לאחרונה ראה אור ספר חדש של ד"ר ברוך כהנא בשם "אורות האדם והנפש", העוסק במשנתו הפסיכולוגית של הראי"ה קוק. כהנא, חוזר בתשובה, הוא פסיכולוג קליני העוסק באופן נרחב בצומת שבין יהדות ופסיכולוגיה. הוא תלמידו של פרופסור מרדכי רוטנברג, מחלוצי העוסקים בפסיכולוגיה יהודית באקדמיה, וייסד עמו את "מכון רוטנברג" לפסיכולוגיה יהודית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות

– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב

– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל

בשורות הבאות אני מבקש להצביע על חסר עמוק שלדעתי ספריהם של רוטנברג וכהנא לוקים בו, והוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקב"ה מהם.

אפתח בנימה אישית: ברוך כהנא ואני דומים מאוד ושונים מאוד. דומים, משום ששנינו בעלי תשובה מרקע אקדמי, המעוניינים להביא מהשכלתם לתוך היהדות וליצור סינתזות חדשות ומעניינות, בפרט בנקודת ההשקה בין התורה והנפש. שונים, כי בתוך היהדות ברוך בחר (בגדול) בדרך הרב קוק והציונות הדתית, והוא תלמיד של מרדכי רוטנברג, ואילו אני בחרתי (בגדול) בדרך חב"ד ואני תלמיד של הרב יצחק גינזבורג (אם כי כל אחד מאיתנו הקדיש זמן ניכר ללימוד משנת בתי המדרש של השני).

ספריהם של רוטנברג וכהנא תמיד מעניינים. רוטנברג הוא חושב מקורי מאוד, שהעמיק הן בשורשים הנוצריים של הפסיכולוגיה המערבית והן באפשרות של יצירת חלופה יהודית עבורה מתוך מקורותינו. לספריו הייתה השפעה גדולה על תהליך התשובה שלי. כהנא ממשיך באופן נאמן את רבו, ומעמיק עוד יותר את החיבור למקורות היהודיים – החסידות בספרו הקודם "שבירה ותיקון", והרב קוק בספרו החדש. אין ספק שכל המתעניין בהשקה בין התורה ונפש האדם צריך להכיר ספרים אלו.

עם זאת, אני מוצא שוב ושוב שקריאה בחיבוריהם של רוטנברג וכהנא מותירה אותי בתחושה עמוקה של היעדר, הרגשה שהעיקר חסר מן הספר. מדובר בלב ליבה של הפסיכולוגיה היהודית, אך אצל רוטנברג וכהנא הוא נדמה כמין פרט שולי. הכוונה היא ליסוד היסודות ועמוד החכמות של היהדות: ה' יתברך.

בערב ההשקה של הספר – שבו הבעתי לראשונה את הביקורת שאני מציע כאן, אם כי באופן פחות מסודר – התגלגלה השיחה ביני ובין ברוך בנושא שאלת הגישה: האם ראוי לגשת "מלמעלה למטה", מה' אל האדם, או "מלמטה למעלה", מהאדם אל ה'. ברוך הגן על גישתו באומרו כי הוא בא אל הדברים מלמטה, מהאדם ועולמו הנפשי, ולכן מגיע לנושא האמונה רק בסוף, ובדרך האפשר בלבד.

אבל זו לא הנקודה הבעייתית בעיניי. אני מאמין גדול בלגיטימיות ובהכרח של שני כיווני הכתיבה וההוראה, ומכבד מאוד את גישת ה"מלמטה למעלה", שאני עצמי נוקט בה בחלק ניכר מכתביי. הבעיה לדעתי בספרי רוטנברג וכהנא אינה שדמותו של הקב"ה מגיעה בסוף, בניגוד להתחלה, אלא שבמובן משמעותי היא אינה נוכחת כלל. הקורא בספריהם משוטט בארמון היהדות, מביט בתמונות מעניינות ומעלעל בספרים עמוקים, אך בעל הארמון אינו שם. אפילו זכרו או הגעגועים אליו אינם בנמצא. הוא בקושי מוזכר, וגם אז בקושי וכמין אידיאה רחוקה. המלה "אמונה", כאשר היא מגיחה פתאום באיזו כותרת משנה, מתגלה במהרה כמתייחסת לאמונה באדם; המילה "תשובה" – כמתייחסת לשיבת האדם לעצמו.

