פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
25/3/2021 22:11

על קורונה, טוויטר וחומוס: יעל שבח ויותם זמרי חוזרים לחיים

קבעתי עם יעל שבח בנמל התעופה בן־גוריון. אני לא זוכר מי העלה את הרעיון, אבל הוא התקבל בברכה. אין מקום טוב יותר לסכם בו את שנת הקורונה, מהמקום הקדוש ביותר לעם ישראל, אחרי כמה מקומות אחרים. לפני שסגרנו על נתב"ג עלו כמה רעיונות אחרים: אני הצעתי שנצא לדרינק בבר תל־אביבי, ונפסלתי מטעמי "צפוי מדי". היא הציעה שניפגש אצלה בחוות־גלעד, ונדחתה מטעמי "לא, אני לא מפחד, אחלה מקום, נראה לך שאני מפחד? מה פתאום, זאת אשתי שלא מסכימה". אבל נתב"ג לא נדוש, לא מפחיד, וגם נמצא בכותרות כל הזמן: חרדים, צמידים אלקטרוניים ומוטציות. יאללה קבענו.


האמת שנפגשנו כבר פעם, באיזו הפגנה. החלפנו מבט, אמרנו שלום, לא יותר. עכשיו הגיע הזמן לשוחח באמת. לא בכל יום יש לי הזדמנות לפגוש את הכוכבת העולה בשמי הטוויטר המתנחלי־אלמני־אמוני־מגניב. אני עוקב אחריה ברשת, מתרשם מהיכולת שלה לשלב בין הומור שחור להשקפה ורודה על רקע כיסוי ראש עם המון צבעים. חייזר ססגוני ובולט בשמי העולם האפור והקודר של הטוויטר. וגם, תמיד טוב לדבר עם הכוכבים החדשים בעיתון שאתה עובד בו, ולתת קצת עצות, הצעות ייעול ועוד דברים שאין ביכולתי להעניק אבל נשמעים טוב.


כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ממשלה לא תקום פה: שמישהו יעצור כבר את הטירוף הזה

– זכויות האדם או החיה: מוסלמים בצרפת זועקים נגד אפליה דתית

– מוסקבה: "האחריות להידרדרות קשרי רוסיה־ארה"ב מוטלת על האמריקנים"


אז קבענו באחת. בהנחה שעם כל הווריאנטים שמתרוצצים בנתב"ג לא נמצא מסעדות פתוחות, היא הציעה שנזמין לשם סושי. הסברתי לה שעם כל הכבוד לסטנדרטים הקולינריים של חוות־גלעד, אני כתושב המרכז מעדיף לעצור בדרך לקנות לנו חומוס. התשובה? "לי תביא הרבה בצל, בלי פיתות". בחורה כלבבי. זה אמנם לא דייט, אבל מישהי שלא חוששת להחצין את החיבה שלה לבצל היא ללא ספק דמות שאני שמח להכיר.


יעל שבח:

איך שאר בני האדם בעולם מתכוננים לפגישה עם מישהו שהם רוצים להכיר? לא יצאתי לדייט בחיי, בטח לא למטרות עבודה, בטח לא אחרי שנה של שיממון־על, אבל אצלי הפגישה הזו התחילה כמה שעות לפני ההגעה לנתב"ג, בארון הבגדים. איך להתלבש? חולצה מכופתרת? לא טוב. זה יפחיד אותו, הוא עלול לחשוב שאני מורה בסמינר שבאה להחזיר אותו בתשובה. שמלה פרחונית? אל תשכחי שאת מגיעה לנתב"ג, בית הקברות של הציפיות בשנה האחרונה. וזה לא כמו באזכרות אצלך, אנשים עוד עלולים לחשוב שאת שמחה לאידם. אז אולי שמלה שחורה? לא, יותם יחשוב שאני אלמנה מדוכאת וידבר אליי כאילו אני זקוקה לנחמה. החלטתי ללכת על "זרקתי עליי משהו" – חולצה שחורה, חצאית ג'ינס ומטפחת נוחה. לא תופתעו לגלות שמהצד השני של הפגישה, הלוק היה שחור לגמרי. מה הקטע של גברים עם שחור, לא הבנתי. נו טוב, דברים שמותרים ללא־אלמנים.

היא חיכתה בחניון. בעודי יוצא מהרכב עם שתי עסקיות בהדונס, שמעתי אותה מתדרכת בטלפון: "תביא שלושה המבורגרים בלי כלום, ושניצלים, וירקות". חשבתי שסגרנו חומוס, אמרתי לה. "אני סתם מזמינה ארוחת צהריים לילדים", היא ענתה. הייתי בהלם. אשכרה עושים משלוחים לחוות־גלעד? יעל הביטה בי בזלזול: "ברור, חומוס הסנה, יש שם גם המבורגרים".


