אם הדבר היה תלוי בו, פרופ' יאיר זקוביץ, החתן הטרי של פרס ישראל בחקר המקרא, לא היה מעניק בכלל פרסי ישראל לחוקרים מן האקדמיה: "את פרס ישראל צריך לתת לאנשים בעלי תרומה חברתית משמעותית שמאחוריהם מפעל חיים ראוי, או ליוצרים, לא לאנשי מחקר. באקדמיה אתה ממילא עולה מדרגה בכל שלב של הקריירה. אם הגעת כבר לשיא, שב בשקט. מה אתה צריך עוד פרסים? מה גם שהפרסים האלה יוצרים מטבעם מתח וקנאה בין העוסקים בתחום, למה ההוא קיבל ואני לא. אני בטוח שיש אנשים מהתחום שלי שחושבים את זה גם ביחס אלי".

אבל לא שאלו את זקוביץ והוא בכל זאת זכה בפרס, וכמובן שמח בכך. זו הזדמנות לברר איתו כמה נקודות על קריירה מחקרית של כחמישה עשורים. קודם כול, איך היא בכלל התחילה.

"גדלתי בבית עברי מאוד, והתנ"ך היה חלק בלתי נפרד מהזהות הציונית שלנו", הוא מספר. "מאוחר יותר, אחרי השירות הצבאי, כשהתלבטתי איזה מקצוע אקדמי ללמוד, הייתי צריך מסיבות אישיות להישאר לגור בחיפה, שבה גדלתי, ובאוניברסיטה הצעירה שהוקמה שם היו רק חוגים בודדים שנראו לי מתאימים, ביניהם מקרא וספרות. אז למדתי מקרא וספרות".

אחרי שהצטיין בלימודי התואר הראשון, המורים שלו, שרובם היו אנשי האוניברסיטה העברית שבאו להעניק כמה שעות שבועיות לקמפוס הצעיר, משכו אותו אליהם, ומאז ועד היום כל הקריירה המקצועית שלו התנהלה שם; בין השאר הוא כיהן שם במהלך השנים כראש החוג למקרא וכדיקן הפקולטה למדעי הרוח.

באופן מעניין, הצעיר שגדל בבית חילוני־עברי, ששילוב לימודי המקרא והספרות רק חיזק עוד יותר את נטייתו הטבעית לקרוא את התנ"ך כספרות אנושית, התחבר בעיקר לשני מורים בעלי זהות אורתודוקסית, שאף הוסמכו לרבנות במקביל לתואר האקדמי: את התואר השני עשה בהנחיית הרב פרופ' יצחק זליגמן, ואת הדוקטורט בהנחיית הרב פרופ' מאיר וייס.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– די לטרור: בית המשפט מחזק נשים להעיד על אלימות נגדן

– מזון, הפתעות ומשקאות: עיריית ירושלים מפנקת עולים בבידוד

– הסערה מתחזקת: צה"ל נערך לפעולה בצפון וביו"ש

זקוביץ: "שניהם הקפידו על קלה כחמורה בענייני הלכה, וגם אהבו מאוד את העולם הדתי. אבל כשמדובר במחקר, הם לא עשו לעצמם ולתלמידים שלהם שום הנחות. הגישה הייתה לגמרי מדעית והם לא היססו להשתמש בכל המתודות המחקריות, כולל ביקורת המקרא. זליגמן אפילו התקשר אלי פעם במוצאי שבת, וסיפר לי שמאז הבוקר הוא מחכה לרגע שיוכל להתקשר ולספר לי שבזמן קריאת התורה הגיע למסקנה שהגרסה של תרגום השבעים יותר נכונה. לזליגמן גם יוחס המשפט 'בשבוע הבא נוכיח, אם ירצה השם, שמעמד הר סיני לא היה ולא נברא'. הוא כמובן מעולם לא אמר את המשפט הזה, אבל כשסיפרתי לו שזה מה שמייחסים לו הוא צחק".

גם בקרב תלמידיו ועמיתיו הדתיים, זקוביץ לא מזהה מתח בין עולמם הדתי והמחקרי: "מי שכבר הגיע ללמוד מקרא באקדמיה, הוא בדרך כלל אדם שכבר עשה את ההכרעה שהוא מוכן להפריד בין אורח חייו לעולמו המחקרי. בין התלמידים הדתיים שלי יש אנשים שהם אפילו הרבה יותר קיצוניים ממני בגישה הביקורתית ובשימוש בתורת התעודות".

