במשך קרוב לשנה הם הצליחו להדוף אותו ולא הניחו לא לעבור את דלתם, אך לבסוף חדר נגיף הקורונה אל בית משפחת אלרם ביישוב אלון. הבן המשרת בצה"ל הדביק את שלושת אחיו, והחום שלהם עלה לגבהים מרשימים. וכך דווקא ד"ר תמר אלרם, החולשת על ניהול בית החולים הדסה הר הצופים ועסוקה מסביב לשעון בנגיף ובהשלכותיו, מצאה את המחלה במקום הקרוב ביותר אליה.

"היו לי ארבעה ילדים עם קורונה בבית; הגדולה, שכבר גרה מחוץ לבית, חלתה עוד לפני כן", היא מספרת. "אני כבר הייתי מחוסנת, ובכל זאת חששתי שאולי גם אני ובעלי נדבקנו. ובינתיים הילדים מרגישים לא טוב, אחד מתעלף, החום של הקטנה גבוה עד כדי כך שאני חוששת למדוד לה. מצאתי את עצמי שוכבת לידה במיטה באמצע הלילה ומתפללת 'בבקשה שהחיסון יעבוד ולא אדבק'. כל הזמן אמרתי לעצמי לא לאבד שליטה. הילדים שלי תמיד אומרים: 'אמא, בבית החולים את הכי גיבורה בעולם, אבל כשאנחנו חולים זה אחרת'. וזה נכון. כל המגננות שלי נופלות כשהחולים הם הילדים שלי".

החיסון פעל ככל הנראה: ד"ר אלרם נבדקה, והתוצאה הייתה שלילית. "לא הייתי צריכה בידוד, אבל היה ברור שאני נשארת בבית לטפל בילדים. פה בבית החולים יש לשכה, שמנוהלת מצוין. איש לא מתרגש כשאני לא נוכחת. מנהל טוב נמדד ביכולת שלו לנהל מרחוק, ובאמת הכול התנהל על הצד הטוב ביותר. הסוף הטוב הוא שבתוך 48 שעות כולם הרגישו טוב, הבית הפך למועדונית נוער, ואני יצאתי בשמחה לבית החולים".

היה גם תסכול מכך שחטפתם את זה קרוב כל כך לקו הסיום?

"בתחילת התפרצות הקורונה שמתי לב שיש רגשות מורכבים מאוד סביב המחלה הזאת. אדם חולה, וסובל בעיקר לא מהחולי אלא מייסורי מצפון על שהכניס אנשים לבידוד. זה הרי לא אמור להיות רלוונטי. בכל פעם שמישהו סיפר שהוא חיובי והוא מכניס כך וכך אנשים לבידוד, אמרתי – 'תעשו מה שצריך, תעדכנו אנשים, אל תרגישו שעשיתם משהו לא בסדר'. בסופו של דבר, במגפה הזו כל אחד נושא באחריות על עצמו. גם אני – כשהילדה שלי יוצאת החוצה מהבית אני מקבלת על עצמי אחריות שאולי היא תידבק. כשהנגיף הגיע אלינו הביתה כבר לא היו לי רגשות אשמה. הייתה רק הדאגה שאני מרגישה בכל פעם שהילדים שלי חולים".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– צפו: לא רק נדל"ן – איך בונים חיי קהילה?

– בצה"ל קיוו שמנדלבליט יציל את המצב. זה לא קרה

– משה ליאון: "ירושלים עוברת מהפכת נדל"ן"

וכאן בבית החולים, מה היה הרגע הכי קשה שלך בשנת הקורונה?

"מאז פרוץ המגפה, הפחד הגדול ביותר שלי היה התפרצות במחלקת השיקום הגריאטרי. בימים אלו אנחנו בונים מרכז שיקום חדש, גדול ויפה, אבל כרגע יש לנו מחלקה שנבנתה לפני חמישים שנה, ומאושפזים בה ארבעה־חמישה חולים בחדר, בתנאים לא פשוטים. המחלקה גם צמודה לשתי מחלקות אחרות מכל צד. מתחילת הדרך קבענו שם נהלים קשוחים מאוד – רק מבקר אחד, ומיגון מלא כל הזמן. לא מחסנים חולים מאושפזים, אבל את המאושפזים במחלקה הזו חיסנו, כי הם שוהים כאן לאורך זמן. ולמרות זאת, לפני חודש קיבלתי טלפון: יש חולה במחלקה. הלב שלי צנח. זה היה אדם שסירב להתחסן, והתברר שאיתו נדבקו עוד כמה מאושפזים, אבל בצורה א־סימפטומטית. בדיעבד המשמעות היא שניהלנו את זה הכי טוב שאפשר. אני לא מכה על חטא, להפך. אני אומרת כל הכבוד לצוות שלי, שהצליח במשך שנה למנוע הדבקה, וכשזה הגיע – רוב המאושפזים כבר היו מחוסנים".

