ערב בחדר החדשות של ערוץ 12, מרכז התקשורת נווה־אילן. על הכיסאות יושבים עורך המהדורה המרכזית יניב הלפגוט, מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס, הפרשן הפוליטי עמית סגל ודפנה ליאל, כתבת הכנסת של הערוץ, ודנים בתוצאות סקר המנדטים החדש. "היום היה די משעמם מבחינה חדשותית", מעדכנת אותי ליאל בלחש ופונה להציג בפני עורכי המהדורה את מרכולתה היומית. בסוף הם משתכנעים לגבי אייטם על כוונת פעילי הליכוד להפנות קולות למפלגתו של סמוטריץ' במקרה שתהיה סכנה שלא תעבור את אחוז החסימה. כותרות נכתבות, מקלדות מתקתקות, והנה הן מתעוררות לחיים באולפן.

מבעד לזגוגית השקופה אני מבחינה בנעמי, בתה של ליאל שנתקפה בגעגועים וקפצה לבקר, משחקת כדורגל עם אחת העובדות. "זה קורה לא מעט", מספרת ליאל, "היא נמצאת פה המון. כבר קרה שהיא נכנסה עם הכדור לפריים מאחורי הזגוגית השקופה שפונה לחדר החדשות".

וזה לא גורם לך לחשוב לפעמים איזו מין ילדות יש לה, לשבת בתשע בערב באולפן ולחכות לאמא?

"כשנכנסתי להיריון הייתי כתבת שטח. מאוד התלבטתי אם אני רוצה להמשיך בתפקיד או להתחיל לעבוד במשמרות הגשה ועריכה, ואז דנה ויס לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'שלא תעזי לוותר. לא רק שאת לא פורשת, עם כל ילד יבוא קידום. תבואי, תעמדי על שלך, והדברים יסתדרו'. וכך היה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דע מה שתשיב: כיצד ינהגו המפלגות בהקשר לסוגיית הגיור?

– האם קשרי רוסיה-ארה"ב עומדים להסתיים?

– בלי צניעות, בלי אחריות: בג"ץ פתיחת השמיים יוביל לאסון בריאותי

ובכל זאת, נשמע כמו סידור לא פשוט.

"זה עניין אינדיבידואלי. לי אישית היה קשה לשבת ולראות את כל זה מהבית, זה היה אוכל אותי מבפנים. לא אגיד לך שזה קל, כל הזמן קורים דברים. אבל מצד שני אנחנו בעידן שאפשר לעשות הרבה מהעבודה דרך הטלפון, אפשר אפילו להקליט כתבות בשלט רחוק. אין ספק שהילדים משלמים איזשהו מחיר אישי ומשפחתי, אבל אני חושבת שהם גם מרוויחים דברים אחרים. כשנוסעים באוטו ופתאום שומעים את נתניהו על הקו נראה לי שהם לומדים קצת על הדרך, ומרוויחים אמא שאוהבת ונהנית ממה שהיא עושה. זו דוגמה אישית שזה אולי קשה, אבל בסוף גם אפשרי".

רגע לפני המהדורה היא נכנסת לחדר האיפור לטאצ'אפ אחרון ומסדרת את החולצה שהתאימה לה המלבישה, "לא כמו הסמרטוטים שאני לובשת", היא מתבדחת. סדר היום האינטנסיבי שלה מעלה תהיות אמיתיות: האם מדובר בבחורה שמסוגלת להימצא בו זמנית בכמה מקומות במקביל?

"לא הייתי בטוחה שזה מקצוע שקל לנשים להזדקן בו. בתקופה שהתחלתי להיות עיתונאית היו נשים מבוגרות בודדות על המסך. שאלתי את עצמי מה הסיכוי שלי להיות אחת מאותן נשים"

"רוב היום אני עם הטלפון, מדברת עם גורמים במערכת הפוליטית, אם יש דברים רגישים יותר אז נפגשים פנים מול פנים. לפעמים אני גם יוצאת לכתבות שטח, ואם לא, אני מגיעה לפה לקראת שעות אחר הצהריים, עושה את התוכנית של שלוש, ארבע, לפעמים חמש, יושבת באולפן של רפי רשף אם צריך, ולפעמים יוצאת רק בשש הביתה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201700_27_58-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היום כמובן לא ייגמר בזה. משם היא תמשיך לביתה שנמצא באחד היישובים הסמוכים לאולפנים, "בבית אהיה בערך שעה, שעה וחצי. אני משתדלת להגיע כל יום לפחות לארוחת ערב ומקלחות, ואז חוזרת שוב למהדורה המרכזית. מי שמדמיין את השעה וחצי עם הילדים שיושבים וקוראים ספרים ומשחקים, זה לא כל כך רגוע. לפעמים יש טלפונים ונכנסים דברים, אבל אני עדיין מעדיפה להיות בבית מאשר לא לראות אותם.

