"הכניסיני תחת כנפך", "היא חזרה בתשובה" של מתי כספי ו"מבול" של רונה קינן, הם לא בדיוק השירים שעולים באופן אסוציאטיבי כשחושבים על ביצועים בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. כאשר דוד לביא הפציע ב"כוכב נולד", אי־אז בשנת 2011, לא היה צורך באוזן רגישה במיוחד או בעין בוחנת כדי לזהות שלפנינו מתמודד מזן אחר מזה שהורגלנו אליו בתוכניות מסוג זה. המטען שהביא איתו מחייו האמיתיים והמורכבים אל הבמה הנוצצת, בלט לעין. הבחירה לבצע את שיריה של רונה קינן הייתה רק ביטוי אחד של העניין הזה.

הילדות במושב בני־דרום, הישיבות התיכוניות שבהן עבר, עזיבת אורח החיים הדתי והדילמות מול המשפחה, ועולם התוכן של ארון הספרים היהודי שממשיך להדהד ברקע  – כל אלה הצטרפו במהלך השנים לקול ייחודי, ששילב בתוכו את לביא המוזיקאי ולביא שמחפש את דרכו.

בעשר השנים שחלפו מאז התוכנית שהביאה אותו לתודעה הציבורית ושבה הגיע למקום השני, לביא בחר לחצוב נתיב משלו, הרחק מהדרך הסלולה שחוצה את לב המיינסטרים הישראלי. כבר בשיר הראשון שהוציא כשנה לאחר התחרות, straight away, שהיה בלדת סינגר־סונגרייטר באנגלית, היה ברור שאקדח המוזיקה האלטרנטיבית שהונח על השולחן יירה במערכות ההמשך. מתוך המקום הזה לביא התעקש מול חברת ההפקה על החומרים שרצה לכלול באלבום הבכורה, מה שהביא לדחיית ההוצאה שלו במשך כמעט כחמש שנים, עד 2016. מאז לביא ממשיך במסעו הפתלתל עד לימים הללו, שבהם הוא מוציא שירים חדשים לקראת אלבומו הבא. את שני הסינגלים האחרונים שלו, שנגיע אליהם בהמשך, כתבו והלחינו (לסירוגין) דמויות מוערכות בסצנת האינדי הישראלית: המשורר עמיחי חסון ואביב גדג' מלהקת אלג'יר.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– איסור והיתר: חרצובות הלשון של העיתונות החרדית

– כבר לא מתחת לשטיח: אלימות נגד נשים עולה על המסך

– מתקנים את דיסני: הלהט"בים עוד יקבלו מקום

לשרוד את המטריקס

למרות זאת ובאופן מפתיע למדי, לביא לא מביט אחורה רק בזעם, ולדבריו גם היום היה חוזר על הבחירה להשתתף בתוכנית כמו "כוכב נולד". "זאת הייתה חוויה מהסוג שמספרים עליה לנכדים. הייתי טוב בזה. זה נכון שבמשך הרבה זמן הרגשתי שההתחלה הזאת פגעה בי. היו, ולתחושתי עדיין יש, תחנות ופסטיבלים ועיתונאים שהתואר 'פליט כוכב נולד' הוא עבורם מה שצלב חשוף עושה לערפדים. בעיקר בעולם האינדי הישראלי, המקום שאליו המוזיקה שלי השתייכה באופן טבעי. אבל היום אני מודה שאני לא מרגיש שייך גם לשם".

ההרגשה אז הייתה שאתה רק רוצה לברוח.

