שבוע לפני שאיציק סעידיאן הצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון, הוא ישב בחדר המוזיקה בבית הלוחם שבתל־אביב וניגן בגיטרה. "היינו שם שנינו באותו חדר, והרגשתי חוסר אונים מוחלט", מספרת מורן (32), שנפצעה בתאונת אימונים במהלך קורס טיס לפני 13 שנה. "ישבתי שם מסוגרת, ואיציק ניגן. הייתי אחרי שתי ועדות רפואיות, והבנתי שאני צריכה לחזור לבית משפט ולהוציא על זה עוד 30 אלף שקל, למרות שרק בספטמבר האחרון זכיתי שם, והשופטים פסקו לטובתי. בסוף אותו משפט, השופטת פנתה אליי ואמרה: 'מורן, נהגו איתך בחוסר צדק והגינות. אני מקווה שמכאן הצדק שלך יצא לאור ויתאפשר לך שיקום'. הגעתי עם פסקי הדין לוועדה, ושם פשוט התעלמו מהם בבוטות. הבנתי שאני חייבת לגייס כסף להמשך המאבק שלי.

"איציק שאל אותי במה אני ממוקדת כל כך, וסיפרתי לו שאני רוצה לעשות קמפיין מימון המונים להוצאות המשפטיות ולספר את הסיפור שלי, ולמעשה של נכי צה"ל רבים. אמרתי לו שאני רוצה שאנשים ידעו מה קורה בתוך הוועדות הרפואיות האלה של משרד הביטחון, שידעו איך מתנהגים אלינו. הוא רצה שאשיר איתו, אבל אני לא הייתי במצב רוח. 'אבל למה את צריכה את זה? מה זה יעזור לך?' הוא שאל".

עשרה ימים אחרי הצעד הנורא של איציק, הלום קרב מצוק איתן, מילותיו מקבלות משמעות טרגית. מהדהדות חזק. "מה זה יעזור בכלל". האם המחשבה על מה שיעשה שבוע לאחר מכן כבר הדהדה במוחו? ספק אם אי־פעם נדע. מה שבטוח זה שדרוש ייאוש עמוק וטובעני במיוחד כדי שאדם יצית את עצמו. ודרוש גם לב אבן כדי שהלהבה שלו לא תבער בנו עוד ימים רבים רבים.

"יש לי חברים לוחמים שעברו בוועדות הרפואיות סדרות עינויים מכל סוג, דברים שאי־אפשר לדמיין", מתארת מורן, פסיכולוגית במקצועה ובעלת ארבעה תארים אקדמיים. "החל מאמירות כמו 'תוכיח לנו שהיית במלחמה', או 'אז לא צריך לגייס את הילדים שלך לצבא כי המשפחה שלך מועדת לפוסט־טראומה?', וכלה ב'למה לכל החברים שלך אין פוסט־טראומה? מה זה אומר עליך?'. ככה מדברים בוועדות. אני חוויתי את היחס הזה על בשרי. משפטים כמו 'איך את מטפלת באנשים ככה', 'שקט, תשכבי על המיטה ותהיי בשקט', 'בחורות לא צריכות לצאת לקורס טיס, הן נפצעות ולא מחלימות'.

ש', הלום קרב מצוק איתן: "יש פה מערכת שעובדת בצורה צבאית מול חבר'ה שהם כבר לא חיילים. אלה אנשים פצועים שזקוקים לעדינות. זה כמו שאביא טבח לעשות ניתוח לב פתוח. זה סכין וזה סכין, אבל זו לא אותה סיטואציה"

"עברתי עד כה, במשך 12.5 שנים, 16 ועדות ושלושה בתי משפט. ואם אני, שנפצעתי בגוף והפציעה שלי ברורה, עדיין לא זכיתי בהכרה רשמית וקבועה, ואני יודעת לדבר, ויש לי משפחה וסביבה תומכת – אפשר רק לנחש מה תהליכים כאלה עושים לאדם שנפצע בנפש וסובל מפציעה שקופה. מה קורה לבן־אדם שאין לו את כל המשאבים שעמדו לרשותי מבחינת היכולת התעסוקתית וההישרדותית, והוא נשאר בבית בקושי עם יכולת לנשום. זה כל כך כואב שהגוף שאמור היה לדאוג לנו ולשקם אותנו, פוצע אותנו. אני מקווה שכעת ייעשה שינוי מהותי מהשורש בהליך וביחס כלפינו".

קורסים תחת הנטל

על שולחנו של אגף השיקום מונחות כעת כ־10,700 בקשות, ובכל חודש מוגשות בין 250 ל־300 תביעות חדשות. זהו מספר עצום, כאשר יחידת התביעות סובלת ממחסור בכוח אדם, והעובדים, שחלקם אמורים לטפל בתיקיהם של בין 800 ל־1,200 איש, קורסים תחת המעמסה. ובכל זאת, באגף השיקום טוענים שהם לא רואים לנגד עיניהם תיקים אלא אנשים. אנשים שזקוקים לעזרה. בעיית כוח האדם איננה סוד. לכולם ברור שבהינתן תקנים נוספים ועובדים נוספים, השירות היה משתפר.

בשנת 2017 נכנס לתוקף תיקון לחוק הנכים. במסגרתו נערכה הבחנה בין אנשי קבע לחיילים, ונקבע שבאשר לאנשי קבע, צה"ל לא יכיר בחבלות שלא קרו בעת מילוי התפקיד. בטווח הארוך התיקון הזה אמור להפחית ממשרד הביטחון את העומס וההוצאות הכספיות. בפועל, לקראת כניסת התיקון לתוקף חלה קפיצה חדה בהגשת תביעות, ובאותה שנה הוגשו כמעט 7,000 תביעות. אז יש לנו מערכת שקורסת תחת הנטל, אבל לפי העדויות שנשמעו בתקשורת בימים האחרונים – לא רק בכך נעוצה הבעיה.

"בסוף יש פה מערכת שעובדת בצורה צבאית מול חבר'ה שהם כבר לא חיילים בצבא הגנה לישראל. מדובר על אנשים פצועים שזקוקים לעדינות שלא קיימת במערכת", אומר לי ש', שהוכר כהלום קרב בעקבות מבצע צוק איתן. "לא יכול להיות שמערך צבאי יטפל בנפש. זה כמו שאביא טבח לעשות ניתוח לב פתוח. זה סכין וזה סכין, אבל זו לא אותה סיטואציה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2113_31_18-15-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אף אחד לא יבוא בכיף שלו להליך כזה. מהצוות שלי אף אחד לא נכנס להליך מול משרד הביטחון, ולא סתם. אני יודע כמה זמן אני לא רציתי לגשת. אני מתפדח שאני איזה פוסט־טראומטי. מי פצוע? אני פצוע?! אתה צריך ללכת ולהודות מול אנשים שאתה נכה, פגוע נפשית, וזה יהיה רשום. יש לי חברים מהצוות שלא הלכו למשרד הביטחון, כי הם לא רוצים שזה יהיה רשום להם. לא מוכנים להתעסק בזה. אני מזיע, מרטיב במיטה בלילה, מי יגיד דברים כאלה סתם? ואם יהיו כמה כאלה שיגידו סתם, זה כל כך נדיר, בזה ניפול? שייהנו מחמת הספק. לא על זה ייפול תקציב הביטחון. אז אם מישהו מגיע לוועדה כזו כדי לקבל 900 שקל בחודש ומוכן לעבור את כל הוועדות האלה ולהביא חוות דעת מפסיכיאטר, הוא כנראה באמת צריך את זה".

בפועל רוב התיקים שבהם אגף השיקום נדרש להתעסק, אלו לא מקרים של פציעות קרביות כתוצאה מהיתקלות מבצעית או מלחמתית, אלא כאלה שמקורם בתאונות וכיוצא בזה. על הרקע הזה נשמעים קולות להפריד את הטיפול בלוחמים שנפצעו בפעילות קרבית מיתר המקרים. "אלו אנשים שנתנו את החיים שלהם למדינה", אומר ש', "מגיע להם שיטפלו בהם במלוא הכבוד והרגישות".

מול המקרה הקשה וקורע הלב של איציק סעידיאן, ניצב מקרה קיצוני אחר: בחור שהתעקש להתגייס לצה"ל למרות בעיות נפשיות קשות, נשלח להסתפר בתהליך החיול ועכשיו הוא תובע את צה"ל על פוסט־טראומה בשל הדרישה הזו וטוען שמפקדיו התעמרו בו. הוא מאיים בהתאבדות ושולח מכתבים שהוא איציק סעידיאן הבא. סיפור אמיתי. מה צה"ל אמור לעשות במקרה כזה?

אגב, טענה שחזרה להישמע בימים האחרונים היא שצה"ל אינו נמנע מלגייס צעירים בעלי רקע נפשי, אך לאחר שהם סובלים מטראומה בעקבות השירות הוא נתלה ברקע הזה כדי לטעון שהקשיים שלהם קדמו לגיוס. אלא שבמקרים רבים צה"ל נעתר להתעקשותם של הצעירים להתגייס, אף שלמערכת קל יותר להעניק להם פרופיל נמוך ולפטור אותם מגיוס. אבל אם נניח למקרים הקיצוניים מכאן ומכאן, בתווך נמצאים אלפי מקרים אפורים שעובדי משרד הביטחון נדרשים לבדוק כל אחד מהם לגופו (ולנפשו) ולקבוע למשל אם צה"ל אחראי לפציעה של אדם שנחבל בגבו במהלך אימון קרב מגע. ייתכן שלאותו אדם היו בעיות גב שנים רבות והנפילה לא גרמה לו נזק, ייתכן שהפציעה אכן נגרמה רק כתוצאה מהאימון, וייתכן שהחבלה החמירה בעיות גב קודמות. זו דוגמה אחת, אולי לא בולטת, אבל מייצגת יותר מהמקרה של סעידיאן את העבודה היומיומית שנעשית באגף השיקום.

"חייבים להיות הכי אנושיים שיש"

על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), הליך ההכרה בנכה צה"ל מורכב משני שלבים. הראשון הוא הכרה בתביעה, ובו נקבע אם הפציעה הגופנית או הנפשית קרתה תוך כדי או עקב השירות הצבאי, כלומר אם היא קשורה לשירות הצבאי ונגרמה ממנו. על הקביעה העקרונית הזו אמונה יחידת תביעות וקביעת זכאות, שמשמשת כשער הכניסה לאגף. רק מי שעובר את היחידה הזו, וקצין תגמולים משתכנע שאכן הפציעה שלו קשורה לשירות הצבאי, עובר לשלב השני ובו ועדה רפואית שקובעת את גובה הנכות מ־0 עד 100 פלוס.

דרגת הנכות נקבעת על פי שלושה פרמטרים: 1. מסמכים של רופאים מטפלים שמעידים על מצב התובע. 2. עדות של המבקש עצמו בוועדה. 3. בדיקה קלינית שנעשית בוועדה. לרוב קיים פער בין הבדיקה הקלינית, שנמשכת מספר דקות בחדר הוועדה, ובין מכתבי הרופאים המטפלים, שעשויים ללוות מטופל במשך שנים רבות.

בעוד באגף התביעות יכולים להתהדר בכך שרוב הערעורים על ההחלטות שקיבלו קציני התגמולים של היחידה נדחים בבית המשפט (ב־70% מהמקרים בית המשפט סמך את ידיו על ההחלטה המקצועית העקרונית של משרד הביטחון, בכ־15% השופטים הפכו את ההחלטה, וב־15% נוספים מהמקרים הצדדים מגיעים לפשרה) – בוועדות הרפואיות המצב שונה.

על פי נתונים שפורסמו בדו"ח מבקר המדינה משנת 2018, שעסק בתפקוד הוועדות הרפואיות, בישיבות שהתקיימו בשנת 2016 במטה אגף השיקום ובמחוז באר־שבע, שינתה הוועדה הרפואית העליונה את החלטת הוועדה הרפואית המחוזית בנוגע לכ־50% מהתיקים שנדונו. מתוכם, בכ־46% מהתיקים היא הגדילה את שיעורי הנכות שנקבעו, וב־4% היא הפחיתה אותם. ב־27% מהתיקים שבהם ועדה רפואית עליונה הגדילה את שיעורי הנכות, גדל שיעורם ב־10% ומעלה. ב־7% מהתיקים הללו, גדלו אחוזי הנכות ב־20% ומעלה. אלה נתונים מדהימים.

מדו"ח המבקר עולה שרק בשנת 2016 החלה יחידת הווע"ר לאסוף נתונים על תיקים שבהם ועדה רפואית עליונה שינתה את שיעורי הנכות שנקבעו בהחלטת וע"ר מחוזית, בשלב זה במטה האגף ובמחוז באר־שבע בלבד. ואולם היא לא בחנה מדוע שיעור כה ניכר מן הערעורים על החלטות וע"ר מחוזית מתקבל.

השיח התקשורתי והציבורי מאז שאיציק סעידיאן הצית את עצמו עוסק בעיקר בהלומי קרב, אבל מורן סבורה שזו טעות להישאר רק באזורים הנפשיים. לדבריה, היחס בוועדות הרפואיות איננו פוסח על איש – לא על הסובלים מנכויות פיזיות ולא על הסובלים מנכויות נפשיות. "זה עניין שיטתי", היא אומרת. "בודקים לך את הגוף כאילו לא מחוברת לגוף הזה נשמה. אותו דבר קורה בוועדות הנפשיות. מדברים אלייך כאילו מישהו הכניס להם לראש שהתפקיד שלהם הוא להכשיל אותך".

עו"ד דברת להב־שור, ממשרד שיין־להב־שור, עוסקת שנים רבות בייצוג נכי צה"ל מול משרד הביטחון. "עיקר הבעייתיות בנוגע לאגף השיקום של משרד הביטחון הוא בוועדות הרפואיות, וזה נכון לגבי כלל הנכים – גם הלומי הקרב וגם מי שנפגע פיזית", היא מסכימה לדבריה של מורן. "היחס שמקבלים שם בעייתי מאוד, בלשון המעטה. בתוך הזעקה הנוכחית שקמה, שהיא מבורכת מאוד כמובן, הרפורמה שצריכים לעשות בוועדות הרפואיות נכונה גם לנכים הפיזיים וגם להלומי הקרב.

"הבעיה העיקרית היא שמבחינת הרופאים שיושבים שם כל מי שנכנס בדלת הוא שקרן. יש דפוס קבוע של יחס בעייתי ומזלזל. אין שום סיבה בעולם שנכה צה"ל יקבל יחס כזה. יכולה להיות מחלוקת רפואית, זה בסדר גמור שלא נסכים על הכול, אבל למה לא לכבד את האדם שיושב מולך? כעורכת דין שמציגה את טענות המיוצגים שלי, אני מרגישה לפעמים שאני מדברת לעצמי. לא מסתכלים בעיניים, מגלגלים עיניים במין מבט של 'מה את מבינה', משחקים עם הטלפון".

להב־שור מזהה שני ליקויים מבניים בתפקודן של הוועדות הרפואיות. הראשון נוגע להליך הקביעה של אחוזי הנכות. "לא פעם אחרי שאני מקבלת את ההחלטה ופרוטוקול הוועדה במכתב, אני רואה שזה לא דומה בשום דבר למה שקרה בחדר. לא מכבדים מכתבים של רופאים שמטפלים בנכה במשך שנים, ושמים את המשקל העיקרי על הבדיקה הרפואית שנעשית בחדר בחמש דקות".