"יש ימים שאני הולכת וחוזרת שלוש פעמים. אני יכולה להוציא אותם, לחזור לתוכנית אחת, ללכת שוב, להביא אותם לחברים, ובאמצע יש אספת הורים. חוזרת, משאירה פה קריינות, שוב נוסעת, שוב חוזרת. לפעמים זה שלוש או ארבע פעמים ביום".

מחוץ לקליקה

כבר עשרים שנה שהיא נמצאת בעולם העיתונות, אבל גם כאשר התקבלה לקורס הקד"צים הנחשק של גל"צ, אי אז בתחילה שנות האלפיים, לא הייתה משוכנעת שבכוונתה להמשיך. "התלבטתי מאוד לגבי המקצוע וכמה באמת יֵצא לי לבוא לידי ביטוי. אני חייבת להודות שלא הייתי כל כך בטוחה שזה מקצוע שקל לנשים להזדקן בו. בתקופה שהתחלתי להיות עיתונאית היו נשים מבוגרות בודדות על המסך. שאלתי את עצמי מה הסיכוי שלי להיות אחת מאותן נשים. האם זה מקצוע לכל החיים, ואם לא יעדיפו באיזשהו שלב מישהו שיותר קל לו לתזז בכל הארץ. באיזשהו מקום התחום הזה קצת בחר בי, התחלתי את המסלול ונשאבתי אליו".

כשמציצים בשגרת יומה, אולי אפשר להבין מדוע היה לה חשוב באחת ממערכות הבחירות הקודמות להקדיש כתבה לנושא אחוז הח"כיות הקטן מדי שקיים בכנסת, ולהתמודדות הייחודית שלהן עם מערכת שעד לא מזמן לא הייתה רגילה לנוכחות נשית. "אנחנו עכשיו עומדים על 25 אחוז נשים בכנסת, אבל הנתון הזה משקר, כי אני לא חושבת שרוב הכוח נמצא אצל הנשים. חלק גדול מהח"כיות שייבחרו לכנסת הבאה הן אלמוניות שלא צברו הרבה כוח פוליטי, אז לא הייתי אומרת שרבע מהכוח היום נמצא אצל נשים. גם בממשלה יש שרות, אבל אי אפשר להשוות את הכוח שיש להן לכוח של שר אוצר או ראש ממשלה".

את עדיין מרגישה שיש תקרות זכוכית?

"בעולם הפוליטי? בוודאי. התדמית של הפוליטיקאיות שברירית הרבה יותר מאשר התדמית של פוליטיקאים. הרבה יותר קל לפגום באמינות ובמקצועיות של נשים".

ובאופן אישי? גם את נמצאת בתחום שלרוב מסוקר על ידי גברים.

"לפעמים אני מרגישה אולי קצת פחות בקליקה. אני פשוט לא חלק מהחוג החברתי שלהם. רוב העוסקים בתחום שאני עוסקת בו הם גברים, ואין לי איתם הרבה פעמים עולם חברתי או סמול טוק. יש קבוצה של העברת הודעות, אבל לא בקטע חברתי. בסוף רוב האינטראקציה היא גם עם גברים פוליטיקאים, ויש גבולות גזרה. אני חושבת שאולי קשה יותר ליצור אינטימיות בין אישה לגבר מאשר בין גבר לגבר".

בזמן שאנחנו משוחחות הטלפון שלה מצלצל. על הקו מה שנדמה כמו אחד המקורות שלה, והיא ממהרת להשתיק את השיחה. "נקווה שלא הפסדתי עכשיו סיפור חשוב", היא אומרת בחיוך. אמנם יש לה קדימות ברורה כמי שמגיעה מהמהדורה הכי נצפית בארץ, ובכל זאת מסקרן לשמוע איך היא משיגה מקורות.

