משתמשי פייסבוק ניסו לפענח מה עומד מאחורי גל החסימות שהפעילה הרשת בתחילת 2016. חשבונות נעלמו בזה אחר זה, אף שלא היה ביניהם כל קשר נראה לעין: האחד העלה מתכון לעוגה טעימה שהכין, האחר ציטט פסוק מהתנ"ך, והשלישי נזכר בשיר חביב מילדותו. פייסבוק, כך התברר בדיעבד, היא זו שמצאה את המכנה המשותף – הקשר הכושי. המתכון היה של עוגה כושית, הפסוק התנ"כי היה "היהפוך כושי עורו", ושיר הילדים החביב, בטח כבר ניחשתם בעצמכם, היה "כושי כלב קט".

זוהי רק דוגמה אחת מרבות לעוצמתה ההולכת ומתרחבת של התקינות הפוליטית, פוליטיקלי־קורקט באנגלית. "תקינות פוליטית איננה יותר מדי ממשהו טוב. היא משהו רע. רע ומסוכן", כך כותב ד"ר גדי טאוב בפתח הפרק המוקדש לתופעה, בספרו החדש "ניידים ונייחים" (הוצאת שיבולת).

כיאה למי שמתנגד נחרצות לתקינות פוליטית, הוא מתייחס אליה במילים ישירות וחפות מהתייפייפות: "זו תפיסת עולם המסכנת חיי אדם, מקשה להיאבק בחלק מהרעות הכי חולות של החברה במערב ומחוצה לו, מחזירה בדלת האחורית את הגזענות שהיא מתיימרת להילחם בה ומאיימת על עתידה של הדמוקרטיה. זו מחלה אוטואימונית המחלישה את יכולתו של המערב להגן על ערכיו ההומניסטיים מפני יריביהם המוצהרים".

גדי טאוב הוא מומחה להיסטוריה אמריקנית, אבל בשנים האחרונות הוא מתבלט בעיקר כמבקר תקיף של השמאל הישראלי – המחנה שהוא עצמו השתייך אליו עד לא מזמן. חלק ניכר ממלאכת החבטה שלו באגף השמאלי־אינטלקטואלי מכוון לתופעות כמו הפוסט־מודרניזם, הניכור ללאומיות, וגם הסגידה לתרבות התקינות הפוליטית ולפיתוחיה, המגיעים אלינו בעיקר מארה"ב הליברלית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ds/2021/02/1961639291.jpgצילום-צילום-מסך-ערוץ-13-רשת-750x436.jpg 750w" sizes="(max-width: 840px) 100vw, 840px" />

ד"ר טאוב, לפני שנשמע מה מרגיז אותך כל כך בפוליטיקלי־קורקט, נציין שאתה גבר, לבן, חילוני, איש אקדמיה. נכון שעברת בשנים האחרונות לימין, אבל למעט הפרט הביוגרפי הזה, אתה הפריבילג המושלם. מובן מאליו שתצא נגד תרבות שמטרת־העל שלה היא לשפר את חייהן של קבוצות פריבילגיות פחות.

"קודם כול, להיות גבר זו כבר מזמן לא כזאת פריבילגיה. תראה למשל מה קורה במשפטי גירושין. גברים גם מתאבדים פי ארבעה מנשים, יש להם ייצוג־יתר בעבודות הכי קשות ומסכנות חיים, ויש הרבה יותר גברים הומלסים מאשר נשים. נכון, קיימת קבוצה קטנה של גברים שמחזיקים הרבה מאוד כוח, אבל מנגד יש קבוצה גדולה של גברים שנמצאים בתחתית של התחתית.