ליקוי שני נוגע להליך הערעור והביקורת של הוועדות הרפואיות. "בשורה התחתונה, אין באמת גוף שמבקר את החלטות הרופאים שיושבים במשרד הביטחון", קובעת עו"ד להב־שור, ומסבירה למה היא מתכוונת. "מה שקורה זה שאם אדם ניגש לוועדה והבקשה שלו נדחית, הוא יכול להגיש ערעור לוועדה עליונה. אם גם היא נדחית הוא יכול לפנות לבית משפט מחוזי. אם בית המשפט מקבל את הערעור וקובע שנמצאה טעות משפטית (בקביעות הרפואיות השופט אינו רשאי להתערב; ב"ק) – למשל התעלמו ממכתבים של רופאים מטפלים; קיים פער גדול בין האבחון של הרופאים המטפלים לרופאים שיושבים בוועדות; לא ישבו בוועדה רופאים בתחום המומחיות; הוועדה התעלמה מא', ב', ג' – מה שקורה בפועל הוא שבית המשפט מחזיר את הנכה בחזרה לאותם רופאים שדחו את הבקשה שלו בהתחלה.

"אז בית המשפט יכול לומר להם 'נו־נו־נו! לא התייחסתם כראוי, בואו תבדקו שוב', אבל בסוף מחזירים את האדם לאותו הרכב שדחה את הבקשה שלו. זה לא הגיוני לחזור לאותו הרכב. כדי שההרכב יהפוך את ההחלטה שלו, צריך לקרות משהו מאוד קיצוני. כנראה יש גם כאלה שבאים לסחוט את המערכת, אז ה־3־4 אחוזים האלה שיהיה להם לבריאות, למה אחרים צריכים לסבול? אם אני יודעת לזהות מי עובד על המערכת ומי לא, חזקה שרופאים ידעו לאבחן זאת, ולא לצאת מנקודת הנחה שכל מי שמגיע לשם בא כדי לסחוט את המערכת".

מה את עושה כשמגיעים אלייך אנשים כאלה?

"אומרת להם שסיכויי ההצלחה קלושים. אבל הטענה העקרונית היא שאי־אפשר שנקודת המוצא תהיה שכולם שקרנים. מי שיושבים בוועדות האלה ומתעסקים עם נכי צה"ל, חייבים להיות אנשים הכי אנושיים שיש. הרבה פעמים אני מרגישה יותר פסיכולוגית מעורכת דין. מי שלא אנושי לא יכול לעסוק בתחום הזה".

במשרד הביטחון מודעים לכך שעליהם לשפר את הטיפול בנכי צה"ל, ויש לקוות שהשירות שניתן בוועדות הרפואיות אכן ישתנה מן הקצה אל הקצה. "אנו מחבקים את משפחת סעידיאן בשעה קשה זו", נכתב בהודעה רשמית מטעם המשרד. "נסיבות האירוע נמצאות בבדיקת הצוות שמינה מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (מיל') אמיר אשל, בראשות ראש אגף התכנון במשרד אליעז קרני. משרד הביטחון מודע לצורך לייעל ולשפר את תהליך ההכרה בנכי צה"ל, בדגש על נפגעי פוסט־טראומה. עוד טרם האירוע הטרגי בנה משרד הביטחון תוכנית מקיפה לטיפול בנכים פוסט־טראומטיים. התוכנית, שמימושה החל בימים אלה, כוללת בין השאר את קיצור הליך ההכרה, שיפור השירות והרחבת מגוון הטיפולים הרפואיים לנכים".

The post מלחמה קרה: האנושיות נעדרת בטיפול הלומי הקרב appeared first on מקור ראשון.