"דווקא לא, הרגשתי שאני באלמנט שלי. הרגיש לי אז הגיוני לחלוטין שזה המקום שאני נמצא בו בשלב הזה של חיי. כאן אני צריך להיות, וזאת רק ההתחלה. ההילוך הגבוה, סדר הגודל של האירוע, הסתדרו לי עם איך שדמיינתי את החיים שלי. הייתי גאה להגיע למקום שני, הרגשתי שזה בדיוק לפי התוכנית ולא פחדתי או התאכזבתי. הייתה לי תחושה חזקה שהצלחתי לשרוד את המכונה הגדולה הזו ולזכור שאני במטריקס. מה שלא הבנתי זה שאי אפשר גם את הכדור האדום וגם את הכחול. בהמשך הדרך היה לי קשה לשחק את המשחק מנקודת המבט הטבעית שלי. לקח לי זמן להפסיק למדוד את עצמי בקני מידה של אחרים. אני עוד עובד על זה".

אני מכיר אנשים שמתעקשים להיצמד לכותרות המקובלות כדי לתאר את עצמם ולהצדיק את המושב שלהם בבית הכנסת. זה דבר שיכול לעשות הרבה בלגן לנפש שנמצאת תמיד בין השורות

איך היה נראה אז המעבר בין התוכנית לחיים עצמם?

"קודם כול, זה באמת היה ברמה כזו שאי אפשר ללכת ברחוב. בשלב כלשהו פשוט ויתרתי על לצאת אם אני לא חייב, וזה לא נעים. היו לחצים מצד ההפקה לעשות משהו נורא ספציפי, כלומר מסחרי. אבל האמת היא שפשוט האמנתי שיש לי בדיוק את מה שהם רוצים. השבר היה כשהבנתי שלא חושבים כמוני, ושהחומרים המוזיקליים שהבאתי איתי לא מצאו חן בעיניהם. בזמן אמת לא זיהיתי כמה הייתי פגוע מזה, וכמה זמן ייקח לי להתאושש רק מזה. בעצם לראשונה אומרים לי 'מה שחשבת שטוב בך, השירים שלך, המוזיקה שלך – זה לא מה שהביא אותך לכאן'. אם היה לי קצת יותר שכל או בגרות, הייתי יוצא מזה פחות חבול.

"כמי שגדל על המור״קים של מועדון ה־27 (כוכבי רוק שמתו בגיל 27 ובהם ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון; י"ה), הרגשתי שאני במודעות גבוהה למה שעלול לקרות מכאן והלאה. אפילו קצת חיכיתי לנפילה, בקטע רומנטי. היא לא איחרה לבוא, והייתי מאוד לבד. משהו בי אמר 'נכון שהכיוון נראה מבטיח, אבל אני מסוג האנשים שהכול הולך להיות רק במאבק'. כלום לא הולך לנחות לי לידיים".

אנשים של דקויות בעולם עבה

מה דוד של היום היה אומר לדוד של אז?

"הייתי מייעץ לו מה שהייתי מייעץ לכל בן נוער היום, ואני עובד עם כאלה. הייתי אומר לו, אין מישהו שאתה אמור להיות מתישהו. תדאג להיות תמיד במקום שנעים לך ואתה יכול להרגיש בו טבעי, ואת זה רק אתה יכול לדעת, לא הסוכנים והיועצים למיניהם. אתה לא יכול לדאוג לעתיד בלי לדאוג להווה. כשתרגיש בבית, המשך הדרך פחות ידאיג אותך. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עכשיו הוא משהו שאתה אוהב. זה נשמע קצת פשטני, אבל היום ברור לי שאם הייתי מצליח לשמוע את זה, זה היה חוסך לי הרבה כאב לב ומכוון אותי בחזרה לפסים".

באיזה שלב הרגשת שאתה מתחיל לעשות דברים מבחירה? שאתה בוחר במודע ללכת נגד הכיוון הממוסחר והמפתה?

"זה מחמיא לי כשחושבים שיש לי 'בחירה', שאם רק רציתי יכולתי לעשות משהו הרבה יותר קומוניקטיבי ומסחרי. פעם האמנתי בזה. היום אני יודע שזה לא איזה כפתור שבחרתי לא ללחוץ עליו. האפשרות היחידה שלי היא לעשות משהו שמדבר אליי באותו הרגע, שמרגש ומפעיל אותי. לעיתים, כמו שקורה להרבה אמנים אחרים, זה עלול לרגש ולסקרן רק אותי וכמה מידידיי מבקרי המוזיקה. ובמקרים אחרים, כך אני רוצה להאמין, זה נוגע בקהל רחב יותר. מבחינה כלכלית, המחירים שאני משלם הם פחות על בחירות אומנותיות, ויותר על ההתנהלות שלי במקצוע הזה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ads/2021/02/1-750x321.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נניח רגע למחיר כלכלי. דבר איתי על אהבת קהל, פידבקים, חיזוק לאגו.