"שנית, גם אם נסכים שיש לי כמה 'פריבילגיות', אני כופר לחלוטין בהנחת היסוד האומרת שרק לסובל מותר לדבר על סבל. מי שחושב כך, מטיף לניכור חברתי עמוק. אם אתה חושב שאני לא יכול להבין חוויה של מדוכא, אז תפסיק בכלל לנסות להסביר לי אותה. המחשבה שנשים, למשל, מבינות נשים טוב יותר מכפי שגברים מבינים אותן, היא קשקוש בעיניי. זו הנחה שאומרת שהגזע והמגדר שלך חוסמים את גבולות הבנתך. זה גזעני, ואני לא רוצה חלק בזה. בשיעורים שאני מעביר באקדמיה, אני לא מוכן שמישהו יתחיל את שאלתו במילה 'בתור', אלא אם כן זה 'בתור סטודנט'. אתה לא נמצא בשיעור בתור אתיופי, בתור ערבי, בתור דתי וכו'. זהו אינו דיון על רגשותיך. הרדוקציה של אדם לפרמטרים חיצוניים היא תהליך הפוך מהאופק ההומניסטי והשוויון האנושי שצריך לשאוף אליו.

"ושלישית, עובדה פשוטה היא שמי שמקדמת את תרבות התקינות הפוליטית היא הקבוצה ההגמונית. זהו המפתח להבנת העניין. לקבוצה הזו יש אינטרס לקיים אידיאולוגיה מסכסכת בתחתית החברה. מהאידיאולוגיה הזו מתפתחות תנועות כמו BLM ("חיי שחורים נחשבים") – שמי סובל ממנה? לא הלבנים הפריבילגים שמנקים את מצפונם. הם ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל בשכונות שיש בהן אבטחה פרטית. את מי הם מקריבים? את החלשים ביותר, אלה שנשארים בשכונות הפשע עם משטרה מוחלשת, כי זו הדרישה שיוצאת מההפגנות של התנועה.

"הטענה הזו על פריבילגיות נראית לי מגוחכת כי היא מתייחסת לפרמטרים כלליים מדי באופן סינתטי מדי, בזמן שהיא מחמיצה את התמונה הכללית של תרבות ה־PC, שהיא פיצול וסכסוך. מי יכול להרשות לעצמו להתפצל ולהסתכסך, כפי שהפמיניזם מעודד באופן בולט? מי יכול להרשות לעצמו את הרדיקליזציה של הסכסוכים? מי שיש לו אמצעים.

"קח למשל אם לארבעה ילדים שעובדת בקופה בסופר, ובעלה עובד כסבל, ושניהם מגרדים יחד את הוצאות המחיה שלהם – אם היא תתחיל לראות בבן הזוג שלה אויב ולהפך, זה לא משהו שהיא או הוא ירוויחו ממנו. אבל לנו, הפריבילגים, לא יקרה כלום".

מהצד השני יגידו שאולי אכן תהיה פגיעה באנשים מסוימים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך התרבות הזו תיצור חברה מתוקנת. לצורך העניין, הנכדה של הקופאית והסבל תיהנה מעולם שוויוני יותר.

"ההפך הגמור. הנכדה תהיה רחוקה משוויון יותר מסבתה. כי מי שמרוויח מהתקינות הפוליטית הוא מי שכבר נמצא באליטה. זה נכון גם לגבי הממשל החדש בארה"ב. ג'ו ביידן בנה כביכול את הקבינט הכי מגוון בהיסטוריה, אבל הוא מסתיר את העובדה שמפלגתו היא מפלגת החזקים והעשירים, שדופקת את העובדים ומוכרת את המשרות שלהם לסין. וככה תמיד עובד ה־PC: החזקים בכל קבוצה בוגדים בשאר חברי הקבוצה".

"בישראל יש פער בין האליטה שמחקה את אמריקה במהירות ובין רוב האזרחים, שנוטים להיגיון בריא. המודעות הפוליטית של אזרחי ישראל, מכל השכבות, גדולה בהרבה משל האזרחים האמריקנים. לכן אני חושב שהציבור כאן חסין יחסית מפני התרבות הקלוקלת הזו"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/02/08952202-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אני מתעקש להצביע על היתרונות. נער שחור שהולך היום ברחוב באלבמה לא יספוג כנראה צעקות "ניגר" – מה שהיה קורה לו לפני שלושים שנה על בסיס יומיומי. גם ילד שמן ישראלי מבויש היום הרבה פחות מבעבר. כל זה הודות לתקינות הפוליטית המושמצת, שחדרה לכל שכבות החברה.

