עלייתו ארצה של סבא של סבא של סבתא שלי, הדיין המקובל בבא יעקב אדה־האן, בשנת 1899, עשתה רעש גדול במקנס – גם מפני שהיה אדם חשוב וגם כי היה זקן מאוד. בן 90 היה, שדוף וצנום, כולו עור ועצמות, כפי שמתאר הרב יוסף משאש בכתביו. מלוויו נאלצו להובילו כארבעה חודשים בעריסה, על גבי פרדה, במדברות הסהרה ומצרים. משם המשיך את מסעו ברכבת מאלכסנדריה לירושלים שבדיוק נחנכה בשלהי השלטון העות'מאני, וכשהגיע לארץ, השתכן בחצר המוגרבים בירושלים. הוא התאכזב עמוקות מדלותה של ירושלים. ממקום מושבו בבית הכנסת "צוף דב"ש" כתב איגרות קשות שתיארו את עליבותם של ירושלים ושל חכמיה. באיגרתו האחרונה, שעוררה מהומה, השביע את בני ביתו ואת אנשי עירו שלא יעלו בחומה עד ביאת גואל צדק. איגרת זו, שבה אסר על בני ביתו את העלייה, נקראה "אלת ירושלים". דייני מקנס החליטו לגנוז אותה, כדי שלא ידונו אותו כאחד מעשרת המרגלים – המוציא דיבת הארץ רעה. לאחר חצי שנה, יש אומרים משברון לב, יש אומרים שבכל זאת, הגיע זמנו לעבור מן העולם, נפטר ונקבר בהר הזיתים.

90 שנה קדימה: בזיכרון הראשון שלי מבית הכנסת צוף דב"ש, אני יושבת על גבי מדרגות העץ של בימת בית הכנסת. אבי הוא החזן. בית הכנסת נמלא בקול שירת "לכה דודי". לרגליי נעלי לכה אדומות שאבי קנה לי באותו בוקר יום שישי באחת מסמטאות השוק המוסלמי. אני רוקעת בהן ברוב התרגשות ובהדרת גרביונים לבנים ביחד עם קצב התפילה, או שכך חשבתי לפחות, עד שאחד מיושבי בית הכנסת מהסה אותי בקול רעש גדול, יותר מרקיעת נעליי, או שכך היה נדמה לי לפחות. אני משתתקת. בולעת את עלבון נעלי השבת החדשות שלי.

בבית הכנסת הזה עוברים עליי שבתות וחגים רבים (כשאבי ישוב אחרינו לבית ברחוב אררט, אחיי ואני נתבקש לקום לכבודו של אבא ולנשק את כף ידו. מתישהו יחול מרד שקט). אני מכירה את הסבתות שמסיטות את וילון המחיצה ומתערבות בתפילה, את האשכנזים שמעדיפים להתפלל עם אחיהם הספרדים, מזהה גם בלי לראות, את ילד הפלא שמפליא לסלסל בקולו את ה"עננו" שיש לחטוף בדיוק בשנייה הנכונה, רואה את הילדים שגדלים ומתחתנים ומביאים את תינוקותיהם בעגלות לחצר בית הכנסת (את עצמי קשה לי לראות גדלה). בשלב מסוים אני זונחת בחגים את בית הכנסת הקטן לטובת ישיבת הכותל. הפנמתי טוב איך נכון ויפה וראוי. לכאורה.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מטבע דיפלומטי: החיסונים שישראל מחלקת בעולם, קונים "רצון טוב"

– "הכנסת צריכה גם אנשים פשוטים"

– הספוטיפיי של אסתר המלכה: המלצות השמעה מטהרן

62 שנים אחורה: בשנת תרפ"ח (1928), נכדו של בבא יעקב, הצורף בבא הרון, שהיה ראש הוועד הציוני במקנס, החליט לעלות לארץ בגפו ולהתיישב בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים. זאת, בניגוד לדעת משפחתו. אשתו ובניו נחרדו מהפרת השבועה ולא עלו עמו, ובעצת החכמים נותרו בגלות. לאחר כשנה, מאורעות תרפ"ט דפקו על דלתות חנותו ששכנה ברחוב היהודים, ופורעים ערבים בזזו את החנות שממנה התפרנס ממכירת זהב. הוא נותר חסר כול, ובבושת פנים שב למרוקו כלעומת שבא.

שלוש שנים קודם עלייתו ארצה, הוזמן בבא הרון להשתתף כציר בקונגרס הציוני בווינה שנערך בשנת תרפ"ה. הוא נשא אז דברים כנציג "ירושלים הקטנה", למרבה פליאת הנוכחים הרבים, וחוסר הבנתם – בעברית! לשון הקודש ששלט בה – שפה ששנים אחר כך אלמד שהייתה שפה מתה.

"כשאתם שומעים את המילה ציונות – איזו תמונה עולה לכם לראש?" נשאלים הצופים בסרטון של הקמפיין. קחו רגע ותחשבו על זה לפני שאתם ממשיכים לקרוא. התשובה ניתנת כשעל המסך מופיעים קיבוצניקים ומעגלי הורה לקול צלילי "שאו ציונה נס ודגל"

כעת השנה היא 1948. בשנה זו התחזקה ההתעוררות המשיחית בקרב היהודים, ורבים מהם עולים לארץ. בשנה זו גם חודש במקנס מנהג "שבּת ירושלים", שבה מקבלים את "נדר ירושלים" בפני עם ועדה – לעלות לירושלים "עם נדר, בלי נדר". עוד קורה בשנה זו: ניני משפחת אדה־האן מבקשים היתר מן החכמים לביטול "אלת ירושלים". ההיתר לא ניתן, בנימוק שלא כשרה השעה. רק בשנת תשכ"ב (1962) הותרה העלייה הגדולה לכול ממרוקו. ב"מבצע יכין" "נמכרו" יהודים תמורת טרקטורים לשלטונות, בתיווך הג'וינט. שוב פונים ניניו של הרב אדה־האן לחכמים בבקשת היתר לעלייה וכעת הם מקבלים את האישור המיוחל. הסיבה: בצוואתו של הסב הגדול הוא מציין כי לצאצאיו מותר לעלות בשני תנאים: או שהמשיח יגיע או שבארץ יהיו כפליים יהודים מיוצאי מצרים, ואכן באותה התקופה כבר יש 1.2 מיליון יהודים.

ממה (חנה) ופפה (יצחק) עולים יחד עם חמשת ילדיהם וכל משפחתם המורחבת – דודים ודודות, אחים ואחיות. עוד שלושה ילדים נולדים בארץ מאוחר יותר. הם כמובן, כמו יהודים רבים שעלו ממרוקו ומארצות המגרב, ביקשו להגיע לירושלים, משאת כיסופיהם של אבות אבותיהם. "לירושלים אי אפשר", אומרים הפקידים ומנחמים אותם בכך שהם עתידים להגיע לעיר סמוכה לירושלים, עירו של שלמה המלך – שלומי. צחוק עשה להם א־לוהים ולעג עשו הפקידים. הם מסרבים ללכת לגור בשלומי ונשארים בשדה התעופה במשך שלושה ימים, עד שמסכימים לשלוח אותם בסופו של דבר לכפר־סבא, שם כבר גרים קרובי משפחתם שעלו בעליית הנוער. סבי קנה יחד עם שותף בית קולנוע שהיה שייך להסתדרות, וסבתי הייתה מוכרת כרטיסים בקופה. המיזם העסקי לא צלח ואחרי שנתיים הוא מכר אותו. המשפחה עוברת לבני־ברק ומתחרדת אט־אט. סבי קונה מכולת שכונתית שהתפרנס ממנה לא רע, עד שמגיחים לחיינו הסופרים הגדולים. הוא מקפיד לקבוע עיתים לתורה ויומיים בשבוע סוגר את המכולת כדי ללכת ללמוד בכולל של "אור החיים" בבני־ברק. הוא ממשיך לעבוד בחנות עד יום מותו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02110_52_24-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשנת 1978 קונים הוריי דירת ארבעה חדרים בעיר העתיקה בירושלים. מתחת חתימת שמו של אבי על כל ספריו הרבים הוא כותב "ירושלים שבין החומות". כמו אבותיו, בבה הרון ובבה יעקב, הוא הופך להיות חזן בבית הכנסת צוף דב"ש. הוא שייך לקבוצת ספרדים שמחדשים בתחילת שנות השמונים את פעילות בית הכנסת שלא נשמע בו קול תפילה מפרעות 1936. אלת ירושלים נמחקה ובין סמטאות העיר העתיקה, עוברת עליי ילדות טובה דיה. אני חיה בה מיום הולדתי ועד שאני עוזבת את בית אבי ואמי והולכת לדבוק באישי ולהיות לבשר אחד עם שני ילדים ומשכנתה.

מי יכול היה לדמיין שבאמת יום אחד עוד ישבו בירושלים זקנים וזקנות וילדים ישחקו בחצרותיה ובין עמודי הקרדו שלה, ומי יכול היה לדמיין שכעבור 108 שנה מכתיבת "אלת ירושלים", אצא מסמטאותיה כשאני לבושה שמלת כלה צחורה ונעליים כתומות? בטח שלא סבא של סבא של סבתא שלי.

אופיר טובול: "מצאנו שיוצאי ספרד והמזרח יצרו את התשתית לתנועה הציונית, תשתית שעליה הוקמה המדינה. וחשוב מכך, מצאנו שהציונות שהם הנהיגו – 'הציונות המסורתית־ספרדית' – יצרה את הבסיס הרעיוני לסיפור הישראלי של ההווה והעתיד של כולנו"

צירוף מקרים או אולי לא

זה סיפור אחד על משפחה אחת שהיא המשפחה שלי, ויחד עם זאת, זהו סיפור של רבים ורבות. סיפור על "ציונות" שלא קוראים לה ציונות; סיפור על אכזבה גדולה – כמו כל אהבה גדולה כנראה – שבה בעת יש בה גם מסירות יוקדת ולא רציונלית. זה סיפור שלא נכנס לספרי ההיסטוריה ולא לתוכניות הלימוד בתולדות עם ישראל. בינתיים.

ב"אחינעם", בית הספר היסודי שבו למדתי (המשויך לחינוך העצמאי) כמובן שמעולם לא דיברו איתנו על ציונות. רגע השיא הציוני שלנו היה צפירת יום הזיכרון. היינו עומדות גאות וזקופות אל מול מורותינו שישבו ואמרו תהילים. באולפנה דווקא למדתי על ציונות. שם למדתי שהציונות "הגיעה מהים". שלא היו לה שורשים. שהיא הייתה תוצאה של ההתעוררות הלאומית באירופה. כל זה  אמת כמובן. אבל זו אמת חלקית. כי לצד הציונות הזו, צרת האופקים וההגדרות, התקיימה ציונות אחרת של יהודי ספרד – שבניה לא היו צריכים לזנוח את בתי אמותיהם ואבותיהם ולמרוד בהם כדי לממש את שאיפותיהם הציוניות, שהרי הם עלו ארצה משפחות־משפחות; ציונות שהיא תוצאה של התפתחות עקבית ומדודה של מסורת עתיקת יומין – שבה מאז גירוש ספרד – פניהם של היהודים פנו לציון – וספרד היא־היא ערש התפתחותה של הציונות המודרנית.

למדתי כמובן על הרצל, אבל לא למדתי על הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס – שכבר בשנות השלושים של המאה ה־19 תר בין קהילות ישראל והטיף להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת הת״ר, 1839 הוא פגש את הרב יהודה אלקלעי (שעליו דווקא כן למדתי), שהעלה את הדברים על הכתב. דבריו של הרב ד"ר יהודה ביבאס השפיעו באופן חסר תקדים על קהילות ישראל ברחבי העולם. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב הרב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כמו היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם. קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

אחד משומעי לקחו של הרב אלקלעי היה לא פחות ולא יותר משמש בית הכנסת שלו בזמלין שבממלכת סרביה – שמעון לייב הרצל. כן, כן, סבו של הרצל. בנו פעל להדפסת ספרי הרב אלקלעי, ונכדו, תאודור הרצל, ייסד את מוסדות התנועה הציונית. האם מדובר בצירוף מקרים ותו לא או שמא ייתכן שהציונות הזו, שהגיעה ממוחו הקודח של הרצל, בעצם יובאה אליו עם ארומה של רוחות עתיקות־חדשות ונפשו ההומייה שמעה את קולותיהם וכיסופיהם של אחיו – היהודים "המערביים" (שנשתגרה על הלשון הטעות לכנותם מזרחים) – והוא הצליח בגדולתו הרבה לרקום להם מלבושים ולבנות להם מוסדות לדור ולגדול בהם?

כך גם למדתי שהעלייה הראשונה התרחשה ב־1882, אבל לא למדתי על כך שבמשך מאות שנים מעולם לא פסקה העלייה לארץ מארצות המגרב. סביב שולחן השבת למדתי מאבי למשל שב־1860 יצאו 300 יהודים ממקנאס ועלו לארץ לטבריה, עד כי הגדירו את טבריה כמקנאס הקטנה, "אין לזה כל אזכור בשום מקום", היה אומר וקובל על כך ש"כאשר עשרים שנה אחר כך עלו לארץ עשרה אנשים, הם חובבי ציון, הם ראשי הציונות המעשית…". וכמו העלייה הזו, היו עוד לא מעט עליות בסדרי גודל דומים מארצות המזרח. זרם בלתי פוסק.

למדתי על הריבלינים והסולומונים, ומתוך כך למדתי שהשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות הייתה נחלת־שבעה. (בהנחה שלא מתייחסים למשכנות שאננים שלא הייתה פרי יוזמה מקומית). לא למדתי על  ההוא מבית הכנסת של ילדותי – רבי דוד בן שמעון – הצוף דב"ש – שעלה ארצה בשנת 1854 בהשפעתו של הרב ביבאס, וייסד את ועד העדה המערבית בירושלים – ולא למדתי שהשכונה הראשונה האמיתית שנבנתה מחוץ לירושלים הייתה שכונת מחנה ישראל שהוא יזם את הקמתה וקנה את אדמותיה.

"באולפנה למדתי שהציונות 'הגיעה מהים'. שלא היו לה שורשים. שהיא הייתה תוצאה של ההתעוררות הלאומית באירופה. כל זה  אמת, כמובן. אבל זו אמת חלקית כי לצד הציונות הזו, צרת האופקים וההגדרות, התקיימה ציונות אחרת של יהודי ספרד שעלו ארצה משפחות־משפחות"

"תעודה שנכתבה ונחתמה ביפו, באלול תרכ"ו, ספטמבר 1866, אינה מותירה מקום לספק, כי המערבים היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לחומה", כתבה פרופ' רות קרק במאמרה "המערבים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה", כבר לפני ארבעה עשורים. "ראשוניותם של נחלת שבעה ושל מייסדיה נחרתה בתודעה, אף שחוקרי השכונות עוד במאה הקודמת ובמאה הנוכחית ציינו במפורש, שהשכונה של המערבים קדמה לה. היו ביניהם שעמדו על אי־הצדק שבקיפוח "זכות הראשונים" שנעשה לבני העדה המערבית, אשר שכונתם, מחנה ישראל הסמוכה לבריכת ממילא, נבנתה לטענתם שנה־שנתיים לפני ייסוד נחלת שבעה, ביוזמת הרב המופלא של העדה, רבי דוד בן־שמעון. חלק מן ההסבר לתופעה זו טמון במיעוט המקורות על הקהילה המערבית, שהיו ידועים לנו עד לאחרונה, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. גורם נוסף הוא יחסי הציבור הלקויים של בניה, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות".

בקיצור, אתם אומרים שהכול בעיה של יחסי ציבור? אוקיי, אז הגיעה העת לעשות יחסי ציבור. כשרה השעה. והגיע הזמן גם לשנות את ספרי הלימוד. לשנות את הנרטיב, לנקות את העדשה, לצרף חלקים שאבדו מהפאזל ובלעדיהם התמונה אינה שלמה והרבה פחות יפה. פשוט כך.

זבנג למוח

בשבוע האחרון יצאה עמותת "תור הזהב" בקמפיין למימון המונים של ספר חדש "קול התור –  ציונות מסורתית־ספרדית" – שעתיד לראות אור בהוצאת ידיעות ספרים.  "כשאתם שומעים את המילה ציונות – איזו תמונה עולה לכם לראש?" נשאלים הצופים בסרטון של הקמפיין. קחו רגע ותחשבו על זה לפני שאתם ממשיכים לקרוא. התשובה ניתנת כשעל המסך מופיעים קיבוצניקים ומעגלי הורה לקול צלילי "שאו ציונה נס ודגל". אם גדלתם בציונות הדתית, אולי יעלו בדמיונכם תמונות דומות, רק עם דגלי בני עקיבא. הפעם הן נראות על המסך לקול צלילי "פה בארץ חמדת אבות".

"אבל בכנות, האם מישהו מכם דמיין את זה?" שואל עודד הרוש, והפעם מופיעות תמונות של תימנים שמנשקים את עפר הארץ לקול חליל ערבי וצלילי פיוט "למולדת שובי רוני". וזו כל התורה כולה על רגל אחת.

בשונה מאחרים, ידע היסטורי מעל לממוצע דווקא יש לי, בזכות אבי שהרביץ בי תורה, ובכל זאת, עשר השניות האלו עם הדימויים הוויזואליים והצלילים המובחנים של מה מתחבר אצלי בראש למילה ציונות ומה לא, היו "המכה בפטיש". זבנג למוח. המשפחה שלי אינה חלק מהסיפור הזה, כשמגיע לה בצדק מקום על המדף. זוזו קצת, כן אני מדברת אליכם, 14 חלוצי ביל"ו. תפנו קצת מקום. תעשו כבוד. אני בטוחה שהם יזוזו. בכל זאת אדם בן 90 שמגיע קשור על פרדה לא רואים כל יום.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /Screenshot_3-750x412.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תוך שבוע הגיע הקמפיין ליעד של 50 אלף שקלים. "נגענו בעצב חשוף", מסביר אופיר טובול (36), פעיל מזרחי עתיר מאבקים ועורך הספר, שבכתיבתו השתתפו חוקרים והיסטוריונים שונים שכל אחד מהם כתב פרק על דמות אחרת.

"אנשים מבינים שהם לא מבינים. אבל אנחנו ממשיכים בגיוס אפילו ביתר שאת כי המטרה היא להגיע עם הרעיונות האלה לכל בית בישראל ובמיוחד למערכת החינוך".

"מחיקת הסיפור הספרדי משפיעה על המציאות הישראלית עד היום", נכתב במאמר המבוא לספר, שמזמן היכרות עם 25 דמויות משמעותיות ממאתיים השנים האחרונות שהן חלק מאותה ציונות מסורתית ספרדית. "עשרות שנים אחר כך, עדיין נשמע מדי פעם האתוס על צאצאי החלוצים האירופאים ש'בנו את המדינה', 'ייבשו ביצות' ובנו את 'ההתיישבות העובדת', כהצדקה לזכויות יתר ליורשיהם. לו רק למדו כראוי את ההיסטוריה, לא היו מעיזים להתייחס לצאצאי יהדות ספרד באופן הזה".

"כשניגשנו לכתיבת ספר שיחזיר את הכבוד וההוקרה לתרומתה של יהדות ספרד והמזרח להקמת המדינה, חשבנו שנמצא כמה תנועות נוער שפעלו במרוקו, כמה פעילי עלייה עיראקים או רבנים תימנים. מה שמצאנו היה הרבה יותר מזה", מספר טובול.

מה מצאתם?

"קודם כול, תמיד הפעילות המזרחית שלי נבעה מתחושה של חוסר צדק, שביזו את התרבות שלנו ואני הולך לחפש צדק. ופה מה שקרה זה שחיפשתי לתקן חוסר צדק ומצאתי אוצר מטורף. נחשפתי לחומרים הכי יפים ומעודדים שיש לציונות להציע. מצאנו שיוצאי ספרד והמזרח יצרו את התשתית לתנועה הציונית, תשתית שעליה הוקמה המדינה. וחשוב מכך, מצאנו שהציונות שהם הנהיגו – ״הציונות המסורתית־ספרדית״ – יצרה את הבסיס הרעיוני לסיפור הישראלי של ההווה והעתיד של כולנו. מבחינתנו זה לא עוד ספר היסטוריה. זה ספר על ההווה והעתיד – הוא משרטט את תפיסת העולם של הציבור המסורתי שמונה 40 אחוזים מהיהודים בישראל, וגם מגיש הצעות לעתיד הסיפור הישראלי".

במה שונה ציונות מסורתית ספרדית מהציונות האירופית?

"ההבדל הכי משמעותי הוא שהציונות המזרחית מבוססת על מסורת ולא על מהפכה או שבר בסיפור היהודי, בעוד הציונות האירופית תמיד מבוססת על שבר וכרוכה בזניחה של המסורת. בציונות המזרחית זה הפוך. המסורת היא חלק מרכזי והעלייה לארץ היא שכלול שלה, היא רגע שיא. אחת התוצאות שיש להלך הרוח הזה הוא שהציונות האירופית עשתה הפרדה בין ישראליות ליהודיות – כששואלים מה אתה יותר – יהודי או ישראלי? מהמקום שממנו אני בא, מהדי־אן־איי התרבותי שלי, זו לא שאלה ששואלים בכלל. מבחינה זהותית זה פחות או יותר אותו דבר. דגל ישראל למשל זה סמל דתי, לא פחות משהוא סמל לאומי. אין אצלנו את ההפרדות האלו".

"בשונה מאחרים, ידע היסטורי מעל לממוצע דווקא יש לי, בזכות אבי שהרביץ בי תורה, ובכל זאת, עשר השניות האלו עם הדימויים הוויזואליים והצלילים המובחנים של מה מתחבר אצלי בראש למילה ציונות ומה לא – היו "המכה בפטיש". זבנג למוח. המשפחה שלי לא חלק מהסיפור הזה, כשמגיע לה בצדק מקום על המדף"

לפני שלוש שנים החלו ב"תור הזהב" לעבוד על הספר. "אחרי שהעברתי הרצאה שעסקה בציונות מסורתית", מתאר טובול, "ניגש אליי בחור שאמר 'זה מעניין, זה מחדש, אבל זה לא מספיק מבוסס'. והוא צדק. גם אצלי, הדברים האלו היו מאוד עמוק באינטואיציה, בדברים שעליהם גדלתי בבית, אבל לא הכרתי לעומק את ההוגים, את הרבנים, את הטקסטים. הבנו שצריך לעשות מעשה. הבנו שלמרות שאף אחד לא דיבר על הציונות המסורתית כזרם או תנועה מובחנת כמו הציונות הדתית או כמו שאר הזרמים – הציונות המסורתית הפכה להיות דה־פקטו התנועה הציונית המרכזית היום. 40 אחוז מעם ישראל מגדיר את עצמו מסורתי. המחנה הלאומי־מסורתי הוא זה שמרכיב את הממשלות בשנים האחרונות וזו הציונות שלו. אומרים עליהם 'אלו לא סגורים על עצמם', או 'אין להם אידיאולוגיה'".

פרדוקס המסורתיות.

"כן, בדיוק, אז באנו לומר בספר הזה 'אלו רחשי הלב, זה הדי־אן־איי של המחנה הלאומי־מסורתי היום. מי שרוצה להבין את העומק של התרבות הישראלית העכשווית, חייב לקרוא את הספר הזה".

יבואו היסטוריונים או סתם קפוצי ישבן ויגידו – החבר'ה של תור הזהב נחמדים אך מבולבלים – לציונות יש הגדרה מסוימת והיא קשורה להתעוררות הלאומית באירופה, ואתם עם השטויות שלכם עושים סלט ערבי קצוץ דק־דק. מה תאמר להם?

"התנועה הציונית שהרצל הקים לא הגיעה "משום מקום". זו תנועה שהתבססה על המסורת. מהבחינה הזו הציונות ההרצליאנית היא מקטע מתוך אוקיינוס של לאומיות יהודית, שהספרדים הם אלה ששימרו החל מגירוש ספרד.  בשלושת העשורים שקדמו ל"עלייה הראשונה" עלו לארץ, על פי הערכות שונות, כ־30 אלף יהודים מקהילות צפון אפריקה. יחד עם היישוב היהודי הספרדי הישן, אנשי "העלייה המגרבית" יצרו התעוררות ציונית משמעותית בארץ כולה. הם חידשו את היישוב היהודי משכם ועד עזה, מ"גיא אוני" ועד עכו. הם הקימו את השכונות היהודיות הראשונות בשלוש הערים הגדולות כיום. הארגונים שהקימו והקשרים שיצרו היו התשתית לראשוני העולים מאירופה. משפחות כשלוּש, מויאל ועבו שקנו חצי מאדמות הגליל למשל ולא שמעו עליהם בכלל, היו הגשר בין בני המקום הערבים לחלוצים האירופים. גם לאחר שאיבדו את ההגמוניה על הנהגת היישוב עם העליות הגדולות, היישוב הספרדי בארץ ומנהיגיו לקחו חלק מרכזי בהתחדשות הציונית: ממלחמת השפות ועד להקמת מוסדות "החינוך החדש", ששילבו לימודי מסורת ומדע, מהקמת העיתון היומי העברי הראשון – "החירות" הירושלמי, ועד להקמת אגודת "המגן" שפעלה לקירוב יהודי־ערבי. גם בארצות ערב והאסלאם התנועה הציונית זכתה לתמיכה נלהבת, כבר בימים שהייתה בגדר רעיון אוונגרדי.

"ברחבי ארצות האיסלאם הוקמו אגודות לעברית מדוברת, קופות 'שקל' לקרן הקיימת, עיתונים שדיווחו על מצב היהודים בארץ ישראל ובעולם ועוד. מאות אלפי יהודי ארצות האסלאם עזבו לא אחת חיים נוחים, נכסים רבים ומעמד חברתי גבוה כדי להגיע לארץ שעליה חלמו הם ואבות אבותיהם. הם הגיעו למדינה שבה המנהיגות ייעדה להם תפקיד שולי בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. גם כיום, תרומתם לתקומת ישראל אינה מוכרת ואינה מדוברת. אנשי היישוב הישן הספרדי ועליית המגרבים, אנשי עליית 'אעלה בתמ״ר' מתימן, מקימי עיירות הפיתוח ואנשי המעברות – סיפורם נמחק כמעט כליל –  זה אחד הדברים שהספר בא לתקן.

"אגב, רבים תיארו את חזונו של הרצל כחילוני־ליברלי, אך זה לא תיאור מדויק. כמי שהיה מנהיג ציוני שהצליח לאחד תחתיו יהודים שומרי מצוות וחילונים, הרצל נתן מקום של ממש למסורת ישראל כחלק משיבת ציון. הוא לא חלם על נוילנד, אלא על אלטנוילנד. מדינה ישנה־חדשה שיוצרת תמהיל בין דת לחילון ובין מזרח למערב, תוך שאיבת הטוב שבכל העולמות. הדמות שעל כתפיו הלביש את תקוותו ליישום האוטופיה הציונית הייתה של דוד ליטבק, דמות שמבוססת על צעיר יהודי מזרח אירופאי בעל זהות מודרנית ועם זאת גאה ובטוח במורשתו הדתית והלאומית. הרצל מתאר אותו בהערצה כאלטרנטיבה שפויה ליהודים מסוגו, השקועים בתרבות מערב אירופה עד לזרא ועושים הכול כדי להיות חלק מעולם הגויים, שבו לעולם לא יוכלו באמת להשתלב".