"אמן צריך קהל, כי זאת הסיבה שהוא עושה אומנות מלכתחילה. הצורך הילדותי להרגיש מובן ונאהב, שלא ממש נגמר אף פעם. למרבה הצער הדבר הזה לא תמיד בא על סיפוקו, אפילו כשיש אלפי אנשים באופן קבוע. יותר חשוב לי לדאוג שתהיה תמיד קורלציה בריאה בין אהבת הקהל לאהבה עצמית, ואני שמח שאני יכול להגיד את זה היום ולא אחרי עוד עשרים שנה של ניסוי וטעייה. לא תעזור לי אהבת הקהל לא תעזור לי אם אני לא אוהב את מה שאני עושה. ואם אני אוהב את מה שאני עושה, הרבה יותר פשוט לי לחיות עם המחשבה שלא תמיד זה מצליח כפי שאולי הייתי רוצה. אני מתאר את זה פשוט אבל זאת עבודה יומיומית, במיוחד בימים שאני משחרר שירים. אני אף פעם לא יודע במי אני בדיוק נוגע. בטח לא היום כשאין הופעות.

"שמעתי את הסופר דויד גרוסמן מדבר על הקושי להיות 'אנשים של דקויות בעולם עבה', ולאנשים שמתכננים לעשות קריירה מדקויות כאלה זו בעיה אמיתית. אני רוצה להאמין שככל שאני יותר שלם עם עצמי ואוהב את מה שאני יוצר, היצירה תגיע ליותר אנשים. יש לי כבוד לתהליך ולאורך הרוח שהוא דורש. כמובן שהייתי רוצה להיות מדהים כבר עכשיו, כל הזמן, ושתהיה הסכמה מוחלטת על זה. אני מנסה להפסיק לכעוס על עצמי כל כך בעניין הקצב שלי. ברור לי שצריך לעשות יותר, הזמן קצר. הלוואי שהייתי יכול להיות מאלה שמוציאים אלבום כל שנה, אבל לוקח לי הרבה זמן".

לחזור הביתה מהדלת האחורית

את הריאיון הזה, כיאה לימי קורונה, אנחנו מקיימים בחוץ – בגינה ציבורית עמוסת ילדים בשכונת בקעה בירושלים, שבה מתגורר דוד עם בן זוגו איתי. בגיל 32, מראהו החיצוני לא השתנה הרבה מהתקופה שבה הקהל הישראלי הכיר אותו לראשונה, אך על הקול אפשר לשמוע שזה כבר לא הילד שרק השתחרר מהצבא. במשך תקופה הוא התגורר במטרופולין התל־אביבי, אבל אז הבין שהוא מרגיש הרבה יותר בנוח מחוץ לבועה ההיא. הבית והחיבור הנפשי שלו נמצאים מזרחה מכביש 1.

ההתהלכות הזו בין כל העולמות לא אינטנסיבית לפעמים?