"אם היית יושבת איתי לערב שלם היית רואה שהמקורות שלי מתפרסים על כל המפה הפוליטית,

והם באים אליי כי הם סומכים עליי שזה יֵצא ענייני"

"זכיתי לעבוד במהדורה הנצפית במדינה ואני לא משלה את עצמי לרגע שזרימת המידע אליי לא קשורה לזה, אבל אני חושבת שהרבה מהעבודה שלי היא עבודה יזומה. הרבה פעמים יש משהו שמסקרן אותי או תרחיש שחשבתי עליו ואני הולכת ובודקת אותו. אני לא מחכה שהמידע יגיע אליי. ואז הכתבים מתחילים להגיד 'רגע, למה נתתם לדפנה?', והמקורות עונים 'כי דפנה שאלה יותר'. אני יותר לוקחת ממה שנותנים לי. לא יושבת בבית ומחכה שהטלפון יצלצל. אם אני מסתכלת עכשיו על המפה הפוליטית ומעריכה שיהיו חבירות או שיתופי פעולה, לא אחכה שמישהו יתקשר ויגיד לי שמתפתח ציר בין לפיד לליברמן נניח, אני כל יום אתקשר ואשאל 'דיברתם? נפגשתם? כשיהיה משהו דברו איתי'".

ידיעה של רבע לייק

זוהי מערכת הבחירות הרביעית שהיא מסקרת בתוך שנתיים, לא עניין של מה בכך. אבל בזמן שעמיתיה למקצוע נמצאים עמוק בקרבות הטוויטר, עד כי נראה לפעמים שהצייצנים מעניינים אותם הרבה יותר מהקהל, ליאל נחושה שלא להיכנס לזירת ההתגוששות.

"אני חושבת שהטוויטר גרם להרבה עיתונאים להתבלבל וקצת לשכוח מה העבודה. הרבה אנשים חושבים שאם לא יביעו דעה הם לא יהיו מעניינים, שרק אם יצעקו לצד אחד של המפה הפוליטית מישהו ירצה לשמוע".

זה גם נכון במידה מסוימת.

"אני יכולה להגיד לך שיש לי במצטבר יותר ממאה אלף עוקבים בטוויטר, רגע, בואי נבדוק בדיוק כמה…"

את מבינה, יש כאלה שלא צריכים לבדוק.

"116 אלף עוקבים. ובקבוצת הטלגרם שלי אנשים מקבלים כל ידיעה שאני מעלה בפוש, יש שם קרוב ל־27 אלף איש. אני חושבת שאפשר לעשות עיתונות מאוד מעניינת שהיא לא רק כלי שנועד לקדם אג'נדה ימנית או שמאלנית, יש המון סוגיות שמעסיקות את האזרחים ואפשר להעשיר בהן את השיח בלי לנסות כל הזמן לתקוע גולים בצד אחד של המגרש. אני ממש לא חושבת שזו המטרה של עיתונות, ומרגישה מאוד מסופקת אם הצלחתי להביא לציבור פריט מידע שהמפלגות לא רצו שנדע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 421016-e1616087252515.jpg 501w" sizes="(max-width: 146px) 100vw, 146px" />

ירון אברהם. צילום: אבישג שאר-ישוב

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1616087160925-210x300.jpg 210w" sizes="(max-width: 135px) 100vw, 135px" />

מה את חושבת על שלישיית ריקלין־סגל־מגל, הם עיתונאים בעינייך?

"כן, חלקם ממש עיתונאים חוקרים וחלקם אנשי תקשורת ופובליציסטים, ויפה לראות את החברות והקולגיאליות שיש ביניהם. אני חושבת שטוב שכל הקולות והעמדות באות לידי ביטוי בזירה הזאת. אני אישית בחרתי לא לשחק לצד אחד של המגרש, ואני חושבת שהדבר הזה נותן לי הרבה. הרי בסוף, מה רוצים ממני העורכים? ראית אותי היום מנסה לשווק אייטם. מה הם רוצים ממני? אינפורמציה".

וסגל, ריקלין ומגל הם שופרות?

"הם לא שופרות. כמו שהם נמצאים בצד הימני, והם מבטאים את הדעות שלהם, יש עוד יותר בצד השמאלי שמבטאים את הדעות שלהם. הם עושים עיתונות עם שיח מסוג אחד, שהוא פובליציסטי, וסוג העמדות הזה חשוב. חשוב שהחברה הישראלית תהיה בשיח ותתווכח וכל אחד יגיד מה שיש לו גם אם לפעמים לא מאוד נעים לשמוע. אבל כתבת כנסת יש רק אחת. אני צריכה לשרת את כולם. כל עוד אני יושבת על המשבצת של ריפורטרית התפקיד שלי הוא להביא מידע לציבור. יהיה קצת אבסורדי אם אקום כל בוקר ואנסה להביא מצביעים למפלגה מסוימת, ואם אני אפסיד בגלל זה כמה עוקבים בטוויטר – סו בי איט".

