"בכתבי העת", כתב פעם העיתונאי והעורך אדם ברוך ב"מעריב", "מתפתחים כותבים חדשים, אסתטיקה חדשה, עמדות תרבותיות וחברתיות חדשות. כתבי העת הנם כחגורת אינטלקט המקיפה את התקשורת הכתובה והאלקטרונית. סוג של הבטחה כי קיימים מבט שונה ואינטליגנציית שפה אחרת. קיימים עכשיו, כאן, איתנו. כתבי עת הם המשכה השופע של הנשימה הקצרה של העיתונות, של מוספי התרבות והאמנות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות

– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב

– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל

את הדברים הללו, מתוך מניפסט נלהב בשבח תרבות כתבי העת בישראל, כתב ברוך – שבעצמו הקים וערך את המגזינים "מושג" ו"מוניטין" – בשנת 1999. בשני העשורים שחלפו מאז, הוספדה העיתונות המודפסת שוב ושוב מעל כל במה; בשנים האחרונות, עם התבססות הרשתות החברתיות וסגנון הכתיבה ההולך ומתקצר, הוספדו גם המאמרים הארוכים והמנומקים, שמפנים את מקומם, כביכול, לטובת ציוצי טוויטר קצרים, תמונות בזק באינסטגרם וסטטוסים לא ארוכים בפייסבוק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/כתבי-עת-750x600.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אך המציאות מצביעה על תהליך מפתיע, הפוך, שמעמיד בסימן שאלה את הקינות השגורות על מות הפרינט ומות המאמר; מתברר שהשמועות על מותם היו מוקדמות מדי. בשלוש השנים האחרונות קמו בישראל עוד ועוד כתבי עת ומגזינים, מודפסים ומקוונים, במגוון רחב של נושאים, בשלל סגנונות ומתוך מניפה של קהילות וקבוצות. חלק מכתבי העת נולדים מתוך אי־נחת מן העיתונות המודפסת ומרדידותו של הדיון הציבורי; אחרים מבקשים לשמש בית לרעיון מסוים, למחנה אידיאולוגי שמעוניין לברר את דרכו; כולם, כך נדמה, נובעים מתוך צורך – צורך בבמה, בהשמעת קול, בביטוי. סיפורם של כתבי העת שנוסדו בישראל בשנים האחרונות הוא סיפורה של שיחה ציבורית, אינטלקטואלית ותרבותית שמתנהלת כמעט מתחת לרדאר, הרחק מתוכניות האקטואליה ומשיח החירשים של הרשתות החברתיות, אך הוא גם סיפור של תשוקה אמיתית, נוקבת, למילה הכתובה, לרעיונות חדשים ולדיון פנימי תוסס.

מה זה אומר להיות שמאל

ביוני 2019 ראה אור הגיליון הראשון של "תלם", כתב עת לשמאל ישראלי, בהוצאת קרן ברל כצנלסון: חוברת עבת כרס, מעוצבת להפליא ועשירה, שמבקשת להצית שיח רעיוני נוקב בתוך מחנה השמאל בארץ. טל ויינטראוב, שעורכת את "תלם" יחד עם אדם רז, מספרת על צורך בשיח כזה דווקא בתקופה המאתגרת ביותר של השמאל הישראלי. "הבדיחה אצלנו היא שעל כל גיליון חדש שיוצא, מספר המנדטים של השמאל הולך ויורד", היא אומרת בחיוך. עד כה ראו אור ארבעה גיליונות, ובימים אלו יורד לדפוס הגיליון החמישי, שיעסוק בקורונה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/טל-ויינטראוב-קרדיט-צילום-אור-קפלן-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תלם, אומרת ויינטראוב, נולד מתוך תחושת מחסור. "הרגשנו שחסרה במה שתשלב בין חידוש רעיוני של השמאל הציוני ובין שאלות של מדיניות. המטרה של 'תלם' היא לספר את הסיפור שלנו, למסגר מחדש רעיונות ישנים ולהעלות רעיונות חדשים וכיוונים שצריך לבחון. במרכז כל גיליון עומד נושא שחשוב לנו לעסוק בו, ובתהליך העבודה על הגיליון אנחנו מנסים להבין מה הכיוון שאנחנו רוצים להתוות, ואילו רעיונות יכולים לצמוח סביבו. המאמרים הם גם אקדמיים, אבל גם מאמרי מדיניות שאפשר ממש לתרגם לעשייה. הרעיון הוא לתת מרחב שהוא לא מצומצם אבל כן ברור ומובחן, ושיש לו עמוד שדרה. הבנו שדווקא מול התפיסה ש'אין יותר ימין ושמאל', חשוב לנו להחזיק את הדבר הזה שנקרא שמאל, לעבור מעיסוק בפוליטיקת זהויות לעיסוק בזהות פוליטית; מה זה אומר להיות שמאל, מה הרעיונות ומה המדיניות בכל השאלות הרלוונטיות של השמאל – לא רק נושאים כלכליים, לא רק ביטחון ולא רק שאלות אזרחיות, אלא כל אלה יחד".

