הפער בין תגובת הקהילה היהודית בפיטסבורג לתגובת הקהילות בישראל או במונסי, מעלה את התהייה: אילו חלקים בעולם היהודי מסוגלים להתמודד טוב יותר עם שברון לב, או לשלב את הצער העמוק ביותר בתוך מרקם חייהם שלהם? מסתבר ששאלה זו חשובה ביותר לעתיד הזהות היהודית בארה"ב, ובכלל.

פואטיקה של הטראומה

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה. וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ.

למי שאינם מכירים את התפילה הזו, נימת הייאוש שבליבה עשויה להישמע כאילו נלקחה מאחד מימי האבל היהודיים – תשעה באב או תענית אסתר – שבהם מתמודדים היהודים עם הפגיעוּת הגלומה בחיי הגלות. אבל הקטע לקוח מתוך התחנון, הנאמר בתפילות שחרית בימי שני וחמישי. הדקלום הנשנה של הטראומה הטבועה בליבם של החיים היהודיים נראה אכזרי, אבל יש לו אפקט פואטי וחינוכי באזכור האכזריות של ניסיוננו ההיסטורי. התחנון ממשיך: "זָרִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה… יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ… אָנָּא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ". ויש עוד: "חוּסָה ה' עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וְאַל תִּתְּנֵנוּ בִּידֵי אַכְזָרִים. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: 'אַיֵּה נָא אֱ־לוֹהֵיהֶם?'", וכן הלאה.

תפילת התחנון יוצרת ציפייה שקהילות יהודיות יחוו ייסורים כמעט תמיד, ותובעת נכונות להישיר מבט אל מציאות זו. היא מטפחת תפיסת עולם המושרשת בלב המסורת היהודית, שבה עם ישראל נושא את המצוקה דרך קבע, ואף על פי כן ממשיך ללכת. תפילת התחנון אינה ייחודית בהתמקדותה בטראומה ובמשבר כמציאות שאין לחמוק ממנה בהיסטוריה היהודית. מקורות קלאסיים רבים גורסים שנפש יהודית "בריאה" מעמידה את החרדה לגורל עם ישראל בחזית, ומכירים בכך שהיהודים תמיד יסבלו. "שלוש מתנות טובות", אמר רבי שמעון בן יוחאי, "נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא". החשוב ביותר לעם ישראל מגיע דרך נתיב הייסורים.

המשך הסבל היהודי אפילו מפורש אצל חלק מחז"ל כמקביל להיסטוריה עצמה. התלמוד גורס שנדע כי ימות משיח הגיעו רק כאשר לא נצטרך לשאת עוד את זוועות ההיסטוריה. כדברי האמורא שמואל, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". פגמי העולם יישארו בעינם גם בימות משיח, אך היהודים לא יסבלו עוד השפלה וביזוי מצד שאר אומות העולם. עד אז, יכולתנו לשרוד תהיה תלויה ביכולתנו לחיות בתוך שברון הלב, לשאתו כאתגר שיש לעמוד בו בנחישות וביושר.

ההיסטוריה היהודית אינה מסתכמת בטראומות בלבד, כפי שכתב שלום בארון במאמר ידוע משנת 1963, שבו קרא להיסטוריונים להימנע מן "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". אבל כפי שציינו מבקריו של בארון, ראוי גם לשאול שמא "ההתמקדות ואולי אף הכפייתיות שבשלילת הבכיינות עלולה לחבל ביכולתנו להבין את ההיסטוריה היהודית". גימוד הטראומה שבלב העבר היהודי איננו מסלף פחות מניפוחה. תולדות עם ישראל אכן רצופות גלות וגירוש, רדיפה והטרדה, יהודים הודרו מן המקצועות המובילים בחברה והואשמו בפריווילגיוּת בלתי ראויה – והכול משום שהיו יהודים.

המרכזיות של הטראומה בהיסטוריה שלנו מולידה "מסקנה" ליטורגית – הלוא היא הכמיהה לנקמה, המשתקפת בבהירות מיוחדת בתפילת "אב הרחמים", או בתפילת "אבינו מלכנו" המבקשת "נְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". וישנן שפע דוגמאות נוספות. אף על פי שהחיים היהודיים סובבים בלי ספק סביב מאמץ אינטלקטואלי, שמחה ותקווה, הקושי איננו שבר במבנה ההיסטוריה היהודית; הוא תכונה מובנית בה.