קשה לבוא בטענות לליאל, שגדלה על ברכי גל"צ ומסמך נקדי. אבל מה קורה כשהנורמות באולפנים הולכות יותר ויותר לכיוון הפרשני?

המשחק באולפן משתנה. עמית סגל כבר לא מתאמץ להסתיר את ימניותו, וכך גם ערד ניר ואמנון אברמוביץ' בצד השני, זה לא גורם לך להרגיש קצת מחוץ למשחק?

"הפיתוי הוא אדיר", היא מודה, "במעט הפעמים שהבעתי את דעתי גרפתי אלפי לייקים וזה מאוד נעים ונחמד. הרי זה לא משנה, עצם זה שהבעת דעה – חצי מהפיד ייתן לך את הלייק. כשאת מעלה אינפורמציה זה אחרת. הרי ידוע שנושאים שהם שנויים במחלוקת או פייק ניוז עפים יותר מהר ברשת. לפעמים אני מעלה ידיעה פצצה שעבדתי עליה יום שלם, היא מקבלת רבע לייק, וכל הכתבים כבר מנכסים אותה לעצמם. את יוצאת בתחושה שמה, את כל זה עשיתי בשביל זה? אני יכולה אלף פעמים ביום להגיד מה דעתי, ואני בטוחה שיהיה לזה קהל, אבל בסוף אני חושבת על הרוב הדומם שלא נמצא בטוויטר, ורוצה את העיתונאים שלו קצת פחות מעורבים רגשית.

"אגב, הרבה פעמים ראיתי קולגות שלי שהיו בטוחים שמה שהם חושבים משרת צד מסוים ובסוף קרה ההפך הגמור. זה קורה גם למפלגות. לדוגמה, הליכוד רצו שכל הכתבים יעסקו בקמפיין המצלמות שלהם כדי שהערבים לא יבואו להצביע. מה קרה בסוף? הם נהרו לקלפיות והביאו 15 מנדטים. זאת אומרת – אסור לנו בכלל להיות עסוקים בשאלה את מי האינפורמציה משרתת, אנחנו לא יודעים ולעולם לא נדע".

"אני חושבת שהטוויטר גרם להרבה עיתונאים להתבלבל, וקצת לשכוח מה הם קמו בבוקר לעשות"

קרה שנפלת למתקפת טוויטר?

"אני כל יום מותקפת משני הכיוונים על כל מילה שיוצאת לי מהפה. זה פשוט מדהים. לא משנה מה אני אגיד, חצי יחשבו שאני שופר של בלפור", היא אומרת ומראה לי תמונה שבה היא מוצגת יחד עם עיתונאי ימין נוספים שיושבים לצד ביבי בתמונה שנערכה בפוטושופ בסגנון "הסעודה האחרונה".

נעלבת?

"לא אגיד שנעלבתי. לקח לי זמן להסתגל לזה שכל דבר שאת אומרת, את מותקפת מכל כיוון. למשל בבחירות האחרונות אחרי שפרסמתי את הסיפורים על עומר ינקלביץ', עשיתי תחקיר איך היא הגיעה להיות כל כך מקורבת, מה סוד הכוח שלה. התחקיר הזה עורר הרבה מאוד בלגן פנימי בכחול לבן, וכל מערכת הבחירות הותקפתי על כך שזה קמפיין של ביבי. אחר כך, כשכחול לבן התפרקה, אף אחד לא אמר 'רגע, אולי בעצם לא דמיינתם'. ויש גם טענות מהצד השני שאנחנו לא מספיק מפרגנים לנתניהו ולא מראים את ההישגים שלו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1615976103949-750x366.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1615976103949-768x375.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 440-46-e1615976103949.jpg 975w" sizes="(max-width: 657px) 100vw, 657px" />

