את שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, אני פוגש בשעת בוקר מחוץ לביתו של המשורר הלאומי במרכז תל־אביב, בקצה הרחוב הנושא את שמו, סמוך לבניין העירייה ההיסטורי. אבנרי, בן 71, מוליך אותי בדלת צדדית אל המדרגות שמובילות אל מרתף הבית, מדליק את האור ומציג בפניי את הארכיון: שולחנות עץ ארוכים, ומסביב ארונות עמוסים בספרים העוסקים בביאליק ובבני דורו. באמצע החדר ישנה דלת נוספת, ואני שואל את אבנרי מה מסתתר מאחוריה. "זה קודש הקודשים", הוא משיב ברצינות תהומית. "ואם במקרה טבלת הבוקר במקווה, אפתח לך את הדלת".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ

– נתניהו: "אני רוצה לראות את הערבים שותפים מלאים"

– שלדון אדלסון הלך לעולמו

אתה לא יכול לעשות לי את זה.

"טוב. בוא ניכנס".

קודש הקודשים של בית ביאליק כולל שורה של ארונות ברזל, ובהם, בסטריליות קפדנית, נשמרים כתבי יד של ביאליק, פתקים שכתב, מכתבים שמוענו אליו ומכתבים ששלח, טיוטות ונאומים. מאחד הארונות שולף אבנרי נייר צהבהב, ועליו, בכתב יד עגול וקטן, שורות שורות צפופות ודהויות: טיוטה של "אל הציפור" מ־1892. אבנרי הגיע לכאן לפני שני עשורים, בנה את הארכיון כמעט מאפס, והפך אותו למרכז המידע והמחקר האולטימטיבי על המשורר, שהלך לעולמו ב־1934.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02111_29_06-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כעת הוא מפרסם את "כמה ביאליק יש?" (בהוצאת ידיעות ספרים), ספר עב כרס, מרתק, המאגד חמישים וארבעה מאמרים שכתב על ביאליק – רובם פורסמו מעל דפי העיתונות בשנים האחרונות – ושבהם מברר אבנרי סוגיות היסטוריות ופואטיות בעולמו של המשורר: למן יחסיו עם תנועת הפועלים, דרך האלטרנטיבה שהציב לאליעזר בן־יהודה, ועד למצב חלקת הקבר שלו בבית הקברות טרומפלדור.

"מגילת האש" של בן־גוריון

אבנרי, שמעיד על עצמו שהוא "אוכל ביאליק, ישן ביאליק וחולם על ביאליק", שופע פרטים ואנקדוטות שהצטברו בעשורים האחרונים, ובאותה מידה נחוש ולהוט להגן על דמותו של המשורר נוכח מעמדו ההולך ופוחת, בעיניו, בציבוריות הישראלית, ואל מול חוקרי ספרות שמתרשלים, לשיטתו, בהבנת השירה של ביאליק ומעמדו כיוצר.

אני שואל את אבנרי מה הפך את ביאליק בשלבים הראשונים של דרכו – הוא נולד ב־1873, למד בישיבת וולוז'ין ופירסם ב־1892 את "אל הציפור", שירו המודפס הראשון – ל"משורר לאומי". אבנרי מצביע על האופן שבו התקבלו שיריו בתחילת הדרך. "מההתחלה רואים שיש כאן שירה אחרת. זו לא המליצה השלטת אלא משהו חדש לגמרי, והמבקרים של הדור מבינים את זה. יש ציפייה לגיליונות החדשים של כתבי העת, לשירים נוספים שלו. כל שיר חדש מלבה את הסקרנות ומעורר ציפייה להמשך, וב־1901, כשמתפרסם ספר שיריו הראשון, יש התפעלות גדולה מאוד, משום שפתאום רואים את מכלול היצירה. עוד קודם לכן אפשר להבחין בהשפעה של השירים שלו, וזאת לפי ההעתקות – אנשים מעתיקים את השירים למכתבים שהם כותבים ומפיצים אותם הלאה. זו הייתה צורת התקשורת של אותם ימים, וכך יש בידינו את 'מגילת האש' של ביאליק בכתב ידו של בן־גוריון.