אסף שטול־טראונינג, "הזמן הזה": בחרנו בפרינט לצד במה דיגיטלית כי בעינינו עדיין יש משקל לצורה הזו, וחיי מדף שאין למאמר שעולה לרשת ואחר כך גוללים הלאה והוא לא חוזר.כתב עת יכול גם לשבת על מדף הספרים ואפשר לחזור אליו כעבור זמן

התעקשתם על המונח "שמאל", שהוא מאוד מובחן ועלול אולי להרתיע קוראים מסוימים.

"נכון. היה לנו חשוב לומר שמדובר בשמאל ישראלי, כי מה שמעניין אותנו הוא הזהות הפוליטית של המחנה שלנו. זה לא שאין לנו עניין בדו־שיח או בדיונים רחבים יותר, וּודאי שיש אנשים שלא מזהים את עצמם כשמאל וימצאו עניין בגיליונות השונים, אבל רצינו להתמקד במחנה, לא רק לצורכי בירור רעיוני אלא גם כדי להיות כתובת לאנשים שחושבים שהם בשמאל ורוצים להבין יותר טוב למה הכוונה.

"בניגוד למצב של השמאל בשדה הפוליטי, אנחנו לא עסוקים בשאלה איך להביא כמה שיותר אנשים, אלא להפך – איך פונים למי שאמור להיות בתוך המחנה ורוצה לברר את הרעיונות. אני חושבת ש'תלם' יכול לעניין קוראים מימין, כמו שאני קוראת את כתב העת 'השילוח' של קרן תקווה וזה מעניין אותי וחשוב בעיניי לחידוד הרעיונות. אבל אני חוזרת לשיחה הפנימית, שהיא חשובה מאוד. בשנים האחרונות השמאל היה עסוק בעיקר בשאלה איפה הוא טועה, מה הבעיה של השמאל ומי יכול להצטרף אלינו. זו לא המטרה שלנו. אנחנו שואלים מה החזון שלנו, מה עמוד השדרה".

כתבי עת מודפסים, כמוצרי מדף, מתמודדים עם הצורך לאזן בין תוכן אקטואלי שנוגע להווה, ובין מאמרים שלא יאבדו מן הרלוונטיות שלהם אחרי שנה, חמש שנים ואפילו עשור. "זו סוגיה שאנחנו מתמודדים איתה", מסכימה ויינטראוב, "וזו אחת הסיבות שבגללן החלטנו שכל גיליון יוקדש לנושא. ברגע שגיליון מסוים תוקף נושא שלם מכל מיני זוויות, אפשר יהיה להתייחס לגיליון גם בעוד שנה, גם אם חלק מן המאמרים יהיו פחות רלוונטיים. אנחנו גם שואלים את עצמנו שאלות של גבולות וקו מערכתי. למשל, אנחנו יכולים לחיות בשלום עם הרבה רעיונות בתוך המרחב של מחנה המרכז־שמאל, אחרי שהתווינו מין עמוד שדרה אידיאולוגי. את רוב המאמרים אנחנו מזמינים מראש, ולכן אנחנו מראש מורידים דברים שהם לא בקו שלנו. ברור לנו, למשל, שלא יהיה מאמר שטוען שרעיון שתי המדינות הוא פאסה ושצריך לחתור למדינה אחת, למרות שבשמאל הרדיקלי הרעיון הזה קיים לחלוטין. אבל אנחנו מתנגדים לו, יש לנו קו".