מייד אין טורקיה

כשמסתכלים על הביוגרפיה של ליאל, קל להבין כיצד מצאה את עצמה ככתבת פרלמנטרית. היא נולדה בשנת 83', בת שלישית מבין שלושה. אמה, רחל ליאל, הייתה אלמנת צה"ל ממלחמת יום הכיפורים שאיבדה את בעלה הראשון והכירה את אביה, ד"ר אלון ליאל, בעת שהיה מאושפז אחרי שנפצע קשה במבצע כראמה. שניהם עבדו במשך שנים בשירות הציבורי, הוא כיהן כמנכ"ל משרד הכלכלה והחוץ בתקופות שונות ונחשב למומחה לענייני טורקיה, והיא במשרד העבודה והרווחה. משם המשיכה האם לפעילות חברתית ב"שתיל", בהמשך ניהלה את הקרן החדשה, וכיום היא מכהנת כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח.

במשך רוב ימי ילדותה נעה ליאל בין ארצות שונות. "אני מייד אין טורקיה", היא צוחקת, "ההורים שלי היו שם בשליחות, חזרו ארצה ואז נולדתי כאן וחזרנו לתקופה באנקרה".

בהמשך חזרה המשפחה לירושלים והתגוררה בשכונת רמת־דניה, וכשהייתה בכיתה ב' שוב טסו לשליחות באטלנטה, משם לדרום אפריקה, וכשהייתה לקראת סוף בית הספר היסודי חזרו לארץ ועברו לגור במבשרת־ציון. "כל הזמן הייתי בנדודים", נזכרת ליאל, "אגב, למדתי בבתי ספר אורתודוקסיים דתיים".

עוד בנעוריה החלה לגלות עניין בפוליטיקה ואף שימשה יו"ר מועצת התלמידים הארצית. משם עברה לשירות צבאי בתחנת גל"צ, ובאותה תקופה גם הכירה את יואב ברמן, חייל בפלחה"ן נחל. השניים נישאו ולהם שני ילדים – נעמי וגיא.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201712_24_16-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מעצבן אותך כשחושבים שהגעת לאן שהגעת בזכות פרוטקציות?

"זה היה מאוד במקומם בזמנו, כי שאלו אותי אם התקבלתי בגלל ההורים שלי, כשבגיל 17 נבחרתי להיות יושב ראש מועצת התלמידים ועשיתי כברת דרך".

וזה מתסכל?

"לא. אני רגילה לזה מגיל מאוד צעיר. אבל היה לי ניסיון תקשורתי רב כשהגעתי לגל"צ, לקחו אותי לשם מסיבה מאוד ברורה ולא כי באתי מבית כזה או אחר".

ובכל זאת, אם לבחון את זה במונחים של ישראל הראשונה והשנייה, עדיין אפשר לומר שהגעת מבית פריביליגי.

"קודם כול, אני לא בטוחה היום מה זה ישראל הראשונה והשנייה. אני חושבת שההורים שלי היום די רחוקים מהמיינסטרים, לפחות בחלק מהדעות שלהם. אני באה מבית שהוא ודאי לא בקונצנזוס מבחינת הדעות הפוליטיות היום, אז אני לא יודעת אם אני מתייחסת לזה ככה".

וכשמקשרים בינך לבין העבודה של אמך בקרן החדשה, איך את מרגישה?

"כשהתחלתי לסקר את המערכת הפוליטית הרגשתי שהייתה ציפייה משני הצדדים. הפוליטיקאים הימנים היו מאוד חשדניים וחשבו שבאתי לדחוף את הדעות שלי במצג של עיתונות, ובשמאל הייתה תחושה של 'הנה באה מישהי שעכשיו תהיה בצד שלנו'. היום, אחרי ארבע מערכות בחירות, אני רואה עד כמה אני כתובת לכולם במידה שווה. אם היית יושבת איתי לערב שלם היית רואה שהמקורות שלי מתפרסים על כל המפה הפוליטית, והם באים אליי כי הם סומכים עליי שזה יצא ענייני".

אנשים די פיתחו אלרגיה למשמע המילים הקרן החדשה. את מרגישה שהקרן החדשה הרוויחה את הסטיגמה שיש עליה בצדק?

"תראי, אני לא מתכוונת לחלק לה ציונים. אני יכולה להגיד לך ששני ההורים שלי הם אנשים שפועלים מתוך אהבת הארץ, ציונות, ערכים של זכויות אדם ואהבת האדם. הם עושים את הבחירות המקצועיות שלהם ואני עושה את ההחלטות המקצועיות שלי. מה שכן, הקפדתי לאורך השנים לא לסקר ארגונים שאפילו קשורים לקרן החדשה כדי שלא תהיה מראית עין".

ועדיין חושדים בך.

"בוודאי שעדיין אומרים, אבל בסדר. אני בפרונט, ואני לא מצפה שלאנשים יהיו רק דברים טובים לומר".

סיון רהב־מאיר רמזה לאחרונה בריאיון שהיא לא פוסלת הליכה לפוליטיקה. זה נכון גם לגבייך?

"כשהייתי נערה חשבתי שאולי אלך לפוליטיקה, אבל עם השנים שיניתי את דעתי. הרבה פעמים אנשים דווקא מאבדים השפעה וקשב כשהם מגיעים לפוליטיקה, כי ישר רואים בהם יריבים פוליטיים ושמים להם רגליים. אני רואה אנשים שעזבו קריירות מזהירות כדי לעשות למען המדינה, וכבר שנתיים וחצי נמצאים ברצף אינסופי של בחירות, ועסוקים בלגדף זה את זה במקום בעשייה".

תקשורת משנה מציאות

השיחה בינינו מתקיימת על אדי הדלק שנשארו מהדיון הסוער על אודות הריאיון שהעניק נתניהו ליונית לוי בחברת החדשות. אני מציינת בפני ליאל את מערכת היחסים המוזרה שפיתחו אנשי החדשות עם נתניהו. כל השנה הוא מחרים אותם, לפתע בתקופת בחירות הוא מפציע, בדרך כלל בהתראה של רגע, ונוחת באולפן.

אני משערת שאתם מוכנים להנחתות האלה, אבל למה בעצם אתם משתפים עם זה פעולה, לא קצת רפיסות מצדכם?

"אני לא מסתכלת על זה ככה. אני מסתכלת על התפקיד של העיתונות להוסיף כל הזמן נדבכים ושכבות, וגם מה שיש לראש הממשלה נתניהו לומר זה מידע רלוונטי לציבור, בייחוד כשזה נעשה בפורמט של ריאיון ואפשר לעמת אותו עם המידע ולהפנות שאלות קשות".

"כשהייתי נערה חשבתי שאולי אלך לפוליטיקה, אבל עם השנים שיניתי את דעתי. הרבה פעמים אנשים דווקא מאבדים השפעה וקשב כשהם מגיעים לשם"

אז זהו, שהטענה הייתה שיונית לא ממש הצליחה להקשות עליו.

"אני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים כשמותקפים משני הצדדים כנראה שאת במקום טוב באמצע. יכול להיות שזה לא סיפק את היצר של המחנה שמתנגד לנתניהו".

חלק מהביקורות סברו שהיא הייתה רכה מדי.

"אני ממש לא חושבת ככה. אני חושבת שהיא שאלה את השאלות הנכונות. זה שהוא נתן ריאיון שאולי טוב מבחינתו לא אומר שהמראיינת לא עשתה את העבודה שלה, ולראיה ההדים הרבים שהריאיון הזה עורר, ואני חושבת שגם יצאו ממנו כותרות טובות מאוד, למשל לגבי זה שהוא שוחח עם מילצ'ן יותר מפעם אחת.

טענו שאודי סגל מהערוץ המקביל יותר התעכב על ענייני הקורונה וקצת פחות התחנף.

"יכול להיות. שוב, אני חושבת שריאיון נבחן במה שהוא חידש לציבור, ולדעתי היו שם אמירות מאוד מעניינות שדובר בהן הרבה ועוד ידובר בהן הרבה".

יוצא לך לדבר עם נתניהו לא מעט, וגם לראיין. מה ההתרשמות שלך ממנו?

"אני רק יכולה להגיד שיש פער מאוד גדול בין האופן שבו נתניהו משתלח בתקשורת ותוקף אותה לבין האופן שבו הוא משקיע בתקשורת, מתדרך, מזין אותה וחי אותה. מבחוץ נראה שהוא ויתר על התקשורת, אבל בחוויה שלי הוא אחד הפוליטיקאים שהכי קשובים וערים למה שאומרים עליו בתקשורת. הוא מאוד רגיש לזה, ואני אומרת את זה גם לשבחו. אני חושבת שפוליטיקאי צריך להיות קשוב למה שאומרים עליו".