"הכתר מונח על ראשו של ביאליק ב־1904, אחרי פרעות קישינב ו'בעיר ההרגה'. ביאליק אז בן שלושים ואחת. הפואמה הזו, והתפוצה הענקית שלה – היא תורגמה ליידיש ולרוסית – קיבעה למעשה את דמותו של ביאליק כמשורר לאומי, בהיותו מבטא את הלאום, את החרדות ואת המאוויים שלו, וגם את הפתרונות האפשריים למצבו. ביאליק לא רק מבכה את המצב, אלא גם מציע אלטרנטיבה. זה מה שהופך אותו למשורר לאומי. יש משפט מפורסם של לאה גולדברג, שאומרת שביאליק הוא המשורר הלאומי בגלל שירי הילדים שלו. אלה אכן שירים יפים מאוד, אבל לא זה מה שעושה אותו למשורר הלאומי אלא שירי התוכחה שלו, שכולם מנסים להתעלם מהם.

"בסופו של דבר, מי שהכתיר אותו בתואר הזה הוא העם. אם הסופרים והמשוררים היו צריכים להכתיר אותו כמשורר לאומי, אני לא בטוח שזה היה קורה, אבל העם בחר בו. כשב־1904 אנחנו מוצאים מכתב שגרתי של אדם שמבקש שביאליק יסייע לו במימון של מצבה, וכותב 'לכבוד המשורר הלאומי', ברור שיש כאן משהו".

תגובה, תאונה ומצלמה

ביאליק של אבנרי הוא ביאליק אנושי מאוד, והוא מוצג בספר על שלל תכונותיו: נדיבות ודאגה לאחרים, אך לעיתים גם רגזנות, רתחנות וחוסר סבלנות. אולם לצד ההיבטים האנושיים הללו, אבנרי מתעקש גם על התואר "משורר לאומי", וזאת כאשר הנטייה בחוגי הספרות בעשורים האחרונים היא להדגיש את הפנים הליריות של ביאליק, כמשורר אישי וקיומי שהוציא מתחת ידיו שירי אהבה רגישים ומופלאים.

"איך אפשר להתעלם מההיבט הלאומי?", שואל אבנרי כנגד המגמה הזו. "זה הלב של ביאליק. פעם מישהו הציע לי לא להבליט את המילה הזו, כי היא מרחיקה אנשים מביאליק. ואני אמרתי 'אדרבה, דווקא בגלל זה צריך להשתמש במילה הזו, ולנסות לקרב את הציבור לביאליק דרך התואר הזה'. יש טשטוש בין לאומיות ללאומנות, אבל לא בגללו נירתע".

אתה מתאר בספר את ההשפעה של ביאליק על החייאת הלשון העברית, כמאפיין נוסף של דמותו כמשורר לאומי.

"כן, משום שהשפה היא חלק בלתי נפרד מתחייה לאומית. הלאומיות עומדת על שלושה דברים – שפה, ארץ ותרבות. וביאליק, למרות ששפת אימו היא יידיש, משקיע הרבה בהחייאת העברית. אני אומר 'החייאת' העברית ולא 'חידוש' העברית, משום שכאן נעוצה המחלוקת העקרונית בינו ובין אליעזר בן־יהודה. ביאליק חידש יותר מילים מבן־יהודה. מי יודע היום, למשל, שאת המילים 'ייבוא', 'ייצוא', 'מצלמה', 'תגובה', 'תאונה' ועוד, חידש ביאליק? אבל העניין הוא לא הכמות, אלא התפיסה העקרונית.