"את מה שתיארת עכשיו יצרה התנועה לזכויות האזרח, לא ה־PC. התקינות הפוליטית מחזירה אותנו לאחור, לתקופה החשוכה של 'נפרד אבל שווה'. בשביל מה שפירטת צריך התחשבות אנושית פשוטה, ואילו הפוליטיקה של הזהויות מסכסכת בין קבוצות ומסיגה אותן לאחור".

אין קו ישר שמחבר בין צמיחת התקינות הפוליטית להיעלמות ביטויים מעליבים מהשפה?

"אני לא חושב. יש חפיפה בינה ובין הנימוסים הטובים, אבל הנימוסים הטובים לא באמת צריכים את תרבות ה־PC כדי להתקיים. המאפיין שלה הוא לא הנימוס, אלא האיסור לומר על מיעוטים משהו שנשמע רע. וזה גורם נזקים עצומים, מפני שאי אפשר לדבר על הבעיות של מיעוטים, שוודאי קיימות, בלי האפשרות לומר על מה מדובר בכלל. במקרה, זה גם מקיף את הדרישה ההגיונית לא להעליב אנשים לחינם. אבל התוצאה של הדבר הזה בארה"ב היא שסטודנטים לבנים פשוט נמנעים ממפגשים עם סטודנטים שחורים. תסתכל על הנתונים – עד כמה צמח שיעור הנישואין המעורבים בארה"ב, במקביל לצמיחת התקינות הפוליטית? כמעט כלום. מה שקרה הוא סכסוך וניכור. סטודנטים לבנים אומרים לעצמם – 'בשביל מה להסתבך. אחייך יפה ואלך למקום אחר'. ה־PC פשוט החזיר את הסגרגציה לאמריקה. לא מהדלת הקדמית אלא מהחלון, אבל זה לא משנה, היא שם".

הקולות החומים

בכך לא מסתכמות טענותיו של טאוב נגד התקינות הפוליטית. "היא הופכת את הקורבנות לנכס הכי גדול שלך, ולכן במקום לנסות להיחלץ ממצב הקורבן, אתה רק עסוק בטיפוחו", הוא אומר. "הייתה לי בארה"ב סטודנטית שחורה וענייה. היא סיפרה שברצונה לעשות תואר שני בהיסטוריה כלכלית, אבל היא לא יכולה לקבל מלגה אלא אם תבחר ב'לימודים שחורים' או ב'לימודים נשיים'. יש משפט מפורסם וכמעט בלתי נתפס בהקשר הזה: 'אנחנו לא צריכים אנשים חומים שלא משמיעים קולות חומים'".

אז מבחינתך זו מלחמת חורמה? אין שום דבר טוב לומר על התקינות הפוליטית?

"כמו שאמרתי, בכמה מקומות היא משתלבת גם עם דברים טובים, אבל השאלה היא מה המחיר, ומתברר שהמחיר עצום. אחד משרי העבודה של ארה"ב בשנות החמישים הוציא דו"ח על המשפחה השחורה, וכתב שהבעיה הכי גדולה היא המשפחה השבורה – משפחה שאינה מבוססת על אב ואם מתפקדים. הוא כינה אותה 'פקעת של פתולוגיה'. זו אכן לשון חריפה מאוד, אבל היא תיארה מצב אמיתי. בגלל העלבון קברו את הדו"ח הזה לחלוטין, במקום לשאול אם הוא מצביע על בעיה קיימת.

"בצד השני של המטבע, אנשים מתקבלים לאוניברסיטאות בארה"ב לא על סמך הישגיהם, אלא על בסיס נתוני הקיפוח של המיעוט שהם שייכים לו. הם מקבלים השכלה פחות טובה, כי האקדמיה דואגת שיעברו את המבחנים בכוח. ואז, למה שתרצה ללכת לרופא מנתח שחור, אם הוא חשוד בעיניך כמי שקיבל את התואר שלו באמצעות אפליה מתקנת? בהרבה מובנים נוצרת כך מלכודת קשה מאוד למיעוטים.