ואם בביקורת עסקינן, קשה להתעלם מהטרנד החדש שאימצו ערוצי התקשורת באחד מנאומי נתניהו שכבר זכה לכינוי "בדיקת עובדות". בערוץ 13 הגדילו לעשות ופרסמו שקופיות במהלך הריאיון, ובחדשות 12 ציינה קרן מרציאנו בעל פה ובכתב מדינות שנתניהו "שכח" להזכיר בהקשר לטיפול במשבר הקורונה.

את חושבת שבדיקת עובדות היא מעשה ראוי?

"באופן כללי אני חושבת שזה מאוד ראוי, ואני חושבת שתפקידנו לבדוק עובדות. אני לא בטוחה שכדאי לעשות את זה בזמן אמת, כשאי אפשר לקיים את בדיקת העובדות בצורה מספיק יסודית. אם עושים בדיקת עובדות היא צריכה להיות מאוד רצינית וצריכה להיות לכולם כמובן".

השאלה מי יבדוק את בודק העובדות, גיא זהר?

"קודם כול גיא זהר עושה ביקורת תקשורת וגם התקשורת היום נתונה לביקורת הרבה יותר מבעבר. יש איזו תחושה שהתקשורת היא זו שאומרת את המילה האחרונה ושאין עליה פסקת התגברות, אבל היא הרבה יותר חשופה ממה שהייתה בעבר. כל רבע טעות שעשית בגרפיקה ישר הופכת לוויראלית ברשתות החברתיות וכל הזמן מתקיים היזון חוזר".

אפרופו טעויות, הטעויות שלכם בפרופורציה של הגרפים, שאיכשהו תמיד יוצא שהן לטובת השמאל, הן מקריות?

"חד משמעית. אם זה קורה, מדובר בחוסר תשומת לב של גרפיקאי. אין פה שום כוונת מכוון. אנחנו מציגים את המספרים בגדול וזהו הנתון המשמעותי באמת".

על רקע הדיון, מה את חושבת שצריך להיות עתידה של גלי צה"ל?

"אני חושבת שעם השנים התפתחה מודעות לצורך בגיוון בגיוס לגל"צ ויש היום יותר קולות. המקום הביקורתי שלי כלפי גל"צ, למרות שמבחינה מקצועית הוא כן נתן לי ותרם לי ופתח לי דלתות, הוא דווקא בהקשר אחר. שירתי בתקופת האינתיפאדה, והרבה פעמים היו לי תהיות אם זו הדרך הנכונה לעשות את זה. שולחים צעירים וצעירות להתמודד עם מציאות מאוד מורכבת. הדברים שעברנו שם ונכנסנו אליהם מעלים שאלות. איזו בשלות יש לך לעשות את זה. היו רגעים מאוד קשים. אני זוכרת את עצמי אחרי פיגוע גדול בחיפה הולכת לסקר הלוויות, אני לא יכולה אפילו לספר כמה הלוויות סיקרתי באותו יום, ואלו דברים לא קלים לעיכול לצעירה שהרגע סיימה תיכון. מי שאוחז במיקרופון הם חבר'ה מאוד צעירים, והשאלה אם אנחנו רוצים את העיתונאים שלנו קצת יותר בשלים, אחרי שעברו דבר או שניים בחיים".

בשורה התחתונה, את חושבת שצריך לסגור את גל"צ?

"באופן כללי אני חושבת שעדיף שהצבא יתעסק בצבא ופחות במשימות מהסוג הזה. למרות שאני ברמה האישית נתרמתי מגל"צ, מבחינה מבנית אני לא בטוחה שדווקא הצבא הוא המקום הכי מתאים לעשות עיתונות. אפשר אולי למצוא מודלים מדויקים יותר למשימה הזאת".

מה לגבי האולפנים שלכם? למרות הטענות לשילוב דתיים בתקשורת, הרבה פעמים בפאנלים אנחנו נראה בעיקר את עמית סגל או ימני אחר נאבקים מול שלושה אנשי שמאל על דעותיהם. זה מאוזן בעינייך?

"הוא לא היחיד. אם את מסתכלת על אולפן שישי, הרבה פעמים יש את בועז ביסמוט ואחרים. השאלה אם מסתכלים על אולפן שישי כחזות הכול, כי אם את בוחנת את היומיום, הדסק הפוליטי שלנו מורכב מעמית סגל, ממני, מירון אברהם, יאיר שרקי, עופר חדד, סיון רהב־מאיר ועוד רבים. אז נכון, יש אתגר בשישי בערב, אבל זה אתגר שאי אפשר להתייחס אליו כתמונה של כל השבוע. יוצא כאילו אולפן שישי זה כל חברת החדשות, ובחברת החדשות יש בכל זאת מגוון. יש פה לפעמים דיונים מאוד סוערים בחדר הכתבים וזה ממש לא עמית מול כולם".

