פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
27/2/2021 10:35

כותבות ומוחקות אהבה: נשים מספרות על תקופת הקורונה

"מאוחר יותר באותו לילה, כשהוא שוב הטיח בה בקולניות שרק בגלל העצלנות שלה הוא לא מוצא סדין נקי, חלחלה לתוכה ההבנה הבלתי־נסבלת שההסתרה שעמלה עליה במשך כל השנים ירדה כעת לטמיון: השכנים יודעים". מתוך הסיפור "כאבחת ברק", שרה אבן־ספיר


הריאיון עם מיכל פרץ מתקיים ימים ספורים לאחר הרצח המזעזע של דיאנה רז בידי בעלה. קשה לנתק בין המקרה ההוא לאחד מעשרים הסיפורים המרגשים ומעוררי המחשבה שאיגדה פרץ בספר החדש "חיובית – נשים כותבות קורונה", ונכתב מנקודת מבטה של אישה שנפלה קורבן לבעל אלים. "האמת היא שחששתי מפרסום הסיפור הספציפי הזה", היא מודה.


למה?

"חששתי שהסיפור הזה הוא קצת יותר מדי. אבל הכותבת התעקשה. אמרתי לה 'אולי תעשי את זה קצת יותר מינורי, ככה זה גם ייראה יותר אותנטי'. והיא אמרה לי: 'מיכל, מה שכתבתי פה מינורי לעומת מה שהיה באמת'".


כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– החסד האמיתי נמצא מאחורי המסכה

– קול גלגל: מסע תיעודי בעקבות הרוכבים על שניים

– שואה שלהן: "בנות הלילך" מספר סיפורים רבים מדי


בסופו של דבר "כאבחת ברק" מתפרסם כפי שביקשה הכותבת, אבל היא בחרה לעצמה שם בדוי. על יתר הסיפורים חתומות בשמן המלא 19 נשים שהצטרפו לפרץ למסע שבסיומו נולד הספר המשותף שלהן.


ספרי לי איך הכול התחיל.

"לאורך תקופת הקורונה ראיתי את המצוקה שנשים מתמודדות איתה, בעיקר דרך סדנאות הכתיבה שאני מעבירה. וכל הזמן אמרתי לעצמי 'מתישהו צריך לכתוב את זה', אבל התלבטתי מתי זה יהיה נכון. אני בעצמי הייתי תוך כדי כתיבת ספר ההמשך לספר הנוער שלי, 'הסוד של שירי' וחשבתי להכניס אליו את תקופת הקורונה, ואז הסתייגתי – אנחנו הרי בעיצומו של האירוע. צריך להתרחק ממנו כדי לכתוב עליו. אנחנו עדיין בלב העניין, ואיך אפשר לכתוב עליו כשאנחנו עדיין לא רואים את האור בקצה המנהרה?


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02118_18_00-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
לכתוב זה צורך נפשי. מיכל פרץ. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

"אבל אז ראיתי את הריפוי שנשים עוברות. והבנתי שכן צריך לכתוב ולהוציא את זה. והיה טריגר – חודש נובמבר הוא חודש הכתיבה הבינלאומי, ויש אתגר כזה לאנשים להתחיל לכתוב וליצור במשך חודש כתב יד מוגמר. ואז, מתישהו באוקטובר אמרתי לעצמי, למה לא לנסות?"


פרץ החליטה לצאת בקול קורא לנשים להירתם לפרויקט שלה – כתיבת ספר, המורכב מסיפורים קצרים של כותבות שונות. "בואו, קחו תרמיל, זירזתי אותן, בעצם, אין זמן כי קורונה", כתבה בהקדמה לספר, "תביאו גם ת'פחד, נטפל בו בהמשך, ברור. ותכתבו את הסיפור שלכן. את סיפור הגבורה האישי שעברתן בחודשים האחרונים. אל תגידו לי שהכול בסדר. כאן אפשר להניח הכול, גם את הלא־בסדר, ואת המכוער, ואת הכבד. כאן אפשר לסחוט סמרטוט רטוב מדמעות ולתלות אותו לייבוש עד לנַגלה הבאה".