"אני נותנת עקיצות קטנות ובורחת. יריב אופנהיימר למשל כתב פעם שכל עניין הריבונות, אילו קרה בתקופת רבין, היה מופיע בעמוד חמש לכל היותר. עניתי לו: נכון, כי עד עמוד חמש היו תמונות של אוטובוסים מפוצצים".


טוב, זו לא חוכמה. אי אפשר לענות לך כי את אלמנה, מי יתעסק איתך.


"אתה מבין? אני נכנסת למלחמות, אבל אף אחד לא מעז להתווכח איתי"


חשוב לי, אנשים יקרים, שתדעו שהסיבה האמיתית לכך שהזמנתי אוכל היא נקודת הזמן שבה התקיים המפגש הזה. רגע לפני פסח, עת המלאי בבית דליל בצורה קיצונית. בוא נשמה, עם כל הכבוד לעבודה העיתונאית ולפגישה המרגשת הזו, יש לי מצפון פעיל. להשאיר שישה יתומים לארוחת צהריים בלי אמא זה עניין שדורש פיצוי, והמבורגרים בהחלט עונים על הקריטריון.

צעדנו לכיוון הכניסה לנתב"ג. חשבנו להתיישב על איזה ספסל באזור קבלת הפנים, ומי יודע – אולי אם נהיה ילדים ממש טובים, נזכה גם לראות את אילן לוקאץ' סופר חרדים. אבל השומר בכניסה לא זרם עם התקווה: "אסור להיכנס פנימה". גם כשניסינו לשקר שבאנו לקבל את פניהם של הנוחתים, הוא התעקש שאי אפשר לחכות בפנים. התבאסנו אבל גם שמחנו שלא נידבק בווריאנט חדש וססגוני, והתיישבנו יחד עם החומוסים שלנו בחוץ.


זה לא כל כך נעים לראות נתב"ג סגור. טוב, לא ממש סגור, אבל תחושת הריקנות מובהקת. "זה כמו הסדרה צ'רנוביל", היא אומרת, ואני מבסוט: לא כזאת דוסית.


אתם מבינים? מבינים עד כמה הסטריאוטיפ עמוק? העובדה שראיתי סדרה דוקומנטרית על אסון צ'רנוביל מורידה ממני נקודות "דוסית". מה עוד יוציא ממנו תחושת הקלה? לק בציפורניים? חור שני באוזן? כשנגיע לדבר על מוזיקה? חבר, צר לי לבשר לך: אלוקים מרשה לדתיים לעשות קצת יותר דברים משחשבת.

ספתח


תגידי, אני שואל אותה, איך זה להיות האטרקציה הגדולה של הציבור הציוני־דתי, הכוכב העולה של הטוויטר המגזרי? היא בעיקר צוחקת, משדרת שילוב של צניעות יחד עם התחושה שהיא יודעת בדיוק על מה אני מדבר. ברור שיאהבו אותך בטוויטר, אני אומר. רואים מתנחלת, עם סיפור כואב, שיודעת גם להשמיע דעות שמאלניות. איך אפשר לא לאהוב? עכשיו היא כבר מתפקעת מצחוק. "כן, זה מפתיע אותם הקטע הזה, מתנחלת שמאלנית. בוא, אני לא באמת שמאלנית".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F210314YG03-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: יהב גמליאל – פלאש 90

אני מחמיא לה על הופעתה בשער של ידיעות אחרונות ביום האישה, לצד דמויות כמו מרים פרץ ונועה קולר. "זה היה שער של נשים משפיעות, והייתי שמחה לדעת במה אני משפיעה. מה אני? אני עיתונאית? לא. פובליציסטית? גם לא. עד עכשיו היו כותבים עליי 'אלמנתו של'. לאט־לאט אני מקלפת את התואר הזה. אבל מה הטייטל שלי?"

היא מספרת שלקראת כנס שהשתתפה בו, שאלו אותה מה לכתוב מתחת לשם שלה. תשובתה הייתה: חוות־גלעד. אני בחיים לא הייתי מציג את עצמי כ"יותם, רמת־גן", אבל כשאתה גר בחוות־גלעד, כנראה זה אומר עליך יותר.


אם היית משתתף בכנס בחו"ל ומייצג שם את ישראליותך, ייתכן שהיית בוחר ב"יותם זמרי, ישראל". אולי לכן יש לחוות־גלעד מקום של כבוד בטייטל שלי. אני מרגישה שאני קצת מייצגת את חוות־גלעדיותי.

בין ניגוב פיתה (שלי) לניגוב בצל (שלה), אנחנו מדברים על נקודת ההתחלה. "אתה יודע שפתחתי את הפייסבוק שלי יום לפני שרזיאל נרצח?", יעל שואלת. אחלה סִפתח, אני אומר כדי לבחון את גבולות ההומור השחור. מי שמכיר את הדמות הווירטואלית שלה יודע שהגבולות עוד רחוקים. היא מספרת שאיש תקשורת מוכר אמר לה פעם שאת הלייק הראשון הוא נתן לה כי היא אלמנה; את השאר היא הרוויחה בעצמה.