הבחירה להוציא את כתב העת בדפוס לא הייתה מובנת מאליה. נכון לעכשיו, "תלם" מופץ בראש ובראשונה בפרינט למנויים, ובהמשך המאמרים עולים בהדרגה לאינטרנט. "ההכרעה לגבי הפרינט נבעה מהרצון ליצור דבר שיחזיק מעמד לאורך שנים, וגם מתוך שאיפה לספר סיפור שלם", אומרת ויינטראוב. "כשאתה קורא גיליון מודפס, גם אם אתה קורא רק מאמר אחד או שניים, אתה יודע מה הנושא של הגיליון, ושיש נרטיב שלם ברקע. באינטרנט, לעומת זאת, אתה קורא מאמר אחד וזהו, בלי הקשר רחב יותר. קל יותר לספר סיפור שלם בדפוס, למרות שזה פחות רווחי, כמובן.

"תלם הוא מוצר הפסדי, וקרן ברל כצנלסון לא מרוויחה ממנו כסף, אבל לכולנו ברור שזה דבר חשוב מאוד. המנויים שלנו הם לא בהכרח אנשים שמאוד אוהבים פרינט, אלא אנשים שעושים אקט של סולידריות מחנאית. מנויים חשובים לנו, אבל לא פחות חשוב לנו כשמלמדים מאמרים של 'תלם' בתוכניות מנהיגות ובמוסדות להשכלה גבוהה. אנחנו רוצים להשפיע על מדיניות, ליצור מסגרת רעיונית שנבחרי הציבור שלנו ירוצו איתה ויישמו אותה, דברים שיהיו חלק מהציוד האידיאולוגי של מקבלי החלטות, אנשי תקשורת, יועצים פרלמנטריים, שליחי הציבור שלנו. יש כאן ריצה למרחקים ארוכים".

לא מגיעים לחנויות

"תלם" הוא לא כתב העת היחיד שקם בשנתיים האחרונות ופונה לקהילה אידיאולוגית מובחנת. לאחרונה ראה אור הגיליון החמישי של "המקום", מגזין שמוגדר כ"חלון הראווה של החרדים העובדים בישראל". אחת לחודשיים רואה אור גיליון חדש: מאה עמודי כרומו צבעוניים, עם כתבות וטורים על כל מה שמעסיק את קהילת החרדים המודרנים בישראל. כל גיליון מוקדש לנושא אחר – גיליון מספר 3, למשל, עסק מזוויות שונות בהתמודדות בוגרי החינוך החרדי עם השפה האנגלית, תחת הכותרת "לדבר אל הקיר"; גיליון 4 עסק בנושא המסכים. בכל גיליון, לצד כתבות וטורים, ישנם מדורים קבועים: ביקורות ספרים, סקירת אפליקציה ואפילו מדור יין.

"אנחנו מנסים לתת את הזווית שלנו", אומר העורך, מוטי רובינשטיין. "הגיליון האחרון, למשל, הוקדש לנושא המנהיגות, בעקבות משבר המנהיגות בתקופת הקורונה. נדמה לי שעסקנו בנושא הזה בצורה שונה מאשר בעיתונות החרדית, ואנחנו רואים לנגד עינינו את ציבור הקוראים שלנו. קהל היעד הוא 'חרדים עובדים', בוגרי אקדמיה, שירות צבאי ומכללות, ועורכי דין או רואי חשבון חרדים. המגזין לא נמכר בחנויות אלא מגיע למנויים ישירות הביתה. הניסיון הוא לפתוח סוגיות ולתת במה לקולות שפחות נשמעים, ולאו דווקא שייכים למיינסטרים".