היו דברים שאפשר היה לטאטא מתחת לשטיח, ופתאום בקורונה כבר אי אפשר היה. למשל מישהי שסבלה פעם מהתקפי חרדה ועכשיו הם הועצמו מאוד. או מישהי שעוברת טיפולי פוריות ופתאום סגרו עליהם את השער"


"זו הייתה הבטחה קצת פסיכית, להגיד לנשים האלו שיכתבו ושתוך פרק זמן ממש קצר יצא מזה ספר", היא אומרת עכשיו, "היה לי גם חשוב שזה יהיה ספר שאהיה שלמה איתו, גאה בו ושאעמוד מאחוריו בגו זקוף. בדרך לגיבוש הקונספט היו לי המון רעיונות. הייתה לי קבוצת ווטסאפ שאליה התנקזו המון סיפורים ובדיחות מתקופת הקורונה. אנשים היו כל כך בשפל, כל כך על הקצה, שאפילו נתתי תרגיל כתיבה בשם How low can you go (כמה נמוך אפשר לרדת). אבל אז אחותי הגדולה רקפת הדר, שגם כתבה לפרויקט, ניערה אותי ואמרה: 'את לא הולכת לכתוב עלון של בני עקיבא'. והבנתי שאני צריכה לעשות משהו רציני ומעמיק יותר".


וכך נשים החלו להגיש לפרץ סיפורים. מיעוטם היו כבר מלוטשים ונזקקו לתיקונים קוסמטיים בלבד, וברוב המקרים היא ליוותה את הכותבות במסע ארוך, דרך מספר רב של טיוטות, עד לחציבת הסיפור שהרגישו שנכון להוציא לאוויר העולם. "אם הסיפור לא לפת אותי בבטן הרכה לא הנחתי לו".


צילום: AFPhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/02/000_K48WH-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /02/000_K48WH-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /02/000_K48WH-750x535.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
לחלות בקורונה זה אומר גם לעצור את כל התהליך. הפריית מבחנה. צילום: AFP

מהיכן הגיעו אלייך הכותבות?

"חלקן מפייסבוק, חלקן מקבוצת ווטסאפ שפתחתי, אחרות מסדנאות כתיבה שהנחיתי בעבר. ליווי הכתיבה היה כרוך בתשלום, אז היו מי שנרתעו, אבל אלו שנשארו הפכו לאט־לאט לקבוצה מלוכדת, למשפחה. והנשים האלו, חלקן לא הכירו אותי בכלל, אבל שמו בי את מבטחן. והן שמו בכתיבה את הלב שלהן, את הקרביים".


"מבחינה גופנית הרגשתי מצוין. לא איבדתי את חוש הטעם ולא את חוש הריח, לא היה לי חום ולא השתעלתי. אבל מבחינה נפשית התפרקתי. הפסדתי את התור להפריה שלי. ההפריה שכל כך חיכיתי לה. אחת־אפס לטובת הקורונה" מתוך "כמעט היית שלי", חנה ויינשטוק


הסיפורים שהחלו לזרום מהכותבות היו אישיים מאוד, ופרץ היססה. "פתאום אמרתי 'רגע, זה ספר, זו לא סדנת כתיבה שאפשר להוציא ולהכיל את זה, וזה נשמר בינינו. אני רוצה גם לשמור על הכותבות שלי'. ופה נכנסה לתמונה גם העורכת הספרותית של הספר, אתי אלבוים, שאפילו שמרה יותר ממני ואמרה לי: 'צריך לקחת בחשבון שהסיפורים יגיעו לבעלים שלהן ולילדים שלהן ולמשפחות שלהן, ואסור שהן ירגישו שזו פדיחה. זה יהיה הכי נורא בשבילן ובשבילך. חשוב להיזהר מאוד'.


"יש מישהי שכתבה על פגיעה מינית, היא ראתה בזה תחושת שליחות, אבל הבנתי שגם פה צריך מאוד למתן, ולהיזהר. לא רציתי שיום אחד היא תרצה לקבור את עצמה מהבושה, שתרגיש שהיא התערטלה מדי. חסתי מאוד על הכותבות שלי, היה לי חשוב להגן עליהן".


ואורית פריש–טוויל. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

זו נשמעת עבודה מאוד עדינה – בין הרצון שהספר יהיה אותנטי וחשוף, לבין הצורך לשמור על הכותבות.

"מצאנו דרכים, למשל מישהי שכתבה על בעיה מאוד אישית שלה – ומצאנו דרכים לעטוף את זה כדי שזה לא יהיה ישיר ומצד שני לא יפגע בסיפור. היה לי חשוב שהכותבות יהיו גאות במה שהן כתבו".


