רבי יהודה אריה ליב אלתר (ה"שפת אמת"), נולד בוורשה בכ"ט בניסן תר"ז (1847), ונפטר בה' בשבט תרס"ה (1905). לאחר שהתייתם משני הוריו עבר לגור בבית סבו, האדמו"ר הראשון מגור רבי יצחק מאיר אלתר (ה"חידושי הרי"ם"), בעיירה גורה־קלוואריה שבפולין, ושם קיבל את עיקר חינוכו. עם פטירת סבו, בשנת 1866, נתבקש הנכד על ידי החסידים, בהיותו בן תשע־עשרה בלבד, לקבל את הנהגת חסידות גור, אולם הוא סירב וקיבל את הנהגתו של רבי חנוך הניך הכהן לוין מאלכסנדר. לאחר פטירתו של האחרון, כעבור ארבע שנים, הסכים להתמנות לאדמו"ר והוא בן עשרים ושלוש שנה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בג"ץ דן בדרישת משפחת סנדק לשנות את צוות החקירה

– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל

– דעה:  פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי

תחת הנהגתו הפכה גור לאחת החצרות החסידיות הגדולות והעשירות בפולין. השפת אמת נודע כהוגה עמוק אך גם כמנהיג חסידי המשקיע זמן רב בייעוץ ובהדרכה לחסידיו. יהודים רבים מרחבי פולין דבקו בו – עשירים כעניים, למדנים כפשוטי עם. תכונת המנהיגות שבו באה לידי ביטוי גם במפעלים הרבים שיזם. בין השאר, לשם קבלת החסידים הרבים נבנה בעיירה גורה בית מדרש גדול וחדש, ולצידו מבנים המיועדים ללינה ואירוח. בנוסף, השפת אמת יזם ואף מימן חלקית מסילת רכבת שהגיעה מוורשה לגורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/01/PL_Góra_Kalwaria_Synagogue_1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בין הדרשה הציבורית לכתיבה האישית

כינויו הנודע "שפת אמת" דבק בו על שם הספר שבו כונסו דרשותיו על התורה ושיצא לאור לאחר פטירתו. ספר זה הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של תורת החסידות, והשפעתו, החוצה מגזרים, ניכרת עד היום. הגותו החסידית של השפת אמת מתאפיינת בניסוח מגובש ובדרך כלל בהיר ונינוח, נטול פולמוסים, מתחים והתלבטויות. הגותו עוסקת רבות בחתירה לחשיפת "הנקודה הפנימית" שבטבע ושבאדם, כדי להשיג אחדות בין הבריאה לבורא. בניגוד לתפיסה החסידית המוקדמת, השפת אמת הדגיש את הדבקות בלימוד תורה ואת קיום המצוות כדרך הנכונה לשבירת הנטייה החומרית וחשיפת הנקודה הפנימית הרוחנית.

חוקרי החסידות נחלקו, אמנם, באשר להגדרת הגותו: מנדל פייקאז' טען ש"בבדיקה מדוקדקת מתברר כי בס' שפת אמת מדובר בדתיות 'בעל ביתית', שבה ניכרת מאוד הנטייה להאדיר את מעמדה של האמונה כדרך לגילויה של הנקודה הפנימית שבעולם… על ידי קבלת עול התורה והמצוות". יורם יעקבסון חלק על כך וטען שלמרות שהדברים כתובים בסגנון נינוח, "שיטת גור טבועה בחותם מגמה ספיריטואליסטית קיצונית בעמדה כלפי המציאות". אולם גם הוא הודה שהדרשות המאוחרות יותר של השפת אמת, מן העשור הראשון של המאה העשרים, "ניכרות באווירה של 'בעל ביתיות' חסידית ובניסיון לנקוט לשון פשוטה ומובנת לציבור גדול של שומעים".