מוטי רובינשטיין, "המקום": הרגשתי בשלב מסוים שאין לי מה לקרוא בשבתות, שהעיתונות החרדית לא מדברת את השפה שלי. המגזין לא נמכר בחנויות ואנחנו לא נמצאים באינטרנט, ולאדם שמתנגד לנו אין כל כך איפה להיחשף למוצר הזה

"המקום" גם חורג מן הסטנדרטים המקובלים בעיתונות החרדית – אפשר למצוא בו, למשל, איורים של נשים. "אנחנו שומרים על גבולות גזרה של ההלכה", מסביר רובינשטיין, "ולא נכתוב נגד רבנים. המטרה היא לא להציף סוגיות רק לשם ההצפה, אלא לחשוב על פתרונות, על התמודדויות, על מה אפשר לעשות במצב הקיים. לצורך העניין לא נשאל למה ב'חדר' אין זום, אלא נפרסם טור של פסיכולוגית שתסביר להורים איך להתמודד עם ילדים שמשחקים בסמארטפון שעות רבות ביום, משום שזו ההתמודדות של הקוראים שלנו ולא מדברים עליה במקומות אחרים. אנחנו גם לא נתבייש להפנות את תשומת הלב לדברים שקורים ברשתות החברתיות, למשל. אלה לא דברים פסולים מבחינתנו, הם נמצאים על השולחן".

המגזין מתקיים בתמיכה של קרנות וגופים שונים, וכן ממנויים וממעט פרסומות. בקרוב, מעריך רובינשטיין, הוא אף יהפוך להיות רווחי. מביקורות פנים־חרדיות הוא לא חושש: "המגזין לא נמכר בחנויות", הוא מדגיש. "אנחנו לא מגיעים למי שלא רוצה אותנו ולא נמצאים באינטרנט, ולאדם שמתנגד לנו אין כל כך איפה להיחשף למוצר הזה. הייחוד שלנו הוא קהילתי. הרבה אנשים עושים מינוי למגזין מסיבה אידיאולוגית, מתוך רצון לתמוך ברעיון. בסופו של דבר יש לנו רצון לחולל השפעה, לעזור לציבור שלנו להתקדם בנושאים שחשובים לנו – אנגלית, חינוך, כלכלה, חברה. אנחנו רוצים לתת ביטוי לצרכים האלה ולנסות לקדם אותם. מגזין כזה נובע גם ממקום אישי. אני למשל הרגשתי בשלב מסוים שאין לי מה לקרוא בשבתות, שהעיתונות החרדית לא מדברת את השפה שלי. ואני לא לבד. כך זה נולד, מתוך רצון ליצור עיתון, מגזין, שאפשר יהיה לקרוא בשבת, שיתאים לקהילה שלנו ושיעסוק במה שסובב אותנו, בצורה מעמיקה אבל גם קצרה ותמציתית".

בשלב הבא, מספר רובינשטיין, השאיפה היא להקים אתר של המגזין, שיהיה פתוח למנויים בלבד. "מוצר הדגל עדיין יהיה המגזין המודפס, אבל ברור שיש רצון להתרחב גם לפודקאסטים או לתוכן מקוון, שכל מי שמנוי למגזין ומרגיש חלק מהקהילה שלנו יוכל ליהנות מהם. זה לא יהיה פתוח לכולם, אלא מיועד לאנשים שרוצים לצרוך את התוכן הזה. בכלל, אני לא חושב שהמגזין שלנו מתאים לכולם. לא הייתי רוצה שבחור ישיבה או אברך כולל ייחשפו לתכנים שלנו, משום שהעולם הזה זר לה. נניח אפליקציות או על לימוד אנגלית – אלה לא דברים שהם מתמודדים איתם. אם הילד שלי מתמודד עם הסוגיה של סרטים במחשב, וילד של אברך כולל לא מתמודד עם הסוגיות האלה והן לא אמורות להעסיק אותו, למה שהוא ייחשף אליהן? אין לנו עניין להרחיב את האופקים של כלל הציבור החרדי או לשכנע אנשים לעבור לצד שלנו. אנחנו רוצים להיות בית לאנשים שזו מציאות החיים שלהם".

המרחב שבין עיתונות לאקדמיה

כמעט בלתי אפשרי להדפיס כתב עת לאורך זמן ללא גב כלכלי יציב, כפי שמוכיחות הדוגמאות של "תלם" ו"המקום". "הזמן הזה", כתב עת שהחל לראות אור באוגוסט 2018 באינטרנט וכיום מתפרסם גם בגרסה מודפסת, נהנה מתמיכת מכון ון־ליר בירושלים. העורך, אסף שטול־טראורינג, חשב על "הזמן הזה" אחרי שנים שבהן פעל בעיתונות, ככתב וכעורך ב"הארץ". "תקופה ארוכה הרגשתי שחסר כתב עת שיאפשר דיונים עם מהלכים מורכבים ומעמיקים יותר, ומטבע הדברים גם ארוכים יותר, משיש בעיתון היומי", הוא אומר. "זה משהו שלא קיים היום בעיתונות במידה מספקת, גם לא במוספי סוף השבוע, בין היתר מהסיבה הפשוטה שרוחב היריעה שם די מוגבל.

