הציווי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" הוא אחד הציוויים המרכזיים בליל הסדר. ציווי זה משמש כמטרה העיקרית של קריאת ההגדה, המכונה כך על שם המצווה "להגיד". על פי המסורת היהודית הקלאסית, הציווי "והגדת לבנך" הוא חד־כיווני – מהאב לבן. האב הוא בעל הסמכות, הידע והניסיון, והוא נדרש להעביר את התמה, את הנרטיב היהודי, לדור הבא.

השירה הישראלית מתייחסת לציווי "והגדת לבנך" בצורה מורכבת יותר, ולוקחת אותו למקומות חדשים ומפתיעים. היא מערערת על הקלוּת, לכאורה, שבה ניתן להעביר את הסיפור לדור הבא, ומעלה תהיות על היכולת של ההורים להעביר את המסרים לדור הצעיר, שמטיבו לא תמיד פתוח ונכון להקשיב להורים. הדור הצעיר נמצא כבר במקום אחר, בעולם משלו, עסוק בחוויות אחרות, וה"והגדת לבנך" של ההורים עלול כלל לא לדבר אליו.

להלן אציג שלושה שירים משלוש תקופות שונות של השירה העברית לדורותיה, העוסקים בעניין הזה. כל אחד מהם מייצג הלך רוח אחר כנגד החד־צדדיות של "והגדת", ברמות שונות.

ויכוח על מתנת האפיקומן

אני מבקש לפתוח דוקא בשיר המאוחר יותר מבין השלושה, שכתב משורר בן ימינו, גלעד מאירי, ופורסם בשנת 2009. במבט ראשון הוא נראה כשיר קליל עם קריצה הומוריסטית, אך הוא מקפל בתוכו שאלות עמוקות. השיר מעלה את פער הדורות העמוק בין הסבא לנכד, ומצביע על כך שהדור הישן והדור החדש נמצאים במקומות שונים לגמרי. במצב כזה ייתכן שהציווי "והגדת" הופך לעקר מיסודו. דברי הסב עלולים ליפול על אוזניים ערלות, כך שלא תהיה להם כל השפעה.

אִכְזַבְתִּי אוֹתְךָ, / סַבָּא אַבְרָהָם רַב / כְּשֶׁבִּקַשְׁתִּי בַּעֲבוּר אֲפִיקוֹמָן / כַּדּוּרֶגֶל וְלֹא סֵפֶר. / וְאַתָּה, / אִכְזַבְתָּ אוֹתִי / כְּשֶׁקָּנִיתָ לִי כַּדּוּר גוּמִי / כָּחֹל־אָדֹם / שֶׁל יְלָדִים קְטַנִּים.

זֶה הָיָה הַכַּדּוּרֶגֶל / הָרִאשׁוֹן שֶׁלִי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שעון קיץ: הלילה מזיזים את המחוגים שעה קדימה

– חמש הקושיות של מקור ראשון

– עשור לאביב הערבי: כיצד פורר דאע"ש את התדמית האסלאמית?

השיר מתייחס לוויכוח, השכיח בבתים רבים, על הפרס עבור מציאת האפיקומן. הסב, הקרוי שלא במקרה אברהם רב, שכן הוא מחובר לעולם היהודי ולבית המדרש, מבקש לקנות לנכדו ספר. הנכד, לעומתו, רוצה כדורגל. לבסוף קונה הסב לנכדו כדור גומי של ילדים, בחירה שמטרתה להבהיר שכדורגל אינו ראוי לילדים בוגרים. האכזבה היא דו־סטרית; הסב מאוכזב מנכדו, והנכד מן הסב.

האכזבה, המבוטאת כאן בעדינות ובחן, מבטאת משבר בין־דורי עמוק. ניתן לומר שהמתח בין הציונות והגלות נדחס לשיר הקצר והקליל הזה. הסב הוא יהודי דתי שחי בעולם גלותי, מחובר לספרים. לעומתו הנכד הצעיר הוא ילד ישראלי, המורד בעולם הספרים ומחובר לכדור, לגוף ולאדמה.

האם הסב יכול לקיים עם נכדו "והגדת לבנך"? האם הם אינם מצויים בעולמות אחרים לגמרי? מה משמעותו של הציווי אם הוא נופל על אוזניים ערלות? ועל מי מוטלת האחריות למצוא מסילות לליבו של הבן?

בשיר שלפנינו, ייתכן שהסב עשה צעד משמעותי לקראת נכדו, וּויתר על ציפיותיו ועל ה"והגדת לבנך" המוכר לו. הוא התאמץ וקנה לנכדו כדור. השיר נקרא "קורה פנימית". כלומר, הכדור כן נכנס לשער והבקיע גול. אולם היכולת להבקיע דרך לליבו של הנכד לא הייתה פשוטה. הכדור, ואיתו הנכד, כמעט נותרו בחוץ.

הדובר בשיר, הנכד שבגר בינתיים, מסיים ואומר "זה היה הכדור הראשון שלי". כלומר, הסבא הוא שהעניק לנכד את הכדור הראשון ומיצב במו ידיו את עולם הכדורגל שלו.

שומעים את האביב

באופן קיצוני ובוטה הרבה יותר מבוטאים הדברים בשירו הידוע של המשורר דוד שמעוני, "אל תשמע, בני", שפורסם בשנות העשרים של המאה הקודמת, לפני כמאה שנה. השיר נכתב בתקופת העלייה השנייה, והוא מבטא את המתח הגדול בין דור האבות לדור הבנים בתקופה זו, כאשר דור האבות נשאר בגלות ואילו דור הבנים עלה לארץ ישראל, התחבר פה לעבודת האדמה ולבניין הארץ. בניגוד לשירו של גלעד מאירי, כאן אין ניסיון להקליל את הפער על מנת להקהות את המתח. להפך, הדובר בשיר יוצא בקריאה מפורשת לבנים לא להקשיב לאבות.

האבות, טוען שמעוני, חיים בעולם ישן ולא רלוונטי, ואין להם מה להציע לדור החדש, שמחובר הרבה יותר למציאות, לחיים. דור הבנים הוא דור פעיל שמסוגל לכונן שינוי, ואילו דור ההורים שבוי בקונספציות מיושנות וחי בעולם גלותי וקפוא. השיר מחובר לחוויה של פסח משום שהוא מציג את דור ההורים כזה שנשאר בשינת החורף. לעומתו, דור הבנים כבר לא שם; הוא נמצא בחוויה של האביב, וגם בתוך הקיפאון של החורף מסוגל לראות את האביב המתקרב.

אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, אֶל מוּסַר אָב / וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תֵּט, / כִּי מוּסַר אָב הוּא: "קַו לְקַו…" / וְתוֹרַת אֵם: "לְאַט, לְאַט…" / וְסוּפַת אָבִיב דּוֹבְרָה כֵן: / "הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!"

לְשִׁיר הַבֵּן וּלְשִׁיר הַנִּין, / הַבָּא בְּעַד עֲרָפֶל עָב… / וּדְרֹס לְךָ שְׁבִיל, וְסוּרָה מִן / הַדֶּרֶךְ, הָלַךְ בָּהּ הָאָב, / כִּי לָמָּה תֶּחְטָא אֶל הַדּוֹר, / דּוֹר עָתִיד רָחוֹק מוּצַף אוֹר?

בְּלַיְלָה קַר, בְּלֵיל אֲדָר, / בִּישֹׁן הָאֵם, בִּישֹׁן הָאָב, / הֲתִשְׁמַע, אֵיךְ הָרוּחַ שָׁר / אֶת שִׁיר הַבֵּן, שִׁיר גִּיל וּקְרָב? / בְּלַיְלָה קַר, בְּלֵיל אֲדָר, / הַקְשִׁיבָה, אֵיךְ הָאָבִיב שָׁר.

השיר מבוסס על הפסוק במשלי "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אולם המשורר קורא להפוך את הפסוק על פניו ומצווה על הבן: "אל תשמע בני אל מוסר אב, ולתורת אם אל אוזן תט". בניגוד להגדה, הקוראת לאב ללמד את בנו ולהעביר לו את סיפור יציאת מצרים, וממילא מטילה על הבן להקשיב לאביו וללמוד ממנו – כאן מבקש הדובר מהבן לא להקשיב לדברי הוריו, לא ללמוד מהם ולנטוש את תורתם.

על פי שירו של שמעוני, לא רק שקיימים פערים גדולים בין דור האבות לדור הבנים, לא רק שכל אחד מצוי בעולם אחר ומדבר בשפה שונה – אלא שה"והגדת לבנך" של דור ההורים עלול לפגוע בדור הבנים ולכן אל להם להקשיב לו. אילו היו הבנים מקשיבים ל"והגדת לבנך" של הוריהם, הרי שהיו גם הם נשארים בגלות כמותם, והעלייה לארץ, עבודת האדמה ובניין הארץ היו עלולים להתעכב עוד שנים ארוכות. דווקא הבנים מסוגלים היו לשמוע את האביב שר, כלומר את קולות הגאולה, ולצאת לדרך. הבנים מציבים לעצמם יעדים גבוהים ומשמעותיים יותר ממה שההורים מסוגלים לראות.

לצאת מאזור הנוחות

השיר השלישי שנעסוק בו הוא שירו של יהודה עמיחי, "רועה ערבי מחפש גדי", שנכתב בשנות השישים של המאה הקודמת, לפני שישים שנה. שיר זה עושה צעד נוסף ומשלים את המהלך, וגם הוא מתקשר לפסח. השיר עוסק באב המחפש את בנו הקטן בירושלים המחולקת שלפני מלחמת ששת הימים, וניצב מול רועה ערבי שמחפש את הגדי שלו שאבד. כך הולכים הקולות המחפשים, של האב ושל הרועה, ומתערבים ביניהם בקרבת הגבול. וכפי שאומר השיר, שניהם מפחדים שהבן והגדי לא ייכנסו "לתוך תהליך המכונה הנוראה של חד גדיא".

רוֹעֶה עֲרָבִי מְחַפֵּשׂ גְּדִי בְּהַר צִיּוֹן, / וּבָהָר מִמּוּל אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת בְּנִי הַקָּטָן. / רוֹעֶה עֲרָבִי וְאָב יְהוּדִי / בְּכִשְׁלוֹנָם הַזְּמַנִּי. / קוֹלוֹת שְׁנֵינוּ נִפְגָּשִׁים מֵעַל / לִבְרֵכַת הַשׂוּלְטָן בָּעֵמֶק בָּאֶמְצַע. /שְׁנֵינוּ רוֹצִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ / הַבֵּן וְהַגְּדִי לְתוֹךְ תַּהֲלִיךְ / הַמְּכוֹנָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל חַד גַּדְיָא. / אַחַר כָּךְ מָצָאנוּ אוֹתָם בֵּין הַשִּׂיחִים,/ וְקוֹלוֹתֵינוּ חָזְרוּ אֵלֵינוּ וּבָכוּ וְצָחֲקוּ בִּפְנִים. / הַחִפּוּשִׂים אַחַר גְּדִי אוֹ אַחַר בֵּן / הָיוּ תָּמִיד / הַתְחָלַת דָּת חֲדָשָׁה בֶּהָרִים הָאֵלֶּה.

כאמור, השיר מתאר רועה ערבי ואב יהודי המחפשים כל אחד אחר אבידתו. שניהם מגיעים בחיפושיהם לקרבת הגבול, תוך חשש גדול של האב היהודי לשלום בנו ושל הרועה הערבי לשלום הגדי. האב צועק לבן והרועה לגדי, וקולותיהם נפגשים מעל גדר הגבול. הגבול חוצץ בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית, כאשר בין שתי החברות שורר נתק מוחלט ואולי אף כעס ומשטמה. הקולות האנושיים הללו, שכל אחד שומע לפתע מצידו השני של הגבול, מאפשרים לפתע קרבה חדשה ולא מוכרת.

בסיום השיר כותב עמיחי, "החיפושים אחר גדי ואחר בן היו תמיד התחלת דת חדשה בהרים האלה". עמיחי מבקש לומר שהבן שהתקרב לגבול והסתכן, דרש מאביו לצאת מאזור הנוחות שלו, ללכת בעקבותיו ולחפשו. כך גילה האב את הרועה הערבי ונוצר קשר ביניהם. קולות החיפוש והפחדים המשותפים יצרו ביניהם קירבה ויכולת לראות את האנושיות שבאדם הזר והמאיים הנמצא מעבר לגבול. הילד הקטן שמעז ומסתכן הוא שגורם לאביו להגיע למקומות שלא היה מגיע אליהם לבדו.

לטענת עמיחי, בזכות הבנים יכולים ההורים לשמוע קולות חדשים ואפילו לאמץ דת חדשה, דת של בקשה לקירבה ושלום. על ההורים, אם כן, נדרש לצאת בעקבות הבנים ולעקוב אחריהם. יותר מכך, אצל ההורים קיימת לעתים התחושה שהבן "הלך לאיבוד". כמו ב"והגדת לבנך" הקלאסי, הם חשים שמוטל עליהם לכוונו ולהראות לו את הדרך. אך השיר אומר ההפך, על ההורים לצאת בעקבות הבן דווקא.

כמו בסיפור "מעשה העז" של עגנון, החיפוש אחר הבן, ההליכה בעקבותיו ואולי גם הניסיון להבין ולהיכנס לתוך עולמו, יאפשרו לדור ההורים ללמוד דברים חדשים ולהכיר עולמות חדשים, שלא היו מצליחים להיחשף אליהם ללא היציאה בעקבי הבנים.

נמצאנו למדים אפוא שהשירה הישראלית מערערת על הציווי "והגדת לבנך" כפי שהוא מקובל. היא שואלת עליו שאלות קשות וטוענת שהוא צריך להיות לפחות דו־סטרי, שכן גם לדור הבנים יש הרבה מה לספר להורים וללמד אותם, וראוי שההורים יקשיבו גם להם. ואולי גם המסר הזה נכלל בדברי הנביא (מלאכי ג, כד): "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

The post השירה הישראלית מערערת על הציווי "והגדת לבנך" appeared first on מקור ראשון.