נמנעים מדשדוש בכאב

אם עולם היהדות המסורתי מטפח חוסן באמצעות תפילות, ימי צום ותענית, הרי החיים במדינת ישראל מטפחים את החוסן בדרכים אחרות. לישראלים מעולם לא היה הלוקסוס לספר לעצמם שסיפורם יהיה נקי משברון לב. הם לומדים את השיעור הזה בשלב מוקדם בחיים, וזוכים לתזכורות שיטתיות ומתמידות.

אבל מעבר לים, יצרו מרבית היהודים לעצמם דימוי שונה למדי של עצמם ושל גורלם. למעשה, מחוץ לקהילות האורתודוקסיות והציוניות הנלהבות, אחד מיסודות החיים היהודיים בארה"ב הוא הרצון להימנע מדשדוש בצער היהודי, שמגיע כהנחת יסוד בתפילות "תחנון" ו"אב הרחמים". כדברי המספר של סול בלו בספרו מתנת הומבולדט על גיבורו האירופי שהגיע לחיות באמריקה, "הוא אמר שההיסטוריה היא סיוט שבתוכו הוא מנסה לישון שנת לילה טובה". לכן, לא מפתיע שהעורך בחברה היהודית להוצאת ספרים, שהיה מודאג מ"ההשפעה הפסיכולוגית" של חדשות רעות רבות על מצב הרוח של הקהילה היהודית, החליט בתגובה "לשים קץ להפחדת האוכלוסייה היהודית" ודחה כתבי יד שעסקו ברדיפות יהודים באירופה.

את הגישה הזו שאבו יהודי ארה"ב מהוגה אמריקני. ההיסטוריון הדגול ק' ואן וודוורד כתב ש"החרדה לביטחון האישי ריסנה את צמיחת האופטימיות בקרב עמים אחרים; אבל באמריקה, היעדרן היחסי של חרדות כאלה בעבר סייעה, בצד גורמים אחרים, להפוך את האופטימיות לפילוסופיה לאומית".

זוהי רגישות הפוכה בדיוק לזו שיוצרת המחויבות היהודית המסורתית (ומעניין לציין ששלום בארון הוקיע את הקריאה הבכיינית של תולדות עם ישראל כאשר חי בניו־יורק ולימד באוניברסיטת קולומביה, ושההתנגדות הקולנית ביותר לעמדתו נשמעה מפי יהודה באואר מן האוניברסיטה העברית). אבל עבור אמריקנים רבים מאוד – שחורים בארה"ב הם כמובן יוצא דופן כואב – העיסוק בהכרחיות של הסבל נדחקה יותר ויותר לשולי החוויה והתודעה. ובקרב יהודי ארה"ב, אימוץ אמריקה פירושו היה לחשוב כמו סוג מסוים של אמריקני.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/סופית-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לכן, שוב ושוב התקינו רבני ארה"ב את הפולחן העתיק כדי להתאימו לתפיסת העולם היהודית־אמריקאית החדשה. תפילות "תחנון" ו"אב הרחמים" מופיעות בכל סידור אורתודוקסי אמריקני, אבל מנגד, אף סידור רפורמי מודרני אינו כולל לא את זו ולא את זו. סידור "שים שלום" מ־1989 של התנועה הקונסרבטיבית, שמלאו לו 30 שנה, כלל את שתי התפילות; אבל סידור "לב שלם" של התנועה משנת 2016 (המיועד לשבת ומועד ועל כן בהגדרה אינו מכיל את "תחנון"), דחק את "אב הרחמים" לסוף הספר כתפילת "בחירה", והסתפק בהערת שוליים ולפיה "הקריאה לנקמה מייצגת את זעקתם הנוראה של מי שלא היה להם הכוח להגן על עצמם ועל יקיריהם". שימו לב לשימוש בלשון עבר, כאילו הצורך היהודי בהגנה עבר מן העולם, כאילו אין בימינו יהודים שעדיין חשופים לאיומים, ושאין להם "הכוח להגן על עצמם ועל יקיריהם".