טל ויינטראוב, "תלם": בניגוד למצב של השמאל בשדה הפוליטי, אנחנו לא עסוקים בשאלה איך להביא כמה שיותר אנשים, אלא איך פונים למי שאמור להיות בתוך המחנה ורוצה לברר את הרעיונות. אני חושבת ש'תלם' יכול לעניין גם קוראים מימין

"אבל העניין הוא כמובן לא מספר המילים. מה שהיה חסר הוא היכולת ליצור מרחב לדיון פוליטי, חברתי, כלכלי ומדעי מעמיק יותר, מורכב יותר, במרחב שבין האקדמיה לעיתונות, שמעניק מקום משמעותי למחקר אבל לא מחויב להגיונות אקדמיים מסוימים, וגם לא לקצב המתיש והמדלדל של העיתונות היומית. מתוך החוסר הזה נוצר כתב העת, שהוא חלק בלתי נפרד מהעשייה האינטלקטואלית של מכון ון־ליר. המטרה היא לא לקדם סדר יום סגור וידוע מראש, אלא ליצור מרחב לדיון ומחשבה מחודשת על הסוגיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות שעל הפרק".

בשנתיים הראשונות כתב העת היה מקוון, אך בשנה האחרונה החליטו ב"הזמן הזה" ליצור גרסה מודפסת שלו: הגיליון, שמודפס על נייר עיתון, יוצא לאור אחת לכמה חודשים ומצורף לגיליון סוף השבוע של "הארץ", מה שמאפשר תפוצה של עשרות אלפי עותקים, שכתבי עת מודפסים אחרים יכולים רק לחלום עליה.

"זו מסה משמעותית וזה שיקול מוביל", מסכים שטול־טראונינג. "אבל מעבר לכמות, בחרנו בפרינט לצד במה דיגיטלית כי בעינינו עדיין יש משקל לצורה הזו, וחיי מדף שאין למאמר שעולה לרשת ואחר כך גוללים הלאה והוא לא חוזר. לכתב עת יש גם חיי מדף שאין לעיתון יומי. השאיפה היא שכתב עת כמו 'הזמן הזה' יוכל לשבת גם על שולחן הקפה או על מדף הספרים, ואפשר יהיה לחזור אליו גם כעבור זמן. למאמר באינטרנט אין נוכחות כזו".

מבט על המאמרים השונים של "הזמן הזה" מראה בעיקר את הגיוון של כתב העת: זה לצד זה מתפרסמים מאמרים על התנועה הפראנקיסטית, על הרומן הישראלי בן זמננו, על החרדים החדשים, על שמרנות ועל ניאו־ליברליזם. "אנחנו עוסקים בענייני הזמן הזה גם אם אנחנו לא מגיבים למה שקרה בשעה הזו", אומר שטול־טראורינג, בהתייחסות לשמו של כתב העת. "המאמרים לא מתייחסים ישירות לכותרת פוליטית כזו או אחרת, אבל הם נוגעים למגמות ולתהליכים עכשוויים, ואני מקווה שרבים מהם יהיו רלוונטיים גם בעוד כמה שנים. בגיליון הראשון פרסמנו מאמר של אלי קוק שעוסק בין היתר בסוגיות של מדיניות מוניטרית. מדובר במאמר שהתחיל להיכתב לפני הקורונה, ופתאום נהיה מאוד רלוונטי בעקבות המשבר וגם עלה לכותרות. באותו גיליון יש מאמר של ראיף זריק על חוק הלאום, שיוצא מתוך החוק ומתייחס למגמות רעיוניות בימין. יש כל הזמן תנועה לעבר האקטואליה, אבל גם מרחק ממנה".

במובן מסוים אתם הולכים נגד רוח התקופה ומציעים טקסטים עיוניים ארוכים, בעידן שבו לא מעט אנשים קוראים פחות ופחות.

"אנשים רבים מחפשים תכנים מעמיקים יותר, דווקא בגלל ההצפה האינטרנטית הגדולה והתהליכים שעוברים על העיתונות בארץ. אחרי הגיליון הראשון היו כמה שאמרו לי שהמאמרים ארוכים מדי, אבל אחת ההצדקות לקיום של ׳הזמן הזה׳ היא היכולת לתת מרחב לפיתוח של רעיונות ודיונים מעמיקים. יש כאן אתגר מובנה. אנחנו שואפים להגיע לציבור רחב, ומצד שני אנחנו לא מעוניינים לפשט ולעגל פינות אלא להציג מחשבה מורכבת אבל גם בהירה ככל הניתן. אנחנו מנסים לאחוז במקל הזה משני קצותיו. לא תמיד זה מצליח, אבל זאת השאיפה".

מוותרים על ריח הנייר

זירת כתבי העת האינטרנטיים שוקקת לא פחות: המגזינים המקוונים אמנם מוותרים על חיי מדף ועל ריח הנייר, אך מרוויחים את הנגישות לקהלים רחבים וחוסכים הרבה מקשיי ההפקה והעריכה. לא פעם, כתבי העת הללו גם מרכזים סביבם קהילה צעירה ומתפתחת של כותבים בראשית דרכם.

"מטא", כתב עת מקוון שהקימו נתנאל הנסל וד"ר עידן קורנבלום, מכנה עצמו "קולקטיב אינטלקטואלי" ומציג מאמרים עשירים ומרתקים בנושאים כמו מוח, בודהיזם, בלשנות, אנתרופולוגיה, אמנות ועוד, קצת בדומה לכתב העת המקוון והוותיק יותר, "אלכסון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/עידן-קורנבלום-e1612299474317-360x484.png 360w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/עידן-קורנבלום-e1612299474317.png 362w" sizes="(max-width: 224px) 100vw, 224px" />

קורנבלום, מתמחה לפסיכיאטריה, הגיע ל"מטא" מתוך רצון לכתוב ולחקור. "תמיד אהבתי לכתוב, ואף פעם לא עשיתי עם זה שום דבר", הוא מספר. "בשלב מסוים פתחתי מין בלוג שבו כתבתי על נושאים של מוח ותודעה, מדע פופולרי ופיזיקה. בהמשך הכרתי עוד שותפים לדרך שגם הם התעניינו בנושאים דומים ואהבו לכתוב. החלטנו לצעוד עם זה קדימה. הקמנו אתר שפועל כמו מגזין מקוון, ואנחנו מעודדים אנשים לכתוב בלי שום אסמכתא רשמית או תואר. אם אתה כותב טוב ויכול לכתוב על נושא שבוער בך ומעניין אותך, כל עוד זה מרחיב דעת או מציג רעיון מעניין – נפרסם. הנושאים עוסקים בעיקר בשאלות שקשורות לטבע האדם, למערכות יחסים, לנפש. כל מה שהוא מטא, מעבר".

"מטא" אינו מפרסם בינתיים גיליונות סדורים, אלא מאמרים: אחת לשבועיים מתפרסם מאמר חדש. קורנבלום אומר שמלכתחילה לא הייתה כוונה ליצור כתב עת מודפס. "אולי יום אחד נרצה להדפיס עותק, בשם הסימבוליות", הוא אומר, "אבל זה לא הכיוון שלנו, גם מטעמי איכות הסביבה וגם כי לשם העולם הולך. אנחנו פועלים לבד, בלי משאבים ובלי תקציבים, וזה מאתגר. אבל האתגר המרכזי בעיניי הוא ליצור את האיזון בין מגזין שהוא קהילתי ומונגש מצד אחד, ומצד שני יש בו תכנים מעמיקים ברמה גבוהה. לא מעט קוראים שלנו הם אנשים שאין להם בהכרח רקע אקדמי רלוונטי, אבל הם מוצאים את עצמם, כמו כל בני האדם, עוסקים בנושאים קיומיים, פילוסופיים ומדעיים, וכל חייהם הרגישו שהם מודרים מהשיחות על הנושאים האלה. כתב עת כמו 'מטא' מעוניין להיות במה גם לאנשים כאלה. באותה נשימה, יש משהו 'בוטיקי' במה שאנחנו מנסים לעשות. זה לא מתאים לכולם, אלא לאנשים שרוצים להתעמק, לצלול לתוך טקסט".

האתר, אומר קורנבלום, רושם כמה אלפי כניסות בחודש, ובמערכת חולמים על רעיונות שונים לטווח הארוך. "שוב, יש כאן שאלות של תקציב, אבל לא חסרים רעיונות", הוא אומר. "אנחנו רוצים, למשל, להקליט את המאמרים, כך שיהיו נגישים לכבדי ראייה או לאנשים שנוסעים ולא יכולים לקרוא. במקביל אנחנו לומדים את תחום השיווק, חושבים כל הזמן על שיתופי פעולה, ואיך אפשר להגדיל את התפוצה ואת כמות הקוראים – וגם הכותבים. הציר שאנחנו נעים סביבו הוא ציר של עומק, עניין ומורכבות. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו עוסקים בו הוא פנים שונות של אותו מטבע. אחד מראה את המורכבות דרך המתמטיקה, אחר מראה אותה דרך הפואטיקה והשירה, ואחרת כותבת על הנושא הזה דרך בודהיזם. אפשר למצוא מכנה משותף בין כל הדברים, אין כאן אוסף אקלקטי של רעיונות".

מקום לפנטזיה

לפני חודשים אחדים הקימה ד"ר רינה ז'אן ברוך את "ספקולציה", כתב עת אינטרנטי לפרסום ספרות ספקולטיבית, "שם גג למדע בדיוני, פנטזיה, אימה ודיסטופיה", כהגדרתה. הגיליון הראשון פורסם בספטמבר אשתקד, וכלל יצירות ספרותיות מקוריות ומתורגמות – שירה ופרוזה, וכן יצירות אמנות. "הרעיון מתבשל אצלי כבר כמה שנים", אומרת ברוך. "חשבתי שהגיע הזמן שיהיה כתב עת ישראלי לספרות ספקולטיבית. יום אחד פרסמתי קול קורא, ותוך שבוע התגבש צוות. מכון 'הקשרים' הצטרף ופרופ' יגאל שוורץ תמך בנו, הקמנו אתר ומערכת (שבה חברים, בין השאר, שמעון אדף ועודד וולקשטיין; א"ה), ופרסמנו את הגיליון הראשון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/רינה-זאן-ברוך-1-750x858.jpg 750w" sizes="(max-width: 895px) 100vw, 895px" />

בגיליון, שזמין באתר האינטרנט של "ספקולציה", אפשר למצוא, בין היתר, סיפור של שהרה בלאו, מסה של עמרי הרצוג על אימה, ויצירה של מאיה אטון בעקבות פרנקנשטיין. ברוך, קוראת ותיקה של ספרות ספקולטיבית, סבורה שהמציאות דוחפת אותנו לכיוונים הלא־מציאותיים הללו. "נוצרה פתיחות לז'אנרים ספקולטיביים", היא אומרת, "ובתקופה האחרונה בכלל, זה משהו שהרבה אנשים יכולים להתחבר אליו. בישראל תמיד הייתה קבוצה של כותבים שספרות ספקולטיבית העסיקה אותם, גם אם פחות במרכז. באופן אישי זו הספרות שאני אוהבת לקרוא וגם כותבת בעצמי, ורציתי ליצור מקום לאנשים שמחפשים ספרות טובה, ומוכנים לבחון רעיונות שמערערים את המציאות המוכרת לנו ושואלים עליה שאלות.