"המילה אינטנסיבי רומזת על השקעה רבה של אנרגיות, אבל מרגע שהפסקתי לנסות ליישב את כל העולמות האלה, זה הפסיק להיות עניין מתיש. אני מכיר אנשים שמתעקשים להיצמד לכותרות המקובלות כדי לתאר את עצמם ולהצדיק את המושב שלהם בבית הכנסת. זה דבר שיכול לעשות הרבה בלגן לנפש שנמצאת תמיד בין השורות. אף פעם לא חיפשתי קהילה, ולא רציתי להחליף קהילה אחת באחרת. הקונספט של קבוצת אנשים עם מחשבות ואמונות משותפות לא מסתדר לי עם ההיגיון הפשוט. כל הניסיון שלי בעולם הזה הוא לדייק את עצמי, וככל שעובר הזמן יש פחות ופחות מילים מתאימות. אז למצוא מישהו שמרגיש כמוני? כל יום? אני לא יודע מי אהיה מחר. מה שהיה חיפוש מייסר אחר המקום שלי, התחלף בנוודות נעימה בין כל העולמות. אחד השירים הבאים שאוציא בקרוב מדבר על 'תמיד להרגיש בבית', ויש בו בית כזה: 'בשבת נטייל בין מטבח לספה / נזמר באותה שפת אם ושפת אב / לא צריך ברבורים ולא צריך שליו / איזה כיף שאפשר היום לצחוק על זה כבר'".

יש אמנים שיודעים לנהל דו־שיח חריף, אפילו מצמרר, כמו שולי רנד או עמיר בניון. העניין עם אמני מיינסטרים הוא שאם יש נוסחה שעובדת – קשה מאוד לא להשתמש בה. ומה שעובד לרוב זה מה שנעים ומלטף, ולא בהכרח מעורר שאלות

הלעומתיות ורעשי הרקע שסבבו אותו בעבר מול המשפחה והחברה שבה גדל, התמתנו ונרגעו עם השנים. כיום הוא ניגש אל המציאות עם הרבה פחות מהדווקאיות שאפיינה אותו בשנים מוקדמות יותר. כמתבגר, מספר לביא, הוא חש דחוי ולא שייך במוסדות הדתיים־לאומיים שעבר בהם. גם היום, כשהוא במקום אחר בחיים, נותרו בו שאריות של ביקורת על הציונות הדתית וההתנהלות בתוכה. הוא אפילו תוהה עד מתי החברה הזו תשרוד את מבחני המציאות שהעולם מציב בפניה.

"המשחק הזה שבין לבין, והחשיפה לעולם החילוני, לא באמת יכולים להתקיים לעד. במידה רבה החרדים צודקים בזה שהם נלחמים בקנאות על החומות שהם מנסים לשים סביב עצמם", הוא אומר. למרות זאת, ובשונה מדתל"שים רבים, ללביא אין בעיה לזהות ולהציף גם את המקום שלו בתהליכים. "כנראה שידרתי שאני בא לטלטל, להכעיס, להיות האחר. אם היו פוסטרים של אלישע בן אבויה, הם כנראה היו מתנוססים לי בחדר. ועם זאת, תמיד שיוועתי לדיאלוג. זה היה ועדיין תענוג לחזור מהדלת האחורית ולהמשיך את הדיון הזה על קרקע שווה יותר, פחות שטופה בהורמונים של התבגרות, ובעיקר בשפה משותפת".

איפה אתה מרגיש היום הכי בנוח?

"אני אוהב את השאלה הזאת כי אני שואל אותה את עצמי באופן יומיומי, ומודה להשם שיש לי תשובה: עם המשפחה שלי, שמזכירה לי מאין באתי. אנשים מאוד אמינים, הכול על השולחן, לא מחזיקים הרבה בבטן אצלנו. אנחנו חמישה אחים, אני הבכור. כל אחד מאיתנו בחר מסלול אחר, ובשבתות, כשכולם באים להורים בבני־דרום, זה מיקרוקוסמוס של העבר והעתיד שלנו. אלה האנשים היחידים שאני סומך עליהם בעיניים עצומות".

לאורך השנים ניסה לביא להביא אל הבמה את הדיאלוג שלו עם המקום של העולם הדתי בחייו. יחד עם פרטנרים כמו עמית סגל והרב עופר גיסין, הוא ביקש לקיים שיח פתוח על החיים, תוך שהוא מבצע את שיריו. קשה לומר שהוא יצא משם עם הרבה אופטימיות ביחס לשיח מהסוג הזה.