ברוח הזו מתייחס זקוביץ בחיוב גם לגרסאות דתיות של ביקורת המקרא, כמו "תורת הבחינות" של הרב מרדכי ברויאר, שמסכימה עם השאלות והסתירות שמציגה הביקורת אבל מספקת להן תשובות אחרות; לא פערים בין פרקים שנכתבו על ידי אסכולות שונות, אלא רצון של הקב"ה עצמו לתת בספר הספרים התייחסויות מזוויות שונות, לעיתים לאותן סוגיות עצמן. זקוביץ: "בעיניי, הרב ברויאר חבר באותו מועדון שאני וכל חוקרי המקרא חברים בו, מועדון שלא מתעלם משום שאלה שנובעת מלימוד ישר של הטקסט. אני מאוד מעריך את הניסיון הזה, שנעשה עם עין שבוחנת את הטקסט לעומק. נכון שיש בזה קצת אפולוגטיות, אבל בסך הכול הוא עשה נפלאות בשיטה שלו".

אתגר בלשי

בעולם חקר המקרא מבחינים בין שתי שיטות מרכזיות: השיטה הדיאכרונית והשיטה הסינכרונית. הראשונה שמה דגש על הרובד ההיסטורי של המחקר: מתי ובאילו נסיבות נכתב כל קטע בתנ"ך, ומתי הקטעים השונים נערכו לקבצים ואחר כך לספרים שלמים, עד שקיבלנו את המכלול. לגישה הזו שייכת כמובן "תורת התעודות", שנולדה בביקורת המקרא הגרמנית במהלך המאה ה־19 וחילקה את התנ"ך לארבע מסורות מרכזיות, שרוב פרקי התנ"ך מיוחסים לאחת מהן.

לעומתה, השיטה הסינכרונית מתעניינת בעיקר בטקסט התנ"כי כמכלול. ההנחה שלה היא שגם אם ההנחה שהתנ"ך גובש מתוך ארבע מסורות שונות נכונה, זה הרבה פחות חשוב מהתוצאה הסופית המונחת לפנינו, שעמדה לפני קוראי התנ"ך בכל הדורות. זו גישה שכמובן נוחה יותר לחוקרי מקרא דתיים, אבל בהקשר המחקרי גם היא מתייחסת לתנ"ך כטקסט שנכתב בידי אדם, ומבקשת להתמקד יותר בשאלה מה ביקשו עורכי התנ"ך לומר לנו באופן שבו יצרו את התוצאה המגובשת.

זקוביץ מעיד על עצמו שכל ימיו ביקש לשלב בין שתי העמדות האלה: "במידה רבה אני תוצר של שני מוריי. זליגמן הדגיש מאוד את הגישה הביקורתית הקלאסית, וּוייס הדגיש את הגישה הספרותית. הייתי אומר שנקודת המוצא שלי ביחס לטקסט היא הגישה הספרותית, אבל מתוך נקודת המוצא הזו\ אחת השאלות שהכי מעניינות אותי היא ההיסטוריה של הטקסט, שכמובן קשורה לתורת התעודות ולרצון להבין את המקורות ואת משמעות הפער בין התעודות והגרסה הסופית.

"ככלל, היעד בעיניי הוא לא לבטא גישה מחקרית כזו או אחרת, אלא להשתמש בכל הגישות המחקריות כדי להאזין האזנה קשובה ורגישה לקולו האותנטי של הטקסט. מה אומרות לי המילים עצמן; מהו הדומה והשונה בין טקסט מסוים ובין מקבילות שלו בתוך התנ"ך עצמו, לפעמים אפילו באותו ספר, או בין הטקסט התנכ"י לתרגומים שלו או למקבילות בספרים החיצוניים או במגילות קומראן. למשל, מתברר שספר ירמיהו של תרגום השבעים ושל מגילות קומראן הרבה יותר קצר מספר ירמיהו שבתנ"ך. אז אפשר להסיק מזה שהיה איזה מקור בסיסי משותף, ובספר שבידינו נוספו במהלך השנים עוד נבואות, שכנראה לא נאמרו דווקא על ידי ירמיהו".