גם הכותבות עצמן הביעו חשש?

"בוודאי. חלק מהן חששו מעצם החשיפה, כי זו פעם ראשונה שהן יוצאות מהדלתיים הסגורות של סדנת הכתיבה. אמרתי להן: אל תראו את היצירה לאנשים הקרובים לכם. לפעמים לאנשים הקרובים הכי קשה לשמוע סיפור שהוא חשוף. ובאמת כמה מהן קיבלו ביקורת מהמשפחה, למה הסיפור מוצג בצורה מסוימת. פה גם היה המקום שלי לומר להן 'סיפור אינו צריך להיות מאוד דרמטי, הירואי, מאוד גרנדיוזי, כדי לגעת. העיקר הוא התהליך הנפשי והפנימי שעובר על איזושהי דמות'.


"גם גברים לקחו את הקורונה קשה מאוד, רבים מהם נותרו למשל בלי עבודה. אבל אני חושבת שבאופן כללי נשים לוקחות הרבה יותר ללב"


"לפעמים היה להן גם חוסר ביטחון. כי עד שהיצירה שלך לא יוצאת לאוויר העולם אז את נורא מפחדת מה יגידו. מה הילדים יגידו, מה חמותי או אמא שלי יגידו. האם זה נכון לחשוף ככה או אחרת. אבל אמרתי להן שזה בסדר, שאני בטוחה שהקרובים שלהן יפרגנו להן מאוד, ולא כל אחד יחפש את עצמו בציציות בתוך הסיפור הזה. אנשים מפרגנים ליצירה".


ענת דור, רחל טאוב, אילה קניאל ואורית פריש־טוויל הן ארבע מהנשים שהצטרפו למיזם של פרץ, ותרמו כל אחת את סיפור הקורונה שלה. גם הן מעידות שלמרות שהחשיפה לא תמיד הייתה פשוטה עבורן, הן חשות סיפוק אדיר מהתוצאה.


אילה קניאל. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

מה הניע אתכן לכתוב את הסיפור שלכן?

ענת דור, מחברת הסיפור "עובדת חיונית": "רציתי לשתף בחוויה האישית של חרדה שחוויתי לראשונה בחיי. חשוב היה לדעתי ללמד שהחרדה היא טריקית ומתגנבת ללא הודעה, ואין לאיש מאיתנו חסינות ממנה".


רחל טאוב, "רסיסי הלב": "אני כותבת כבר הרבה שנים, אבל בעיקר ברכות וטקסטים לטקסים. המון זמן רציתי למסד את הכתיבה, וזו הייתה הזדמנות שאסור לפספס. זו תקופה שלא יכולה לחלוף בלי שתתועד ברמה הרגשית. שנזכור מה עברנו, מה הרגשנו".


אילה קניאל, מחברת "השבילים והנופים מחכים לנגינתי": "להוציא ספר זה חלום ישן שהתעורר עם השינויים של התקופה. סבתא שלי היא זו שנתנה לי את העידוד האחרון לקראת התהליך".


אורית פריש־טוויל, "רונה": "ילדתי בסגר הראשון, בפסח, בתקופה שההיסטריה הייתה בשיאה. הייתי בהלם מהסיטואציה ואז כשראיתי את הפרסום של מיכל, שהיא מחפשת נשים שיכתבו סיפור קצר על הקורונה, חשבתי לעצמי שזאת יכולה להיות דרך טובה לעיבוד הטראומה".


"פתאום אמרתי 'רגע, זה ספר, זו לא סדנת כתיבה שאפשר להוציא ולהכיל את זה, וזה נשמר בינינו. אני רוצה גם לשמור על הכותבות שלי'. ופה נכנסה לתמונה העורכת הספרותית של הספר, אתי אלבוים, שאפילו שמרה יותר ממני ואמרה לי: 'חשוב לקחת בחשבון שהסיפורים יגיעו לבעלים שלהן ולילדים שלהן ולמשפחות שלהן, ואסור שהן ירגישו שזו פדיחה. זה יהיה הכי נורא בשבילן ובשבילך"


היו לכן חששות מהתהליך?

דור: "לא היו לי חששות, כי היה לי מסר חשוב לשתף ואני מאוד גאה על התהליך שנעשה ועל שיתוף פעולה מדהים בין נשים איכותיות".