היעדר זה – דחיקתו של א־לוהים מתחום הפסיכולוגיה היהודית, שלא לומר מחיקתו ממנה כליל – עומד לדעתי בעוכרי הגותם של רוטנברג וכהנא ופוער בה תהום רבה, שכל מי שהמפגש בין יהדות לפסיכולוגיה יקר לו מוכרח לתת עליה את הדעת (הבעיה אמנם מרוככת מעט אצל התלמיד ביחס למורו, אך לדעתי לא די צורכה).

לגישה זו שלוש השלכות שליליות, כפי שאתאר: היא מחסירה מהפסיכולוגיה היהודית את היסוד העיקרי שבה; היא מחמיצה את הלקות העיקרית בפסיכולוגיה המערבית; והיא פוגמת בקידום אושרו ושגשוגו של האדם.

תמונה מסולפת מהיסוד

מהו ההבדל היסודי ביותר בין ההסתכלות היהודית־תורנית על הנפש ובין זו המערבית המודרנית? לפי רוטנברג וכהנא, מדובר בשורה מסוימת של רעיונות ביחס להתפתחות האדם ומערכות היחסים שלו, שהיהדות מטפלת בהם באופן מתוקן יותר מהפסיכולוגיה המערבית. רעיונות אלו כוללים את ההכרה בקומות הרוחניות הנעלות שבאדם; גישה לזולת שהיא פחות מונולוגית־מתנצחת ויותר דיאלוגית־מתפתחת; גישה לעבר שלנו שאינה רואה אותנו כתוצר/קורבן שלו אלא גם כיוצר/משכתב שלו (היינו של האופן שבו אנו מספרים אותו); ועוד.

לדעתי הפריטים ברשימה זו בהחלט נכונים, ועבור רבים לרוטנברג שמורה זכות ההצבעה עליהם וניתוחם. אך הרשימה מחמיצה לדעתי את העיקר, את תורף הרדיקליות של ההסתכלות היהודית על הנפש: עמידת האדם מול ה'.

מבריאת האדם "בצלם א־לוהים" ועד ציווי "לך לך" של הקב"ה לאברהם; ממתן תורה ב"אנכי ה' א־לוהיך" ועד השתפכות הנפש של דוד המלך; מקריאת איוב "מבשרי אחזה א־לוה" ועד קריאות הנביאים לשוב אל ה'; ממפעל חז"ל לעמוד בדיוק אינסופי על רצון ה', ועד "איש ההלכה" של הרב סולובייצ'יק העומד מולו כמצוּוה; מאנשי הסוד שביקשו לדבוק בה', ועד עצם נשיאת העיניים של כל יהודי פשוט האומר "בעזרת ה'" – החוויה היהודית הקיומית הבסיסית ביותר היא של עמידה נוכח פני ה'.

את אחד מביטוייה הצלולים והנוקבים ביותר של עמידה זו לפני ה' ביטא דוד המלך בדבריו לשלמה בנו: "דַּע אֶת אֱ־לוֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין" (דברי הימים א כח, ט). שימו לב לדגש הנרחב על השתתפותה של הנפש בשאיפה הזו לדעת את א־לוהים: דוד מדבר על "לב שלם" ועל "נפש חפצה", על "לבבות" ועל "יצר המחשבות", ועל "דרישה" הדדית שצריכה להתקיים בין האדם לאלוהיו.

כיצד ניתן לדבר על נפש האדם ללא התייחסות לבריאתה בצלם א־לוהים? על אופטימיות, שמחה או חשיבה חיובית, ללא התייחסות לאמונה היהודית בכך ש"אין רע יורד מלמעלה" וש"כל מה שהרחמן עושה הוא לטובה"? על צמיחת האדם וגדלותו הרוחנית ללא היסוד המוסד של ענווה ושפלות רוח כלפי מי שאמר והיה העולם?