ביום ראשון, לרגל יום האישה הבינלאומי, יוענק לד"ר אלרם אות אשת השנה של תנועת אמונה. לצידה תזכה בתואר גם יען נוה, פעילה חברתית שהקימה עסק עצמאי עם עובדים פגועי נפש. השילוב שחייה של אלרם מורכבים ממנו – בית וחוץ, ניהול בכיר ודאגה למטופלים ולעובדים תוך גידול משפחה – משתקף היטב בשירים שהיא כותבת, וגם במילים שתאמר בטקס. "אני לא אשת השנה… אני אמא צעירה בת 27 שיוצאת מהבית בשקט בשבת בבוקר כדי לא להעיר את הילדים, בדרך לתורנות בחדר לידה. אני רופאה בת 38 שמבינה את אוזלת היד שלה כשנפטר תינוק בן יומיים במחנה אוהלים בהאיטי, אחרי שהאדמה שם רעדה… אני לא אשת השנה, אני נשות השנה. אני הסבתות שלי שלימדו אותי הכלה. אני ההורים שלי שמלמדים אותי אחריות. אני החברות שלי שמלמדות אותי אומץ. אני בן הזוג שלי שמלמד אותי הקשבה. אני הילדים שלי שמלמדים אותי לתת ולקבל אהבה… אני המטופלות שלי שמלמדות אותי ענווה".

"זה בניגוד לטבע שלי, לשבת כאן ולהתראיין", אומרת אלרם. "לא כי אני ביישנית, אלא כי משהו בפומביות הזאת נתפס אצלי כהפך מענווה".

אז למה בכל זאת התכנסנו כאן?

"התשובה הקלה היא שאני רוצה לספר על העשייה המקצועית בבית החולים. אבל יש תשובה גדולה יותר, שהגעתי אליה אחרי שקראתי את נימוקי הבחירה בי: יש לי אחריות לתת השראה לנשים אחרות. גם 'לתת השראה' נשמע לי יהיר, אז יש לי חובה כלפי אחרות. הרבה נשים מנסות לפלס את דרכן. לי יש כלים, כי זכיתי לקבל אותם מהקדוש ברוך הוא, מהמשפחה, והגעתי למקום שבו אני יכולה לעזור. וזה מה שכתבתי לקראת הטקס: כולנו יכולות להיות נשות השנה, כל אחת בשביל האחרת".

"את הישיבה הראשונה על הקורונה פתחנו בהומור, שאלנו מה נעשה עם הלק־ג'ל והקניון שנסגר, כשבעצם כולנו מתנו מפחד, כמו שכל האנושות מתה מפחד. לא היו מקורות מידע – הכול שמועות, הכול ידע שנאסף תוך כדי תנועה. אני לא מקנאת במי שנכנס לתפקיד ניהול רפואי חמש דקות לפני הקורונה. אבל אני התאמנתי בשגרה, ובשנה הזו קצרתי את הפירות"

אלרם, בת 49, נשואה (בשנית) לדניאל ואם לחמישה. היא נולדה באנגליה ובגיל חמש עלתה עם משפחתה לארץ, גדלה בירושלים והתחנכה בבית הספר חורב ובתיכון פלך. לדבריה, מגיל צעיר ידעה שתגדל להיות רופאה. כדי להגשים את החלום היא למדה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ובשלב ההתמחות בחרה בגינקולוגיה. כשניגשה למבחן בסוף התקופה, היא קיבלה ציון נכשל.

"הרגשתי בושה מהילדים שלי וממנהל המחלקה", מספרת אלרם. "למחרת התעוררתי בדיכאון והיה לי קשה מאוד לקום מהמיטה וללכת לבית החולים. עם השנים אני מבינה שהתוצאה הזו במבחן הייתה מעין מתנה עבורי וגם עבור הקרובים אליי. אני מאחלת לכל רופאה ורופא שפעם אחת בחיים ייכשלו במשהו שחשוב להם. גם זה מלמד אותנו ענווה, ושאין הצלחה בלי כישלונות בדרך. אגב, כשניגשתי למבחן בפעם השנייה, עברתי בהצטיינות".

למה דווקא גינקולוגיה?

"רפואת נשים היא הרבה מעבר ל'בואי נעשה לך אולטרה־סאונד', 'בואי ניתן לך גלולות'. יש בתחום הזה גם אפשרות לדבר בגובה העיניים ולהיות אמפתית לחלוטין למטופלת שיושבת מולי. זה מפגש אינטימי. לפעמים אני מספרת לילדים 'יש לי מטופלת חמודה מאוד ש…', ואז הם אומרים: 'מה, כל המטופלות שלך חמודות?'. כמו שאני אוהבת לדבר עם חברות שלי, אני גם אוהבת לשמוע מהמטופלות שלי, ואין מישהי שאני לא לומדת ממנה".

ובכל זאת, רוב הגינקולוגים הם גברים.

"היום נשים הן חמישים אחוז מהסטודנטים לגינקולוגיה. בטח פה, בהדסה. זה תחום שעובר מהפך, ובצדק. זר לא יבין מה זה לחוות צירים. זה לא רק הכאב, אלא הרבה מעבר".