"מהאידיאולוגיה הזו מתפתחות תנועות כמו BLM, שמי סובל ממנה? לא הלבנים הפריבילגים שמנקים את מצפונם. הם ממשיכים לחיות כרגיל בשכונות שיש בהן אבטחה פרטית. את מי הם מקריבים? את החלשים ביותר, שנשארים בשכונות הפשע עם משטרה מוחלשת"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/02/08825976-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני בעד מידה מסוימת של אפליה מתקנת, אם אתה מקדם הזדמנות שווה. אבל אם אתה רוצה להשיג שוויון בכוח, ומכופף את אמות המידה – אינך משרת אותם אלא רק פוגע בהם. הסיפוק קצר־הטווח של 'יותר שחורים קיבלו תואר', מתגמד לעומת הנזק ארוך־הטווח. האם צריך להשקיע משאבים כדי לקדם את המיעוט? כן – אבל לא בכך שנעקם את המראה במקום לתקן את הפרצוף".

את הספר החדש כתבת לפני בחירות 2020 בארה"ב, וטענת שהן יהיו משאל עם על תרבות ה־PC. זה אומר שמתנגדיה – ואתה בתוכם – הפסידו?

"ה־PC תיעשה עכשיו ממוסדת, ומהבחינה הזו אכן הפסדנו. האם במשאל העם הזה העם האמריקני הכריע בעדה? אני לא יודע איך להפריד את התוצאות מהקורונה, מההסתה המופרעת נגד טראמפ, ומהעובדה שהבחירות היו לא הוגנות מלכתחילה.

"הרי התקשורת הייתה רק בצד אחד, וכך גם הכסף הגדול. האמריקנים לדעתי מתחלקים באופן שווה: מצד אחד אלה שמחזיקים באידיאולוגיה של ה'ניידים' (עשירים, ליברלים וחילונים השייכים לאליטות בחברה – א"ש), ומתחזקים את התקינות הפוליטית כחלק נכבד מהמחשבה שלהם; ומצד שני ה'נייחים', שהאידיאולוגיה שלהם היא לאומית, יש לה א־לוהים, משפחה ופטריוטיות".

גם בלב הליברליות האמריקנית נראים בשנים האחרונות סימני התנערות ממופעי קיצון של ה־PC. האם יש סיכוי להתפכחות משמעותית בכיוון הזה? האם האליטה האמריקנית תבין שהיא בנתה מפלצת, שברגע אחד יכולה לבלוע גם אותה?

"בשלבים התחתונים יותר של החברה – כן, יש התפכחות מסוימת. התקינות הפוליטית העמיקה חדור לתוך קבוצות כמו שחורים והיספנים למשל, והצליחה להפיץ שם את הפילוסופיה של הקורבנות וההתמכרות לקורבנות, ובכל זאת טראמפ קיבל מהם בבחירות 2020 יותר קולות מאשר ב־2016. כלומר, יש כבר איזו תנועה ליציאה משם, ממה שמכונה בפי הוגים שמרנים 'מטעי העבדים החדשים'.

"לגבי האליטה, אני הרבה פחות אופטימי. גם כי היא משוכנעת בצדקת ה־PC, וגם כי זה משתלם לה. המאבק יהיה מאבק פוליטי בין המעמדות שמרוויחים מהקומבינציה הרעילה של גלובליזם ופוליטיקת זהויות ובין כל השאר, האנשים העובדים מכל הצבעים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201808_57_06-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ומכיוון שאלה הם הרוב, אתה צופה קריסה של תרבות ה־PC.

"אני צופה שההתנערות הזו תהפוך לכוח פוליטי ממשי, אבל בשתי המפלגות האמריקניות יש אליטה שמושקעת ומבוצרת מאוד בתוך הדבר הזה, וההתרוששות של אמריקה העובדת תוביל לתסיסה פוליטית רק בחלוף זמן. מה יהיה כוחה, קשה לדעת".