חתיכת תיק, לפרוץ לתודעה כ"אלמנה של". בכל זאת, אנשים מצפים ממך להיות רציני, לעסוק בנושאים לאומיים, להיאבק. אבל יעל כבר מזמן לא רק "אלמנתו של". "שמע", היא אומרת, "בהתחלה התראיינתי בעיקר בנושא הזה, אבל לאט־לאט הרגשתי צורך להוריד את הגדר. ואז הגיע הקטע של 'אני קברתי פה את בעלי': כאן חדשות עשו כתבה שעסקה ברעיון של מובלעות ישראליות ביהודה ושומרון אחרי הסיפוח, וכשהכתבת שאלה אותי 'מה תעשי', עניתי לה – 'אני קברתי פה את בעלי, אני נשארת, לא הולכת לשום מקום'. ואז אנשים לקחו את הפריים הזה, עם הכתובית 'אני קברתי פה את בעלי', והתחילו להשתמש בו בקטע הומוריסטי, יצרו ממים משוגעים. בתוך שנייה הגעתי מ־200 עוקבים ל־2,500. והשאר היסטוריה".


נשמע כאילו מישהו עשה על התמונה שלי סיבוב. האמת היא שאני זו שהתחילה עם הממים האלו, כי זה נשמע לי מצחיק. ואז גיליתי שאפשר להכיר את חוש ההומור הזה גם לבאי הטוויטר הרבים, שזרמו ויצרו בעצמם ממים נוספים.

עימותים


ובכל זאת, את יודעת מאיפה הפופולריות שלך, אני מנסה להרגיז אותה קצת. אַת האלמנה שאוהבים לאהוב, בטח מימין אבל גם משמאל. כותבת על אלמנוּת, ילדים ואוכל. לא קיצונית, לא מתלהמת, לא נכנסת למלחמות. היא דופקת לי מבט חצי־מחויך חצי־תרגיע. "אני נכנסת למלחמות, אבל בקלאס. נותנת עקיצות קטנות ובורחת. יריב אופנהיימר למשל כתב פעם שכל העניין של הריבונות, אילו קרה בתקופת רבין, היה מופיע בעמוד חמש לכל היותר. עניתי לו: נכון, כי עד עמוד חמש היו תמונות של אוטובוסים מפוצצים".


הטלפון שלה מצלצל. יעל מקשיבה קצת וצועקת "מה היה?". מה קרה, אני שואל, המשלוח מהחומוס לא הגיע? היא מסבירה לי שהיה ירי על הכביש. אבל היא נשארת רגועה: תגידי לרננה שתוציא שניצל תירס, היא אומרת לילדה בטלפון. טוב, מי לא חושב על פתרון כזה לאירוע ירי בגזרה


טוב, אבל זו לא חוכמה. אי אפשר לענות לך כי את אלמנה, מי יתעסק איתך.

"אתה מבין? אני נכנסת למלחמות, אבל אף אחד לא מעז להתווכח איתי".


אני ברשותכם רוצה טיפה להתעכב על הנקודה הזו, כי זה באמת מרגיז. אני לא מסכימה שאי אפשר להתווכח איתי. אני מרגישה הרבה יותר רע אם אני יודעת שיש לאנשים מה להגיב לי, והם בוחרים לשתוק כדי לא לפגוע בי. חברים, כבר נשבר לי הלב פעם אחת, התגובות שלכם הם פירורים ליד הרצח. אל תפחדו להתווכח. תנו לי צ'אנס, אני תמיד מנצחת בסוף.

אין בך רצון שכולם יאהבו אותך?

"אני לא חושבת ככה. אני אמיתית ולא מנסה שום דבר, ובמקרה יוצא שאני בסדר עם כולם. האמת? יש מצב שזה עובד כי אני לא מנסה להיות צודקת כל הזמן". והנה, יעל שבח היא האישה הראשונה שאמרה את זה.


אז אני צודקת?

קורונה


האמת שנפגשנו בכלל כדי לסכם את שנת הקורונה, אבל עד מהרה התברר לי שעם כל הכבוד לסיפור הטרגי של יעל, בכל מה שנוגע לטרגדיית הקורונה – אני לא רואה אותה ממטר. "עד לפני חודשיים, עברנו את השנה הזאת יחסית סבבה", היא מספרת, "היה לנו רבע בידוד בסוכות, וחוץ מזה הכול היה בסדר". מה זאת אומרת? יש לך שישה ילדים, הם הולכים לכיתות, למפגשים עם ילדים אחרים – ואת רוצה להגיד לי שהיית רק בבידוד אחד? שוב המתנחלים דופקים את כולנו.