במשך השנים הייתה אלרם רופאה בכירה בבית החולים הדסה עין־כרם, סגנית מנהל בית החולים ומרצה בבית הספר לרפואה שלידו. אחר כך כיהנה כעוזרת למנכ"ל משרד הבריאות וכסגנית רופא מחוז ירושלים בקופת חולים מאוחדת. היא גם התנדבה ביחידת החילוץ מגילות ובמשלחות סיוע בינלאומיות, ובין לבין השלימה תואר שני במנהל רפואי באוניברסיטת הרווארד. בין 2015 ל־‏2017 ניהלה את בית החולים משגב לדך, ובנובמבר 2017 נכנסה לתפקידה הנוכחי כמנהלת בית החולים הדסה הר הצופים – שבו הוכשרה ובו ילדה את ילדיה. "הדסה בשבילי הוא בית", היא אומרת. "גם כשיצאתי לתפקידי ניהול במקומות אחרים, תמיד הרגשתי את המשיכה לכאן וידעתי שאשוב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F210201OF22-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה את אוהבת בעבודת הניהול?

"אני רואה זכות אדירה בהובלת בית החולים בתקופה הזאת. בכלל, אני לא אוהבת לעמוד במקום. אני אוהבת לקבל על עצמי תפקידי ניהול מאתגרים, לקדם בניית מבנים ויצירת תהליכי עבודה, לשנות תרבות ארגונית. מי שמגיע היום להדסה הר הצופים רואה בשטח, לראשונה זה עשרות שנים, מנופים ובנאים. הודות לגיוס תרומות מוצלח של ארגון נשות הדסה, והודות לתמיכה של עיריית ירושלים, הקמפוס בהר הצופים נמצא בתנופת פיתוח מרשימה שמוביל מנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין.

"מלבד מרכז השיקום יקומו כאן מרכז לרפואה דחופה ובניין אשפוז של 14 קומות, ואותי זה מרגש. התרגשתי גם כשפתחנו חדרי לידה חדשים, חדר צנתור, מרכז שיקום לב, אשפוז יום אונקולוגי ויחידת טראומה. אלו דברים שבעבר לא העזנו לחלום עליהם. אני מצפה בכיליון עיניים לחנוכת חדר המיון החדש לילדים בשבוע הבא, ומחלקת יולדות חדשה בעוד חודשים ספורים. אנחנו נמצאים בעידן היסטורי, בונים מחדש את ירושלים ומגשימים חזון של אלפיים שנה".

אבל גולת הכותרת של התקופה הזו בבית החולים היא כמובן ההתמודדות עם נגיף הקורונה. "לפני שנה בעלי העיר אותי באמצע הלילה ושאל: 'יכול להיות שהנגיף הזה הוא סוף האנושות?'. נכנסתי להתקף חרדה, כי אולי הוא צודק, הרי אין לנו שום מושג מה עומד לקרות. אני אופטימית מטבעי, אבל הנסתר היה רב על הגלוי. ולמחרת צריך להגיע לבית החולים, ולנהל 1,200 עובדים ששואלים את עצמם שאלה דומה. הילדים עוד הלכו למסיבת פורים ולמשחק של הפועל אחרי שהזהרנו אותם להישמר, וזהו, העולם נסגר".

הצוות הניהולי המצומצם בבית החולים הדסה עין־כרם, שכולל חמש מנהלות ומנהל אחד, התכנס לישיבה כדי לדון בצעדים הבאים. "פתחנו בהומור, שאלנו מה נעשה עם הלק־ג'ל והקניון שנסגר, כשבעצם כולנו מתנו מפחד".

מההתמודדות שמחכה לכן בבית החולים?

"לא, כי כל האנושות מתה מפחד. אני לא מפחדת לנהל את המקום הזה בשעת חירום. התאמנתי בשגרה, ובשנה הזו קצרתי את הפירות. מתי קשה לנו כבני אנוש, ובפרט כמנהלים? כשאנחנו נמצאים באי ודאות. למטופלות שלי אני תמיד מסבירה כמה חשוב לעשות קורס הכנה ללידה, כי כל אישה מפחדת מהלידה, אבל ככל שתדעי יותר למה לצפות, כך החשש יפחת. בנושא של הקורונה לא היו מקורות מידע – הכול שמועות, הכול ידע שנאסף תוך כדי תנועה. גם במצב כזה צריכים להיות חוקים והרגלים, ולכן צריך לבנות את תהליכי הניהול בתקופת שגרה. אני לא מקנאת במי שנכנס לתפקיד ניהול רפואי חמש דקות לפני הקורונה. לי כאמור היו כמה שנים לתרגל את זה מראש, והתשתיות ותהליכי העבודה שבנינו הם אלה שהצילו אותנו בחירום.

"בתחילת הקורונה היינו מקיימות ישיבות פה פעם־פעמיים ביום, ואחר כך עשינו את זה בזום. בהמשך היו גם בתוך ההנהלה כאלה שנדבקו או נכנסו לבידוד, וכל הזמן המשכנו לעבוד קשה ולחשוב איך לנהל את זה נכון. בהדסה החלטנו לפתוח בעין־כרם מחלקות קורונה, ובהר הצופים רק מיון קורונה. כך יכולנו להשתדל לשמור על הר הצופים נקי מקורונה, כדי להמשיך לתת שירותים לקהל הרחב. ובכל זאת, במהלך השנה הרבה עובדים נכנסו לבידוד, חלק גם חלו. לא היה קל".