דיברנו לא מעט על ה־PC באמריקה. עד כמה מחנה השמאל הישראלי מושקע בתרבות התקינות הפוליטית? זה משהו שנוכח ביומיום, או רק מרחף מעל ופחות מחייב?

"תלוי איפה ובאיזו גזרה של ה־PC מדובר. גם בתוך האקדמיה יש הבדלים בין פקולטות ומחלקות שונות.

"בקרב האליטה הישראלית, נזקי תרבות התקינות הפוליטית ניכרים וברורים. יכולים לחסל את הקריירה שלך על כמה ביטויים גסי רוח. באזורים האלה, ביצוע טעות PC עשוי להפוך לטרגדיה אישית.

"לגבי החברה הישראלית בכללותה, זה  משתנה בהתאם לשאלה אם המשרה שלך תלויה באליטה או לא. אין ספק שבארה"ב זה הרבה יותר מפושט. בישראל יש פער בין האליטה שמחקה את אמריקה במהירות ובין רוב האזרחים, שנוטים להיגיון בריא. המודעות הפוליטית של אזרחי ישראל, מכל השכבות, גדולה בהרבה משל האזרחים האמריקנים, בין השאר משום שהתנאים הישראליים מעודדים התפתחות של היגיון בריא.

"לכן אני חושב שהציבור כאן חסין יחסית מפני התרבות הקלוקלת הזו. מחוץ לגבולות האליטה הישראלית מסתכלים על ה־PC כמעט כמו שהציבור בצרפת הסתכל על הליך ההדחה שעשו לביל קלינטון. הם לא הבינו מה העניין, זה לא חלק מהתרבות שלהם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 21/02/images-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2021/02/images-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2021/02/images-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 225px) 100vw, 225px" />

וזה קשור אצלנו גם לעמדה פוליטית?

"במידה רבה הימין מזוהה עם ההיגיון הבריא, אבל זה לא לגמרי מדויק, כי יש גם עניין חברתי. בשביל החרדים התקינות הפוליטית היא שפה זרה ממש, וגם חלק ניכר מעולי חבר העמים לא מתייחסים לאיסורים שלה ברצינות רבה מדי. בעולם התקינות הפוליטית אתה צריך לשמור, נניח, ארבעה סייגים, ומי שמפר שניים מהם כבר זוכה בתואר גזען. אבל כאן גם החולשה של ה־PC: אם אתה לא רגיש לשפה הזו, כל העניין פשוט לא יעבוד עליך. סוג של חיסון, אם תרצה".

אז החרדים הם לא חלק מזה, ועולים מחבר העמים, ונדמה שגם לא מעט מסורתיים. מה לגבי ערבים?

"גם להם הרבה פחות אכפת מה־PC, אף שנומינלית הייצוג שלהם בשמאל. החשיבה שלהם לאומית או לאומנית, ולכן הם חסינים הרבה יותר. צריך לעשות כאן אבחנה חשובה: האליטה הישראלית לא כפתה את התקינות הפוליטית, אלא את הליברליזם. היא לא ניסתה לשפץ את העולם בכך שנשנה את השפה שלנו, אלא פעלה דרך שינוי ממשי בחוקים".

ונסיים בתחזית: לאן לדעתך צועדת תרבות ה־PC בארץ הקודש?

"התרבות הזו ניצחה בבחירות באמריקה, ולכן היא תרים את הראש גם פה בתקופה הקרובה. כמו שאחד מנספחיה, הצנזורה ברשתות, כבר הגיע גם לפה. הדברים שמתחזקים באמריקה מתורגמים כאן על ידי האליטה בצורה כזו או אחרת. למשל, בדיקת העובדות במהלך הנאומים של טראמפ, שמיד הועתקה לבדיקת עובדות בנאומים של נתניהו. צריך לקוות שזה יקרה רק באופן זמני".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "התקינות הפוליטית מחזירה את הגזענות בדלת האחורית" appeared first on מקור ראשון.