עם ההתקדמות החיובית במלחמה בקורונה, הודיע הגבאי של אחד מבתי הכנסת בעירנו על פתיחת ההרשמה לתפילות שבת פרשת ויקרא בתוך בניין בית הכנסת. אך כעבור מספר ימים נמסר על ביטול התפילות המתוכננות, בשל מיעוט נרשמים. אחד מעמודי התווך של המניין מחה בקבוצת הווטסאפ: הייתכן שאנשים מעדיפים להתפלל ברחוב? הוא אף הביע תקווה שהרבנים ישמיעו את קולם וידחפו את הציבור לבית הכנסת, שכבודו נרמס.

לא מדובר במקרה בודד אלא בתופעה רווחת בימים אלה, והיא מציפה שורה של שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת: מהי התגובה הדתית־רוחנית־חינוכית המתבקשת למציאות שבה חלק מהאנשים מעדיפים להמשיך "להתפלל ברחוב"? מה צריך להיות תפקידם של רבנים ומחנכים – "לדחוף" אנשים חזרה לבית הכנסת, או לחקור מהי הסיבה שבגללה אנשים לא מעטים אינם ממהרים לעזוב את הרחוב והחצר? האם כבודו של בית הכנסת נרמס בשל היעדר התשוקה לחזור אליו, או שמא הדבר מעיד על כך שכבודו היה רמוס עוד קודם לכן?

וברובד העקרוני: האם גלות הציבור מבתי הכנסת לחצרות ולרחובות היא טראומה זמנית שיש לצאת ממנה ולשכוח אותה עם אפשרות החזרה לבתי הכנסת, או שמא גלות זו והחוויות שכרוכות בה עשויות לשמש מצפן הלכתי, רוחני וחברתי, בתיקון ליקויים במקום שממנו גלינו ושנותר שומם?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הוגש כתב אישום נגד חוטפי נשקו של לוחם אגוז

– שעון קיץ: הלילה מזיזים את המחוגים שעה קדימה

– חמש הקושיות של מקור ראשון

אפשר כמובן לתלות את העיכוב בשיבה לבתי הכנסת בנימוקים מעשיים שונים (למשל, אין פתרון לילדים שאינם מחוסנים) או לראות בה ביטוי לחולשה נפשית או דתית (חרדה מהידבקות, העדפת נוחות, היעדר כבוד לקדושת בית הכנסת). אך בעיניי מוטב לחתור לעומק בניסיון להבין את התופעה, מתוך מחשבה שאולי היא חושפת נקודות שדורשות תיקון. תפיסה כזו אינה ממהרת לשפוט את הציבור כעצלן או כמחולן, כיוון שהיא מוצאת ערך, אפילו רוחני, בחכמת ההמונים.

בשורות הבאות אציג אפוא שלושה כיוונים שעשויים להבהיר מדוע לפחות חלק מציבור המתפללים מתמהמה לשוב לבתי הכנסת, ואציע דרכי תיקון בהתאם.

זוכרים את השעבוד

חג הפסח מנציח רגע מכונן בתולדות עמנו: היציאה מהגלות הראשונה. מכאן והלאה, רגע זה יהיה חקוק לעד על ליבה של האומה במסגרת מצוות שונות שתכליתן אחת – "זכר ליציאת מצרים". אולם עם כל חשיבותו וערכו של רגע היציאה לחרות, אין הוא אמור לטשטש או לעמעם את חוויית הגלות והשעבוד. בשונה מאירוע טראומטי, שכל חפצו של הנחלץ ממנו הוא לשכוח אותו, עם ישראל מצוּוה להמשיך לזכור, היטב ולדורות, את חוויית העבדות. זאת הן במסגרת ליל הסדר, באכילת המרור והחרוסת, והן בשורת מצוות ששזורות בתודעה "כי עבד היית בארץ מצרים".

חוויית העבדות במצרים אינה משמשת רק כרקע פסיכולוגי שעל גביו מתרחשת חוויית השמחה שביציאה לחירות, אלא עומדת לעצמה כנכס צאן ברזל בתרבות היהודית. במילים אחרות, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו לא רק כאילו הוא יצא ממצרים, אלא גם כאילו הוא עדיין עבד במצרים. רק באופן זה יוכל האדם למלא את ייעודו הדתי בהקשר למגוון מרחבי חיים, החל משמירת השבת וכלה ביחס הנאות לגר, לאלמנה ולעבד.

הדרישה המורכבת לכינונה של כפילות זו, שכוללת את השמחה וההודאה על היציאה ממצרים לצד שימור חוויית השהייה במצרים, קשורה לעמדת יסוד בנוגע למעמדה ותפקידה של גלות. גלות אינה באה במקרה. יש לה סיבות טבעיות ורוחניות. בין השאר, הגלות נועדה לתקן מערכת יחסים קלוקלת בין הציבור הגולה ובין המקום שגלה ממנו. הקיום במקום פיזי שאינו "הבית" מספק נקודת התבוננות מרוחקת, שלא הייתה אפשרית אלא בגלות. מצב קיומי זה הוא לעיתים הכרחי, והשפעתו קונסטרוקטיבית.

לכן, חלק מהשינויים התרבותיים והתודעתיים שנחרטו ונטמעו בקרב הגולים בתקופת הגלות, אינם פסולת שיש להשליכה בעת השיבה "הביתה". יתרה מכך, ייתכן ששינויים אלה הם ביטוי לתיקון של תחלואה רוחנית או חברתית, שבעטיה התחוללה הגלות. התכחשות והתעלמות מהצדדים החיוביים והבונים של חוויית הגלות, כמוה כשכחת חווית העבדות במצרים.

קדושת הרחוב

על פי העיקרון ההלכתי שלפיו ״מעלין בקודש ואין מורידין״, מלמדת המשנה (מגילה ג, א), שבתמורה הכספית שמתקבלת ממכירת ״רחובה של עיר״ ניתן לרכוש בית כנסת, שכן קדושתו גבוהה יותר משל ״רחובה של עיר״.

מהלכה זו עולה שלרחוב העיר יש מידה מסוימת של קדושה, שאלמלא כן היה ניתן לרכוש בתמורתו גם חפץ חולין ולא רק דבר שיש בו קדושה, כמו בית כנסת. בתלמוד מוסבר שעמדה זו מושתתת על שיטה שלפיה רחוב אכן יכול לקבל קדושה, ככל שמדובר במקום שנערכה בו תפילת רבים ביום תענית, בהתאם להנחיות ההלכה (בבלי, תענית טו ע״א). אולם חכמים חלקו על עמדה זו, וסברו שאפילו אם נערכה ברחוב תפילה בימי תענית, אין הקדושה מתפשטת לרחוב כיוון שמאורע זה הוא ״אקראי בעלמא״, מצב זמני.

ברובד ההלכתי ניתן לתהות האם גם רחוב או חצר שהתקיימו בהם תפילות ציבור בקביעות למשך כשנה ייחשבו כמקום נטול קדושה, או שמא תדירות זו יוצאת מגדר האקראיות, ולכן תחול קדושה על אותו רחוב או אותה חצר, גם לדעת חכמים. מכל מקום, לקביעת קדושה על מקום יש השלכות הלכתיות, שעשויות להגביל באופן משמעותי את השימוש במקום לצורכי חולין. לכן גם מהפן המעשי ניתן להבין את עמדת חכמים (והרמב"ם והשולחן ערוך שפסקו כדעתם), שנמנעו מלראות ברחוב, שלעיתים חריגות מתקיימת בו תפילת ציבור, מקום שיש בו קדושה.

אולם במנותק מהרובד ההלכתי הפורמלי, נראה שמנקודת מבט פסיכולוגית של האדם המתפלל, יש כוח וקסם שאופפים את התפילה ברחובה של עיר, שאותם גם חכמים לא יוכלו להכחיש. שהרי אם משקלה והשפעתה של תפילת הרחוב על המתפלל זהים בדיוק לזו של תפילה בבית כנסת, מדוע יש להתפלל בתענית ציבור ברחוב דווקא?

בהמשך לכך נראה שתפילות ציבור שהתקיימו באופן מתמשך ברחובה של עיר, יש בכוחן לחלחל באופן בלתי מודע לנפשו של האדם. משנצבעו בתודעתו הרחוב או החצר בצבעי קדושה, הם אינם מתנדפים בהבלחה של רגע. בתקופת הקורונה אמנם בתי הכנסת נותרו שוממים, אך בה בעת נתקדשו החצרות והרחובות. המקום שקבע הציבור לתפילה – ולו במישור הפסיכולוגי – לא ישוב בבת אחת להיות מגרש חניה, כפי שהיה לפני הקורונה. אם שימש מקום זה לעבודת ה׳, הכיצד יוכל האדם להשליך את הזיכרונות מתפילות הימים הנוראים, השבת והחג של ימי הקורונה? בייחוד כשמדובר בימים שבהם היה המתפלל, יחד עם שאר הציבור, שרוי בסגר, תלוי על בלימה?

מעבר לכך, בתפילה במקום פתוח יש ערך מוסף שלא קיים בבית הכנסת. התפילה שבבית הכנסת היא המשכה של עבודת הקורבנות הטקסית של בית המקדש. לעומת זאת התפילה בחוץ, הפחות פורמלית אבל אולי יותר אישית, משפחתית וקרובה לטבע, היא המשכה של תפילת האבות. שני הממדים הללו הם מרכיבים חיוניים בתפילת אמת (בבלי ברכות כו ע"ב).

לא מן הנמנע שמציאת החן של התפילה מחוץ לבית הכנסת היא חזרה וגילוי מחדש של מתיקות תפילת האבות, שהלכה והשתכחה עם השנים בין קירות בתי הכנסת. אמנם קבעה ההלכה שתפילה צריכה להיעשות בבית שיש בו חלונות, אולם לפעמים חלונות אינם מספקים את תחושת החוץ של תפילת האבות. לפיכך נראה שהחיבה שהתפתחה בקרב חלק מהמתפללים למנייני החצרות והרחובות ניתנת להבנה על רקע פסיכולוגי, שאולי אף ממד רוחני מהול בה.

בנוסף, יש להכיר ולהודות בכך שלצד מעלותיה של התפילה בבית הכנסת ברוב עם ובהדרת מלך, היא לא נעדרת מנקודות תורפה, שנובעות ישירות מרוב העם ומהדרת המלך, כפי שאתאר.

לצמצם את טורח הציבור

נחלקו הפוסקים האם הצורך ההלכתי לצמצם את טורח הציבור, "טרחא דציבורא", הוא דין מהתורה או מדברי חכמים. אך לכל הדעות לא מדובר במושג חוץ־הלכתי שהמציאו יושבי קרנות, אלא במונח הלכתי מחייב שלאורך הדורות סדרי תפילה נקבעו על פיו. בני אדם שונים זה מזה ביכולת הקשב והריכוז שלהם. אולם גם מי שאינו סובל מהפרעת קשב וריכוז, עשוי לאבד את העשתונות נוכח התארכות התפילה בבתי כנסת מסוימים או בשבתות מסוימות. צרור "מי שברך", הזכרת נשמות, ניגונים לחתן בר־מצווה, סלסולי חזן שמאוהב בעצמו, דרשן שמתקשה לסיים את דבר התורה – לכל דבר יש הזמן והמקום הראויים לו. אולם למרבה הצער, לעיתים נוחתים כל המרעין בישין הנ"ל בבת אחת על המתפלל האומלל בבית הכנסת, שכל רצונו הוא להתפלל בציבור ולחזור הביתה בשלום.