במגזר הערבי ובמגזר החרדי, שמהווים אחוז ניכר מאוכלוסיית ירושלים, תועדו לא מעט מקרים של הפרת הנחיות הקורונה – והתוצאות בסופו של דבר נופלות עליכם. זה לא מתסכל?

"המציאות הישראלית היא נפיצה. עם כל זה שכולנו חיים ביחד ועובדים בדו־קיום מדהים, כשיש תסכול הוא מופנה גם נגד מגזרים. גם אני לא יכולה להדחיק את המחשבות האלה. אני יודעת שאם היום יש לוויה המונית במגזר החרדי, מחר הצוות שלי צריך לטפל בהם במחלקת קורונה. זה מעלה שאלות קשות, אבל אנחנו זוכרים את שבועת הרופאים, בסוף אנחנו מטפלים בכולם. להבדיל אטפל גם במחבל שעשה פיגוע, והוא יקבל אותה רמת רפואה כמו שמקבלים פצועי הפיגוע. זה קשה ומורכב".

"אני חושבת שאם לא היו רשתות חברתיות, כולם היו מתחסנים. וצריך להגיד עוד משהו: אם זו הייתה מחלה שהורגת ילדים ולא מבוגרים, או אם היו בה מאה אחוזי תמותה, האם היו מאפשרים הפגנות? התשובה היא לא. התעתוע בקורונה הוא שהמחלה הזו 'לא מספיק' מידבקת ולא מספיק הורגת. לכן הניסיונות להעביר את המסרים מלווים בהרבה תסכול"

בדרך למשרד שלך באמת אפשר לראות עובדים ערבים, דתיים, חרדים, חילונים. גם אוכלוסיית החולים כאן מגוונת. זה גורם לפעמים למתח ולעימותים?

"ירושלים היא עיר של כל המגזרים, וגם בית החולים הדסה מעסיק אנשים מכל המגזרים ונותן שירות לכולם. כמעט תמיד זה עובד יפה, ורק מדי פעם יש תקלות שיכולות להגיע מכל צד. אני דוחה על הסף טענות של מטופלים על גזענות מצד אנשי צוות. יש לפעמים מכתבי תלונה שמתייחסים לכאורה לגזענות, אבל כשבודקים מגלים שזו בעצם תלונה על שירות, וצריך לטפל בה".

סמכות היא לא כוחניות

במשך כל תקופת הקורונה נלחמה אלרם במפיצי הכזבים בנושא המגפה, ובשבועות האחרונים היא יוצאת בחריפות נגד המסרבים להתחסן. בפייסבוק היא כתבה פוסט שהפך לוויראלי: "קחי בחשבון שהחבר שלך, השכנה שלך והחברה של הבן שלך יפתחו חום גבוה ויתחילו להשתעל. קחי בחשבון שאחרי כמה ימים יהיה להם קשה לנשום. קחי בחשבון שכשיבואו הצוותים עטויי חליפות המיגון והמסכות לפנות אותם לבית החולים – החבר שלך, השכנה שלך והחברה של הבן שלך יפחדו. מאוד. קחי בחשבון שכשהם יגיעו לבית החולים, ייתכן שלא תהיה מכונת הנשמה פנויה למענם. המכונות כולן תפוסות בידי המשפחה, החברים והשכנים של מי שבדיוק כמוך בחרו לא להתחסן. קחי בחשבון שחלק מהם ימותו".

"אני חושבת שאם לא היו רשתות חברתיות, כולם היו מתחסנים", אומרת אלרם. "וצריך להגיד עוד משהו: אם זו הייתה מחלה שהורגת ילדים ולא מבוגרים, או אם היו בה מאה אחוזי תמותה, האם היו מאפשרים הפגנות? התשובה היא לא. התעתוע בקורונה הוא שהמחלה הזו 'לא מספיק' מידבקת ולא מספיק הורגת. לכן הניסיונות להעביר את המסרים גורמים להרבה תסכול.

"שמחתי מאוד כשהמדינה התחילה לנקוט גישה קשוחה בהקשר של החיסונים. כבר לפני כמה שבועות אמרתי למנכ"ל בית החולים שאולי כדאי שנאסור כניסת מבקרים ומלווים שאינם מחוסנים או מחלימים. החלטנו לבחון את המשמעויות המשפטיות, ובינתיים התחילו לדבר על זה בממשלה, אז אמרתי שניתן להם לחוקק לנו את החוקים (השבוע, לאחר הריאיון, הודיע מנכ"ל הדסה כי אנשי צוות שלא חוסנו לא יורשו לעבוד עם חולים – ר"ר). אני רוצה להיות הכי קיצונית שאפשר, ולקבוע שלא ייכנסו לכאן עובדים ומבקרים שאין להם תו ירוק. אבל אני לא יכולה. אני מקווה שהמודעות תעלה, ועוד אנשים יתחסנו".

החשש מפני נזקים שיגרום החיסון רווח במיוחד אצל נשים הרות, ובפרט חרדיות. מה תגידי להן?

"החיסון עובד, ואין עדות לסיכון לנשים שמתכננות היריון, במהלך היריון או בתקופת הנקה. וצריך לזכור, החלופה רעה. האנושות נמצאת בשפל המדרגה, אנחנו חיים בריחוק חברתי ובפחד. מי שלא התחסנה, שתיקח בחשבון שבמוקדם או במאוחר היא תידבק, וההשלכות לה ולקרוביה עלולות להיות הרות אסון".

אתם חוששים מפני גל תחלואה של ילדים, שעדיין לא התחסנו? איך נערכים לזה בבית החולים?

"בהדסה עין־כרם נפתחה מחלקה ייעודית כדי לקלוט ילדים שסובלים מסיבוכי הקורונה. רוב הילדים שנדבקים בקורונה עוברים את המחלה בקלות, אבל חשוב לדעת שקיימת תופעה – נדירה יחסית – של ילדים ובני נוער שהחלימו מקורונה קלה, ולאחר כחודש מתפתחת אצלם מחלה נרחבת ומורכבת שיכולה לערב את הלב ואת דרכי הנשימה. הבשורה הטובה היא שהצוות שלנו ביחידה לטיפול נמרץ ילדים יודע לטפל בילדים האלה, והם מגיבים יפה מאוד לטיפול. בהדסה הר הצופים צברנו את הניסיון הרב ביותר בארץ בטיפול בתחלואה כזו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201818_49_19-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במאבק בקורונה בתוך בית החולים היא נקטה צעד שהוכח כיעיל: בתום הגל הראשון של התחלואה הוקמה בהדסה הר הצופים סדנת תחקור, מעין ועדת חקירה לצורך הסקת מסקנות והצבעה על נקודות לשיפור, לקראת הגלים שעוד יבואו. אלרם לא מהססת לספר על טעויות שנתגלו, מתוך ידיעה שהן כבר תוקנו. "הקצב של הדברים בתוך משבר הוא מהיר, והרבה פעמים לא עודכנו בזמן. הבעיה הייתה התמודדות עם המרחק מההנהלה המרכזית. לפני הקורונה הייתי מגיעה לעין־כרם לפי הצורך, עכשיו אני שם בכל יום ראשון". מסקנה אחרת מהתחקיר הייתה שיש לשפר את העבודה מול המטפלים הפרה־רפואיים. "אנחנו תמיד בממשק איתם, אבל באירוע הזה לא ניהלנו אותם מספיק טוב, והם לא תמיד קיבלו מאיתנו את כל ההודעות הדרושות. לקחתי לתשומת ליבי שזה פורום שאנחנו פספסנו. אלו שתי דוגמאות מעשיות לדברים שלמדנו שצריך לתקן אחרי הגל הראשון, וכיום אנחנו מנהלים טובים יותר".

רבות דובר במשך השנה האחרונה על חשש מעומס־יתר במחלקות הקורונה, שיביא את בתי החולים לקריסה, אך זו לא הייתה הסכנה היחידה שנשקפה לתפקודם. לפני שבועות אחדים הודיעו מנהלי בתי החולים הציבוריים, ובהם גם הדסה, שקופתם התרוקנה, ובתוך זמן קצר לא יוכלו לשלם לספקים ולעובדים. "החזית של מדינת ישראל שמאפשרת לה לתפקד מופקרת", אמר מנכ"ל הדסה, פרופ' זאב רוטשטיין, במאהל מחאה מול משרד האוצר. "אנחנו רוצים לתת את הלב והנשמה למטופלים שלנו, אבל אין לנו משאבים. הלב שלי מתכווץ כי לא אוכל לתת תרופה לחולה שנמצא בחדר המיון. אנחנו מרגישים מושפלים, בתי חולים מסוג ב'".

"הגיע הזמן לשינוי השיטה", אומרת ד"ר אלרם. "מערכת הבריאות בישראל בנויה כך שבתי החולים, בהגדרה, סובלים מחוסר תקציב. המדינה קובעת מהם המחירים הריאליים של השירותים הרפואיים שקופות החולים רוכשות מבתי החולים, ואז מעבירה חוקים שמכריחים את בתי החולים למכור את השירותים הללו במחירי הפסד. השיטה הזאת יכולה לעבוד בבתי חולים שיש להם גב כלכלי שיסגור את הבור התקציבי – בתי החולים הממשלתיים והמוסדות של שירותי בריאות כללית – אבל זה לא יכול להחזיק מעמד בבתי חולים ציבוריים. המצב הקיים מחייב שינוי, והנהלת הדסה מובילה את הצעדים לשינוי בימים אלו ממש. חלה התקדמות מול האוצר, ואני כהרגלי שומרת על אופטימיות ומקווה שיימצא בקרוב פתרון שמקובל על כל הצדדים. בפועל, המצב הקיים מחייב הרבה היערכות ותכנון קפדניים כדי לא לחרוג מגבולות התקציב".

כמה אחוזים מזמנך מוקדשים לעניינים רפואיים, וכמה לנושאי תקציב וכדומה?