גם לתלמידיו ממליץ זקוביץ ללמוד יותר מגישה אחת, ולהטמיע בעולמם המחקרי תפיסות שונות ומגוונות: "יש מורים שמעודדים את תלמידיהם להיות ממשיכים שלהם וליצור 'אסכולה'. אני ממש לא אוהב את זה. כמו שאני למדתי והופריתי מכמה מורים, אני מאוד רוצה שגם תלמידיי יעשו כך. אני אומר להם: למה לכם להיות חקיינים שלי, במקום ליצור גדולה משלכם? ואת זה תוכלו לעשות רק אם תכירו גישות שונות ותיקחו מכל אחת מהן מה שנראה לכם נכון ומועיל".

אז איך, לשיטתך, נוצר התנ"ך? איך נוצרו המקבילות השונות, שחלקן סותרות, בתוכו?

זקוביץ: "ככל שמדובר בחלקים הסיפוריים, ואולי גם בחלקים האחרים, הסתובבו בעם ישראל מסורות קדומות, ולמעשה התנ"ך הוא עיבוד של אותן מסורות, תוך התאמה לתפיסת העולם המונותאיסטית, שכבר שלטה בעם ישראל בתקופה שבה נערך התנ"ך. קח למשל את סיפור שמשון. יש בו הד ברור לסיפור הרקולס היווני – מין גיבור שהוא חצי אל, בעל כוח מופלא. הטקסט אפילו מספק רמז למסורת קדומה שבואו של שמשון לעולם לא היה בדרך טבעית, כשהוא משתמש שימוש כפול בפועל 'בא' לגבי המלאך שנראה לאימו של שמשון. הפועל הזה הרי מציין מעשה מיני, אבל יכול כמובן גם להתפרש בפשטות שהמלאך נראה אליה".

לא היה יותר פשוט לוותר על סיפור בעייתי כזה?

"אתה לא יכול להתעלם מסיפורים שהכו שורש, והם חלק בלתי נפרד מהמסורת של העם שלך. במקרים כאלה, הכלל הוא 'אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם'. תכניס אותם לתנ"ך, אבל בעיבוד כזה שיקהה את עוקצם ויכניס אותם לתבנית התיאולוגית שלך. אלא מה? כמעט תמיד היסודות המקוריים מבצבצים בצורה כלשהי. זה האתגר הבלשי שלנו, חוקרי התנ"ך – לקרוא את הטקסט קריאה מאוד צמודה ומרוכזת, להכיר גם את כל המקבילות שלו בתרבויות אחרות ובמקורות שלנו, את המדרשים שנוצרו לו, ומתוך כל זה לשחזר את ההיסטוריה של הטקסט".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/02/תלמידי-רביבים-טקס-הענקת-פרס-פלג-יוני-2019-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ארכיאולוגיה ספרותית

לעבודת הבילוש הזו קורא זקוביץ "ארכיאולוגיה ספרותית", והוא מתאר בחן את הרגע שבו נוצר הכינוי: "אני לא נוהג, וכל נסיעותיי להרצאות במשך השנים נעשו במוניות. עכשיו, אחרי שנהג המונית גמר לפרוס בפניך את השקפתו הפוליטית, הוא בכל זאת מתחיל להתעניין גם בך, ושואל: נו, אז מה אתה עושה? אתה אומר לו: חוקר מקרא. והוא בדרך כלל איש מסורתי, ומיד מזדעזע: ככה? בלי כיפה? אוי ואבוי. ואז כמובן אמור להתחיל דיון על הלגיטימיות של התחום הזה. פעם אחת לא הייתה לי סבלנות לדיון הזה, אז כשהנהג שאל מה אני עושה, אמרתי ספונטנית: ארכיאולוגיה ספרותית. מיד השתררה שתיקה, אבל אחר כך נאלצתי לברר עם עצמי מה פירוש התשובה הספונטנית הזו".

מבין הכלים שזקוביץ משתמש בהם בעבודת הארכיאולוגיה הזו, הוא טיפח חיבה מיוחדת למה שהוא מכנה "פרשנות פנים־מקראית", כלומר סיפורים מקבילים או מגיבים (לאחרונים הוא קורא "סיפורי בבואה") לסיפור קדום, שבהם מקור אחד מפרש, בעצם השונות שלו, את המתרחש במקור השני, לרוב זה הקדום יותר. לדוגמה הוא מביא את שלושת הסיפורים מספר בראשית, שבהם אברהם ויצחק מנסים להציג את נשותיהם כאחותם, מחשש שהמלכים שאצלם התארחו יחשקו באישה ויהרגו לשם כך את בעלה: "הסיפור בפרק כ (אברהם ושרה אצל אבימלך בגרר) במידה רבה מפרש את הסיפור בפרק יב (אברהם ושרה אצל פרעה), והציפיה ממך היא שתקרא את פרק יב לאור מה שאתה יודע על פרק כ".