"הרגשתי שבסוף זה לא משחק של 'חמישים חמישים', שבו נפגשים באמצע. בסוף כל אחד מושך לעולם שלו ולא באמת יכול להתפשר על אמצע. האמונה או היעדרה זה הדבר שהניע אותי לכתחילה לעסוק בכתיבה ובמוזיקה. זאת הייתה הדרך שלי לשאול שאלות על העולם. התאהבתי במונח האקזוטי 'חזרה בשאלה'. זה הרגיש לי כמו תיאור יותר מדויק של החוויה האנושית. מה זה תשובה? אצל מי היא בדיוק? האם יש רק אחת כזאת ואליה צריך לשאוף? זה פחות הסתדר לי באופן אישי. ריבונו של עולם הפך להיות כתובת לשאלות בלבד. אני לא מצפה לשמוע ממנו חזרה".

איך אתה רואה את התהליך ההפוך שקורה במוזיקה הישראלית ואת המקום הבולט שאמנים "אמוניים" כמו ישי ריבו, נתן גושן, חנן בן־ארי ונרקיס תופסים במיינסטרים הישראלי?

"אני זוכר שבתיכון אחותי ואני חיכינו בהתרגשות ליד הבמה לחבורת אהרון רזאל / עדי רן  / סיני תור / רבע לשבע, בסוף הופעת חנוכה ענקית מחוץ למערת המכפלה. כבר בתקופה הזו הייתה הרגשה שהרוק־פופ האמוני הזה עושה את דרכו אל המיינסטרים, ובצדק. בעינינו זאת הייתה מוזיקה טובה ומודרנית שמדברת בכל השפות שלנו, עם האנרגיות הנכונות".

ולמרות זאת, ללביא יש ביקורת נוקבת על הז'אנר כיום. "השיח בשירים האלה לרוב נשאר פרווה למהדרין, לא שובר את הכלים וגם לא מערבב ביניהם רחמנא ליצלן. יש אמנים שיודעים לנהל דו־שיח חריף, אפילו מצמרר, כמו שולי רנד או עמיר בניון. העניין עם אמני מיינסטרים באופן כללי, שאם יש נוסחה שעובדת – קשה מאוד לא להשתמש בה. ומה שעובד לרוב זה מה שנעים ומלטף, ולא בהכרח מעורר שאלות. אבל רכות ופשטות ושקט הם לא ערכים עליונים, הם צדדים של החיים. וכאמן אני מאמין שצריך לדעת להציג מורכבות ולא לפחד שהקהל יחתוך הביתה אם תגיד משהו קצת לא נוח. מצד שני אם אתה מעורר בעיקר שאלות לא נוחות, אני יכול להבין את הבעיה שלך להיכנס ללב המיינסטרים. כמו שאומר עמיר בניון: 'על כל מה שבראת קל להם ולא לי, מודה אני לפניך'. מה שמגניב אותי באופן אישי הוא ריבוי הקולות שעל הספקטרום, שמציגים תמונה מורכבת של זהות אמונית".

 ותודה לעמית סגל

בימים אלה עובד לביא על כמה פרויקטים מוזיקליים במקביל. אחד מהם הוא להקה בשם New Crimes, יחד עם חברו הטוב המוזיקאי הלל ריינר. השיר הראשון מהפרויקט שלהם, שלביא מגדיר אותו כ"פופ קליל באנגלית", עתיד לצאת באפריל הקרוב. פרויקט נוסף ומסקרן שהוא עובד עליו כעת הוא עם דניאל זמיר, על פסקול לסדרה חדשה של רמה בורשטיין. המוזיקה לסדרה תהיה אינסטרומנטלית, אווירתית. הוא מתאר את הקשר עם זמיר כפורה מבחינה מוזיקלית ועמוק מבחינת השיח האישי שלהם. נדמה שהחיבור הזה שאין בו מילים אלא רק צלילים, מצליח ללכוד את לביא בתפר שבין הממד היהודי ובין האני מאמין העצמאי שלו.