ובכל זאת, אפשר לראות למשל איך תחקיר של אורי משגב מוצא את דרכו לפולו־אפ של לוקאץ' במהדורת שישי. את חושבת שהתחקיר הזה היה ראוי לשידור?

"לא צללתי שם ממש לרמת הנתונים שהובאו. אני חושבת שמה שהתפתח ממנו היה ניצול פוליטי מאוד ציני של מפלגות מסוימות. בסך הכול הראו פה רצף של כשלים, לא רק לגבי החרדים. מי שראה את הכתבה עצמה, דיברו שם על כשלים אחרים ועל חברות שעושות מזה הון, אני אפילו לא חושבת שזה היה רוב הכתבה. אחר כך פרסמו מסמך של עובדים שמספרים את העדויות שלהם ולראיה, אחרי כמה ימים הממשלה החליטה מיוזמתה לבטל את ועדת החריגים".

השאלה היא אם תחקיר של קלמן ליבסקינד היה זוכה לפולו־אפ כזה.

"אני חושבת שאנחנו מתעסקים לא מעט בתחקירים שמגיעים מהרבה מאוד מקומות. אני לא יודעת איך ספציפית הסיפור הזה נולד, אבל אני חושבת שאם יש תחקיר עיתונאי ראוי, זה לא משנה אם הוא מגיע ממקור ראשון או מהארץ או ממקומות אחרים. אשמח לא להתייחס ספציפית לתחקיר של לוקאץ', אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני מוזנת מכל כלי התקשורת בארץ. אני מחוברת להרבה עיתונאים ועשיתי לא מעט פולואפים לכתבים שהם לא מהמילייה שלי. אם תסתכלי על הדיווחים שלי, אני חושבת שגם אם תחפשי בזכוכית מגדלת לא תוכלי לקבוע אם זורמים אליי יותר מפה או משם".

במהלך שנותיה ככתבת חתומה ליאל על לא מעט הישגים עיתונאיים. בין הזכורים שבהם, כתבה שבה חברות כנסת התראיינו וחשפו את ההטרדות המיניות שעברו. "זו כתבה שהכתה גלים גם בעולם, כי זה היה ממש בהתחלה. היה שם מסר מהדהד שגם נשים חזקות עוברות את זה. לפני כן הייתה תפיסה שאם זה קרה לך, אז כנראה את לא מספיק עוצמתית".

קודם לכן, כשהייתה כתבת חינוך, כתבה שפרסמה בנוגע לצפיפות בגני הילדים הביאה לשינוי מדיניות ואף להוספת תקנים למעונות. גם ההקלטות שהביאה משיחת הזום של נתניהו עם השולמנים עוררו עניין. "כשאני מצליחה להביא דברים שלא רצו שנשמע אותם, אלו סיפורים שנותנים לי סיפוק. בואי נגיד שאין פוליטיקאי שלא הרים לי טלפון יותר מפעם אחת בצרחות".

רגע לפני הבחירות, איך את מנתחת את המפה הפוליטית?

"אני חושבת שעברנו לסטייט אוף מיינד שכולם רוצים הכרעה. פשוט רוצים שהדבר הזה ייגמר. כל השיח נטול הפרופורציות בטוויטר – אין לי ספק שהוא לא היה נראה ככה אם היינו בתקופה רגילה. כבר שכחנו מה זה, פשוט להתנהל רגיל. כרגע נתניהו הכי קרוב מכולם. הוא רחוק מנדט אחד מלהרכיב ממשלה בסקרים האחרונים שפרסמנו. אחריו, הייתי אומרת שהתסריט האפשרי הוא של בחירות חמישיות. זה לא שלגוש הנגדי אין שום סיכוי, אבל בשביל שסער, לפיד, בנט, העבודה, מרצ וליברמן יתכנסו כולם – זה אירוע שהוא מאוד מורכב ומסובך. יהיה קשה לכנס את כל האגואים האלה ביחד".

The post "אין פוליטיקאי שלא הרים לי טלפון בצרחות" appeared first on מקור ראשון.