במאמר מעניין ("מנעורים להנהגה") טען יורם יעקובסון שישנם הבדלים ניכרים בין אופיו של החיבור "שפת אמת" על התורה, המרכז את דרשותיו לאחר שמונה לאדמו"ר, ובין "שפת אמת – ליקוטים" שבו מופיעים רעיונות שכתב בצעירותו המוקדמת, לפני שהפך לאדמו"ר. לטענתו, בעוד שבשפת אמת על התורה הוא מצטייר כדרשן מתון העומד לפני קהל שומעיו ומעביר להם את מסריו בלשון פשוטה ומובנת, הרי שב"ליקוטי שפת אמת" מתגלה דמות חריפה וביקורתית שתוך כדי לימודה מתווכחת, חולקת ומבררת את המקורות שלפניה. בלשונו של יעקבסון:

הוא ניבט [בליקוטים – י"מ] בתוך דבריו לא בדמות של דרשן המסתייע במקורות מגוונים להעשרת הטקסטורה הדרשנית, אלא בדמות של תלמיד חכם השוקד על תלמודו ומנתח את מקורותיו… בתעוזה רבה אוחז בעל ה"ליקוטים" באזמל הביקורת הטקסטואלית ואין הוא נרתע מלהביע בנחישות את דעתו, לחלוק על מפרשים ולבטא תמיהות ודברי ביקורת גם על דמויות אוטוריטטיביות… אין ספק שרוח ה"ליקוטים" היא לא רק רוח נעורים… אלא רוח החירות של מי שאין לו עדיין אחריות של הנהגת עדה.

ממעט להזכיר את הסבא

ספר נוסף ומפורסם מפרי עטו של האדמו"ר השני מגור הוא חידושיו לתלמוד, שכונו גם הם "שפת אמת". אלו הם חידושים שכתב לעצמו כבר מצעירותו, תוך כדי לימודו, במחברות שונות ולא כספר מסודר שנועד לפרסום. המוציאים לאור אספו את החידושים שהיו מפוזרים במחברות השונות, והספר נדפס לראשונה בוורשה בשנים תרפ"ה־תרצ"א (1925־1931). מאז יצא הספר לאור בעוד מספר מהדורות, כאשר עם השנים נמצאו עוד מחברות שהלכו תחילה לאיבוד בימי השואה, ונדפסו חידושים על מסכתות נוספות.

לימוד התורה תפס מקום מרכזי בחסידות גור כבר מימי סבו של השפת אמת, החידושי הרי"ם. ידועים דבריו: "הרבי ר' בונים ז"ל מפשיסחה הנהיג את העולם באהבה, הרבי מקוצק הנהיגם ביראה, ואני מנהיגם בתורה". כאמור לעיל, גם נכדו ממשיכו, השפת אמת, המשיך בקו הדוגל בהתעמקות בתלמוד ובפוסקים וראה בה מפתח לעבודה הדתית, לשבירת החומריות ולחשיפת הנקודה הפנימית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/Gur_Graves-750x508.jpg 750w" sizes="(max-width: 810px) 100vw, 810px" />

במכתב לבנו הוא כתב: "כי הרבה יותר ויותר זוכה האדם על ידי תורה, מעל ידי שכלו ורעיונותיו, בפרט בימי הנעורים. כפי רוב עסק התורה יטהרו מחשבותיך". בניגוד לדרשותיו לתורה, שזכו לניתוחים ואפיונים רבים, חידושיו לתלמוד, על אף הפופולריות היחסית שלהם, לא זכו לניתוח מעמיק ומשמעותי. בשורות הבאות אנסה לעמוד על כמה נקודות המאפיינות את פירושו.

עיון מעמיק בחידושיו לתלמוד, במיוחד בהשוואה לחידושיו של סבו החידושי הרי"ם ולחידושיו של בעל "פני יהושע", המצוטט אצל השפת אמת תדיר, חושפים את אופיו העצמאי והחדשני, בדומה לאופן שבו תיאר אותו יעקבסון כפי שהוא ניבט מתוך ה"ליקוטים".

שיטתו הלמדנית של השפת אמת שונה מאוד משיטתו של החידושי הרי"ם, אצלו גדל ולמד. חידושיו של הרי"ם מאופיינים במערכות ארוכות, המתמקדות בעיקר בדברי רש"י והראשונים ובניסיון להסביר את שיטתם, תוך משא ומתן למדני ומסועף הדן במושגים הלכתיים מסוגיות אחרות. לא לחינם מוזכר ספר זה רבות בספרות "שיעורי ראשי הישיבות", הממשיכים את דרך הלימוד הבריסקאית.