את סלידת הציבור מהטרחא דציבורא שמתרחשת בחלק מבתי הכנסת ניתן ללמוד משתי תופעות שכיחות במחוזותינו בשנים האחרונות.

שמחת תורה הוא החג שאמור להיות השיא של הפעילות הקהילתית. בשנים האחרונות נרשם בשכונת מגוריי מספר שיא של מנייני ותיקין בשמחת תורה, המתקיימים בשעת בוקר מוקדמת. עבור רוב הציבור שפוקד מניינים אלה, זו כנראה הפעם היחידה בשנה שבה הם מתפללים כוותיקין. כלומר, לא מדובר במהדרים להתפלל כוותיקין או במשכימי קום טבעיים, אלא באנשים שחשוב להם להתפלל בציבור ושיעשו מאמץ לממש חובה זו. הסיבה לפופולריות של מניינים אלה נעוצה באופן שבו מחמירים שם בטרחא דציבורא ומעדיפים תפילה קצרה על פני התמשכות התפילה וההקפות על פני שעות רבות, כנהוג בבתי כנסת רבים בחג זה.

על הטרחא דציבורא שפשט בבתי הכנסת ניתן ללמוד גם מצפייה על הציבור בעת דבר התורה בתפילת ערב שבת. אלמלא ערכות ההחייאה שמופצות בבתי הכנסת בכל השבת – היינו עלוני השבת הצבעוניים והמגוונים – ספק גדול אם רבים מבאי שערי בתי הכנסת בשבתות היו שורדים את דבר התורה, ואולי את התפילה בכלל.

אפשר כמובן, ברוח בית שמאי, לראות את השגשוג והפריחה של מנייני הוותיקין בשמחת תורה ושל עלוני השבת, ביטוי להידרדרות רוחנית של הדור. המצדדים בגישה זו ינזפו במשתתפים בפעילויות אלה באמצעות רטוריקה של ביזוי הקודש, ריחוק מהתורה, חילול כבוד בית הכנסת וכו'. מאידך, חלק מתלמידי בית הלל, שיודעים את הכלל שלפיו לפעמים מנהג העם הוא ביטוי לרוח של קדושה ("פוק חזי מאי עמא דבר", צא וראה כיצד העם נוהג, בבלי פסחים סו ע"א), עשויים לפקוח את עיניהם ולבחון האם התנהגות הרבים חושפת נקודת תורפה שדורשות תיקון.

מעלתם הגדולה של מנייני החצרות והכבישים היא מיעוט טרחא דציבורא שמתרחש במסגרתם. במהלך השנה האחרונה התפרסמו פסקי הלכה שונים, שנעו בין שינוי בסדרי קריאת התורה ועד ביטול חזרת הש"ץ בראש השנה, בנימוק של טרחא דציבורא. יש לברך על רגישות זו לרחשי ציבור המתפללים. אולם גם בעת החזרה לבתי הכנסת, הציבור הוא אותו ציבור, והטורח לא נעלם. יהיה זה משגה, או לכל הפחות החמצת הזדמנות, לחזור אוטומטית לבתי הכנסת, מבלי לערוך חשיבה מחודשת בנוגע לסדרי התפילה בבית הכנסת, ולקבוע נהלים שתכליתם לצמצם למינימום את טורח הציבור שמתרחש בתפילות השבת.

מקום לכולם

לכל בית כנסת יש פריפריה. פריפריה זו מורכבת ורבת גוונים, בהתאם למקום ולזמן. לצד מאפיינים כגון השתייכות עדתית, מעמד כלכלי, מידת ההקפדה על מצוות, מגדר וכדומה, קיימת גם פריפריה על רקע אחר, בהתאם למאפייני הפעילות הייחודיים של בתי הכנסת. ישנה למשל פריפריית הזייפנים, שאינם מוזמנים להיות בעלי תפילה או בעלי קריאה. ישנה פריפריית בעלי החרדה החברתית לגווניה השונים, שגם אם יוזמנו לשאת דברים או להיות שליחי ציבור, ימהרו לסרב. ואגב, לא צריך להיות בעל חרדה חברתית כדי להימנע מקריאה בתורה או מלהיות שליח ציבור, במניינים שבהם כל טעות כרוכה בביוש קטלני ברבים.

גלות החצרות והרחובות אפשרה לאנשי הפריפריה של בית הכנסת לנוע לקדמת הבמה ולהפוך ל"מתפללים חיוניים". במניין החצר שבו אני מתפלל, מספר המתפללים מצומצם. וכך, אדם ושכניו הקרובים הפכו ליחידה אחת, שווה בחשיבותה, של עשרה אנשים שהופכים לציבור ונפגשים בקביעות לצורך אמירת דברים שבקדושה.

בני נוער שלפני הקורונה היו כמעט בלתי נראים בבית כנסת מאוכלס במאות מתפללים, הפכו לגורם מרכזי ולמי שאלמלא נוכחותם לא ניתן לקיים את התפילה. חלקם, לראשונה מאז בר־המצווה שלהם, החלו לקרוא בתורה באופן קבוע או לשמש שליחי ציבור. ילדים רכים ומתוקים שנדחקו מבמת ה"אנעים זמירות" מפני חבריהם עתירי הביטחון העצמי, העזו לשיר לראשונה בציבור במנייני החצרות, לצד שני הוריהם. מציאות זו ממחישה את העובדה הפשוטה שסביבת החינוך הטבעית של ילדים ונערים היא הוריהם ובני משפחתם. העיצוב החינוכי בבית הכנסת חשוב לפחות כמו זה שנעשה, או שייעשה בעתיד, בבית המדרש.

גם נערים אלה, בדומה לרוב חבריהם, הם סוג של פריפריה בחלק מבתי הכנסת. נראה שבתי הכנסת – במיוחד הגדושים והומי האדם – הם אכן מקדש מעט. היינו, אמנם מקדש, אבל למעט מדי אנשים מבין אלה שפוקדים אותם מדי שבת. ייתכן שחלק מאנשי הפריפריה, שכאמור מהווים את רוב מתפללי בית הכנסת, שמחים במקומם החדש במנייני החצרות והכבישים. גם בהקשר זה תהיה זו טעות, או לכל הפחות החמצת הזדמנות, לחזור לבתי הכנסת מבלי לערוך חשיבה מחודשת בנוגע לאופן שבו גם בתוך בית הכנסת יוכלו כמה שיותר אנשים להרגיש שהם מתפללים חיוניים, ולא פריפריה פסיבית ומיותרת.

לסיכום, לכל בית כנסת המאפיינים הייחודיים לו, בהתאם למקום שבו הוא נטוע והאנשים שפוקדים אותו. לכל ציבור שאינו ממהר לצאת מגלות החצר והרחוב יש סיבותיו שלו. מאמר זה קורא להמתין רגע לפני החזרה לבית הכנסת, להקשיב ולחשוב באיזה אופן חוויית הגלות בחצרות ובכבישים עשויה להפיח רוח חיים חדשה בבית הכנסת. כיצד משמרים את הממד האינטימי והטבעי של תפילת האבות, ממעטים בטרחא דציבורא, ומעצימים את תחושת השייכות והחיוניות לקהילה של כלל המתפללים.

תהיה זו טעות – או לכל הפחות החמצה – לגייס באופן אוטומטי רטוריקה נוזפת ולקרוא לחידוש ימינו כקדם, מבלי לאפשר דיון מחודש בנוגע למקומו של בית הכנסת בחייה של קהילה ושל היחידים שמרכיבים אותה. טוב נעשה אם נהיה פתוחים לאפשרות שגלות החצר והכביש אינה באה במקרה, וייתכן שהיא עשויה לשאת בכנפיה תיקון גדול.

The post נדרש דיון מחודש במקומו של בית הכנסת בחייה של קהילה appeared first on מקור ראשון.