קניאל: "לא כתבתי מעולם סיפור שהתפרסם. מיכל עברה איתי שוב ושוב על הטקסט ועזרה לי להגיע לסיפור. הוצאת הספר מעניקה תחושת הישג אדירה ורצון להמשיך לכתוב".


מקריאת הספר עולה לפעמים התחושה שהקורונה היא "רק תירוץ". הסיפורים עוסקים במגוון של נושאים – מאלימות במשפחה, דרך טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ועד בעיות פוריות. נושאים שלא קשורים באופן ישיר לקורונה.


צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90
רחל טאוב. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

"הקורונה מאוד העצימה, מאוד הקצינה הכול", מסבירה פרץ, "היו דברים שאפשר היה לטאטא מתחת לשטיח, ופתאום כבר אי אפשר היה. למשל מישהי שסבלה פעם מהתקפי חרדה ועכשיו הם הועצמו מאוד. או מישהי שעוברת טיפולי פוריות ופתאום סגרו עליהם את השער.


"אבל לא רק הסיפורים הועצמו, גם הצורך בכתיבה. למצוא מזור בעובדה שהמילים יוצאות אל הדף. סדנאות הכתיבה שאני עושה מלאות עכשיו עד אפס מקום. פעם זה לא היה ככה. חשבתי שהמצב יהיה הפוך. הרי לאנשים יש עכשיו פחות כסף, הם משקיעים רק במה שהם חייבים. וכתיבה זה הכי פחות לחם וחלב. אבל מתברר שזה לא ככה, שזה צורך נפשי".


"זו לא חוויה רוחנית, זו משימה מאתגרת שצריך לסיים, כמו להכשיר תנור לפסח. ושיעול של עונת מעבר זה בוודאות לא תירוץ לדחות אותה. אז אם אי אפשר ללכת למקווה, מה נשאר לי? לחפור בור בחצר ולחכות לגשם, או הים". מתוך הסיפור "קצת מהים", מרים עזרא


עשרים הסיפורים בספר הם נשיים באופן מובהק. רוב הכותבות הן דתיות, אבל לא כולן. "אחותי, למשל, היא לא דתייה בכלל. יש כותבת נוספת שהיא לא דתייה, אבל עובדת עם ציבור דתי. ובכלל אני חושבת שחוץ מהסיפור על הטבילה במקווה, הסיפורים הם לא מגזריים. אחת הכותבות, שגרה בשומרון, הרחיקה לכת וכתבה על ספינת התענוגות ביפן שהמגפה התפרצה בה בתחילת תקופת הקורונה".


את חושבת שיש הבדל בין האופן שבו נשים מתמודדות עם קורונה לבין ההתמודדות של גברים?

"גם גברים לקחו את הקורונה קשה מאוד, רבים מהם נותרו למשל בלי עבודה. אבל אני חושבת שבאופן כללי נשים לוקחות הרבה יותר ללב".


ואת חושבת שיש מכנה משותף בין כל הסיפורים, איזשהו חוט מקשר?

"היכולת לעצור רגע ולהקשיב לעצמן. הן בעצם העניקו לעצמן איזושהי מתנה. היו כאלה שנבהלו ואמרו שאין להן זמן ופנאי לכתוב עכשיו, והיו אלה שהייתה להן היכולת לעצור. להגיד: 'רגע, עובר עליי משהו, קורה לי משהו, ואני צריכה להתייחס אליו ולא רק לתת לו לעבור. יש מישהי שממש אמרה לי שזו המתנה שלה לעצמה לגיל 40. אחרת אמרה שהיא חלמה להיות סופרת, והנה היא מגשימה מיני־חלום".


ענת דור. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

פרץ, בת 44, נשואה ליששכר, היא אם לשישה ומתגוררת בירושלים. כיום היא מנהלת את בית הספר לכתיבה "עושה מזה סיפור".


איך הגעת לכתיבה?

"מהבית. נולדתי למציאות של הורים גרושים, הם התגרשו כשהייתי קטנה מאוד. אבא שלי, ד"ר יוסי הדר, היה חילוני ואמא שלי טניה חזרה בתשובה. שני ההורים שלי היו אנשי כתיבה. אבי היה מחזאי, פסיכיאטר והאיש שהקים את נט"ל (ארגון התמיכה בנפגעי טראומה לאומית) ואמי הייתה משוררת מוערכת. כתיבה תמיד הייתה חלק מחיי, אבל בתחילת דרכי מצאתי את עצמי לומדת דווקא תיאטרון".