יש עוד כמה מקומות שבהם דפקנו אתכם. נגיד, יושב הבן־אדם הרמת־גניסט ומת לסיגריה, אבל לא מסוגל לבקש אחת מאף עובר ושב. אם הוא היה תושב חוות־גלעד, זה היה נגמר בחפיסה שלמה, הזמנה לטשולנט בשבת הקרובה, "ותביא גם את הילדים לשבוע באוגוסט".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F210304DC08-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: דוד כהן – פלאש 90

כמעט אמרתי לה ששישה ילדים ורבע־בידוד זו הוכחה להשגחה פרטית, אבל אז נזכרתי עם מי אני מדבר, והבנתי שיישפך כאן טאקט. "כשאתה נמצא במקום מבודד כל כך, זה די הגיוני", היא אומרת. "הקורונה עברה לידנו בגלל המרחבים. גם כשאתה בבידוד בחוות־גלעד, יש לך יותר שטח מלאנשים אחרים. אחותי שגרה בבניין בכפר־סבא שמעה שיש סגר, ובאה אליי עם בעלה והילדים. נשארו אצלנו חמישה שבועות".


אני לעומת זאת הייתי בשלושה בידודים, ואני מדבר איתך על דירת 95 מטר בתוך בניין, לא על חווה אינסופית בשומרון.

"אבל אנחנו בסוף נדבקנו בקורונה. זה התחיל בילדה הגדולה שלי, ואז כולנו. עכשיו אני גם מחוסנת וגם מחלימה".


הכרת מישהו שנפטר מקורונה?

"לא בארץ. בצרפת נפטר רב הקהילה של המשפחה שלי".


היא מספרת לי על המשפחה, שעדיין בצרפת: כמה הם מקנאים בנו כאן בארץ הקודש. "אנחנו לא מעיזים להגיד להם שאנחנו מחוסנים. לא שולחים תמונות מהחיסון, כי לא נעים. המצב שם מזעזע. בצרפת עובדים לאט מאוד".


נו, מי היה מאמין שתושבת חוות־גלעד תתנשא על פריזאים. אשרינו שזכינו.


שנינו מסכימים שבנט אחלה וסמוטריץ' בחלה ואיילת שקד סבבה. "את איתמר בן־גביר אני לא ממש מבינה, הוא מבלבל אותי", היא אומרת. "ואני מאוד מעריכה את מרב מיכאלי".


גם את השימוש בלשון נקבה?


"האמת שלא ממש. זה מלאכותי בעיניי"


ילדים


ליעל יש שישה ילדים. לי יש שלושה, שבחילונית זה אותו הדבר. כשאני שואל בני כמה הילדים שלה, היא שולפת לי סדרה חשבונית: "14, 12, 10, 8, 6, 4". אני מתעניין בשמותיהם, והיא יורה סדרה לא חשבונית: "רננה, נעמי, מִלכה, בניהו, מרים ועובדיה".


אני מעיר שהם קצת דפקו את מִלכה עם השם, ויעל אומרת שזה דווקא די נהוג אצלם, ויש כמה מִלכה בחווה. כשאני שואל אם יש גם מִלכה הבן, היא עונה שזו אחת מבנות צלפחד. אני משקר שידעתי את זה.


אמר יותם בן אחאב.

חוות־גלעד


מתי החלטת לגור בחור נידח? אני שואל בכנות. היא עונה לי ברוגע מתובל בהתנשאות קלה (שאני אוהב): "אתה צריך לחיות שם כדי להבין, אבל דוגרי? כשרזיאל ואני עברנו לחווה, לא ידענו למה אנחנו נכנסים. התארחנו שם כמה שבתות, ואז תמיד הכול עבד סבבה. אם היינו שמים לב לפרטים, היינו רואים למשל פתק על הקיר ובו הסברים: אם נגמרים המים, יש ג'ריקנים בחצר בחוץ. אם החשמל קופץ, ככה מתניעים מחדש את הגנרטור.


כמה פעמים התעקשתי איתו: אנחנו לא חור. גרים על הכביש, ארבעים דקות מכפר־סבא, שעה מירושלים. בימים כתיקונם רואים מהחווה את ארובות חדרה ואת הים!

"לא העלינו בדעתנו שהמציאות תהיה מורכבת כל כך. כשעברנו לחוות־גלעד, חודשיים לא היו לנו מים זורמים. אבל ברגע שאתה נכנס לזה אתה משתלב בשגרה, ופתאום מוצא את עצמך בתורנות קניית דלק. האמת, גם לא חשבתי שיהיה לי טוב כל כך לחיות במקום הזה. מהר מאוד אתה מבין מה התמורה – חיי קהילה, כמו משפחה".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201817_06_52-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: מרים צחי

מזכיר מאוד את רמת־גן. תגידי, חוץ מקהילה קיים גם הניצוץ הזה של "אני חלק מהסיפור של יהודים שמיישבים את הארץ"?