כדוגמה למה שהוא מכנה "סיפורי בבואה", שבהם הנושא שעולה בסיפור אחד זוכה לטיפול מעניין בסיפור שונה, מביא זקוביץ את סיפור דוד ובת שבע, שבעיניו מגיב בדרכו לסיפורי אברהם ושרה במצרים ובגרר.  "שם מתברר שלא רק שבניגוד לפרעה, שלא היה מוכן לגעת באשת אברהם ברגע שנודע לו במי מדובר, דוד לקח את האישה, אלא הוא גם דאג לעשות מה שאברהם חשש ממנו: להרוג את בעלה של האישה שבה חשק".

גם למדרשי חז"ל, כולל אלה שנראים לנו במבט ראשון מוזרים ולא קשורים, הוא מייחס חשיבות גדולה בחשיפת האמת שמאחורי הטקסט. כך, למשל, הוא רואה את סיפור יעל וסיסרא: "לכאורה סיפור של אישה גיבורה שמצילה את עם ישראל בזכות תרגיל העורמה שלה: היא מרדימה את סיסרא כשנותנת לו חלב במקום מים, ואז יכולה להרוג אותו. בהקשר רחב, הסיפור הזה מתכתב עם דפוס שלם של סיפורים על נשים שכוחן הנשי אפשר להן לעשות מה שגברים גיבורים לא יכלו. זה דפוס 'האישה הקטלנית', שגם דלילה וגם יהודית בתקופת החשמונאים מבטאים אותו.

"באופן יותר ספציפי, אחרי שקוראים את תיאור הסיפור בשירת דבורה, התרגיל התמים והפשוט של יעל מקבל הקשר יותר מיני. כי דבורה אומרת 'בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה כרע נפל', ולזה כבר יש אסוציאציה יותר מינית. בא המדרש ומחזק עוד יותר את הכיוון הזה, כשהוא אומר על סיסרא 'שבע בעילות בעל אותו רשע באותו יום'. ולמה שבע? בגלל שבעת הפעלים שבהם דבורה משתמשת: כרע נפל שכב, כרע נפל, כרע נפל. מתברר שבעל המדרש כנראה שם לב לפער שבין הסיפור התמים והאופן שבו הוא מתואר בשירת דבורה, ויצר מדרש שחושף את ההקשר האותנטי של הסיפור".

משאירים את התנ"ך לדתיים

זקוביץ מעולם לא ראה עצמו כחוקר הספון במגדל השן האקדמי. הוא אמנם לא נטה לפרסם מאמרים ועצומות פוליטיות, אבל השתדל מאוד להיות פעיל גם ברובד הציבורי של תחום עיסוקו, מתוך מטרה מפורשת להחזיר את עטרת התנ"ך ליושנה בחברה הישראלית.

"אם דיברנו קודם על הדילמה של חוקרים דתיים ביחס לביקורת המקרא, האמת היא שהבעיה הגדולה של התחום הזה היא הפוכה", הוא אומר. "כמעט כל חוקרי המקרא בימינו, ובכלל רוב אנשי מדעי היהדות, הם אנשים דתיים. אנשים חילונים כמעט לא פונים לתחומים האלה. בעיניי, זה קודם כול ביטוי לשקיעה של החזון הלאומי־ציוני בחברה שלנו; זה חזון שהיה קשור בטבורו לתחיית העיסוק בתנ"ך, שאצל בן־גוריון אפילו קיבל ביטוי מוגזם של דילוג תרבותי על כל מה שנוצר בגלות.