לעומת זאת, השפת אמת הוא פרשן מקומי המתמקד בפשט הסוגיה שלפניו, ונוטה להסבירה פעמים רבות גם בניגוד לפירושי רש"י והראשונים. למעשה, בניגוד גמור לדרשות על התורה, שם החידושי הרי"ם מצוטט כמעט בכל קטע, בחידושיו לתלמוד של השפת אמת ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מכתביו ומדבריו של סבו. הוא מוזכר בכחמישה מקומות בלבד, זאת לעומת עשרות "אחרונים" אחרים המוזכרים אצלו תדיר ובמאות מקומות.

מחד, כפי שציינו מספר חוקרים, פרשנות המתמקדת בפשט הסוגיה ולא רק בדברי הראשונים, אנו מוצאים כבר במעבר למאות ה־17 וה־18. בעוד שהחיבורים המרכזיים שנכתבו במהלך המאה ה־16 התמקדו בעיון בדברי רש"י והתוספות, שנחשבו לפרשנות המקובלת והמחייבת לתלמוד, ספרים מרכזיים כמו "פני יהושע", "צל"ח" ו"שאגת אריה" – "שבים אל התלמוד" וחוזרים ומציעים לו פרשנות חדשה. בעניין זה דרכו של השפת אמת מושפעת משיטתו של הפני יהושע, המוזכר אצלו תדיר.

אולם למעשה יש הבדל משמעותי בין דרכם של השניים: הפני יהושע הוא בראש ובראשונה פרשן הקורא את הסוגיה דרך עיניהם של רש"י והתוספות, וגם כאשר הוא מציע פירוש שונה מדבריהם, הוא עושה זאת בהיסוס ובהתנצלות. הוא אף לא קובע חד־משמעית שיש פירוש נכון אחד לסוגיה. לעומת זאת, השפת אמת הוא קודם כול פרשן המתמקד בסוגיה ובקשייה, ובשל כך הוא מרשה לעצמו לחלוק פעמים רבות על הראשונים ולבכר את פירושו שלו.

במאות מקרים מביא השפת אמת את פירוש רש"י (או ראשונים אחרים), דוחה את הצעתו ומציע פירוש אחר משלו, ללא ניסיון לתרץ את דברי רש"י. אף שאפשר למצוא בדברי השפת אמת לא מעט ביטויים של התנצלות והסתייגות, פעמים רבות הוא מתבטא באופן חופשי הרבה יותר. כך, לדוגמה, מופיעים אצלו תדיר ביטויים כגון "פירש רש"י… ויותר היה נראה לפרש", או באופן חריף יותר: "פירש רש"י… וזה דוחק, ויותר היה נראה לפרש". ניכר שהשפת אמת אינו חושש לטעון שפירושו נכון ומדויק יותר ואינו רואה צורך מיוחד להגן על שיטת רש"י, שלא כדרכו של הפני יהושע.

לא חושש להגיה

שנית, בעוד שהפני יהושע התנגד באופן מפורש לעיסוק בשינויי גרסה בתלמוד, ובדומה גם החידושי הרי"ם ("והתימה עליו לשלוח יד להגיה משיקול דעתו" – חידושי הרי"ם מכות ה ע"ב), השפת אמת עושה זאת פעמים רבות. משפטים כדוגמת "נראה דטעות סופר הוא" או "זה ודאי טעות סופר" מופיעים אצלו תדיר, הן כהסבר לסוגיה קשה והן כפתרון לדברי ראשונים שהיו קשים בעיניו. בעניין זה הוא ממשיך מסורת פרשנית של אחרונים אחרים כגון הגר"א והרש"ש. יש לשער שההתמקדות בפשט הסוגיה והרצון להתרחק מתירוצים דחוקים ומפולפלים, הם שדחפו את השפת אמת להציע מסברה במקומות רבים שינויי נוסח.

כלי פרשני נוסף המופיע לא מעט אצל השפת אמת הוא ההצעה להפריד בין רובדי הסוגיה, בעיקר בין דברי אמורא ובין תוספת מאוחרת לדבריו של "סתם התלמוד". סוגיית הגמרא מורכבת, מעבר למקורות התנאיים, מדברי האמוראים, מדברי "סתם התלמוד" ומהוספות מאוחרות יותר שזוהו עם הסבוראים או עם הגאונים. כבר הראשונים העירו על הוספות מאוחרות לסוגיה, ועל כך שפעמים יש צורך להפריד בין דברי האמורא המקוריים ובין דברי ה"סתמא", שנוספו כהסבר וכהרחבה לדבריו. גם בתקופת האחרונים מצאנו פרשנים שהפרידו בין דברי האמוראים לדברי הסתמא כדי לפתור קשיים בסוגיות. כך, למשל, ניתן למצוא מספר דוגמאות לכך אצל הפני יהושע, הצל"ח והחתם סופר. לעומת זאת, בספר חידושי הרי"ם על התלמוד לא מופיעות כלל הצעות מעין אלה.