ביטון, ספר לי סיפור

אז איך מספרים סיפור מחדש? לא מספיק בספר, מרחיב דעת, הכרחי ונחוץ על מדף הספרים הישראלי, ככל שיהיה. את הסיפור שלנו מספרים במערכת החינוך. כן, גם אם התלמידים מקיאים את החומר בבחינת הבגרות ושוכחים אותו יום למחרת, במערכת החינוך נוצר הנרטיב הישראלי. בלי להיכנס אל תוכניות הלימוד, קולות המהפכה ש'קול התור' מבקש להשמיע כעת, ישככו במהרה. אולי ישנו משהו בקרב חוקרי העיון.

ועדת ביטון, שקמה בקול רעש וצלצולים, ונאמר עליה שהיא עושה צדק היסטורי, למעשה לא שינתה הרבה. גם השינויים המעטים שנעשו בתוכניות הלימודים הם שינויים קוסמטיים, לא שינוי של מערכת ההפעלה, שזה בדיוק מה שמבקש הספר 'קול התור' לעשות.

בתוכנית הלימודים של החינוך ממלכתי נוסף פרק אחד לחומר הלימודי, וההיקף הכולל של עיסוק ביהדות המזרח הוא פחות מעשרה אחוזים. "טיפה בים" כהגדרתה של המורה. בתוכנית הלימודים של הממ"ד, נוספו נושאים מסוימים לפרקים קיימים. סך הכול העיסוק ביהדות המזרח, צפון אפריקה ותימן (לא כולל יהדות אתיופיה): ספר א' – 11 עמודים מתוך 300, ספר ב' –  28 עמודים מתוך 510 ובספר ג' – 3 עמודים מתוך 300 (נושא השואה – שלושה עמודים על שואת יהודי צפון אפריקה). שאר הנושאים עוסקים בחיים בגולה. השכלה בארצות האסלאם, העפלה מארצות האסלאם, יהודי תימן והזרמים בתוכם, כי"ח. אין עיסוק בציונות ספרדית ומבשרי הציונות נשארו כשהיו.

אפשר למוסס טענות שעלו בכתבה זו בעזרת טיעוני "אנכרוניזם" או הגדרות צרות של בעלי הכוח, שכפי שאנחנו יודעים לא מאתמול, הם אלו שכותבים את ההיסטוריה – שיגדירו לנו מהי הציונות ומה לא נכנס לתוכה. כן, ניחשתם נכון, הסבים שלי לא היו ציוניים בכלל. כך למשל בוויקיפדיה התנועה הציונית מוגדרת כ"תנועה לאומית־יהודית־אשכנזית, שקמה בשליש האחרון של המאה ה־19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה" וזו ההגדרה המקובלת. שינויים קוסמטיים של הוספת שלושה עמודים בהערת שוליים של מהי ציונות בארצות המזרח – לא יספיקו.

בינתיים מיהרו פוליטיקאים מהציונות הדתית לחבק את הפרויקט. בנט תרם וכתב: "לאנשי תור הזהב, סופסוף הסיפור המלא יסופר!". סמוטריץ' תרם וכתב: "כמי שגדל בציונות הדתית ופחות נחשף לחלק הזה של הציונות (חסך עצוב מאוד), אני חושב שאתם עושים דבר אדיר בהנגשה החשובה הזו ומקווה שזו סנונית שתבשר עוד מיזמים רבים". נקווה שזו לא ציניות של תקופת בחירות אלא הבנה שיש לעשות צדק עם ההיסטוריה וצדק עם העתיד, שדורשים קצת יותר מתרומה חד־פעמית, אלא מחויבות ערכית ושותפות אמיתית לדרך.

The post הציונות הספרדית: הסיפור שנדחק מספרי ההיסטוריה appeared first on מקור ראשון.