"אני לא מסכים עם הקיצוניות של בן־גוריון, אבל בוודאי שאני לא אוהב את מה שקורה היום בחינוך החילוני. בזמני, בבית ספר 'חוגים' בחיפה שהיה תיכון חילוני למהדרין, למדנו חמש שעות שבועיות של תנ"ך, וגם תלמוד ותחומי יהדות אחרים. היום, חוץ מתנ"ך אין בחינוך החילוני בכלל זכר למקורות היהדות, ואפילו על תנ"ך אתה צריך להיאבק. לרוב לא מדובר על יותר משעתיים שבועיות, ולא תמיד יש רצף לימודי בין הכיתות. לפעמים מחליטים שבשכבה מסוימת ידלגו על לימוד התנ"ך ויחזרו ללמוד רק בשנה שאחר כך.

"בעיניי זה קודם כול חלק משקיעת האידיאה הציונית. בבתים עבריים, כמו זה שאני ובני דורי גדלנו בהם, ניתוק מן התנ"ך לא היה עולה על הדעת. אני מניח שזו גם תגובה של כעס לכפייה הדתית. לא שאני חושב שזו תגובה מוצדקת, אבל יש כאלה שכך מרגישים; אם הדתיים כופים עלינו את מצוות הדת, אין לנו חשק להתחבר לטקסטים שמזוהים איתם. בעיניי זו תגובה מטופשת. אדרבה, אם הדתיים מנכסים לעצמם את הטקסט הזה, אל תאפשר להם לעשות את זה. תדאג שהוא יהיה גם שלך.

"אבל אולי יותר מהכול, הדבר הזה קשור למטריאליזם שהשתלט על התרבות המערבית וגם על זו שלנו. הכול נמדד בהקשרים חומריים, ומה שלא תורם למשכורת גבוהה יותר בעתיד נדחק הצידה. הדבר פוגע כמובן לא רק בתנ"ך אלא בכל מדעי הרוח, והאמת שלא רק במדעי הרוח. אפילו תלמידים שבבירור מוכשרים מאוד לעיסוק במדעי החיים ויכולים לתרום רבות לחברה בתחומים האלה, מוותרים לא פעם כי זה לא נראה להם מספיק משתלם. בעיניי זו טעות חמורה. אני חושב שאפילו מתוך גישה מטריאליסטית, צריך להבין שהתמודדות עם טקסטים מורכבים במקצועות כמו תנ"ך או ספרות, יכולה אחר כך לסייע לכל תחום שדורש קריאת מסמכים מעמיקה, בין אם אתה הולך לקריירה של עורך דין, או לקריאת מסמכי מודיעין ב־8200".

חוקר, דבר עברית

נאמן לרוח הזו, זקוביץ לקח על עצמו במשך השנים שורה של תפקידים ביצועיים בתחום טיפוח תודעת התנ"ך. במשך שנים רבות היה יו"ר ועדת המקצוע במשרד החינוך, וגם היה בין יוזמי ומפתחי תוכנית "רביבים" של האוניברסיטה העברית; זוהי תוכנית שבה סטודנטים מצטיינים שנבחרו בקפידה מתמחים במדעי היהדות, כולל לימודי חובה בתנ"ך, זוכים במלגות נדיבות ומקבלים על עצמם אחר כך מינימום של כמה שנות הוראה באותם לימודי יהדות. "התוכנית קיימת כבר 15 שנה", הוא מספר, "ובמהלכה הכשרנו כמה מאות מורים כאלה, שבתורם הכשירו הרבה מאות של תלמידים. היום אנחנו כבר רואים שתלמידים של המורים שהכשרנו מגיעים בעצמם ל'רביבים', וזה כמובן משמח מאוד".

אבל גם הוא יודע שזה לא מספיק. "צריך להציב בפני הסטודנטים הצעירים שלנו דרישה לרוחב אופקים, שכולל גם היכרות עם מדעי הרוח. יותר מזה: גם בתוך הלימודים עצמם אני מרגיש שיש קפיצה מהירה מדי להתמחות. צריך שסטודנט יהיה בעל רוחב יריעה וסקרנות, ושגם בלימודים המתקדמים שלו ואחר כך גם כחוקר מן המניין, יתעניין לא רק בתחומים הצרים של המחקר שלו. גם הדרישה, שהלכת וגוברת באקדמיה שלנו, לפרסם באנגלית, היא בעייתית מאוד. אני מקבל שחשוב להיות חלק מקהילת המחקר הבינלאומית ולשם כך חשוב לפרסם באנגלית, אבל לא ייתכן שהכול יתפרסם באנגלית. עיקר התקצוב של האקדמיה בא מהמדינה, כלומר מהמיסים שכל אזרח משלם, ואנחנו חייבים להחזיר לציבור את פירות הידע שרכשנו".

זו הסיבה שזקוביץ מעולם לא נרתע, ואפילו שש, לכתוב גם ספרים בעלי אופי פופולרי, הפונים לציבור הרחב. אחד מהם הוא ספרו האחרון, "התנ"ך – מהפכת אלוהים" (הוצאת מאגנס), שמבקש להנגיש לכל משכיל מן השורה מדוע בעצם התנ"ך הוא ספר חשוב כל כך. ברוח דומה, גם היום, בגיל 76, הוא ממשיך להשקיע חלק ניכר מזמנו בהרצאות בפורומים אינטלקטואליים המיועדים לציבור הרחב, כמו אסכולות, קתדרה, ועוד: "אני מאוד נהנה ללמד ולהנגיש את הידע שצברתי גם לאחרים. מה שמצער אותי זה שברוב הפורומים האלה הגיל הממוצע של המשתתפים נושק ל־80. כמעט לא רואים צעירים".

כמה מהחיבורים הפונים לקהל הרחב הוא כתב יחד עם חברו הטוב, פרופ' אביגדור שנאן, מומחה לספרות חז"ל מהחוג לספרות שבאוניברסיטה העברית. בין היתר, השניים כתבו יחד פירושים לספר יונה ולמגילות איכה ושיר השירים, וכן שני כרכים של חיבור בשם "כך (לא) כתוב בתנ"ך", המתעדים מסע בלשי משותף של שניהם בנתיבי הארכיאולוגיה הספרותית של התנ"ך: מה הייתה צורתו של הנחש? מי היו "בני האלוהים" שהולידו ילדים משותפים עם בנות האדם? מה קרה לשמש בגבעון? ועוד ועוד.

כשאני שואל על פשר שיתוף הפעולה המתמשך הזה, מתפשט על פניו של זקוביץ חיוך רחב, המבטא מן הסתם את חיבתו לשנאן: "הקשר בינינו נולד ברכבת. שנינו הגענו לאוניברסיטה העברית מהצפון, אני מחיפה והוא מקריית־אתא, ושנינו למדנו ספרות ומקרא. כך שבמשך כמה שנים היינו מבלים מדי יום ראשון ברכבת מחיפה לירושלים, נסיעה שלקחה אז יותר מארבע שעות. אז היו לנו הרבה שיחות בדרך והפכנו לחברים טובים, עד היום. המזל הוא שמתוך שני החוגים שלמדנו, אני בחרתי בתנ"ך והוא בספרות. אם היינו בוחרים באותו חוג, כנראה שהיה קשה לשמר ידידות כזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2018/01/11-3-750x502.jpg 750w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

פירוש חדש לתהילים

זקוביץ נולד כאמור בחיפה, שלוש שנים לפני קום המדינה, לאבא שעלה לארץ עם משפחתו מליטא כשהיה בן 18. הסבא עסק בליטא במסחר, אך כאשר הגיע לארץ והבין שכאן דרושה חקלאות, בלי להתלבט יותר מדי פתח חווה חקלאית באזור תל־אביב. גם אביו של זקוביץ דגל באותה רוח ציונית, וכשההגנה הורתה לו לעבור לחיפה כי נדרשה עבודה עברית בנמל, הוא העתיק את מגוריו מיד. למעשה, גם את אשתו הכיר כחלק ממבצע שליחות, כפי שמספר בנם: "חבר שעבד איתו בנמל ביקש ממנו: תעשה לי טובה, אני רוצה להביא לארץ את אחותי. תתחתנו בנישואים פיקטיביים כדי שהיא תקבל סרטיפיקט, ואחר כך תתגרשו. אבא שלי עשה את זה, הביא את אותה אישה לארץ, והם מיד התגרשו. אבל בינתיים הספיקו להכיר ולהתאהב, והתחתנו מחדש".