"תראה, האידיאולוגיה היא אולי הטריגר, אבל זה לא משאיר אותך שם. צריך עוד דברים. באתי בגלל הציונות, נשארתי בגלל הנוף המטורף, השטח הענק, הילדים החופשיים. וכי אני קברתי פה את בעלי".


מוכנה לשאלה שתושבי גוש דן תמיד שואלים כשהם פוגשים מישהי כמוך?

"נו…"


לא מפחיד שם?

"תראה, התודעה הביטחונית קיימת רק בכל מה שקשור ללוגיסטיקה. בדיוק היום שאלתי בטוויטר 'מהן קבוצות הוואטסאפ שנעוצות אצלכם בראש הרשימה'. אצלי זאת הקבוצה של כיתת הכוננות וקבוצת החירום של מד"א. אבל גם אם זה נמצא בראש, אנחנו לא הולכים בתודעה של 'מסוכן פה'. לדעתי זה נכון לגבי כולם בחווה. אני לא מאמינה שאפשר לחיות כל הזמן בתודעה כזאת, ומצד שני אני אוהבת להסתלבט על חברות. פעם חברה שאלה אותי אם מסוכן להגיע, ואמרתי לה: בקטנה. אם את נלחצת בנסיעה על כביש 60, תספרי אנדרטות".


חייבת לציין כאן את הניה, שזו בדיחה שלה. הניה שוחט, לא אִסמאעיל הנייה.

הגיע הזמן לקצת הומור אלמנות. תגידי, אני שואל, יש לכן דחקות על טרור? "בטח, מלא. אחרי פרשת משי־זהב התחלנו לצחוק – מה אם הוא היה בפיגועים שלנו. באופן כללי יש המון הומור שחור. לא מפריע לי לצחוק על זה, להפך. מפריע לי היחס של קדושה לעולם נפגעי הטרור. ביום הזיכרון אני מעדיפה שישימו דגש על חיילים, ולא עלינו. אני מבינה למה יש לנו מקום, אבל זה לא אותו הדבר".


רזיאל


החומוס ממשיך להתנגב ואני חוזר להכביד. אולי אפשר לדבר על רזיאל קצת, למרות שהיא כבר לא רק "אלמנתו של"? "תמיד", היא עונה.


את יכולה לספר לי על הרגע שבו זה קרה?

"הוא היה בדרך הביתה, ואני בדיוק התקשרתי אליו, בלי שידעתי על הפיגוע. הוא דיווח לי: 'ירו עליי. הזמנתי אמבולנס'. בינתיים הילדים התעוררו. פינו אותו מהר מאוד לבית החולים. חובש בכיר לקח גם אותי לשם, חשבתי שהוא פצוע. עברנו חודשיים בלי מים זורמים בחווה, נעבור גם את זה. כשדיברתי איתו הוא לא נשמע כמו בנאדם שהולך למות. רק אחר כך, מישהו בקיא בהלכות 'איך נשמעים אנשים במצב כזה' אמר לי שרזיאל נשמע ממש לא טוב. הוא נפטר בדרך לבית החולים".


"כשעברנו לחוות־גלעד, (בתמונה) חודשיים לא היו לנו מים זורמים. האמת, לא חשבתי שיהיה לי טוב כל כך לחיות במקום הזה. מהר מאוד אתה מבין מה התמורה – חיי קהילה, כמו משפחה".


מזכיר מאוד את רמת־גן. וחוץ מקהילה קיים גם ניצוץ של "אני חלק מהסיפור של יהודים שמיישבים את הארץ"?


"האידיאולוגיה היא אולי הטריגר, אבל זה לא משאיר אותך שם. צריך עוד דברים. באתי בגלל הציונות, נשארתי בגלל הנוף"


ואיך הגיבו ששת הילדים?

"הם לא הבינו. הם נורא תמימים, שאלו שאלות כמו 'יש מחר בית ספר?', או 'נתחפש בפורים?'. עכשיו זה קצת יותר מובן להם, אבל עדיין התגובות שלהם מצחיקות לפעמים. למשל, היינו אצל חברים, והילדה הקטנה שם שאלה את הילדים שלי איפה אבא שלהם. בניהו אמר לה 'אבא שלי נפטר, הוא בשמיים'. עובדיה העיר לו שאבא לא נפטר, הוא נרצח, ואז אחת הילדות התערבה ואמרה שנרצח ונפטר זה אותו הדבר, וכל הילדים שלי התחילו להתווכח בטירוף, כשהילדה של החברים עומדת מולם בהלם".


אני אוהב את הפתרון הזה, של "אבא בשמיים". גם כשהבן שלי פלג שואל אותי, אני אומר לו שסבא אחאב בשמיים. "דווקא באלמנוּת אנחנו יותר נוהגים לומר שהוא בלב", אומרת יעל. לא יודע, נראה לי שיהיה קשה להסביר לילד שסבא נמצא בלב שלי. כמו שאני מכיר את פלג, הוא יבקש שאוציא אותו משם.