"העיקרון של ביאליק היה בראש ובראשונה להחיות מילים רדומות מתוך כל הלקסיקון של הספרות העברית לדורותיה, מהתנ"ך והספרים החיצוניים והלאה, ולאו דווקא להלחים מילים קיימות, לשאול משפות אחרות או ממש להמציא. ביאליק רצה להחיות מילים קיימות שכבר לא בשימוש, ולפעמים במשמעות אחרת, כמין קנייה בשינוי. זו הייתה הטענה שלו כלפי בן־יהודה. במקום לחדש מילים מאכדית או מארמית, אפשר ללכת לסדר זרעים במשנה ולמצוא מאגר שלם של מילים מיותרות כביכול, שאפשר להחיות.

"ביאליק לא היה טהרן, ולכן הוא גם לא שולל את היידיש. הוא עצמו כותב תריסר שירים ביידיש ולא יותר, מתוך החלטה עקרונית. אבל עם אשתו ועם ידידיו הוא ממשיך לדבר ביידיש, וכשנוצרה אפשרות להקים קתדרה ליידיש באוניברסיטה הוא תמך ביוזמה, בשעה שאישים כמו אוסישקין וקלאוזנר חשבו שמדובר בצלם בהיכל. פרופ' צבי לוז, שנפטר השנה, סיפר לי שהוא זוכר את הביקור של ביאליק בדגניה, ואיך ביאליק דיבר יידיש עם אביו, קדיש לוז. קדיש אומר לביאליק: 'בכל זאת, הילדים שומעים, לא נעים, אתה המשורר הלאומי, דבר עברית'. ביאליק עונה לו: 'בכזה חום אתה עוד רוצה שאדבר עברית?'"

רגל פה רגל שם

בכמה פרקים בספר דן אבנרי בפרשנות הייחודית של ביאליק לתרבות היהודית, וליחסיו עם הציבור הדתי והחרדי של תקופתו. "כששואלים אותי אם ביאליק דתי", אומר אבנרי, "אני תמיד עונה שהוא לא דתי במובן של קיום תרי"ג מצוות, אבל אנחנו צריכים להפנות את תשומת הלב לשאלה מה זה אומר, מה פירוש דתי או לא דתי, ואולי ההגדרות הללו לא רלוונטיות עבור ביאליק. באחת ההזדמנויות, כשהציגו את ביאליק כ'מי שהיה מחובשי בית המדרש', הוא מיד מתקן ואומר שהוא לא 'היה' אלא עדיין, על סף בית המדרש. זו ההגדרה המדויקת ביותר. ביאליק הוא רגל פה ורגל שם, הוא לא יכול לנטוש לגמרי, הוא על הסף.

"אני חושב שזו גם הגדרה לאומית. אחרי שאיבדנו את הקשר אל הקניינים הרוחניים של עם ישראל במובן הדתי של המילה, יש, בחלוקה גסה, שתי אפשרויות – או האפשרות של ברדיצ'בסקי, של מרד והתנגדות והפניית עורף לכל הקניינים הללו, או האפשרות של ביאליק, שמבין שאם אתה מתנתק מן הקניינים התרבותיים היהודיים, מי אתה בכלל. לכן הוא תופס את קנייני הרוח הללו לא במובן הדתי שלהם, אלא במובן התרבותי של זהות לאומית. זה גם המקור לכל מפעל הכינוס של ביאליק, שתוכנן לכלול גם מהדורה של התנ"ך והספרים החיצוניים, וגם את משנה תורה לרמב"ם, לא כספר הלכה אלא כחלק מהתרבות העשירה שהיא הזהות שלנו".

אחד הסיפורים המוכרים שאתה מזכיר בספר הוא הסיפור על ביאליק שעישן סיגריה בשבת בביתו, ויצר הבחנה בין חילול שבת במרחב הפרטי ובין חילול שבת בפרהסיה.