לימים עבד האב בחברת האוניות "העוגן", שהפעילה סירות היוצאות מן הנמל אל האוניות הגדולות העוגנות במפרץ ומביאות לחוף את אנשיהן. "זה היה כיף לא נורמלי", נזכר זקוביץ. "כל יום פנוי הייתי מנצל כדי ללכת עם אבא לעבודה. עד היום יש לי המון געגוע לים. תמיד חלמתי שכמבוגר אגור שוב ליד הים". זה דווקא לא קרה. אחרי הרבה שנות מגורים בירושלים העתיקה משפחת זקוביץ את מגוריה למושב גבעת ישעיהו שבעמק האלה. זקוביץ אומר שרצה להתרחק קצת מ"העומס של ירושלים", אבל עבודתו לא אפשרה לו להתרחק מדי ולהגיע עד הים.

הוא נשוי בשנית לוולרי ולו חמישה ילדים, שלושה מאשתו הראשונה ושניים מהנוכחית. אף אחד מילדיו לא הלך כמותו לעסוק במדעי הרוח, שלא לדבר על חקר ספציפי של התנ"ך: הבת הגדולה היא בכירה בפרקליטות המדינה; שתי בנות אחרות עובדות סוציאליות; הבת הצעירה לומדת מחול באקדמיה למוזיקה, והבן היחיד עוסק במחשבים. זקוביץ מרוצה גם מהגיוון וגם מהעובדה שלא בחרו מסלול דומה לשלו: "אם מישהו מהם היה ממשיך אותי, אז אם היה פחות טוב ממני הוא לא היה מרגיש בנוח. ואם היה יותר טוב, היו אומרים לו שהוא התקדם בזכותי. אז טוב שלכל אחד יש את עולמו, ואז, כשנפגשים, כל אחד גם מביא מהעולם שלו".

כישראלי בן דור המדינה, מה הכי מטריד אותך היום בחברה הישראלית?

"שהציונות נעלמה, והמטריאליזם שולט בכל דבר. כשאני רואה את כל הצעירים שמחפשים לעצמם אזרחות זרה, בשרי נעשה חידודין חידודין, במיוחד אם מדובר באזרחות גרמנית. עכשיו, בתקופת הקורונה, אני גם יותר בבית, וממילא גם קורא יותר בעיון את העיתון, ובין היתר התפניתי יותר לקרוא את המוסף הכלכלי. אתה רואה כמה טריקים ומעשי נוכלות מתוארים שם. הכול על גבול החוק, ולפעמים גם חוצה את הגבול. זה עושה לי חלש בלב".

אתה מאמין שזה יכול להשתנות, או שמדובר בתהליכים לא הפיכים?

"אני לא נביא ולא בן נביא, אבל באופן כללי אני יודע שיש תנועת מטוטלת בהיסטוריה, ואני מקווה שהנורמות שגדלנו עליהן עוד יחזרו. צריך גם לומר שגם היום עוד יש הרבה פינות חמד וגם הרבה חלוציות, שפחות ניכרת. יש חלוצים בערבה, יש חלוצים במכינות הקדם־צבאיות.

"מטריד אותי מאוד גם מצב החינוך בארץ. צומח כאן דור שני ושלישי שמערכת החינוך לא מספקת לו את מה שצריך. יש תחושה שהמערכת עוד לא עלתה על האוטובוס מתל־אביב, צפונה או דרומה. היו לי תלמידים שגדלו במקומות קשים, אבל איכשהו התאמצו והגיעו למקומות יפים, בעיקר אם גדלו כבר בגיל הנעורים בפנימיות מחוץ לבית. אני בטוח שבאותם מקומות יש עוד אנשים שיכלו מאוד להצליח, ולא תמיד ניתנת להם ההזדמנות".

בימים אלה הוא ממשיך את מפעל המחקר שלו, בפירוש שהוא כותב לספר תהילים: "למרות שקראתי את כל התנ"ך, וגם את תהילים, כל כך הרבה פעמים, אני מרגיש שדברים מתגלים לי מחדש. בכלל, אני מאמין שכל חוקר מקרא צריך לעסוק בפירוש שיטתי לפחות לספר אחד מהתנ"ך. כשאתה כותב מאמר, או אפילו ספר, יש לך אפשרות להתרכז בתזה שמעניינת אותך ולהתעלם מדברים אחרים. אבל כשאתה צריך לפרש ספר שלם, פסוק אחרי פסוק, אתה לא יכול להתעלם משום דבר. אתה צריך לתת תשובות גם לשאלות שקודם יכולת אולי להתחמק מהן".

The post "האתגר הבלשי שלנו הוא לקרוא את התנ"ך בצורה צמודה ומרוכזת" appeared first on מקור ראשון.