"בתפיסה הניהולית שלי, אני אחראית לכל מה שקורה בבית החולים, מגדול ועד קטן. החל בתכנון שירותים חדשים ובנייתם, עבור בכל מה שנוגע ליחס למטופלים ולצוות, וכלה בהתמודדות עם שאלות אתיות ורפואיות מורכבות. זה המון, המון אחריות. לכן, כדי לישון טוב בלילה, הצעד הראשון והחיוני הוא לבחור מנהלות ומנהלים מעולים ליחידות הקליניות ולהנהלת בית החולים. אנשים ונשים שאני יכולה לסמוך עליהם, כי הם לא רק אנשי מקצוע טובים, אלא גם יודעים להנהיג את הצוותים שלהם.

"אחד הטיפים שאני נותנת למנהלים שלי הוא לזכור שסמכות אינה מילה נרדפת לכוח. הסמכות מגיעה מתוקף התפקיד והתואר; שימוש בכוחניות מכל סוג על ידי מנהלים, מעיד בעיניי על חולשה וחוסר יכולת להגיע להישגים מתוך תקשורת בונה, שיתופי פעולה ומשחק פוליטי חכם ורגיש. אני ממליצה למנהלים ולאנשי הצוות להקשיב לאינטואיציה שלהם, ולהיות מודעים לעצמם בקבלת החלטות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02116_43_00-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במהלך הריאיון מצלצל הטלפון של אלרם כמה פעמים. היא מתעלמת ממנו ועונה רק לשיחות מבתה הצעירה, שכמו כל תלמידי חטיבות הביניים בישראל, בילתה כמעט את כל השנה האחרונה בבית. בהיבט של ג'אגלינג בין משפחה ועבודה, מודה אלרם, הקורונה תפסה אותה בזמן נוח יחסית בחיים, כשהבת הקטנה שלה בת 12 והגדולה בת 23. "לאחרונה נפגשתי עם עוד שתי חברות מחוסנות, והרמנו כוסית לחיי שלושה דברים – לחיי חברת פייזר, לחיי זה שיש לנו בתים גדולים עם גינה, ולחיי העובדה שאין לנו ילדים קטנים. מצד שני, אני מניחה שאם הקורונה הייתה תופסת אותי בשלב מוקדם יותר בחיים הייתי מצליחה לשרוד את זה, כמו ששרדתי התמחות בגינקולוגיה עם ילדים קטנים".

איזו עצה בכל זאת היית נותנת למי שנמצאת במצב כמו שלך לפני 15 שנה?

"קביעת סדרי עדיפויות וחלוקת קשב מודעת. את צריכה להחליט מה דחוף מאוד, מה קצת דחוף ומה אפשר לדחות. כך אני עושה גם בבית וגם בבית החולים. לפעמים אני משתפת את הילדים בהתלבטויות האלו, אבל ההחלטה בסוף מוטלת עליי".

"ההשראה מגיעה או בזמן דכדוך או בזמן שמחה. יש תחושה פיזית כשהשיר נוחת עליי, והיא דומה לתחושה הפיזית כשפתאום נופל לי האסימון לגבי אתגר ניהולי שאני מתמודדת איתו. הרבה פעמים חיפשתי איפה אני משלבת את הרוח בניהול, איך מוצאים לזה זמן. ופתאום הבנתי שלא צריך לחפש לזה זמן, זה כבר בפנים"

בקיץ, היא מספרת, בין הסגרים, "יצאנו לחופשה עם המשפחה המורחבת, ובאמצע נאלצתי לחזור כי היו צריכים אותי בבית החולים. כשהודעתי לילדים שאנחנו חוזרים, הבת הקטנה לקחה את זה קשה. עכשיו שוב קבענו חופשה משפחתית מורחבת, והבת אמרה: 'אמא אני מקווה שלא יקראו לך באמצע'".

וזה עדיין גורם לך נקיפות מצפון?

"קצת, גם אם אני משתדלת לומר שאני לא פועלת מתוך רגשות אשמה. במקום להגיד לה 'אל תעשי לי רגשי', אני מסבירה שאני מקווה שזה לא יקרה שוב, ושהחופשה תעבור כמתוכנן. אני לא אומרת את זה כהתנצלות, כי אם את מתחילה להתנצל כל היום, אז עזבי, תהיי עקרת בית ואל תתנצלי".

השאלה על שילוב קריירה תובענית עם גידול משפחה הפכה כבר ללא תקינה פוליטית. ובכל זאת, ברוב הבתים האחריות לשניצלים ולכביסה עדיין מוטלת עלינו, האמהות.

"בסוף אנחנו מי שאנחנו. גם כשנשאלתי 'איך משלבים בית וקריירה', שמתי לב שהתשובה שלי משתנה מעת לעת, בהתאם לשלב שאנחנו נמצאים בו. אמהות לא יכולה להפוך להרגל. אם אחשוב שאני אותה אמא שהייתי כשגידלתי פעוטות, זו תהיה טעות. אני גם לא אותה מנהלת שהייתי בעבר. בכל התפקידים, בבית ובחוץ, החוכמה הגדולה היא ללמוד מהניסיון ולהיות מודעת לזה.

"את הכלים לכל המשימות בחיי אני לוקחת מאותו ארגז כלים. זה ארגז שמשותף להיותי מנהלת, רופאה, אמא ובת זוג, והוא מתרענן כל הזמן. זה אומר שצריך להבין בכל שלב איפה האתגרים, ועם מה אני בוחרת להתמודד ביתר שאת, בדיוק כמו שלפעמים צריך לתת יותר תשומת לב לילד מסוים. כולן היו בנותיי, גם העבודה וגם המשפחה, ובכל אחת מהן יש רגעים שבהם את אומרת לעצמך – עכשיו אני יכולה קצת לשחרר. השיח על שליטה לעומת שחרור הוא מעניין, מורכב ודינמי. אני משחררת כשאני חושבת שנכון לשחרר, ואז מחפשת איזון חדש".

בשלב הזה בגידול הילדים, היא אומרת, האתגר הוא "שידעו שאני שם בשבילם, בלי להיות 'אמא חופרת'. בטקס הענקת הפרס, שצולם מראש, מישהו התחיל את המשפט 'מאחורי כל אישה מצליחה עומדת – '. אני השלמתי 'חמות מופתעת', ומישהו אחר אמר 'מאחורי כל אישה מצליחה יש ילדים שחושבים שאמא שלהם היא פדיחה'. אני רוצה להאמין שהילדים לא חושבים שאני פדיחה".

כאם לחמישייה משלי, אני יודעת שתמיד יש מחירים בדרך. מה היו המחירים שאת שילמת?

"יש תפיסה של 'זמן איכות', ונהוג לומר שהאיכות מפצה על הכמות, אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה בזה. גם אם אני אמא נוכחת והורה משמעותי, נכחתי פחות בבית, נקודה. הרבה לילות לא הייתי בבית, וכמתמחה הייתי מגיעה הביתה ונרדמת. הייתי מספרת לילדים סיפור לפני השינה, ובלי לשים לב הייתי גולשת מהדרדסים ל'היולדת הגיעה באמבולנס'. זה מצחיק אבל גם עצוב, ואולי קצת צובט לי בלב.

"כשכבר לא הייתי מתמחה, קיבלתי החלטות רבות כדי לקבוע את הגבולות, עד איפה אני מוכנה שהילדים ייפגעו. כבר שנים אני יוצאת מוקדם מהבית, אבל תמיד הסעתי לחוגים ובישלתי. כשאנחנו בוחרים להביא ילדים לעולם, יש לנו אחריות מלאה כלפיהם, ולא משנה מה יקרה. אם בחרתי בקריירה תובענית, זו בעיה שלי ולא של ילדיי. אילו היו אומרים לי 'את לא יכולה לנהל בית חולים כי את מתעקשת לטגן שניצלים ולקפל כביסה', הייתי בוחרת להיות בבית ולא לנהל בית חולים. אבל נחשי מה – זה לא קרה, וגם לא יקרה. הוכחתי שזה אפשרי. גם לאמהות צעירות אני אומרת: תהיו גאות בבחירה שלכן, תהיו שלמות איתה. תבקשו עזרה אם צריך, אבל אם זו הבחירה שלכן, תוכלו להצליח בכול".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F210111YS18-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשנים האחרונות גדל מספר הנשים בתפקידי ניהול, אך הן עדיין מיעוט. זה מקשה על ביצוע התפקיד?

"לא תמיד זה עניין של מספר, לפעמים זה תלוי באווירה. אני עדיין נתקלת במקומות שאת התנהלותם מכתיבה אווירה רווית טסטוסטרון, אבל אני משחקת לפי הכללים שלי. כשבוחרים אותי לרשימה כזו או אחרת של 'הנשים המובילות', זה מתסכל אותי; אני מחכה ליום שלא יהיו בו רשימות כאלה, אלא רשימה אחת של מובילים ומובילות. מבחינתי החלוקה הזו היא עדיין קטע שוביניסטי, אבל אני מבינה שזה חלק מהתיקון, ויום אחד זה כבר יהיה פאסה".

העם הבוחר

בין ניהול בית החולים, קבלת מטופלות בקליניקה פרטית והזמן המוקדש למשפחה, אלרם גם כותבת כאמור שירה. בקרוב יצאו לאור הנבחרים שבשיריה, בספר "כתב יד של רופאה". "הלכתי פעם להתייעץ עם איש חכם, ומיד כשנכנסתי הוא אמר: 'את בכלל היית אמורה להיות אמנית'", היא מספרת. "לצערי, אני לא מוצאת מספיק זמן לכתוב, אבל אני כותבת כשנוחתת השראה – והיא מגיעה או בזמן דכדוך או בזמן שמחה. הרגשות מביאות את המוזה. אני מחזיקה פנקס בתיק, כדי שאם תבוא ההשראה, תמיד יהיה לי איפה לכתוב. יש תחושה פיזית כשהשיר נוחת עליי, והיא דומה לתחושה הפיזית כשפתאום נופל לי האסימון לגבי אתגר ניהולי שאני מתמודדת איתו. זו תחושת סיפוק, וזה כיף. הרבה פעמים חיפשתי איפה אני משלבת את הרוח בניהול, איך מוצאים לזה זמן. ופתאום הייתה לי תובנה מרגשת: אני לא צריכה לחפש לזה זמן, הוא כבר בפנים. לכל אנשי הצוות, וגם לעצמי, אני מזכירה לקחת מדי פעם 'זמן לנשום' – שזו גם כותרת פרויקט שבמסגרתו אפשרנו לכל העובדים למצוא מקום וזמן לעיסוק ביצירה, ברוח, במדיטציה בתוך בית החולים".

כמה משיריה קשורים לתפקידה המקצועי, אחרים נוגעים לנשיות ולאמהות. אחד הנושאים שעולים בכתיבתה הוא דימוי גוף, כמו למשל ב"שיר על קפל שומן ספוגי בבטן":

"כרופאת נשים, ובכלל כאישה, אני נתקלת כל הזמן בהתמודדות של נשים עם דימוי הגוף שלהן. אלה יכולות להיות נשים שמספרות על האכזבה מכך שהגוף 'לא חזר לעצמו אחרי הלידה', או אימהות שמביאות אליי את בנותיהן מחשש ש'משהו אצלן לא בסדר' – כשכל מה שלא בסדר הוא שהאם רוצה בת רזה יותר או גבוהה יותר, או כל דבר אחר שהאמא חולמת שהיה לה עצמה.

"אפשר להאשים את החברה השוביניסטית, את השפה, את התקשורת – אבל ההתמודדות האישית של כל נערה וכל אישה תלויה בסופו של דבר בעיקר בה, בכלים שהיא צוברת במהלך החיים כדי לאהוב את עצמה באמת".

כשאני שואלת היכן היא מגדירה את עצמה על הרצף הדתי, אלרם משיבה: "אני 'דתייה בוחרת'. שמעתי שההגדרה הזו הגיעה אל עוד אנשים שהתלהבו ואימצו אותה. הילדים שלי חיים בתפיסת עולם שמאפשרת להם לבחור. אין אצלנו משפטים כמו 'הבן שלי הפסיק להניח תפילין, אז כנראה אני שייך לצד החילוני, שלום ביי'. זה לא ככה, יש רצף. כרגע אני עושה כך וכך, אבל בהמשך זה ישתנה, כי אני רוצה בית דתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F210124YS26-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה לגיטימי, כלפי עצמך וכלפי חוץ, והבחירה לא עושה אותך פחות טוב. לתפיסת עולמי, המהות של הדת היא 'בין אדם לחברו', שאנחנו נהיה אנשים טובים יותר זה כלפי זה, וכל מה שקשור ל'בין אדם למקום' הוא כלי למטרה הזו. בהרבה מקומות זה התהפך. השיח שלי בא מערכים ותפיסת עולם שאינה קשורה בהחלט לקיומו של השם כן־או־לא.

"אז כשילד שואל 'אמא, את מאמינה באלוקים?', אני אגיד לו שזה לא כל כך משנה בהיבט של קיום מצוות. אני לא חושבת שאני מקיימת מצוות מתוך פחד שהשם יעניש אותי. להפך, אני חושבת שהוא מחייך על האומץ לבחור בדברים. וגם הבחירות האלה יכולות להשתנות לאורך החיים.

"אני חושבת למשל שכל ההפרדה בין גברים לנשים נבעה אך ורק מסיבות היסטוריות וחברתיות, וזה לא רלוונטי לימינו. תופתעי לשמוע שביישוב אלון, שנחשב לפלורליסטי, היה קשה להוביל מניין אורתודוקסי שוויוני. בכל פעם מחדש הייתי המומה לגלות שאנשים מהחברה הכי ליברלית, לא מוכנים עדיין לשמוע אישה אומרת דבר תורה בבית הכנסת. אנשים שאישה מנהלת אותם ביומיום, לא מוכנים לשמוע אישה מדברת בבית כנסת, וקמים ויוצאים אם קורה דבר כזה. ואז פרצה הקורונה, ופתאום כל המתנגדים יושבים ברחוב יחד עם המשפחות שלהם".

הבית שגדלת בו השתייך יותר לזרם המרכזי של הציונות הדתית?

"הוא היה מיינסטרים בהתאם לתקופה. אני מאמינה שאילו הוריי היו חיים בתקופה שלי, הם היו כמוני. אני אגב חושבת שאני מיינסטרים, שיהיה ברור. אני זוכרת שכאשר מפלגת מימד התמודדה בבחירות ולא עברה את אחוז החסימה, אמא שלי אמרה: 'אני לא מבינה איך הם לא נכנסו. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שהצביעו מימד'. אמרתי לה: 'אמא, את מכירה את כל האנשים שהצביעו מימד'.

"גדלתי בבית מכיל מאוד. אבא שלי גדל באנגליה, במקום שלא היו בו כמעט יהודים, אז לבית הכנסת היחיד התקבצו דתיים וחילונים וחרדים. וככה חונכנו – לקבל כל אדם באשר הוא אדם. זה ערך שמנחה אותי כל חיי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post מנהלת הדסה הר הצופים מסכמת שנה של קרבות בלימה appeared first on מקור ראשון.