"הטענה של ביאליק הייתה שיש רובד שבין אדם לקונו, אבל הפרהסיה, הציבוריות, צריכה ללבוש את הלבוש הלאומי. באחד המקומות הוא אומר שעישון סיגריה ברחוב בשבת דומה לעישון סיגריה במוזיאון, כשאתה מנקר יצירת אמנות חשובה עם הסיגריה. יש כאן עניין תרבותי. רובד נוסף הוא חברתי – גם אם אנחנו לא שומרים שבת, יש ציבורים דתיים שהדבר הזה מזעזע אותם לגמרי. תחשוב על כך אפילו מבחינת תורמים – אנשים בחוץ לארץ תורמים לבניינה של הארץ מתוך הנחה שלא נבנית כאן עוד מדינה חילונית שמנותקת מן המסורת, ובעיניהם למדינה כזו אין צידוק. אם אתה עוזב את הדת וגם נוטש את הקניינים התרבותיים שלה, איזה צידוק יש למדינה? השאלה הזו הדאיגה מאוד את ביאליק.

"בארכיון מצאנו קבלות על תרומות שביאליק תרם לישיבות, ואנחנו יודעים על קשרים שהיו לו עם רבנים. גם היום, היחס של הציבור החרדי אליו אמביוולנטי. לפני כמה שנים, חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה ציטט בנאום במליאה את שירו של ביאליק 'אם יש את נפשך לדעת', ואמר ש'ביאליק היה ונשאר ילד יהודי חרדי מהישיבה'. אני יודע על בחורי ישיבה חרדים שקוראים בסתר את 'ספר האגדה' ואת השירים שלו. ולצד זאת, זרמים חרדיים קיצוניים תמיד נלחמו בו, אז והיום. יש סיפורים על שריפת ספרי ביאליק בטבריה לפני עשרות שנים, וגם היום יש שרואים בו עריק מבית המדרש ואדם מסוכן, דווקא בגלל שהוא רגל פה רגל שם, כי הוא מציג מודל לכל המתלבטים. לברדיצ'בסקי לא מתנגדים, כי הוא לא מתיימר ולא יכול להסית אף אחד, אבל ביאליק מציג אלטרנטיבה".

שנא מזרחים? להד"ם

אבנרי עצמו מודאג ממה שהוא מזהה כשכחת ביאליק או כצמצום של דמותו. הוא אמנם מכיר בכך שלעומת משוררים וסופרים עבריים אחרים – ברדיצ'בסקי, פיכמן, גנסין ואחרים, ש"הפכו לרחוב", כלשונו – מצבו של ביאליק טוב, אבל "אם לא יתעוררו לנושא", הוא מתריע, "אני לא יודע אם לביאליק יהיה קיום בעוד חמישים שנה. לכן הספר שלי לא מופנה רק לחוקרים ולאנשי ספרות. אני רוצה להחזיר את ביאליק לעם".

מה מפריע לך באופן שבו ביאליק נתפס היום?

"הוא מוכר רק בצד המאוד מצומצם של השירה, בשעה שהמפעל שלו כולל הרבה יותר – כינוס, תרגום, עריכה, מו"לות. גם כמשורר, עוסקים בעיקר בשירה הלירית שלו. אני מאמין בכך שלכל אחד יש ביאליק שלו, ואין פסול בכך שאנשים מוצאים את הפן שמדבר אליהם, אבל אי אפשר לגמד את הדמות. כל פן כזה הוא חלק מביאליק, לא כולו. ביאליק, למעשה, לא מוכר לחלוטין, ואם כן, הוא מוכר בכל מיני עיוותים".

אבנרי מכוון למיתוס ארוך־שנים שדבק בביאליק, ולפיו שנא את בני עדות המזרח. המשפט שיוחס לו – שבאמצעות אבנרי ואחרים שקדמו לו התברר כסילוף של משפט אחר, שגם אותו ביאליק מעולם לא אמר – הוא: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לפרענקים". בעקבות הדימוי הזה, שהשתרש גם ביצירתם של יוצרים כמו איתן נחמיאס־גלס, יוסי סוכרי וקובי אוז, יצא אבנרי להפריך את "העלילה", כלשונו. במאמר, שמופיע גם בספר החדש, מציג אבנרי את זהותו המקורית של מי שאמר את המשפט הזה, מראה כיצד עוד בחייו נאלץ ביאליק להדוף מעליו את הדימוי הגזעני, ואף מצטט כעשרים מקומות שבהם ביאליק מדבר בהערכה ובאהדה לבני עדות המזרח.

"כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא", אומר אבנרי. "אבל זה דימוי שדבק, וצריך לתקן אותו. אני זוכר שיום אחד, בבית חולים, שאל אותי מישהו איפה אני עובד, וכשעניתי 'בית ביאליק', הבחור ענה לי 'אה, הוא לא היה סימפטי כלפי מזרחים'. בעקבות תגובות כאלה יצאתי לחקור את הנושא, ולהראות כיצד כל הסיפור הוא עלילה אחת גדולה.

"מה שמדאיג אותי היום הוא שביאליק מוכר בעיקר בפן של ספרות ילדים. שרים אותו בגן וזה יפה מאוד, אבל אין לזה המשכיות. בבחינות הבגרות נשאר מעט מאוד מביאליק, והוא נמצא לצד כל מיני זנבנבי שירה שמחר איש לא יזכור. צריכה להיות המשכיות לביאליק בכל מערכת החינוך. אם בבתי ספר יש תמונה של הרצל, חוזה מדינת היהודים, צריכה להיות גם תמונה של ביאליק, המשורר הלאומי. החלום שלי הוא שבעוד עשר שנים תהיה תמונה של ביאליק בכל בית ספר, משום שהוא שייך לכל העם.

"גם אחרי מערכת החינוך, כולם יודעים לשיר את 'הכניסיני', ועבור ישראלים רבים זה ביאליק. 'הכניסיני' הוא שיר יפהפה, אבל לעיתים קצת נמאס לי ממנו. לא מדברים על שירי הטבע, שירי העם, שירי הילדים ושירי האהבה, כל המכלול הזה. נתפסו ל'הכניסיני', כאילו זה ורק זה ביאליק. צריך להכיר אותו לא בצורה חד־ממדית, וגם לא רק כמשורר. ביאליק היה גם מורה דרך, למשל, ולא הרשה לעצמו להתנתק מענייני ציבור. כששאלו אותו למה הוא עוסק בענייני ציבור במקום לכתוב עוד שירים, הוא אמר: מי השופט שיכריע ויאמר שמעשה טוב חשוב פחות משיר טוב?"

יש שיאמרו שהפנייה לעיסוקים ציבוריים הייתה המפלט של ביאליק בשנים האחרונות לחייו, כשכמעט לא כתב שירים חדשים.

"לא ולא. מראשית דרכו באודסה אנחנו רואים שהוא מעורב בענייני ציבור, דואג לסופרים כדי שיהיה להם מעט כסף לחיות בכבוד. הוא תמיד היה מעורב".

היזהרו מחיקויים

אתה מתאר את "עונג שבת", המפעל התרבותי שהקים ביאליק בתל־אביב. האם אתה מזהה שליוזמה כזו יש המשכיות, או שמדובר במשהו שנעלם?

"יש המשכיות לביאליק בשורה של בתי מדרש חילוניים, ישיבות חילוניות ומסגרות דתיות־חילוניות שונות. לא מזמן קיבלתי פנייה מ'בית תפילה ישראלי', ויש גם קהילות בעמק יזרעאל וברמת אפעל ועוד ועוד. כל אלה רואים בביאליק מורה דרך, ומייצגים את ההמשכיות שלו. אבל ככלל, האווירה הציבורית היום היא אחרת. פעם לא היה בית בישראל שאין בו תנ"ך, ובכל סלון היה ארון ספרים. היום זה לא כך. יש טלוויזיה גדולה עם כל מיני שלטים, השד יודע מה. התרחקנו מהתנ"ך, מהספרים. לביאליק עוד יש מקום, בחסד, וכל עוד האש דולקת אפשר להבעיר אותה מחדש".