כאשר עושים זאת מציגים תמונה מסולפת מהיסוד של תורת הנפש היהודית. עמידת האדם מול ה' אינה רק סעיף נוסף ברשימת התכונות האופייניות של הפסיכולוגיה היהודית. היא שורש כל הסעיפים האחרים. שהרי מה עומד מאחורי הרעיון כי לאדם עצמי גבוה, אם לא האמונה כי הנשמה היא חלק א־לוה ממעל? מה עומד בבסיס רעיון פינוי המקום לזולת, אם לא האמונה כי גם דרכו מתגלה דבר ה'? מה עומד מאחורי הרעיון שאיננו קורבנות עברנו, אם לא האמונה כי בכוחו של בורא העולם לשנות את עתידנו (כדברי ה' לאברהם "צא מהאצטגנינות שלך")?

אכן, בכתיבה לאדם שאינו מאמין יש להקדיש חשיבה לאופן ההנגשה של רעיונות אלו (וגם אז, הרשות נתונה לו אם להתחבר אליהם או לא). אך העלמתם, ולו מצד היושר האינטלקטואלי, פירושה הצגה כוזבת של תורת הנפש היהודית.

יתמותו של האדם המודרני

הדחיקה לשוליים של עניין העמידה מול ה' גם איננה מאבחנת נכון את הלקות העיקרית של תמונת העולם המערבית, שבה היא הכי זקוקה להשלמה מצד היהדות.

לפי רוטנברג וכהנא, הבעיות העיקריות בתרבות המערבית נובעות ממה שמכונה "המכניזציה של תמונת העולם": תפיסת המציאות דרך עדשות המטריאליזם והרדוקציוניזם, באופן שאת כל הגבוה והרוחני מבקשים להסביר במונחי הנמוך והגשמי. בתפיסת עולם זו אין מקום משמעותי לדבר על נשמה, על שורש רוחני לנפש וליצריה, על עצמי גבוה או על "תיקון", והכול נסוך באור של פטליזם עמוק.

גם כאן מדובר לדעתי בניתוחים טובים ונכונים, אך כאלה שהולכים מסביב לבעיה המרכזית מבלי להעניק לה טיפול שורש. לב האפלה בנפשו של האדם המודרני אינו נובע מכך שנלקח ממנו העצמי הגבוה שלו, אלא בנטילת ה"גבוה מעל גבוה שומר", שבלעדיו אין לעצמי הגבוה הזה כל משמעות: מקורו הטרנסצנדנטי, שעימו הוא קיים יחסי אני־אתה. במילים אחרות, מקור סבלו אינו קטנות אלא יתמות. אביו השמיימי מת לו, ואין זה משנה עד כמה הדבר נבע מגסיסה פנימית של המסורת הדתית שלו, ועד כמה מרצח מכוון בידי מתנגדיה. התוצאה זהה: השמיים התרוקנו והוא לבד.

התיקון למציאות הזו הוא מה שאני מכנה החזרת האמונה לתמונה. תמונת עולמו של האדם המכיר רק את הפסיכולוגיה המערבית כוללת בעיקר את מישור החומר, כאשר הנפש נפעלת בידי ענייני הגוף. אם מצרפים לתמונה הזו מישור רוחני מרחיבים את המסגרת שלה והיא מתחילה לכלול רבדים רוחניים – אך היא עדיין סגורה בתוכה. זהו אדם עם אופק התפתחותי גבוה יותר, אך עדיין הוא המוקד והמרכז, נושא לבדו בנטל בדידותו הקיומית. אלה שינויים מידתיים, לא מהותיים.