לצד כל אלו נראה שלביא נמצא בעיקר בתקופה שבא דווקא הפנייה "החוצה", לחומרים שלא הוא כתב או הלחין, מאפשרת לו להגיע לרבדים חדשים.

זה התחיל בביצוע שלו ושל תמר פילוסוף לשיר של להקת הפרברים, "החולמים אחרי השמש", שאליו גם יצקו השניים בפתיחה את הלחן המוכר של קרליבך ל"לולי תורתך". השיר הפך במחי ציוץ מחמיא של עמית סגל לבן בית בפלייליסטים השונים, וסלל דרך לסדרה נוספת של סינגלים שהוציא עם טקסטים שליקט. הראשון בהם היה לשיר בשם "הקפה ראשונה", שכתב המשורר עמיחי חסון: "עֲשָׂרָה חֳרָפִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצַּדִּיק / בַּסְפָרִים בַּקְּבָרִים עָמֹק בְּאֶמְצַע הַיַּעַר / נוֹהֵם כְּחַיָּה פְּצוּעָה עֵירֹם בַּמִּקְוֶה בַּיָּם / בַּמַּעְיָן בַּמִּדְבָּר בְּצוֹם בְּתִקּוּן חֲצוֹת בְּנֵר / כָּבֶה בְּנִגּוּן סָמוּי וְגָלוּי בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה".

בקריאה ראשונה זה לא בדיוק הטקסט שמתאים לשיר ולנגן, אבל לביא הפך אותו למסע חזרה בזמן אל אמצע הניינטיז, שנשמע כמו דייט משנות התשעים בין להקות רדיו־הד לאלג'יר. אולי זה לא מקרי שאת הסינגל הבא בסדרה, שיצא בשבוע שעבר, "עמוק בשמיים", כתב אביב גדג', סולן להקת אלג'יר ודמות שלביא מחובר אליה מאוד.

"אביב גדג׳ היה הראשון שהדגים לי איך מקיימים את כל העולמות הללו במקביל. תמר פילוסוף ועמיחי חסון הם אנשים שאני מחשיב כחלק מהמשפחה המורחבת שלי, שחיים את המורכבות ולא חוסכים במילים לגביה. הם גורמים לי להרגיש מאוד בנוח ליצור איתם. הם לא העלו אצלי שום ספקות או שאלות בנוגע למה זה בדיוק, מי הקהל ומחשבות בסגנון הזה. הלכתי לאן שהם הובילו, ובלי לשים לב הם לקחו אותי הביתה. אני שומע בשירים האלה את דוד מהתיכון, שעוד לא ידע שיש 'שיקולים' ולא חשב שעם שירים צריך למכור כרטיסים".

מה קרה שם לדעתך עם "החולמים"? זה היה פיצוח מאוד לא צפוי של האוזן הישראלית.

"מרגע שהתחלתי להשמיע לאנשים סביבי את החולמים, הייתה התרגשות קצת אחרת. כמעט שנה הוא היה באיזה שלב ביניים הפקתי, וכמה ילדים הלכו לישון איתו באופן קבוע. הדבר הזה הכתיב את הטון להמשך ההפקה. היה לי חשוב שהם יוכלו להמשיך לישון איתו, וזה נתן לזה איזה ממד מהפנט. זה ותמר פילוסוף כמובן.

"תמר היא יותר אחות קטנה מחברת ילדות, והיא מוזיקאית נדירה שעוד תחצוב את דרכה אל ליבכם בשנים הקרובות. בעיניי היא סוד הכישוף של השיר הזה. היא הייתה עדה לכל התהליך שעברתי, מ'ילד עם פוסטרים של זמרים מפחידים' כמו שהיא מתארת, למי שאני היום, מי שזה לא יהיה. כל הסרטים נאכלו בפניה. והיא כל השנים האלה בשקט כתבה עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר, ובכל מפגש בינינו הייתה משמיעה לי קובץ שירים חדש ומשוגע. שירים שלא מרחמים על אף אחד, מפותלים ושקטים ובכל הסולמות בו זמנית. ראיתי איך היא נקייה מכל המקומות שהתלכלכתי בהם. היא הייתה הקשר היחיד שלי למציאות היצירתית ששאפתי להיות בה. לאורך השנים עבדנו יחד על כל מיני שירים מוזרים יותר ופחות, אבל רק עכשיו הרגשנו מספיק ילדים גדולים ברשות עצמנו כדי לשחרר דבר כזה.