אחת היוזמות שאתה מבקר בחריפות היא הספר "הנער ביער", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר לילדים שבו מופיע הטקסט המקורי של ביאליק, ולצידו גרסה עדכנית יותר של אפרים סידון. מה מפריע לך בפרויקט כזה? 

"מדובר ביוזמה פסולה שאין לה מקום. כמו שאסור להביא את התנ"ך בלשון ימינו. אם לילדים היום קשה לקרוא את ביאליק, אני מציע את הפתרון שביאליק עצמו נקט בו – ביאורי מילים בתחתית העמוד. אבל לא ליצור משהו חדש".

הטענה היא שכך מנגישים את היצירות הללו לדור הצעיר, ושאם לא, הטקסטים האלה ילכו לאיבוד.

"להפך. היצירות הללו תלכנה לאיבוד אם יכתבו אותן מחדש בעברית של ימינו, אם נוותר על המקור ונלך על הזבל הזה. זה לא ביאליק, זה פלסטיק".

אבנרי, שחי בגבעתיים, הגיע לבית ביאליק אחרי שנים רבות בתפקידי הדרכה ומחקר בצבא. כשהשתחרר, בגיל ארבעים, יצא למסע בן עשור של "תורה, עבודה וגמילות חסדים", כהגדרתו. "עסקתי בעיקר בעזרה לחולים סופניים", הוא מספר. "בכל שבת מברכין הייתי דורש בבית הכנסת בגבעתיים, שם אבי היה מגיד שיעור. פעם או פעמיים בחודש הייתי יורד להתבודד במדבר יהודה, וזה נתן לי הרבה לנפש. אלה היו עשר השנים המאוזנות ביותר בחיי, ובמהלכן גם עסקתי לא מעט במחקר שקשור בעריכה, בדילמות היסוד של התחום הזה, שבו גם התמחיתי בצבא.

"העיסוק בעריכה הוביל אותי לביאליק; רציתי להבין כיצד הוא ואחד העם ניגשו לטקסטים והבינו את מלאכת העריכה. כך הגעתי לבית ביאליק. מנהל הבית דאז, יונתן דובוסרסקי, היה מעלה לי תיקים מתוך המרתף – אז עוד לא היה ארכיון – ומצאתי את עצמי מתעניין, מתקן דברים, בעיקר זיהויים לא נכונים. אם היה מכתב שחשבו שהוא מיועד לביאליק, הראיתי שהוא בעצם מיועד לפרישמן. דברים מן הסוג הזה".

כאשר דובוסרסקי התכוון לפרוש מניהול בית ביאליק, הציע לאבנרי לגשת למכרז אך הוא סירב. כמה חודשים לאחר מכן פנה אליו פעם נוספת. "הוא שאל אותי: 'אתה עדיין מטפל בחולים סופניים?', אמרתי 'כן', ואז הוא אמר: 'יש לי חולה סופני שאתה לא יכול לסרב לו'. דובוסרסקי למעשה בודד את הארכיון כיחידה נפרדת, והציע להפקיד אותי עליו. אחרי שלושה ימים השבתי תשובה חיובית, ומאז אני כאן.

"בכל מה שקשור לארכיון, ביאליק אכן היה אז חולה סופני. חולה לאומי, אפשר לומר. לא מדובר רק בזיהויים לא נכונים של מכתבים, אלא במסמכים חשובים של ביאליק שכורסמו על ידי מזיקים, בארכיון שלא היה מוגן מפני שריפה. אני מרגיש את החשיבות של מה שאני עושה. מיום שעמדתי על דעתי, לא ראיתי את החיים כמתנה. ייתכן שזו תפיסה לא בריאה, אבל אם אתה רואה את החיים כשוטטות שנכפתה עליך, מתעורר גם הרצון לעשות בהם דברים משמעותיים. העבודה על ביאליק נותנת הצדקה לקיום שלי".

The post "העם הכתיר את ביאליק כמשורר לאומי" appeared first on מקור ראשון.