עיון בחידושיו של השפת אמת לתלמוד מגלה כי גם בעניין זה הוא אינו הולך בדרכו של החידושי הרי"ם אלא בדרכם של הפני יהושע ואחרונים אחרים. במספר מקרים הוא מציע פיצול בין דברי האמורא ובין דברי הסתמא כדי לפתור קשיים פרשניים בסוגיה. כך, לדוגמה, הוא כותב בחידושיו לזבחים צט ע"א: "…זה אינו מדברי ריש לקיש, רק הגמרא מפלפל על דרשא דר"ל, אבל ר"ל עצמו נסתפק בזה".

הפרדה בין הלכה ואגדה

על פי ההלכה, כל כהן הנכנס למקדש צריך "לקדש ידיו ורגליו", כלומר לרחוץ אותם. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש ה, ג) פוסק שמי שישן במקדש צריך לקדש ידיו ורגליו שנית, אף שלא יצא מהמקדש. רבים מהאחרונים התקשו בדבריו. השפת אמת (זבחים כ, ב) מציע את ההסבר הבא: "ויש לומר הטעם דהוי כיצא לחוץ, דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה". מספרים שהרב יצחק זאב סולובייצ'יק ("הגרי"ז"), בנו של ר' חיים מבריסק, כשהגיע לקטע זה בחידושיו של ה"שפת אמת" סגר את הספר ולא חזר עוד ללמוד ממנו. השימוש "בסברות רוחניות" לא היה לרוחו.

אולם למעשה, דברים אלו כלל אינם מאפיינים את השפת אמת לתלמוד. בעולמה של הקבלה והחסידות נתפסו המשנה והמקורות ההלכתיים לא רק בהקשר הנורמטיבי, אלא גם כמשקפות ומסמלות יסודות בתורת הסוד. בין ההוגים החסידיים שהלכו בדרך זו ניתן למנות את הבעל שם טוב, תלמידו בעל "תולדות יעקב יוסף", רבי אלימלך מליז'נסק בספרו "נועם אלימלך", ורבי נתן מנמירוב בספרו "ליקוטי הלכות". גם בספר "אמרי אמת", המכנס את דרשותיו של בנו ומחליפו של השפת אמת, רבי אברהם מרדכי אלתר, ניתן למצוא עשרות מקרים שבהם הוא מפרש משניות בעלות אופי הלכתי מובהק כסמל או כאלגוריה למושגים מהשדה הקבלי והחסידי.

אך למרבה העניין, עיון בכתביו השונים של השפת אמת מלמד שדרך זו כמעט איננה באה בהם לידי ביטוי. השפת אמת מרבה לדון במקורות אגדתיים ולהסבירם על דרך החסידות והסוד, אך מקורות הלכתיים כמעט תמיד מתפרשים אך ורק על רקע השדה ההלכתי. רק במקרים בודדים בלבד, כמו הדוגמה שהזכרתי לעיל, ערבב השפת אמת בין העולמות. נראה שגם בכך באה לידי ביטוי רדיפתו אחרי פשט המקורות, ככל שמדובר על התורה "הנגלית".

התמונה העולה מניתוח ספר חידושיו לתלמוד היא של למדן מוכשר שכבר בצעירותו סלל דרך לימוד אינדיווידואלית שאינה ממשיכה את דרכו של סבו, שאצלו גדל והתחנך. דרכו העצמאית נבנתה תוך אימוץ שיטות פרשניות שונות שנקטו אחרונים שונים ומגוונים. תמונה זו תואמת את האופן שבו ניתח יעקבסון את דמותו של השפת אמת כאישיות ביקורתית בעלת חירות מחשבתית. אומנם בדרשותיו ההגותיות רוח זו נשמרה בעיקר בכתביו המוקדמים, אך בחידושיו לתלמוד, שכתב לעצמו תוך כדי לימודו בכל יום, מאפיין זה בלט לאורך כל שנותיו.

The post על שפת ים התלמוד: האדמו"ר שחצה מגזרים appeared first on מקור ראשון.