"החולמים לא היה צריך אותנו כדי להיות מה שהוא, ולולא החיבור עם 'לולי תורתך', לא היינו ניגשים להקליט אותו בכלל. נוסטלגיה היא חומר חזק וממכר, בטח כשאתה מתקיף ככה בשתי חזיתות, של ארץ ישראל הישנה לצד קרליבך, אז החיבור הזה ריגש גם אותנו והיה טוב מכדי לפספס. אבל הצלחה של שיר, כמו שמלמדים בבית ספר למוזיקאים מתחילים, תלויה בכל מיני גורמים. חלקם מזל. אני מכיר את עמית סגל כבר כמה שנים אבל לא אני שלחתי לו את השיר או ביקשתי שיפרסם בטוויטר. זה היה חלק משמעותי לדעתי".

איך זה לעמוד מול טקסטים ומוזיקה של אחרים ולהבין שהיא מושלמת בשבילך אבל לא אתה יצרת אותה?

"תמיד נתתי את הקרדיט על מי שאני לשירים שאהבתי וששרתי. מוריסי (סולן להקת הסמית'ס הבריטית שלביא הושפע ממנו מאוד; י"ה) אומר: 'אל תשכח את השירים שהצילו את חייך. היום אתה כבר זקן וחכם, אבל הם היחידים שתמיד עמדו לצידך'. הקאברים שעשיתי והטקסטים שהלחנתי הם תמיד אוטוביוגרפיים באיזושהי מידה, ורלוונטיים אליי מוזיקלית או טקסטואלית. לקחתי השראה מיצירות של אחרים, העמקתי בהן ושיחקתי איתן ממרחק של זמן־מקום וזה דבר שנתן לי המון. זה חלק מהכיף שלי. יש תקופות שיש לי קושי אמיתי בכתיבה. להצליח להגיד משהו מספיק מדויק, להסכים עם עצמי. אני מודע למגבלות שלי. הרבה פעמים טקסט של מישהו אחר הוא קנבס חופשי יותר מאשר שיר שלי, ומגדיר לי דברים שלא הייתי יכול בכוחות עצמי".

למה אתה מחכה בחיים שלך?

"אני רוצה להגיד שהדברים שאני מתגעגע אליהם הם הדברים שעוד לא שחררתי מהם. נקודות תורפה קטנות בזיכרון. אנשים ורגעים וימים שאני נאחז בהם, ככה בשביל השירים. פעם הכול היה יותר סוער, והאמנתי שזו תכונה הכרחית ומה שיהפוך אותי למוזיקאי טוב. בין אם זה נכון ובין אם לא, הגעגוע לזה קיים, לצד הזיכרון שהיה קשה, כמעט בלתי אפשרי לפעמים, לנהל חיים ככה. אז לטובה ולרעה אני במקום אחר כרגע. זה היה שביל צר ומתארך שהלכתי בו לבד, וכל פנייה בו הייתה מתוך אילוץ, עיגול פינות או בריחה. עכשיו הערפל מתפזר כמה מטרים קדימה, ואני רואה את האפשרויות. זה גם יפה מאוד וגם מבלבל וגם מרגש לפעמים. הייתי רוצה להיות אבא מתישהו, והייתי רוצה לקבל איזה תפקיד יפה בקולנוע. אני עוד מקווה שיהיו במות גדולות לחזור אליהן. בקיצור, מחכה למתנות מהשמיים".

The post "האמונה או היעדרה הם שהניעו אותי לעסוק בכתיבה ובמוזיקה" appeared first on מקור ראשון.