מזכיר לי שפעם הבן שלי הגיע לקבר. הוא עוד היה קטן ולא כל כך הבין את הסיטואציה. הוא עמד בצד מהורהר ושאל אותי – אמא, אבל איך אבא נושם שם מתחת?

טלפון


יש דברים שאי אפשר להמציא: באמצע החומוס הקולח, הטלפון שלה מצלצל. יעל עונה, מקשיבה קצת וצועקת "מה היה?". מה קרה, אני שואל, המשלוח מחומוס הסנה לא הגיע? היא מסבירה לי שהיה ירי על הכביש. אבל היא נשארת רגועה: תגידי לרננה שתוציא שניצל תירס, היא אומרת לילדה בטלפון. טוב, מי לא חושב על פתרון כזה לאירוע ירי בגזרה.


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202115_05_00-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: אבישג שאר ישוב

אין ספק שזה מנחוס השמור רק למצבים כמו אלו. אני מניחה שאם היית בא לחוות־גלעד, היושב במרומים היה דואג לאיזו הפסקת מים מעצבנת. הלו, פה זה החיים עצמם! אין לנו זמן לשחק אותה כאילו הכול ורוד.

דייטים


מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו בפעם הראשונה, ומרגישים כאילו דיברתם איתו כבר עשרים פעם? אז ככה זה היה שם על הספסל הדחוי מחוץ לנתב"ג. יש בה משהו מרגיע, ביעל. מרגיע כל כך, שאני אפילו מרגיש חופשי לשאול אותה אם יש לה אפליקציית טינדר להיכרויות.


היא צוחקת. "אני ספציפית לא, אבל יש לי חברה אלמנה שהתחתנה אחרי שנה עם מישהו מהטינדר. אצלי הרצון עדיין לא הגיע. אני יודעת שזה יצטרך לקרות מתישהו, כרגע אני מרגישה שזה יותר מדי מאמץ".


האמת, אם יהיה לי דייט שיסתכם בלשבת על ספסל בכניסה לנתב"ג ולאכול חומוס עם בצל, אני מוכנה לשקול את העניין ברצינות… אבל רק בתנאי שזה חומוס מהסנה!

את מדברת על היכרויות כאילו את מוציאה אישור תמ"א.

"זה עדיין לא זורם לי. אולי כשהילדים יגדלו יותר".


רוחניקית


אוקיי יותם, לא תכננתי לשים את העניין הזה על השולחן, אבל אתה התחלת. שמע רגע, בנוגע למילה הזו "רוחניקית", מאיזה בוידעם שלפת אותה? מה אני, מתלמידי הבעל שם טוב? לא רציתי לפגוע אז זרמתי, אבל נשמה, להשתמש היום במילה הזו אצל הדוסים זה כמו לבוא לחילוני ולומר לו "איזה חבר'מן!"

מילה נוראית, "רוחניקית", אבל מה לעשות – יעל קצת כזאת. אולי זה כיסוי הראש, אולי הרוגע, אולי הבריחה מעימותים בטוויטר. "אני נראית לך רוחניקית?", היא שואלת.


אני מרגיש שיש המון דמיון בינינו, אם מזיזים הצידה את עניין הפיתות והבצלים. יעל נולדה וגדלה בפריז עד גיל שמונה, ואני נולדתי וגדלתי בעפולה, הידועה כפריז של עמק יזרעאל


קצת. יש לך מבט כזה שאומר – אני מבינה את היקום.

"אתה מדביק עליי סטריאוטיפ, או שראית את זה עליי?"


זה מה שתמיד ראיתי עלייך. בעימותים ברשת למשל – מישהי שקצת מסתכלת מלמעלה, בקטע טוב, מצליחה להתרומם מעל לוויכוחים יומיומיים.

"אני לא רואה בעצמי רוחניקית", היא קצת מתייאשת ממני. "בוא לחוות־גלעד, שם תראה רוחניקיות".


חילונים


יעל מספרת שהילדים שלה הוזמנו להשתתף בטיול של יתומי טרור לחו"ל. היא החליטה לא לשלוח אותם, כי הרגישה שהמסגרת קצת חילונית מדי. אני מתעכב על זה, בעיקר כי נגמר החומוס.


"לחילונים יש המון מה להציע", היא מסבירה, "אבל אני חושבת שהציבור החילוני עסוק מאוד ב'מה אני לא'. אני לא שומר שבת, אני לא אוכל כשר, אני לא מדיר נשים. על כל מה שהדת מציגה לכאורה, החילוני אומר מה הוא לא.


שאלתי את יותם איך הקשר שלו עם הבורא, ודי נגנבתי מהרומנטיקה שהוא שופך כשהוא מדבר עליו ועל הדת. אולי לא ידעתם, אבל ליותם יש מגירה שלמה של גימיקים דתיים שהוא למד או אסף מחברים לאורך השנים. למשל, לא לסיים את כל האוכל בצלחת. בתור דוסית אפילו לא ידעתי שיש קטע כזה. כל מה שדביק ומוגזם, יותם בפנים. כן כן, אני מדברת אליך סוכן נסיעות לאומן ראש השנה, נדמה לי שיש לך לקוח.