שינוי מהותי באמת מתרחש לא מהרחבת המסגרת אלא מפריצת פתח למה שלחלוטין מעבר לה: קיומו של בורא למציאות – המשגיח על בריאתו ומנהיג אותה, שהאדם נברא בצלמו ומקיים עימו קשר אישי, ואשר מזמין את האדם לדבוק בו. החזרת האמונה לתמונה מציבה אותה בהקשר חדש ומשנה אותה מן היסוד. היא מחלצת את האדם מבדידותו הקיומית ומעלה אותו על פסים חדשים של חשיבה חיובית, הכוללים השלמה רפויה וקשובה למאורעות שאינם בשליטתו, תקווה לקבלת "סייעתא דשמיא", ותחושת שליחות המחדירה לחייו משמעות ותכלית.

במונחים קבליים זוהי יציאה מחשכת החלל הפנוי, חשכה שהיא גם שכחה של הבורא שחוללוֹ. רעיון הצמצום הקבלי חביב מאוד על רוטנברג וכהנא, ומשמש אצלם כמודל ליחסים בין־אישיים או לעשיית פשרות בחיים (אנלוגיות שבהן אנחנו בתפקיד הבורא המצמצם, ודוק). אך חשיבותו של רעיון הצמצום לפסיכולוגיה היהודית גדולה בהרבה. הוא מספק לנו מודל חדש ומהפכני להבנת המציאות. בעוד התפיסה הטבעית היא שהבריאה מנותקת מבוראה או לפחות מרוחקת ממנו, רעיון הצמצום מספר לנו שהבריאה למעשה מתחוללת בקרבו של הבורא, מוקפת בידו, ולפי הפירוש החסידי הנודע שהצמצום אינו כפשוטו, אף חדורה בנוכחותו.

סכנת המגלומניה הרוחנית

לבסוף, ניתן לדעתי לטעון שדחיקת האמונה פוגמת בדבר הבסיסי ביותר שכל שיטה פסיכולוגית שואפת אליו: הגדלתו והטבתו של אושר האדם.

כהנא מזכיר בספרו את ציר ה"אני־עצמי" של אריך נוימן, ומקשר אותו למה שמכונה "הבריח התיכון" של אילן הספירות – הקו האמצעי המוביל מספירת הכתר לספירת המלכות. אך הקְבלה זו מחמיצה את הדבר העיקרי שהבריח התיכון רומז אליו: קיומו של ערוץ ישיר בין ה"אני" האנושי ל"אני" האלוהי, שעצמיותנו הגבוהה אינה אלא חלק ממנו. ציר ה"אני־עצמי" וציר יחסי האנוש מותירים את מרכז הכובד בדמות האדם; רק הקו האֲנָכִי הנמתח בין "אָנֹכִי ה' א־לוהיך" לאָנֹכִי שלנו מחלץ אותנו באמת מהאנוכיות שלנו.

למעשה, רעיון העצמי הגבוה, כאשר הוא מנותק מעמידה בפני ה', עלול לשמש מנוף להגבהת האגו מעלה עוד יותר. הסיבה פשוטה: האני הגבוה הוא עדיין אני. ציור האני הזה בצבעים רוחניים גבוהים, תיאורו כנעלה מהאגו וכבעל כוונות טהורות וכדומה, אינם משנים את העובדה שחווייתו הנפשית של מי שעסוק בו היא של עיסוק בעצמו. אדרבה, מכיוון שאדם זה מספר לעצמו שכעת הוא כבר לא עסוק בעצמיותו הנמוכה אלא בזו הגבוהה, הרי שמצבו גרוע מלפני כן: הוא בטוח שהוא כבר התעלה מעל האגו וזיכך את נשמתו. זוהי מציאות של דמיונות רוחניים אותה כינה הבעש"ט "הסתרה בתוך ההסתרה": מצב של ריחוק בלתי מודע מה' מתוך תחושה שאנו כבר מתוקנים ושלמים.

אכן, הבעש"ט חשש מרגש זה של שביעות רצון עצמית יותר מכול. אין דבר שמרחיק את האדם מעבודה פנימית של תשובה והתפתחות יותר מהתחושה שהוא "כבר שם". שביעות רצון עצמית זו, אם אינה מטופלת, יכולה להידרדר לכדי מגלומניה רוחנית של ממש: תחושה שאני כה קדוש או מרומם, שאני בעל חשיבות בלתי רגילה. מעבר להונאה העצמית שבדבר, הוא אף הופך אותנו לפגיעים ביותר. בהיותנו במרומו של עץ שכלל איננו מודעים אליו, אנו בסכנה מתמדת של צניחה וקריסה מטה כל אימת שהמציאות לא תעניק לנו את הכבוד או ההכרה שאנו מדמים בנפשנו שמגיעים לנו.

הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מדמיונות כאלו הוא עמידה תמידית מול ה', חדורה בענווה ושפלות. לא בעצמיותנו הגבוהה עלינו להתמקד, אלא דווקא בחיבור מפוכח לעצמיות הנמוכה שלנו – הארצית, הפגומה, המועדת ליפול – שמתוכה ניתן לשאת עיניים מעלה אל מקורנו הרוחני בה' ולשאוף לטפס אליו. דבר זה יבטיח שלא נשקע בדמיונות רוחניים לגבי עצמנו, וכן ישמור עלינו מנפילות אגו כאשר המציאות אינה מאשרת אותם. זוהי המשמעות האמיתית של תשובת המגיד ממזריטש לשאלתם הנודעה של רבי אלימלך ורבי זושא, האם התחלת העבודה היא התבוננות ברוממות ה' או התבוננות בשפלות האדם. שתי הדרכים נכונות, השיב המגיד, אך ההתחלה משפלות האדם נעלית יותר, שמתוכה אפשר להשיג את רוממות ה'.

במילים פשוטות: לא העצמיות הגבוהה שלנו היא הדרך להגיע לאמונה בה' ולחיבור אליו, אלא בדיוק להפך – הדרך להגיע אל העצמיות הזו עוברת דרך בקשת ה', וזאת מתוך האני האנושי והחלש שלנו. רק כך, בדרך ארוכה שהיא קצרה, יגיע האדם גם אל עצמו.

כיצד להימנע מהטפה

בשיח בינינו הסביר ברוך כהנא שהוא חושש מהטפה. כל מפגש ושיחה, אמר, צריכים להתחיל בהקשבה בלתי שיפוטית, בבחינת "וישמע אל קול הנער באשר הוא שם". לדיאלוג שני צדדים ועל כן הוא בלתי צפוי במהותו. אם "האמת" ידועה מראש, הלב נאטם ואינו משתף פעולה.

תשובתי על כך כפולה. ראשית, הבה נזכור שלא בשיחה כפשוטה עסקינן, אלא בספרים. אין כאן אדם ספציפי שמקיימים עימו דיאלוג, שאז בוודאי נדרש שיקול דעת אישי ותנועה איתו ממקומו. מדובר בפריסת משנתו של מחבר הפועל קודם כול כמורה, וככזה חובתו להציג תמונה מלאה של משנתו. גם אם הוא רוצה לנוע מלמטה למעלה, הרי שהאמת הגדולה שלמעלה – בוודאי אם היא כה מרכזית והיעדרה משנה לגמרי את התמונה – צריכה להיות נוכחת, באופן כלשהו, מלכתחילה גם למטה.

שנית, גם האמירה שלשיחה שני צדדים תקפה לגבי שני הצדדים. כפי שפסול קוטב הנאום המוחק, כך גם פסול קוטב הסירוס העצמי השותק. אם רק אמונתו (או היעדרה) של אחד הצדדים ניצבת במרכז, בעוד הצד השני מבטל מולה את אמונתו שלו, הדבר אינו מכבד אף צד. בדיאלוג יש איזון בין שמיעה להשמעה, ואם כן זכותו של המאמין – ובמידה שהוא פועל כמורה, זוהי כאמור גם חובתו – למצוא דרכים למלל את אמונתו ולהנכיחה, כמובן בתבונה וברגישות הנדרשות. כבישת אמונתו של מורה הפסיכולוגיה היהודית, על דרך כבישת נבואתו של נביא, היא מעילה בתפקידו.

ניר מנוסי הוא מורה לחסידות ומרצה בבית הספר לתורת הנפש

The post מדוע מחקו את אלוקים מהפסיכולוגיה היהודית? appeared first on מקור ראשון.