"בישראל מתפרסמת כל הזמן ספרות ספקולטיבית, אבל בדרך כלל ינסו לרכך את זה ולהימנע ממושגים כמו 'ספקולציה' או 'מדע בדיוני'. סופר כמו איאן מקיואן כותב ספרות ספקולטיבית שיוצאת בהוצאות איכותיות ומוכרות, אבל לא יקראו לספרים שלו 'ספקולטיביים'. גם אנשים שאומרים שהם לא מוכנים לקרוא מדע בדיוני, למעשה קוראים ספרות כזו בעטיפה אחרת. לא כל כך ברור ממה נובעת הרתיעה הזו. יש מאמר של גיל הראבן, שכתבה שבהקשר הישראלי היינו עסוקים בלקיים את הפנטזיה שבה אנחנו חיים, עד שלא נשאר מקום לפנטזיות אחרות. אנחנו משקיעים אנרגיות ביצירה של חיים נורמליים, ולכן כל דבר שהוא פנטסטי וחורג מהריאליזם נחשב לאיום. אבל כאמור, בשנים האחרונות יש יותר פתיחות לכיוון הזה".

למה כתב עת מקוון?

"מבחינה כלכלית יותר קל לפרסם באינטרנט מאשר לדאוג להוצאות דפוס והפצה, במיוחד בתקופה שאין בה חנויות. הבחירה באינטרנט היא מחויבת המציאות בעולם שבו חנויות ספרים וספריות נסגרות. הייתי רוצה לחשוב שכתב עת מקוון יכול להגיע לכל מי שיתאמץ מספיק לחפש אותו, ועניין הנגישות היה מרכזי כאן.

בניגוד למגזיני רשת אחרים, ב"ספקולציה" בחרו לשמר משהו מהעולם המודפס ולחלק את התכנים שהם מפרסמים על פי גיליונות. "חשוב לי לשמור על הקונספט של גיליון, ולא רק לפרסם סיפורים ויצירות באופן ספוראדי", מסבירה ברוך. "יש מומנטום לגיליון שלם שמונח בפני הקוראים, והמחשבה על גיליון היא מחשבה על מכלול, על איזון בין טקסטים, על אמן שילווה את הגיליון. אני אוהבת שדברים מתגבשים למשהו אחיד, שאפשר לקחת מסה של חומרים ולהתייחס אליהם יחד כגיליון, עם שירה, עם מסה ועם סיפור".

לא די בעמודי הדעות

העובדה שהם פועלים במידה רבה נגד הזרם לא מרתיעה את עורכי כתבי העת. הם מאמינים בקוראים שלהם, בוטחים ברלוונטיות של התוכן שהם יוצרים, ויודעים שמי שמחפש תוכן מעמיק, ימצא אותם. "אני אדם שמאמין בספרים, מאמין בכתיבה", אומר עידן קורנבלום, עורך "מטא", "גם אם פחות ופחות אנשים היום קוראים וכותבים. הדבר הזה לא נכחד מהעולם, ואנחנו רוצים לשמר אותו, לעודד אותו. זו בפירוש אחת המטרות שלנו".

טל ויינטראוב, עורכת "תלם", שומעת ביקורות על המאמרים הארוכים מדי בכתב העת, אבל מתעקשת שהאורך הכרחי. "לא בונים זהות באמצעות מאמרים קצרים", היא אומרת. "אי אפשר לבנות זהות בטוויטר. הסיפור הוא המבט קדימה. אני חולמת שבעוד עשור יהיו הרבה יותר אנשים בציבוריות הישראלית שיאמרו שהם שייכים למחנה השמאל הציוני, ושידעו להסביר את השייכות הזו במונחים מדיניים, כלכליים, חברתיים ואזרחיים. בשביל לעשות את זה אני לא יכולה להסתפק בטוויטר, ולא במאמרים של 1,500 מילה. כדי לבנות רעיון כמו שצריך ולהסביר את המשמעות והרלוונטיות שלו, צריך מקום וצריך סבלנות".

"המטרה שלנו היא לתרום ליצירתו של מרחב לדיון ולמחשבה פוליטית ותרבותית על התהליכים שמעצבים את החיים שלנו", מסכם אסף שטול־טראורינג מ"הזמן הזה". "הדיון האינטלקטואלי והדיון הפוליטי שזורים עמוק זה בזה. בעיתונות היום אין את התנאים לעשות את הדבר הזה. כשפותחים את עמודי הדעות בעיתונים, קוראים וריאציות חוזרות ונשנות על סדרה של עמדות פחות או יותר ידועות מראש. כך אי אפשר לנהל דיון רציני על המשברים בישראל".

The post תחיית כתבי העת: "אי אפשר לבנות זהות בטוויטר" appeared first on מקור ראשון.