פרץ הייתה אחת החלוצות בתחום הצגות הילדים, ונדדה עם ההצגות שלה ברחבי הארץ עם שותפתה נטע רוטנר. "היינו ממש המחזור הראשון בתחום הזה של הצגות ילדים, והתחלנו להשתדרג דווקא כשהתחילה התחרות. ככה במשך שנים נסענו ברחבי הארץ עם רכב מפוצץ בתפאורה, תאורה, הגברה. ככל שהיישוב היה יותר רחוק – ככה שמחנו יותר להגיע, ראינו בזה שליחות". בהמשך יצרה גם הצגות למבוגרים, בהן גם "קערות של אהבה", המבוססת על שיריה של אמה.


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02118_18_00-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
לכתוב זה צורך נפשי. מיכל פרץ. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

בשנים האחרונות התמקדה בכתיבה "הותשתי מההצגות, פיזית ונפשית", היא מסבירה. הספר הראשון שכתבה היה "הסודות של שירי", ספר ילדים העוסק בילדה להורים גרושים. "כתבתי ואז גנזתי אותו לשש שנים. שאלתי את עצמי מי בכלל ירצה לקרוא אותו ואיזו הוצאת ספרים תתעניין. רק אחרי שאמא שלי נפטרה אזרתי אומץ, הוצאת 'הקיבוץ המאוחד' החליטה להוציא אותו והיה אפקט מטורף, קיבלתי כל כך הרבה תגובות, מילדים ומהורים. הוא נכנס לרשימת הספרים של משרד החינוך וכבר יצא במהדורה שנייה".


במקביל החלה לכתוב את הספר "בשבילי תמיד תישארי רותי", על חברתה הטובה רות פוגל, שנרצחה בפיגוע המחריד באיתמר לפני עשור עם בעלה ושלושה מילדיה. "רותי הייתה אחת החברות הכי טובות שלי מכיתה ז', וידעתי שרק הכתיבה תנקה את הסלע הכבד שישב לי על הלב. לכתוב מבחינתי זה להוציא יהלום מהנפש, זו חוויה מרפאת".


"אי־שם, במחלקת הקורונה הבלתי־נגישה, שוכבת אמא שלי. לבד. אולי קר לה, אולי חם לה, אולי זבוב מגרד לה את האף, אולי היא חושבת שזנחנו אותה והיא לבד בעולם". מתוך הסיפור "לתת אפילו רגל", יונה כהן


רוב הסיפורים בספר נכתבו מתוך איזשהו קושי, מתוך מצוקה. את יכולה לספר לי על סיפור שנגע בך או הפתיע אותך באופן מיוחד?

"יש סיפור על מישהי שמתמודדת עם הפרעות קשב. והסיפור שלה הוא לא מהסיפורים של 'בוקס בבטן'. הפרעות קשב זה לא משהו שמתייחסים אליו יותר מדי. ובכל זאת, זה סיפור בכלל לא פשוט. היא מספרת שם על הפרעות קשב קשות, על האנרגיות שזה גוזל ממנה, בטח בתקופה כל כך מאתגרת. ואז את מבינה – כולם מתמודדים עם משהו".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201812_30_06-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
עזרה לשמור על הכותבות.עורכת הספר, אתי אלבוים. צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

ובכל זאת, למרות כל הקשיים, שם הספר הוא "חיובית".

"אני חייבת לתת פה קרדיט לרעות צימרמן, שעזרה לי בבחירת השם. בהתחלה חשבתי לקרוא לספר 'נשים כותבות קורונה', כמו הפרויקט. ואמרו לי שזה לא מספיק ספרותי. ואז רעות הציעה את 'חיובית' וחשבתי כמה זה קולע, כמה זה מתאים לרוח התקופה".


יהיה ספר המשך?

"כל הזמן שואלים אותי אם זו תהיה סדרה. מה לגבי נוער כותב קורונה, או גברים כותבים קורונה. ומצד אחד לא נראה לי, כי זה היה אמנם קצר אבל מאוד אינטנסיבי, עבודה חווייתית מאוד אבל קשה. ומצד שני באמת יש תחושה שיש עוד זוויות שלא טופלו. בינתיים נשאיר את זה ככה".


The post כותבות ומוחקות אהבה: נשים מספרות על תקופת הקורונה appeared first on מקור ראשון.


מחבר: avigailz | מקור ראשון חשיפות: 1 | דירוג: 2/62 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: