פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
4/3/2021 23:16

"פיצול המחשבה והרגש הוא לא סימן לרציונליות, אלא לטראומה"

מאות אנשים צעדו בבוקר השבת, בעידן הקדום והנשכח של טרום קורונה, למרכז תרבות עמים בירושלים, משכנה של הקהילה האורתודוקסית השוויונית "שירה חדשה". המאורע: הרצאתה של קרול גיליגן (85), מן ההוגות הפמיניסטיות החשובות ביותר בעולם. אולם התפילה היה מלא, וגיליגן הייתה נרגשת במיוחד.


גיליגן, שספרה "בקול שונה" מ־1982 (תורגם לעברית ב־1994 ויצא בספריית פועלים) היה לאחד הספרים המשפיעים בהגות הפמיניסטית, מבקרת בישראל בתדירות גבוהה בשנים האחרונות; דווקא בעידן שבו אקדמאים מרחבי העולם קוראים לחרם על ישראל, גיליגן היהודייה מגלה עניין במה שקורה כאן, מוקסמת מהאנרגיה של נשים בישראל ומההשפעה של הגותה על גברים ונשים בארץ.


"בקול שונה" ביקש לקרוא תגר על התיאוריות הפסיכולוגיות הרווחות של התקופה. גיליגן הראתה כיצד תיאוריות של חוקרים כמו לורנס קולברג ואריק אריקסון, שבמודלים ששרטטו התיימרו להסביר את התפתחותם הנפשית של בני אדם, מוטים מבחינה מגדרית, שכן הם התבססו על חוויות החיים של גברים בלבד. הגבריות נתפסה כנקודת המוצא והסיום של התיאוריה, ועל פיה נקבעה ה"אמת" הפסיכולוגית. חוויות החיים של נשים, טוענת גיליגן, לא נלקחו בחשבון במחקר הפסיכולוגי: ההתפתחות שלהן נתפסה כ"לקויה", כמפגרת אחרי ההתפתחות הגברית. גיליגן ביקשה להראות כיצד התיאוריות של אריקסון, קולברג ופרויד, למשל, אינן אלא קולות מסוימים, שלצדם יש קולות נוספים, שונים, שאותם ניתן לאתר בדרך כלל אצל נשים.


גיליגן מדגישה שהיא מדברת על קול שונה, ולא על קול נשי. "אני לא כותבת על קול נשי", היא אומרת, "אני כותבת על קול שונה מן הקול של התיאוריה הפסיכולוגית והפילוסופיה של המוסר. מעולם לא חשבו שלמסורת הפילוסופית והפסיכולוגית הזו יש 'קול': חשבו שהיא 'האמת', אבל למעשה היא רק קול אחד, ויש קול אחר. יש עוד דרך לדבר על עצמי, על מערכות יחסים, על מוסר. הקול השונה הוא קול אנושי שמחבר בין מחשבה לרגש, בין גוף לנפש, שמחבר את העצמי עם מערכות יחסים. אין בו הפיצולים האלה בין גוף לנפש ובין רגש למחשבה. הפיצול בין מחשבה ורגש הוא לא סימן לרציונליות, אלא לטראומה".


כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– צפו – עיצוב פנים שמשנה את הבית עם שירה אליצור

– פציעות הרגליים הנפוצות

– מרב מיכאלי: "ההתיישבות ביו"ש היא הבעיה של משבר הדיור, ולא הפתרון"


לשחרר את הדמוקרטיה מהפטריארכיה


את אומרת שאת כותבת על קול שונה, ולאו דווקא על קול נשי. אבל איך ההבדלים הללו קשורים בכל זאת למגדר?

"הקשר למגדר מתחיל בהבניות התרבותיות שסובבות אותנו. אתה רואה שבנקודה מסוימת בחינוך ילדים, מלמדים בנים שהם צריכים להפריד את המחשבות מהרגשות ולהתנהל כאילו התודעה שלהם לא קשורה לגוף, אלא לאמת או לא־לוהים. ואז נכנס עניין המגדר: התודעה והרציונליות מובנות כ'גבריות', והגוף או הרגשות הם 'נשיים'; התבונה היא גברית, והרגשות הם נשיים. אבל זה מופרך: לבני אדם יש גם מחשבות וגם רגשות. מנין מגיעה החלוקה המלאכותית הזו? היא מגיעה מתרבות שיש בה הבניות מגדריות עמוקות, שמפצלות את היכולות האנושיות למחשבה ולרגשות, לגברי ולנשי, ומציבות בראש הפירמידה את התכונות הגבריות. כך נראית חברה פטריארכלית.


"הקול השונה מוגדר על ידי התרבות. בגלל שרגשות הם דבר 'נשי', נשים שאינן 'רגשיות' הן 'לא נשים אמתיות'. אני רחוקה ממהותנות, ואני לא מנסה לטעון שכל הנשים כך וכל הגברים הם כך, אלא שאם אתה רוצה קול שמבוסס גם על רגש וגם על שכל, סביר להניח שתשמע אותו מנשים, מכיוון שהן לא מחונכות מגיל צעיר לייצג 'גבריות' ולדחוק את הרגשות שלהן".


אבל יש סכנה שהתיאוריה שלך תהפוך למהותנית. כלומר, שמישהו יקרא את הדברים ויגיד: נשים מחוברות יותר לרגשות שלהן וגברים הם יותר רציונליים, ולכן, למשל, גברים צריכים לנהל את המדינה ולא נשים.

"בוודאי שיש סכנה כזו, ואני כותבת על כך. הרבה מאוד אנשים פירשו כך את המחקר שלי, והם פספסו את הנקודה. פרשנות כזו למעשה הופכת את התיאוריה שלי לעוד אחת מן התיאוריות שנגדן יצאתי. מדוע עלינו לראות היבטים מסוימים של האנושיות כ'גבריים' לעומת היבטים אחרים שהם 'נשיים', כשאנחנו יודעים שהיכולות העמוקות ביותר מחייבות אותנו לחבר מחשבה עם רגש? אני נמנעת מלייחס תכונות מסוימות למגדרים מסוימים. הייתי מתקנת את דבריך ואומרת: 'בחברה פטריארכלית, ההנחה היא שנשים מחוברות יותר לרגשות שלהן וגברים הם יותר רציונליים'. למה אנחנו מוכנים לוותר על המובן מאליו? אני רואה ילדים קטנים, עמוסים במטען רגשי, ולאט לאט מלמדים אותם לוותר על המטען הזה ולראות בו 'שטויות'. לאן נעלם הילד הקטן בגבר הלכאורה חסר רגשות הזה?


"ניסיתי להראות איך קולות שונים מובְנים מבחינה תרבותית, ולהראות איך במבנה תרבותי מסוים, נשים נושאות אמיתות מסוימות על החוויה האנושית, וכשאתה מכניס לתוך הדיון קולות שנחשבים ל'נשיים', זה משנה את הדיון. אני כותבת את זה בפירוש בספר, ומעניין אותי למה זה לא נשמע כל כך, ולמה מיהרו לחזור למהותנות ולשייך את הרגשות לנשים ואת הרציונליות לגברים. אני חושבת שזה מכיוון שהמבנה הפטריארכלי כל כך דומיננטי, והוא הוביל אותנו להתעלם מהמובן מאליו. הספר ניסה לומר לנשים: תקשיבו לעצמכן. מה שאתן מרגישות הוא לא 'טיפשי'. הוא קול שונה, והוא משחרר גם גברים. גברים ונשים הם כבר לא חצאי בני אדם: הם בני אדם שלמים. היום כבר ברור שבמשך שנים סיפרנו סיפור שקרי על גברים ועל נשים גם יחד".


מדוע עלינו לראות היבטים של האנושיות כ'גבריים' לעומת 'נשיים', כשהיכולות העמוקות ביותר מחייבות אותנו לחבר מחשבה ורגש? אני רואה ילדים קטנים, עמוסים במטען רגשי, ולאט לאט מלמדים אותם לוותר עליו


מה אמרו עמיתייך בהרווארד, הפסיכולוגים שאותם ביקרת, על הספר שלך?

"הם אמרו פחות או יותר כך: 'אנחנו אוהבים אותך ואת אישה חכמה, אבל בבקשה אל תדברי על זה'. זה לא היה נעים. כשמלמדים היסטוריה באוניברסיטה, מן הסתם מלמדים בעיקר על גברים, כי בעיקר גברים היו מעורבים במאורעות ההיסטוריים הגדולים, אבל בתחום הפסיכולוגיה, אנחנו מדברים על חצי מהאנושות. איך אפשר לעשות מחקר על גיל ההתבגרות ולא לחקור נערות? אם אתה רוצה לראות איך התרבות מעוורת אותך מלראות את המובן מאליו, תסתכל על הפסיכולוגיה. הכרתי את אריקסון וקולברג, הם היו אנשים חכמים, אבל המחקרים שלהם היו על גברים בלבד. הם הבינו את השאלה ששאלתי, והתירוצים שלהם היו די עלובים. אני זוכרת פסיכולוג אחד שאמר לי: 'כשעשיתי מחקר על כך וכך, לא כללתי במחקר תשובות של נשים כי לא הצלחתי להבין מה הן אמרו'. בפועל, לא הייתה להם תשובה טובה. הם לא היו אנטי־נשים, אבל הם הבינו שהתיאוריות שלהם בעייתיות".


האתגר הנוכחי של הפמיניזם, לפי גיליגן, הוא לשחרר את הדמוקרטיה מן הפטריארכיה. "למעשה זהו אותו אתגר שעמדנו בפניו כשכתבתי את הספר, אבל עכשיו אני רואה אותו יותר בבירור. כשכתבתי את הספר חשבתי שמה שמוצג כ'האמת' הוא בסך הכול קול. זה מובן כששומעים את הקול השונה, ואז אתה מבין שזו לא 'האמת' אלא טביעת האצבע המובהקת ביותר של הפטריארכיה. המהות של דמוקרטיה היא רעיון השוויון, משום שאם אין שוויון, אם לא כל הקולות נשמעים באותה מידה, אי אפשר להתמודד עם קונפליקטים באמצעות דיון פתוח; יש מישהו שיש לו קול דומיננטי, ויש מישהו אחר ששותק.


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_283993079-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
חלוקה באופן עמוק עם עמיתיה באקדמיה התומכים ב־ BDS . הפגנה בוושינגטון נגד מבצע "צוק איתן", 2014. צילום: שאטרסטוק

"בפטריארכיה, יש קבוצה של גברים שהם מעל גברים אחרים, וכל הגברים הם מעל נשים. הקול הגברי הוא דומיננטי, ואילו כל הקולות האחרים נשמעים פחות. בפטריארכיה, מי שנמצא בראש הפירמידה לא באמת יכול להקשיב לאנשים שלמטה; הוא צריך להשתיק את הקול שלהם כדי לבסס את הדומיננטיות שלו. אלה שבתחתית הפירמידה לא יכולים לדבר בצורה חופשית. כדי לייסד פטריארכיה אתה חייב לעוות את היכולות האנושיות האלה, את השוויון, וליצור היררכיה, כאשר לקבוצה אחת יש נגישות לאמת, ואילו הקבוצה האחרת מושתקת".


האם לדעתך השינוי הזה יוכל לבוא מגברים ומנשים כאחד?

"אין לי ספק. אני בטוחה שגם גברים יצטרפו למאבק הזה, ברגע שהם יראו על מה נאלצו לוותר כדי לזכות בכוח, וישאלו את עצמם האם זה מה שהם באמת רוצים. צריך להבין שחברה פטריארכלית מאיימת לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על האהבה. אי אפשר לקיים מערכת יחסים שבה לאחד הצדדים אין קול. הפטריארכיה מונעת מאתנו אהבה. אני חושבת שברגע שגברים יראו את זה, ברגע שהם יבינו שההיררכיה הזו למעשה מחייבת אותם להתכחש לחלקים בזהות שלהם – הם יילחמו כדי לשנות את זה".


משא ומתן בתוך המסורת


קרול גיליגן נולדה ב־1936 בניו יורק בשם קרול פרידמן; אביה היה עורך דין ואמה מורה – משפחה יהודית של בני מהגרים ממזרח אירופה, שהגיעו לארה"ב בסוף המאה ה־19. בתואר הראשון למדה ספרות אנגלית, ומשם המשיכה לפסיכולוגיה קלינית; את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה חברתית עשתה בהרווארד. ב־1967 החלה להרצות בהרווארד, וב־2002 עברה לאוניברסיטת ניו־יורק. ב־1995 הכתיר אותה מגזין טיים כאחת מ־25 האמריקנים המשפיעים ביותר. היא כתבה תשעה ספרים – מחקרים, ספרי הגות ורומנים; לעברית תורגמו ספריה "בקול שונה", "הולדת העונג" (ידיעות ספרים) ו"להצטרף להתנגדות" (הקיבוץ המאוחד).


"נולדתי באמצע שנות השלושים, כמה שנים אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה", היא מספרת. "הוריי היו מאוד מודעים לקרוביהם ולחבריהם שלא עזבו את אירופה בזמן, והיו מודאגים. הם החליטו שחשוב להם שאכיר את הזהות היהודית שלי. כך נשלחתי לבית ספר יהודי שלוש פעמים בשבוע, והצטרפנו לקהילה הרקונסטרוקציוניסטית של הרב מרדכי קפלן בניו־יורק. גדלתי על ברכי היהדות הרקונסטרוקציוניסטית, ואת קפלן שמעתי לאורך כל ילדותי. זו הייתה חוויה מכוננת".


עטיפת הספר "בקול שונה", הוצאת הקיבוץ המאוחד

העברית של גיליגן פחות טובה מבעבר, אך היא מספרת שככל שהיא מבקרת בישראל יותר, היא מבינה עוד ועוד מילים. "אני כבר מצליחה להבין את ההודעות של הטייס במטוס", היא אומרת בחיוך, "ואז אני שרה עם כולם 'הבאנו שלום עליכם'". מאז שנות השישים, כשכבר הייתה מעורבת יותר בסוגיות של זכויות אזרח ופמיניזם, העיסוק ביהדות תפס אצלה מקום משני, אך ילדיה גדלו בבית יהודי לכל דבר, עם ליל סדר, נרות חנוכה וצום ביום כיפור. גם הקשר שלה לישראל התחזק עם השנים: אחד מבניה, כריס, למד עברית באולפן ושירת בגולני.


"אני בהחלט רואה דמיון בין העיסוק שלי בפמיניזם ובין קולות שאפשר למצוא במסורת היהודית", אומרת גיליגן. "העיסוק בחירותם של בני אדם והעיסוק בקול הם חלק מרכזי בחוויה היהודית שלי, ואפילו הרעיון של א־לוהים כקול. אני רואה את ריבוי הקולות במסורת היהודית – חלקם קולות מאוד פטריארכליים, כמו 'והוא ימשול בך', אבל לצד זאת יש גם את 'עזר כנגדו' – הרעיון שלפיו האישה נבראה כדי להציב קול נגדי לזה של הגבר. אני רואה את זה ממש כ'קול שונה', מה שניסיתי לתאר בספר שלי".


כמה מתלמידותיה וחברותיה של גיליגן הן דמויות בולטות בפמיניזם האורתודוקסי בישראל, וגיליגן עוקבת בעניין אחרי מאבקיהן בתוך הקהילה הדתית־לאומית. "המאבק הדתי־פמיניסטי הוא מאבק חשוב, והוא מאבק על דברים אמיתיים", היא אומרת. "אני רואה מההיכרות שלי שזו חוויה לא קלה, אבל היא מזכירה לי את מה שעברתי באקדמיה: המשימה היא להיאבק מבפנים, מתוך המסורת ומתוך הממסד. זה רעיון שאני מזדהה אתו.


"אני מלמדת באוניברסיטה, ונתקלת כל הזמן בפרדיגמות שכנגדן אני נלחמת. תמיד התלבטתי האם להישאר באקדמיה או לא, ולפעמים אני גם מתעייפת מהמאבק. זה קורה בעיקר כשאני מרגישה שאני חוזרת לנקודת ההתחלה של המחקר שלי, כשאני שומעת דיונים על האם צריך לכלול נשים במחקר מסוים או לא, או כשאנשים שואלים למה שמחקר מסוים לא יעסוק רק בגברים. בכל פעם שראיתי שהשיח חוזר אחורה, הפיתוי היה לשכוח מזה ולעזוב הכול. ואז ראיתי קצת התקדמות, ונשארתי. אני מרגישה שהחוויה באורתודוקסיה היא חוויה דומה: להישאר בתוך המסורת, ולנהל איתה משא ומתן".


פיוס בין ילדי שרה וילדי הגר


השיחה עם גיליגן התקיימה לפני היבחרו של ג'ו ביידן לנשיאות ארה"ב. גיליגן, כמו אמריקנים רבים, הוכתה בהלם עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות. "הייתי בשוק כשזה קרה", היא מודה, "מה שהימם אותי בעיקר הוא הנתונים הבאים: 53 אחוזים מן הנשים הלבנות באמריקה הצביעו לטראמפ, ו־46 אחוזים מהנשים בעלות השכלה גבוהה. אני שואלת את עצמי איך הנשים הללו רואות את העולם, מה הביא אותן להצביע לאדם שהיה כל כך גלוי ובוטה בשוביניזם שלו. לפני הבחירות, כשאמרתי את המילה 'פטריארכיה' כולם גלגלו עיניים, כביכול זה מונח שאבד עליו כלח, אבל מאז המילה הזו מככבת בעיתונים. זה מה שראינו בתקופת טראמפ. מבהיל לגלות כמה אנשים הצביעו לפטריארכיה".


 עד לפני כמה שנים הייתה מין קונספציה שאנחנו מתקדמים כל הזמן לעבר הצדק, אבל עכשיו זה לגמרי מוטל בספק. לא האמנתי שנראה יום אחד את האנטישמיות חוזרת לקדמת הבמה, או שהימין הקיצוני יצבור שוב כוח בגרמניה


איך את מסבירה את זה?

"אני חושבת שהשיטה הפוליטית אכזבה את המצביעות הללו, שההתעלמות ממעמד הביניים ההולך וקורס הלכה והחמירה. התסכול הזה הורגש, והתחושה הייתה שאם יש גבר חזק וסמכותני שמתיימר לפתור את המצב, הוא יצליח. הוא מדבר כמו שוביניסט? בסדר, שמענו דברים כאלה בעבר, אבל הוא לפחות יעזור לנו לחסל את המשכנתא. כך אני מבינה את ההצבעה הזו. מעט מאוד אנשים ראו את זה קורה, והאשמה היא גם על הדמוקרטים שניהלו את הקמפיין של הילרי קלינטון. הם היו בוגרי הקמפיינים של אובמה, וחשבו שאפשר להשתמש בקודים של קמפיין בחירות של אדם שחור בקמפיין בחירות של אישה. אבל גזע ומגדר הם שני דברים שונים, ואי אפשר להקיש מאחד על השני. אובמה קיבל את כל קולות השחורים, ואילו נשים שגדלות בחברה פטריארכלית לומדות לא פעם להפנות את גבן לנשים אחרות, ואי אפשר לסמוך אוטומטית על כך שהן תצבענה לאישה".


אני חושב על הספר של מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה", שמציג דיסטופיה שבה נשים משמשות כשפחות וכפילגשות. האם העולם יכול לחזור אחורה?

"בוודאי שהעולם יכול לחזור לאחור. שום דבר לא נמצא בכיס שלנו, וכלום לא מובן מאליו. עד לפני כמה שנים הייתה מין קונספציה כזו שאנחנו מתקדמים כל הזמן לעבר הצדק, אבל עכשיו זה לגמרי מוטל בספק. אני לא האמנתי שנראה יום אחד את האנטישמיות חוזרת לקדמת הבמה, או שהימין הקיצוני יצבור שוב כוח בגרמניה. הכול יכול לחזור אחורה, גם דברים שנראים לנו מובנים מאליהם".


בביקורה האחרון בישראל צעדה גיליגן עם "נשים עושות שלום", תנועת נשים א־מפלגתית שנוסדה ב־2014, וכוללת נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, נשות שמאל ונשים מיהודה ושומרון, ומטרתה להביא להסכם מדיני. "אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כאן בישראל אני מרגישה אנרגיות שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, כולל בארה"ב", היא אומרת. "כשחברה הזמינה אותי לכנס של נשים עושות שלום, נציגת הארגון דיברה על כך שנשים צריכות להיות שותפות בתהליך המדיני, ושעליהן להשמיע קול שונה. בסוף האירוע ניגשתי אליה והצגתי את עצמי, והיא כמעט התעלפה. מסתבר שהן קראו את הספרים שלי, והם נתנו להן השראה".


יש שרואים את המאבק הזה כנאיבי.

"אני מכירה את הטענה הזו, אבל מצד שני, אף אחד לא באמת מציע משהו אחר. למה לא לנסות את זה? הנה גישה אחרת, בוא ניתן לה צ'אנס. אני חושבת שאם הנשים כאן תצלחנה, זה יהפוך למודל בכל העולם. נשים יכולות לתרום למאבק הזה קול שונה מזה שאומר שהסכסוך חייב להימשך לנצח. וכמובן שגם גברים מוזמנים להצטרף למאבק הזה, ויש גם גברים בתנועה הזו. אני חושבת שזו פעם ראשונה שגברים מצטרפים לתנועה שבנויה מראש כתנועת נשים, משום שלא מעט גברים מרגישים שהם יכולים להתחבר לקול הזה. המטרה כעת של נשים עושות שלום היא לפייס בין ילדי שרה וילדי הגר, משום שסכסוכים בין נשים הם מה שהפטריארכיה בנויה עליו. יש כאן סירוב להמשיך לחיות בסכסוך".


לא להשתעבד לציפיות


מעניין שבעוד אקדמאים ברחבי העולם קוראים לחרם אקדמי על ישראל, את בוחרת להגיע לכאן פעם אחר פעם. מה דעתך על תנועת ה־BDS?

"אני יכולה לומר לך שמעולם לא התלבטתי אם לבוא לכאן, שאני גאה בקשר שלי עם ישראל ובכך שהבן שלי שירת כאן בצבא. אני מתנגדת לחרם על ישראל, כי חרם הוא ההפך משיחה. אני מבינה לפעמים את הצורך בחרם, כמו חרם על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אבל המצב כאן רחוק מכך. אני מתחברת יותר ל'נשים עושות שלום', שפונות לנשים ביהודה ושומרון ואומרות להן: 'אנחנו יכולות למצוא מכנה משותף'. בעיניי, זה הרבה יותר מבטיח.


"אני מדברת לפעמים על ישראל עם חבריי באקדמיה שתומכים ב־BDS, ואנחנו חלוקים באופן עמוק. הם מבקרים אותי על כך שאני באה לכאן, אבל אני לא נרתעת. לפני כמה שנים, כשקיבלתי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון, קיבלתי מייל זועם מפעילות פמיניסטיות באנגליה, שתקפו אותי על כך שאני מגיעה לישראל. עניתי להן: 'העבודה שלי עוסקת בקול, בדיבור. אני מגיעה כדי להשמיע קול, וכדי לשמוע קולות אחרים'. למעשה הזמנתי אותן להמשיך את הדיון, אך לא קיבלתי תשובה. הן בעצם אמרו לי: אנחנו לא רוצות לדבר איתך. כך אני רואה גם את ה־BDS".


האם את חושבת שנשים וגברים נמצאים כיום במקום טוב יותר לעומת התקופה שבה כתבת את "בקול שונה", בראשית שנות השמונים?

"אני חושבת שהרבה נשים הצליחו להקשיב לעצמן ולחוויה הפנימית שלהן, ולא להגיד מיד 'זה טיפשי', או משפט שאני שומעת הרבה: 'זה אולי נשמע מטורף, אבל'. זה קיים פחות או פחות, ויש הכרה בקול שונה ששווה להקשיב לו. אני חושבת שגם גברים מצליחים היום להקשיב לעצמם יותר. ראיתי איך גם גברים וגם נשים נאלצו לוותר על חלקים באישיות שלהם, לעוות את הקול האנושי שלהם בהתאם לציפיות המגדריות מהם. מה יקרה בעתיד? האם אני חושבת שיבוא יום וכולם יוותרו על ההבניות האלה ויכירו ב'אמת'? אני לא חושבת ששינויים קורים באופן הזה. זה לוקח זמן".


The post "פיצול המחשבה והרגש הוא לא סימן לרציונליות, אלא לטראומה" appeared first on מקור ראשון.


מחבר: ohadr | מקור ראשון חשיפות: 4 | דירוג: 2/96 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: