מחקרים על יצירתו הספרותית של ר' משה בן נחמן (רמב"ן, 1194־1270) ־מלומד תלמודי, מחשובי המקובלים בצפון ספרד, מגדולי פרשני המקרא, מנהיג והוגה – נטו לדון בהיבטים מוגדרים של כתביו (למשל מחקריהם של משה אידל, של מרים סקלרץ ושל יוסי עופר ויהונתן יעקבס). בשנים האחרונות ראו אור שני ספרים חשובים על מכלול מפעלו הספרותי (של חביבה פדיה ושל משה הלברטל). הספר הנוכחי הוא קפיצת מדרגה איכותית המעניקה נקודת מבט פנורמית על האיש, מפעלו הספרותי ועולמו הפנימי.

פרופ' עודד ישראלי, איש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, שוקד זה שנים על חקר יצירתו של רמב"ן. כותרת ספרו מביעה את הרעיון המארגן בכך שהיא קושרת את המפעל הספרותי המגוון לתולדות חייו של רמב"ן. העיקר איננו סיפור חייו כיומן אירועים, אלא חשיפת הזיקה העמוקה בין נסיבות חייו לשינויים מפליגים שהתחוללו באופן שבו הבין את משימתו כמנהיג רוחני, וכפועל יוצא ממנו גם ביצירתו הספרותית ובתכליתה.

פולמוס הרמב"ם

חיבוריו הראשונים של רמב"ן היו בתחום פרשנות התלמוד. בשנות העשרים לחייו כתב את "מלחמת ה'", המוכר יותר כ"ספר המלחמות", ובו יצא "להגנה מקיפה על הרי"ף מפני השגותיו של הרז"ה (ר' זרחיה הלוי בפרובנס)" (עמ' 42). ישראלי מראה כי רמב"ן הגן על הרי"ף לא משום שראה בו את רבו המובהק, אלא מפני שהסתייג ממגמת החידושים והפלפולים שהתפתחה בפרובנס ובצרפת, והעריך שאינה ממלאת "את המקום החיוני של שימור המסורת העתיקה" (47).

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– החרדים נוהרים? יותר מסגור בוטה חסר עובדות

– בלי הסבר: למה המחוסנים לא יכולים לחגוג?

– גבולות התו הירוק: הקרב המשפטי על ההקלות למחוסנים

חידושיו על מסכתות מוגדרות בתלמוד הבבלי מעידים "על האוריינטציה הלמדנית־הפרשנית של מפעל החידושים, שמוקד עניינו איננו פסיקת הלכה" (עמ' 57). לשון אחר: רמב"ן העדיף "אבחנות משפטיות עקרוניות יותר מאשר פתרונות טכניים כדרכם של בעלי התוספות" (58), ו"לשמר את ריבוי הדעות הפרשניות כדי שלא לאבד אף בדל מן האמת הפרשנית האינסופית" (67).

על הרקע לכך כותב ישראלי בלשון זהירה: "אפשר שביסודה של סוגה ספרותית־פרשנית מעין זו עומדת תפיסה מתודולוגית סכולסטית המבקשת להקדים דיון מקיף וממצה בכל מרחב האפשרויות הפרשניות טרם ההכרעה המושכלת, כדי שזו תתקבל תוך שלילת כל האלטרנטיבות הפרשניות. את צמיחתה של סוגה מעין זו ניתן להבין גם על רקע מגמות אינטלקטואליות ספרותיות במרחב התרבותי האירופאי, ובזיקה להופעתם – החל במאה השתים־עשרה – של חיבורי ה'מכלול' הנוצריים באוניברסיטאות הצעירות של אירופה" (63־64). קל להבחין שמגמתו של רמב"ן בחידושיו הייתה מנוגדת לזו של הרמב"ם ב"משנה תורה", עשרות שנים לפניו ובמרחב תרבותי שונה מאוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1288445713-750x773.jpg 750w" sizes="(max-width: 617px) 100vw, 617px" />

לדעת ישראלי, נקודת המפנה האסטרטגית הייתה פולמוס הרמב"ם בראשית שנות השלושים של המאה ה־13, שעוררו חכמי פרובנס. הללו נחשפו לנכסי ההגות היהודית, שנכתבו במקורם ערבית־יהודית, רק בעקבות מפעל התרגומים של בני משפחת תיבון דור וקצת יותר לפני כן, וחוללו מהפך תרבותי בתודעת הקהילות היהודיות שמצפון לפירנאים. רעיונות פילוסופיים שנספגו מכבר בקהילות שחיו במרחב הבבלי־פרסי, בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים, בצפון אפריקה ובחצי האי האיברי תחת שלטון האסלאם, נתפסו כאיום חתרני בעולמן של הקהילות שהתפתחו במשך מאות שנים במערב אירופה בסביבה נוצרית. חכמי פרובנס סברו אפוא שמקצת הדברים שכתב הרמב"ם כיובל שנים לפני כן במשנה תורה ואחר כך במורה הנבוכים נגועים בכפירה, ועל כן יש להטיל עליהם חרם. דעת לנבון נקל שהחרמת הטקסטים משמעה גם החרמת מחברם.

רמב"ן נחלץ להגן על הרמב"ם באיגרת שהיא מופת רטורי ומנהיגותי. הוא חלק כבוד רב למלומדים הפרובנסלים, ובה בעת הפליג בשבחיו של הרמב"ם, שרטט את דמותו כמציל הגדול של היהדות, וקרא לנמעניו מִצָּפוֹן להסיר את קריאתם לחרם. עוד הזהיר אותם מפני אובדן סמכותם בקרב קהליהם ומיצירת קרע בעם היהודי. במבחן התוצאה התברר כי איגרתו של רמב"ן פעלה היטב.

רמב"ן חלק על הרמב"ם בסוגיות רבות וביקר אותו בגלוי, בייחוד בהשגותיו על ספר המצוות ובפירושו לתורה, ועם זאת העריך אותו מאוד כמנהיג וכמלומד. אך הפולמוס הבהיר לרמב"ן שאין מדובר באירוע מקומי ובמחאה נקודתית, אלא בקו שבר שיש לטפל בו באופן מערכתי, והוא פנה להשיב למקרא את מעמדו המכונן. ישראלי סבור כי תפיסותיו החינוכיות, הרעיוניות והמנהיגותיות של רמב"ן היו דינמיות, ובמהלך חייו חלו בהן שינויים. לשון אחר: רמב"ן ביקר את עצמו ותיקף את תפיסותיו בהתאם לנסיבות שהתפתחו, וכשחשב שנחוץ לשנותן עשה זאת במודע.

איום תרבותי חיצוני

רמב"ן חשש מן הנטייה אחר הפילוסופיה לגווניה, ולכן העמיד גישה פרשנית חדשה ולפיה יש במקרא "רובד רחב ומקיף של ידע מדעי, שלפחות בחלקו הגדול מנותק מן המשמעות הסמנטית הפשוטה של הכתובים ומוצפן בתוך הרובד הגלוי של התורה" (105). היה זה מהלך "שובר שוויון", שנועד "להתמודד עם אלטרנטיבות אינטלקטואליות אחרות, שבמפורש או במשתמע ערערו על האופציה המסורתית המקדשת את העיסוק בתורת משה" (שם). לדעת ישראלי, המהלך הזה היה "לעיקרון המארגן של רובד פרשני־קבלי מרכזי בתוך פירושו לתורה" (106). לפירוש לתורה קדמו פירושיו לאיוב ולקהלת, וישראלי משבץ אותם בעמקות ברצף היצירה הרמב"נית, מ"דרשת ה' תמימה" עד לפירוש התורה (108־114).

מכאן ואילך משרטט ישראלי את מאפייניו העיקריים של הפירוש לתורה: ערנות למבנה הסיפור המקראי, לעקיבות וללכידות של הקאנון המקראי ושל הכרונולוגיה המקראית, ובעיקר למשמעות המוסרית והדתית של פרשיות התורה (116). אף במפעל זה ניכרת "המגמה לאסוף ולכנס את כל תקדימי הפרשנות המצויים בהישג ידו אל תחת קורת גג ספרותית אחת" (124), ממש כמו בחידושיו על התלמוד.

רמב"ן חתר באופן שיטתי להראות שהתורה היא אוצר החוכמות והמדעים, וכי ברובד הפנימי שלה יש שפע מידע חיוני בפיזיקה, בתורת הנפש, במאגיה ובאסטרונומיה, במטפיזיקה ובתיאולוגיה (127). כך קיווה רמב"ן "לשקם את מעמדה האינטלקטואלי של תורת משה בעיני שוחרי החוכמה והדעת" (131). ישראלי מסכם את הדיון במאפיינים ובמגמות של הפירוש לתורה בקביעה ש"החשש מפני איום תרבותי חיצוני הניע את רמב"ן להטות את הגה התנועה האינטלקטואלית־הדתית אל עבר מגמות חדשניות בתוך בית המדרש הרבני עצמו" (132).

על רקע כפל הפנים של מגמת הפירוש – חשיפת הגלוי והמוכמן – נדרש ישראלי לעסוק גם ביחסו של רמב"ן לאגדה. לדעתו, "בגישתו של רמב"ן לפרשנות האגדה למקרא חלה התפתחות במהלך השנים, והגרסאות המאוחרות יותר משקפות אישיות של פרשן בעל עמדה עצמאית, שיש בה כבר נכונות ותעוזה רבה להציג את עמדתו כ'דרך הפשט' אף אם היא אינה תואמת את פירושם של חז"ל, גם אם בדרך כלל הוא אינו יוצא כנגד דבריהם באופן מפורש" (145). הפרק הארוך הזה, שהוא האבן הראשה בספר כולו, נחתם בדיון מאלף על "ארץ ישראל בהגותו המאוחרת של רמב"ן ובפירוש התורה" (156־162).

תמרונים בסוגיות קבליות

פירושי רמב"ן "על דרך האמת", כלומר על פי הקבלה, הם נושאו של הפרק הבא. בהקשר זה ראוי לזכור כי רמב"ן היה הראשון שהעז להנחיל את תפיסותיו בקבלה בכתב, ובייחוד בפירוש לתורה, כלומר בחיבור שנועד מלכתחילה לכל באי בית הכנסת. בפרק זה מנתח ישראלי דוגמאות אחדות, וברור שכולן מכוונות. מגמתו העיקרית היא להמחיש מכלול שיקולים שהניעו את רמב"ן להוסיף את פירושיו על דרך הקבלה. הכתיבה הקבלית של רמב"ן רמוזה ומוצפנת, כך שרק "מטיבי לכת" יוכלו להבינה, ואילו מעיין טירון, החסר רקע מספיק, לא יצליח לפענח את כוונת הכותב. זו גישה מתוחכמת, המלמדת אף היא על מערכת שיקוליו של רמב"ן כמלומד דגול אך בעיקר כמנהיג אחראי ועל כן גם נועז.

הפרק הארוך ביותר יוחד ל"קבלת רמב"ן – התהוות, התגבשות, התחבטות". כאן מביא ישראלי לידי ביטוי מרשים את מומחיותו בהתפתחות הקבלה הקדומה בפרובנס ובספרד, ועל רקע זה הוא משרטט את "תווי הפנים" הייחודיים של קבלת רמב"ן, מבהיר במה חידש וכיצד, דווקא בהגות שבמהותה נסמכת על המסורת. ישראלי מיטיב להראות את "המעתק שהתחולל במשנתו של רמב"ן עצמו במהלך שנות יצירתו מן הפרשנות האסטרולוגית לפרשנות הקבלית… בהמשך דרכו, כשערך את פירושו לתורה, נטש את הדרך הזו (הפרשנות האסטרולוגית של אבן עזרא), התרחק מן הפרשנות האסטרולוגית וביכר על פניה פרשנות קבלית אשר נסמכת יותר על ההתכוונות האישית ופחות על המכניזם המגי" (205).

תפיסת הספירות כרוכה באי נוחות רבה בגלל סכנת הריבוי באלוהות. ישראלי מראה כיצד רמב"ן מתמרן בסוגיה זו, בייחוד בשנותיו האחרונות לאחר שנמלט מספרד ועלה לארץ. אז כתב את מאות תוספותיו לפירושו על התורה, שראו אור במהדורה מופתית לפני שנים אחדות שהעמידו פרופ' יוסי עופר ופרופ' יהונתן יעקבס. עוד טרח רמב"ן לבדל את "תפיסתו התיאולוגית מזו הנוצרית בסוף ימיו, ובעיקר בעקבות ויכוח ברצלונה" (222). רמב"ן חשף והסתיר, גילה וכיסה בה בעת. פירושו לתורה הוא אפוא מפעל מרהיב של למדנות, תודעה מנהיגותית ואחריות חינוכית. אין פלא שישראלי חותם את הפרק הדחוס והמאתגר הזה בקביעה כי "בהקשר זה ניתן לראות ברמב"ן המכונן הראשון של מה שניתן לכנות בשם 'קבלה אורתודוקסית'" (247).

אידיאל הדבקות

הדיון המורכב עד כה מוביל אל "'כוונת כל המצוות' – עבודת האלוהים ותכליתה בעולמו של רמב"ן" (248), כותרת הפרק השביעי. ישראלי מנתח את טעמי המצוות בהגותו של רמב"ן ומבהיר כי יעדן הוא צורך האדם, ואילו השראת השכינה בישראל, ואולי גם של הקיום הלאומי בכלל, היא "צורך גבוה".

סניף לטעמי המצוות הוא הדיון באידיאל הפרישות אצל רמב"ן, וגם בו מראה ישראלי פנים מורכבות. מילות הסיום של הפרק הן: "האם רמב"ן עצמו התנסה בדרך עבודת האלוהים שאותה הוא התווה כאן? האם הוא חי חיי פרישות במגמה למצות את אידיאל הדבקות? האם הורה אותה באופן אישי לתלמידיו? במגבלות הידע הביוגרפי שבידינו קשה לזהות סימנים כאלה. עם זאת, סביב עלייתו של רמב"ן לארץ ישראל באחרית ימין ניתן לזהות בכתביו חתירה להתעלות דתית" (280).

שני הפרקים האחרונים יוחדו לשני נושאים מרתקים: ויכוח ברצלונה ומשנתו המשיחית של רמב"ן; שנותיו האחרונות בארץ וביטוין הספרותי.

ישראלי הוציא מתחת ידיו חיבור מלומד, שישמש מעתה כלי עזר חיוני לעמיתיו המלומדים. בה בעת יעשיר ספרו את עולמו של כל תאב דעת, גם אם אינו חוקר מקצועי, בזכות ההסברים המפורטים ובשל האבחנה הברורה שעושה ישראלי בין כתיבה לציבור המשכיל הרחב ובין דקדוקי עיון שנועדו לחוקרים, ובאו בעיקר בהערות השוליים. הספר הוא אבן דרך ללומדי כתבי רמב"ן, ויעניק מעתה הבנה חודרת ומורכבת יותר במפעל הספרותי הכביר שהעמיד רמב"ן, מגדולי הרוח של היהדות בכל הדורות, שמרן מהפכני או מהפכן שמרני.

The post בין מהפכן לשמרן: דמותו של הרמב"ן באור חדש appeared first on מקור ראשון.