תפילות כמו "אב הרחמים" נועדו להזכיר לבני המזל שחייהם הנוחים אינם הנורמה היהודית, ולהבטיח לסובלים שהקשיים שהם חווים נחוו באותו אופן בדורות קודמים. אבל כמו שלל ביטויים אחרים שמרכיבים את הרגישות הדתית היהודית, הן לא התאימו לתפיסה שביקשה לצייר את החיים היהודיים בעולם החדש כחיים בטוחים ונוחים, כהתחלה חדשה לגמרי.

קינה לימי קורונה

עד היום נמשכת התאמת הליטורגיה היהודית לתפיסת העולם האופטימית האמריקנית. אחד המנהגים הקבועים בתשעה באב, פרט לצום ולקריאה במגילת איכה, הוא שירת קינות שנכתבו במיוחד ליום זה, אשר כמעט כולן מבכות מרה את חורבן ירושלים ואת הטבח ביהודיה. הידועה ביותר מבין אלה היא קינת "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ".

לפני תשעה באב האחרון פרסמו רב ומחנך מהתנועה הקונסרבטיבית בפרויקט הסידור הפתוח (opensiddur.org) גרסה חדשה לקינה. במקום הפרטיקולריזם והדימויים הקשים של הקינה המסורתית, הם התמקדו במגפת הקורונה. הנה בית לדוגמה:

עֲלֵי טְרָחוֹת הוֹרֶיהָ, מְטַפְּלִים יוֹמָם בִּילָדֶיהָ

וְעַל יֻהֲרַת צַרְכָנֶיהָ, מְמַהֲרִים אֶת פְּתִיחוֹתֶיהָ

טבעי הוא שיהודים ירצו להרהר בתפילתם בסבל הנוראי של מיליונים ברחבי העולם בעקבות הקורונה. ואכן, תוספות לליטורגיקה היא מסורת ותיקה ולגיטימית בהחלט. מה שמעניין כאן הוא שיהודים ליברלים אמריקנים בוחרים למקם את עיסוקם הפולחני במגפת הקורונה דווקא ביום האחד בשנה שאותו היהודים מקדישים לסבל שלנו, לטראומה שלנו כעם. הקינה ה"מחודשת" הופכת אפוא את תשעה באב מיום מובהק של זיכרון חורבן ירושלים וחיסול העצמאות היהודית, לזעקה הנוגעת לווירוס שפגע בכלל האנושות.

ועל כן יש לשאול: האם החוסן היהודי־אמריקני באמת יטופח אם הם יספרו לעצמם סיפור שיתנער מתפיסות העולם של "תחנון" ושל קינת "אלי ציון" המקורית? האם "הזעקה הנוראה של מי שאין להם כוח להגן על עצמם", כפי שמנסח זאת סידור לב שלם, באמת אינה אלא משקע היסטורי? ילדי שדרות יכולים לספר לא מעט על האימה הזו. לנרצחי בית הכנסת בפיטסבורג לא הייתה כל דרך להגן על עצמם. קורבנות הזוועה בביתו של הרב רוטנברג היו חסרי ישע.

מעצבי המסורת היהודית הציבו את הנרטיב של "תחנון" במוקד הליטורגיה, הקאנון ואורח החיים שלנו, בראש ובראשונה משום שהנרטיב הזה מדויק. אבל אין ספק שהם גם היו בטוחים שאיומים ואתגרים לא נעלמו מחיי היהודים; הם קיוו שתפילה זו ודומות לה תעזורנה להתכונן לטראומות שעוד יבואו. הכחשת הפגיעוּת היהודית שוחקת את הרגלי הלב הבונים את החוסן היהודי. מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים, ולו באופן שטחי, יודע שיהודים המתכחשים למה שאמור להיות בלתי־ניתן־להכחשה לוקחים על עצמם סיכון בלתי נתפס.

מה שאי אפשר לאבחן, אי אפשר לרפא. אבל ככל שמבינים בהדרגה את המחלה, הכּנות מחייבת אותנו להצביע בבירור על גורמיה. והנה מה שמתגלה, ומה שחובה להכיר בו: בלעדי המחויבויות המפרכות של הריבונות הלאומית, או בלעדי התודעה הדתית והמבנים ההלכתיים של היהדות המסורתית, כמעט בלתי אפשרי לשמר את הנרטיב שקיימו היהודים מאז ימי קדם לגבי ניסיונם הייחודי.

הגאונות של המסורת היהודית טמונה, בין השאר, בהכרה ביכולתם של היהודים לקיים את עמם גם בלי ריבונות פוליטית: בעזרת אישוש תכליתי של חיי הברית שלהם, המתבצע בין היתר באמצעות ספרי הקודש, התפילה ולוח השנה היהודי. קהילות יהודיות שעברו אמריקניזציה חדלו להתעמק בספרים, ויתרו על חלק גדול מלוח השנה היהודי, ושִכְתבו את הליטורגיה; בהדרגה הן מגלות שהליטורגיה המשוכתבת משכתבת כעת אותם.

היום מתברר שהחזון הפרוגרסיבי של יהודי אמריקה אינו מאפשר להתמסר לקושי כחלק ממה שעיצב אותנו ואת תפיסת עולמנו, להכיר בלי בושה גם בשברון הלב שלנו וגם בחשרת העננים המאיימת עלינו היום, וכך להתחשל לקראת המאבקים הכואבים שעוד נָכונו לנו.

שברון לב ללא קורבנוּת

מי שצפה בתשומת לב במהומות בבניין הקפיטול בוושינגטון בשבוע שעבר, ראה לא רק דגל של הקונפדרציה הדרומית מתקופת מלחמת האחים (וכיום סמל פרו־גזענות, אם לא פרו־עבדות ממש) – ולמרבה הצער גם דגל ישראל מתנופף בין הפורעים – אלא גם חולצות שנכתב עליהן "מחנה אושוויץ: העבודה משחררת", או 6MWNE, קוד ל"שישה מיליונים לא הספיקו". נוכח האנטישמיות המתעוררת בבזק באמריקה, עיתויו של חוסר המוכנות לא יכול להיות גרוע יותר.

היום, בעקבות הטראומה העצומה של המאה העשרים, יש שני ניסיונות בולטים לשמר את עם ישראל. מדינת ישראל היא הימור על עתיד יהודי הנטוע בשיבה לריבונות יהודית, ואילו יהדות אמריקה היא הימור על ייחודהּ של גולה שנחשבת זה מכבר לידידותית ביותר שהיהודים ידעו אי פעם.

אבל שני הניסיונות האלה פגיעים. על אף הישגיה הרבים, ישראל מתמודדת עם אתגרים קיומיים, פנימיים וחיצוניים כאחד. אפשר לקוות ולהתפלל שישראל תשרוד ותתנהל בתבונה הדרושה להבטחת הישרדותה. אבל אין לדעת. אותו הדבר נכון גם לחיי היהודים באמריקה. יש נחמה לא מעטה בציון קהילות התשוקה הגדולות והלמידה העמוקה שמתקיימות ברחבי ארה"ב. אבל זה הרגע שבו אין להתעלם מן הסדקים הניבּעים בחוסן הקהילתי: מסירובם של יהודי ארה"ב לעמוד על שלהם, להתגאות בייחודם, אך גם למצוא איך לשים את דמעותיהם במוקד הסיפור שהם מספרים לעצמם על עצמם.

החיים מתוך מוּדעות לשברון הלב אין פירושם כניעה לקורבנוּת. נהפוך הוא: קבלת שברון הלב הממלא את תולדותינו מאפשרת לנו להתמודד עם העתיד באומץ. כי צער בוא יבוא: אם בדמות אנטישמים חמושים, או מלחמה, או חברה מארחת שתזנח את מחויבותה לפלורליזם אמיתי. וכשיגיע הצער, אותם שנשאו עליהם את כובד המעמסה הריבוני רצוף הטרגדיות, כאותן נפשות יהודיות שעוצבו בידי הלך הרוח היהודי המסורתי, יאזרו אוז בזכות זכר הכאב הלאומי, ובזכות התקווה הטמונה בידיעה שאבותינו החזיקו מעמד.

The post התכחשות יהדות ארה"ב לסבל של אבותיהם מסוכנת appeared first on מקור ראשון.