"זה קצת מזכיר לי את הוויכוח מול הפלסטינים. אני לא שואלת מה האלטרנטיבה שלכם לדת, אני אומרת שהמיקוד של החילוני צריך להפסיק להיות ב־למה הוא לא דתי. אני אוהבת לדבר עם חילונים שמרגישים מלאים. דיברתי עם דניאלה לונדון־דקל, ויש לה עולם תרבותי מלא, יש שם גוף".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/03/09033866-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: EPA

פמיניזם


היא כותבת בימים אלה ספר על נשות חוות־גלעד, ואני מבין שאני יושב פה לצד מרב מיכאלי גרסת חז"ל.


וואו, באמת נפתחנו. איך לא שמתי לב שפלטתי את זה… טוב, אל תפתחו ציפיות. זה ייקח זמן.

"קשה לי עם ההגדרות של פמיניזם", יעל אומרת. "אני חושבת שאני פמיניסטית, אבל פמיניסטית נכונה. פמיניסטית נכונה היא אישה שיודעת את מקומה – לא במובן שהיא פחות מגבר, אלא שהיא יודעת מה היא רוצה להיות. זו אישה שמוכנה להגיד: 'בלי קשר לגברים, אני יודעת מה תפקידי בעולם'".


אעזור לדייק את הנקודה. פמיניסטית נכונה זו אחת שרואה מציאות כלשהי ואומרת "אני צריכה להיות שם", אבל לא כי אין שם מספיק נשים, אלא כי אני באמת מרגישה שזה מקומי ואצליח להביא את עצמי שם על מלא.

ואם הבת שלך תגיד לך שהיא רוצה קריירה ורק ילד אחד?

"אגיד לה שצריך לשים את כל ההשלכות על השולחן, אבל אלה החיים שלה וזאת הבחירה שלה. לפי הערכים שלי, ההבדלים בין גברים לנשים הם רק פיזיים, טבעיים, גופניים".


למה השאלה הזו לא נשאלת על הבן שלי, אלא על הבת שלי? ואיך לא עמדתי על הדיוק הזה מיד כשיותם שאל? האם גם אנחנו עדיין שבויים במחשבות "מה נכון לנשים"? למה אנחנו לא חושבים אותו הדבר גם על גברים?

ירח


השבים מחו"ל חולפים על פנינו ותוהים: איזה דייט מוזר. אני מרגיש שיש המון דמיון בינינו, אם מזיזים הצידה את עניין הפיתות והבצלים. יעל נולדה וגדלה בפריז עד גיל שמונה, ואני נולדתי וגדלתי בעפולה, הידועה כפריז של עמק יזרעאל. שנינו נצרבנו מתקופת הפיגועים הקשים בתחילת שנות האלפיים. שנינו ילדי אור ירח שהעריצו את אביב גפן. ושנינו חובבי מוזיקת מטאל, זאת עם הצרחות והגיטרות והטקסטים שכתב השטן. אז את לא מהדוסיות שסוגרות את הבית בפני כל אזכור לתרבות חילונית, אני אומר. "נראה לך? אני חולה על ספרי שר הטבעות", היא אומרת. "והארי פוטר. ודאגלס אדמס. ואני מאוד אוהבת תיאטרון".


שקר, הם בכלל לא הסתכלו לכיווננו. בעיקר התבאסו לחזור והתבוננו בשערי נתב"ג ביגון ומלנכוליה. אם כי יכול להיות שהם שמו לב אלינו וקינאו בחומוס.

שאלתי את יותם איך הקשר שלו עם הבורא, ודי נגנבתי מהרומנטיקה שהוא שופך כשהוא מדבר עליו ועל הדת. אולי לא ידעתם, אבל ליותם יש מגירה שלמה של גימיקים דתיים שהוא למד או אסף מחברים לאורך השנים


חשבתי שתביאי לי איזה "אישה בורחת מבשורה".

"גם את זה אני אוהבת. אני אוהבת ספרים. קוראת הכול".


היא עושה עכשיו תואר שני בספרות עברית. "אתה יודע שהיום יום ההולדת האלף של אבן גבירול?", היא שואלת. ברור, מי לא יודע. בחייאת, חגגנו יחד 500.


אל תתפלצן עליי. אם הוא היה אשכנזי, עיריית תל־אביב הייתה מדליקה אורות בצבעים של המדינה שלו. עולם תרבותי עלק.

אנחנו מדברים קצת על המסכים בתקופת הסגרים. אצלה כמו אצלי יש תחושה שבלי המסכים, ייתכן שהיינו נאלצים למסור כמה ילדים לפנימייה צבאית, או לאימוץ אצל אנג'לינה ג'ולי. "אין לנו טלוויזיה בבית, חשוב לי שהילדים שלי יצרכו רק תכנים איכותיים. אבל יש תקלות. היום למשל, קמתי ומצאתי את הבנות הגדולות רוקדות 'Just Dance' מול יוטיוב. זה משהו שמשותף כנראה לילדים בחוות־גלעד ורמת־גן – שירים באנגלית עם מילים מזעזעות".


נו, אז כיבית את הסרטון?

"לא. הסברתי להן בשפה שלי מה אומר השיר שהן שמעו, והן כיבו לבד. זה שלהן, לא שלי. אני לא מאמינה בהגבלות ואיסורים, אחרת הן לא ידברו איתי בחיים על הדברים החשובים".


טוב, זה לא בדיוק היה ככה, והן לא בדיוק כיבו לבד, רק הנמיכו ואחרי זה השמיעו עוד כמה שירים ולא הפסיקו לשאול: "מה זה אומר? ומה זה אומר?". בואו לא נצייר אותי כאמא מושלמת, אני כמו כולם מנסה את מזלי וגם מוכנה לטעות.

פוליטיקה


לקראת סיום אני שואל מתי היא כבר משתבצת במקום השביעי ברשימת מפלגה כלשהי, וכך גורמת לכתבים לפשפש לה בטוויטר ולחפש ציוצים נוראיים. "האמת היא שאני לא כל כך כותבת על פוליטיקה", יעל אומרת. "אני מעורבת מאוד בפוליטיקה היישובית, אבל בפוליטיקה של הגדולים אני מרגישה שאני לא מבינה מספיק".


שנינו מסכימים – שבוע לפני הבחירות – שבנט אחלה וסמוטריץ' בחלה ואיילת שקד סבבה. "את איתמר בן־גביר אני לא ממש מבינה, הוא מבלבל אותי", היא אומרת. "ואני מעריכה מאוד את מרב מיכאלי".


https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202115_05_01-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />
צילום: אבישג שאר ישוב

על אף שאני מעריכה מאוד את פועלו של בן־גביר, בכנסת ומחוצה לה.

גם את השימוש בלשון נקבה?

"האמת שלא ממש. זה מלאכותי מדי בעיניי. יכול להיות שבעוד כמה שנים זה לא יישמע מלאכותי. קשה לי לקבל את זה כרגע, כי זה לא שגור, אבל אני יכולה להבין שבעתיד זה אולי ישתנה".


חו"ל


אחרי שעתיים של שיחה עם שתיקה מביכה אחת, גג שתיים, אנחנו מחליטים להתקפל. בכל זאת, כמה זמן אפשר לשבת על ספסל בנתב"ג כאילו אנחנו בלובי של מלון בירושלים. בדרך חזרה לאוטו מטוס ממריא מעלינו, ואני שואל אותה אם היא מפנטזת על חו"ל. "ממש לא", היא עונה. "לא יודעת, אין לי חשק גדול לזה. בכלל, מוזר לנסוע לחו"ל לפני שעשיתי רבע משביל ישראל. ואתה?"


גם אצלי אין ממש אובססיה, אני אומר לה. זו לא האמת: אם מישהו היה בא אלינו לספסל ואומר שבדיוק התפנה מקום במטוס לארמניה, הייתי משאיר את יעל עם החומוס ובורח.


היא נכנסת לרכב תשעת המושבים שלה, ואני נכנס ליונדאי חמשת המושבים שלי. "קובעים לפעם הבאה בחוות־גלעד?", היא שואלת. בכיף, אני עונה. היא אומרת לי לא לדאוג, אני אומר שהיא זאת שצריכה לדאוג לי לשני כלי רכב משוריינים. אנחנו יוצאים כל אחד לביתו – יעל שבח, חוות־גלעד, יותם זמרי, רמת־גן. וגם בלי לעלות על מטוס, שני אנשים נפרדו בנתב"ג וחזרו הביתה לשני מקומות רחוקים מאוד זה מזה.


כשחשבתי בבית על השיחה הזו, הבנתי כמה מדהימות הרשתות החברתיות. אני יושבת מול אדם שמעולם לא פגשתי – ובכל זאת אני מכירה פחות או יותר את אורחות חייו, יודעת לזהות את תחומי העניין שלו, מוותרת מראש על נושאים שלא נראה לי שיעניינו אותו, ולכן השיחה קולית וזורמת לא רע. נכון, זה אדם שונה ממני. גבר, עירוניסט, חילוני, בקושי אבא (סליחה על ההתפ"זמות). ועל אף כל זה, יש כל כך הרבה מקומות שאנחנו דומים בהם. כיף גדול.

The post על קורונה, טוויטר וחומוס: יעל שבח ויותם זמרי חוזרים לחיים appeared first on מקור ראשון.


מחבר: Rina Nakonechny | מקור ראשון חשיפות: 9 | דירוג: 2/120 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: