"עמדנו על הגג וראינו את המהומות האלימות ממש מתחתינו", מספרת מירית סולימה. "מבין ההמונים היו כאלה שצעדו לעבר הבניין שלנו עם סלעים, אלות ובקבוק תבערה, ואנחנו התחלנו לחשוש לחיינו. את הילדים הקטנים סגרנו בחדרים יחד עם ההורים, ונעלנו את הדלתות. על הגג הצבנו שומרים שיתצפתו מהקומה הרביעית אל הרחובות. הכול היה מלא עשן שחור וסמיך ואדי גז מדמיע. ראינו כיצד האלימות, הוונדליזם והפחד שוטפים את העיר כמו גל".

ארבעה שבועות חלפו מאז המרד הערבי שהשתולל ברחובות עכו, ותושביה היהודים של העיר מנסים עדיין לעכל את מה שחוו. מור ג'אנאשוילי ומרדכי כ"ץ, שנפצעו בלינץ', שוחררו זה מכבר מבית החולים אך הם סגורים עדיין בבתיהם, מפוחדים ומבוהלים, כואבים בגופם את הסלעים, האלות ושלשלאות הברזל שהוטחו בהם. במרכז הרפואי לגליל שבנהריה שוכב אלעד ברזילי, שהגיע לשם במצב אנוש לאחר שנסקל באבנים וגולגולתו רוצצה. הצוות עוקב בהשתאות אחר השיפור במצבו, אך עדיין נכונה לו החלמה ארוכה ולא פשוטה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F210512RO01-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עשרות דיירי הבניין שברחוב הארבעה 51, חברי קיבוץ המחנכים העירוני של תנועת "דרור ישראל", שמעו היטב את קולות המלחמה והשנאה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם נערך פוגרום בעוברי אורח יהודים וברכוש הציבורי. עבורם, אולי יותר מאחרים, פרץ האלימות הזו סימל התנפצות חלום של חיים משותפים. מזה 16 שנים פועל בעכו הקיבוץ העירוני, ש־90 חבריו עוסקים בחינוך ברוח הפלורליזם, ההומניזם והליברליות בקרב ערבים ויהודים כאחד. החברים, בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד וגרעיני נח"ל, מפעילים בעיר מועדוני נוער, חוגים לילדים, מועדון תרבות ג'אם ליצירה מקומית ועוד. הבניין המחופה אבן ירושלמית, שגרים בו 60 אנשי חינוך, היה מעוז של אמונה בדו־קיום ובשיתוף פעולה יהודי־ערבי – אמונה שעומדת כעת למבחן קשה.

"מעולם לא חיינו פה בפחד, ולא דמיינו שנעמוד במצב כזה", מתארת סולימה (33), רכזת הקומונה. "אנחנו לא נוהגים לנעול את הדלתות של הדירות בבניין, כי זה מרחב שהוא שלנו והוא אינטימי, ואנחנו ביחסי שכנות טובים מאוד עם תושבי האזור. אבל בלילה ההוא נאלצנו לראשונה להגיף את הדלתות, והשקפנו בפחד על הטירוף שהתחולל ממש לידנו".

מירית סולימה: "יש לנו פה בדיחה פנימית, שאסור ללבוש שחור: כל האנשים הרעים שהיו ברחובות ועשו בלגן לבשו בגדים שחורים והיו רעולי פנים. אלו האנשים האנונימיים, שבבירור רצו לפגוע. ומצד שני, מי שהציל את מור ג'אנאשוילי הוא פאדי קאסם, שהיה חניך שלנו. מאותה חברה יצאו מי שפרעו ופגעו, וגם מי שקמו והצילו חיים"

באמצע הלילה התקשרו אנשי הקיבוץ למשטרה והתחננו כי מישהו ירחיק את המתפרעים, שכבר התקרבו לבניין וביקשו להצית אותו. בחלוף כעשר דקות, שנדמו כנצח, הגיעו כוחות גדולים של מג"ב והניסו את ההמונים בירי רימוני הלם וגז מדמיע. הדיירים גם ניסו לפנות לכוחות הכיבוי ולבקש כי יטפלו בפחי האשפה ובפסי הרכבת הבוערים, אך עשרות שיחות הטלפון הושבו ריקם; המשטרה לא אישרה ללוחמי האש להיכנס לאזור, בשל הסכנה. "לא עזר שהסברנו להם שאנחנו לא יכולים לנשום פה, והכול מלא עשן שחור שחודר לדירות ולכל החדרים", משחזרת סולימה.

מפעם לפעם במהלך השיחה היא עוצרת ומשתעלת בכבדות. הדיבור קשה עליה, היא מסבירה, בגלל העשן ששאפה כשעמדה על משמרתה בגג הבניין. "ברוך השם, אף אחד כאן לא ספג פגיעה חמורה יותר מאשר שאיפת עשן וקשיי נשימה, אבל נחשפנו לסיפורים על התקיפות של אלעד ומור ומרדכי, והכול קרה סמוך לכאן. זה עצוב וכואב ושובר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202120_36_59-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בזמן שכלי התקשורת כבר מדווחים בהתרגשות על יוזמות משותפת של יהודים וערבים לאיחוי השבר בין האוכלוסיות, סולימה וחבריה מסרבים עדיין לדבר על הפתרונות ועל היום שאחרי. לא בגלל אובדן אמון בחיים המשותפים, אלא מתוך מחשבה שבשלב הזה, מהלכים כאלו הם מלאכותיים, מוקדמים וחסרי השפעה. הם מעדיפים להתכנס בינתיים בכאבם ולהתחזק, לפני שיפנו למשימות ואתגרים של תיקון. "במובנים רבים אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו בתוך זה. לא בגלל המצב ברחובות, אלא כי התחושות הקשות לא מרפות מאיתנו", אומרת סולימה. "נכון שאנחנו הראשונים שמדברים תמיד על דיאלוג, ואני עדיין מאמינה בו במאת האחוזים, אבל אתה יודע מה? עכשיו אנחנו לא רוצים לעשות סולחה. אנחנו רוצים להיות רגע עם עצמנו. יש הרבה שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן ביחד עם החברה הערבית, אבל כרגע עדיין לא. אני עוד לא מסוגלת להיכנס לדיאלוג החשוב הזה, אלא רק ללקק את הפצעים ולאסוף את הקהילה שלי. אנחנו באבל על מה שהתחולל לנו בתוך הבית. היה פה אירוע דרמטי, שובר אמון. שני הדברים נכונים – גם שיש לי חברים ערבים, וגם שכואב לי עכשיו מאוד. צריך לחיות עם המורכבות הזאת".

דגל סוריה מול החלון

אני עצמי תושב העיר עכו, המתגורר בשיכון שמעבר לפסי הרכבת בצידה השני של העיר. בשבועות האחרונים אני שומע עוד ועוד סיפורים מפרעות תשפ"א. נדמה שכל אחד מתושבי העיר נושא איתו מראות קשים משני הלילות הארוכים שבהם הפורעים השתוללו באזור מרכז העיר ובשיכונים הערביים. הרב קובי דנה, רב הגרעין התורני "אומץ", סיפר לי איך חסם במיטות ובארונות את דלת ביתו ואת החלונות הפונים לרחוב, ואז ישב כל הלילה ושמר מול הדלת, בעוד רעייתו וילדיו סגורים בחדר פנימי נעול. חברים אחרים תיארו איך היו כלואים בבתיהם במשך שעות, כשילדיהם בוכים מרעש רימוני ההלם של המשטרה וכוורות הזיקוקים של המתפרעים. כוחות המשטרה, שסבלו מנחיתות מספרית ניכרת, לא ניסו אפילו למנוע את הביזה הנרחבת של עשרות עסקים בבעלות יהודית. היו מהתושבים היהודים שביקשו לצאת מהשכונה עד יעבור זעם, אך לא היה מי שיאבטח את מנוסתם. בכמה נקודות חיכוך בעיר נראו גם מפגינים יהודים שהשיבו בקריאות גנאי וביידוי אבנים לעבר בניינים שחיים בהם ערבים, והחזון של דו־קיום יהודי־ערבי בעכו נראה רחוק מתמיד.

גם אל בניין הקיבוץ העירוני הגיעו כאמור המהומות. הוא עומד בשכונת וולפסון, בין מבני חינוך ו"בתי רכבת" ארוכים. באזור חיים זה לצד זה חרדים, דתיים וחילונים, יהודים ומוסלמים, וברחובות נשמעות ארבע שפות – עברית, ערבית, רוסית ואנגלית. על אחת המרפסות בבניין הסמוך נתלו דגלים של סוריה והרשות הפלסטינית, כאומרים שלא מדובר בעוד מחאה אזרחית, אלא בהתקוממות נגד המדינה הציונית.

נעה סלצר: "הבטנו מהמרפסות ופשוט היינו המומים ממה שקורה ברחוב. רוב דיירי הבניין הם ערבים, והם ביקשו כל הזמן להרגיע ולעודד אותנו. אני יודעת שרק חלק קטן מאוד מהחברה הערבית עומד מאחורי האלימות הזו, אבל גם ברור שייקח שנים לתקן את הנזק"

עם סולימה ושלושה מחבריה אני נפגש באולם הישיבות שבקומה הראשונה של הבניין. גם חדרי פעילות וכיתות לימוד יש כאן, לצד מרחבי עבודה ומשרדים של הנהגת הקיבוץ העירוני. סולימה, במקור מהרצליה, מספרת שהיא גרה בעכו כבר עשור. מיד אחרי שירותה הצבאי בגרעין הנח"ל היא קבעה כאן יתד והצטרפה לקיבוץ העירוני, שחגג אז חמש שנים להקמתו. בנוסף על תפקידה כמרכזת – שהיא צפויה לסיים בקרוב – היא מדריכה בני נוער יהודים וערבים ומלמדת "עברית מדוברת" באולפן לעולים חדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר.

נעה סלצר הגיעה לעיר לפני כשנתיים עם חברים מהקומונה של הקיבוץ העירוני בשדרות. היא לא מתגוררת בבניין הזה אלא בדירת שותפים בקומה השישית של בניין שניצב מול כיכר התותח בכניסה לעיר העתיקה – המקום שמפגן האלימות וההרס יצא ממנו לדרכו. "עמדנו כל השכנים במרפסות, ופשוט היינו המומים ממה שקורה ברחוב. רוב דיירי הבניין הם ערבים, והם ביקשו כל הזמן להרגיע ולעודד אותנו, אבל המראות היו הזויים ולא צפויים", מתארת סלצר. "אני יודעת שרק חלק קטן מאוד מהחברה הערבית עומד מאחורי האלימות הזו, אבל גם ברור לנו שייקח שנים לתקן את הנזק".

לי חכם התארחה באותו לילה בדירתה של סלצר. "החוויה המרכזית שלי הייתה העמידה בהלם במרפסת", אומרת גם היא. "כולם בדירה פחדו מאוד, אבל אני הייתי בעיקר עצובה. אמרתי לבן הזוג שלי שאני מאוד רוצה לרדת ולדבר איתם, ושאני בטוחה שאוכל לגרום להם להפסיק. טוב שהחברים שלי לא נתנו לי לרדת למטה".

סולימה מהנהנת: "זה מה שמאפיין את המחנכים כאן בקיבוץ – כולנו מאמינים באדם, מאמינים שאנשים רוצים להישמע ושיקשיבו להם ויחבקו אותם וכך יהיה בסדר. אנחנו מורגלים בעבודה גם עם בני נוער בסיכון שבוחרים באלימות, ולא אחת אנחנו מצליחים להגיע ללב שלהם".

השותף הנוסף בשיחה הוא נדב רביב, סטודנט לחינוך בבית ברל. הוא גר בקיבוץ העירוני מזה ארבע שנים, מדריך בחינוך הבלתי פורמלי בעיר, ומרכז את הנחיית בית המדרש המשותף של מועצת הקהילות והקבוצות יחד עם רעות גץ, מנכ"לית גרעין "אומץ". לדבריו, עד החודש האחרון הוא מעולם לא חש כל עוינות או מתיחות ביחסים בין יהודים לערבים, ותמיד סיפר בגאווה על מרקם החיים הטבעי שמחבר את בני הדתות השונות בעכו. "האירועים הללו ערערו את כל מה שהאמנו בו והלכנו לאורו. אמנם לא נפגענו פיזית, אבל הייתה פגיעה נפשית ונוצרה תחושת חוסר ביטחון בשל החוויה המפחידה שתפסה אותנו בהפתעה גמורה. עכשיו אנחנו נמצאים בדריכות תמידית, מרגישים מאוימים בבית שלנו. מעולם לא חווינו מציאות כזאת. ביומיים שקדמו לאירועים פה כבר כאבנו את כל מה שקורה במקומות אחרים בארץ, ופתאום תחושת הכאב הזאת הפכה לחרדה".

כיצד אתם מתמודדים עם הידיעה שהאוכלוסייה שאתם עוזרים לה היא זו שאיימה על חייכם?

"בסופו של דבר, הנפגעים הם גם התושבים הערבים, ולא רק אנחנו. אני חושב שיש בעכו רצון לחיים משותפים – ויש כוחות שרוצים לפרק את הדבר העדין הזה. כאשר מתלקחת האש, קל מאוד ללבות אותה ולזרוע פחד".

כבר במהלך ההפגנות ניסו חברי הקיבוץ ליצור קשר עם שותפיהם לעשייה מהמגזר הערבי, ולבקש שיפעלו להרגעת הרוחות. "הבנתי שאני צריכה להתקשר לחברים הערבים שאני עובדת איתם לא מעט שנים, ולספר להם מה קורה כאן", אומרת סולימה. "לחלקם גם אמרתי שיש להם אחריות. אני אחראית על הציבור שלי, דואגת שיהודים ישבו בשקט ולא תהיה נקמה וכל מיני מעשים לא־יהודיים, ואני מצפה מהחברים הערבים שירגיעו ויוציאו אמירה נגד האלימות".

בעוד הלהבות הולכות וגוברות, היא סימסה למדריכות של חוגי הנוער: פְּנו אל החניכים הערבים, בקשו מהם שלא יצאו לרחובות, אִמרו להם לשמור על חייהם. גם לי חכם עשתה ניסיונות להידברות בצל הפרעות. "היה לי חשוב מאוד בימים ההם לדבר עם חניכים, מורות ושותפים לעשייה שלנו מהחברה הערבית בעיר, כי זה עזר לי לשבור את החומה של הפחד", היא משתפת. "אנחנו לא בהכרח מסכימים על הכול. לא שאלתי אותם על אל־אקצה ולא ניסינו לפתור את הסכסוך, אבל השיח איתם הזכיר לי את האנושיות בשני הצדדים ונתן לי את הביטחון שיש עם מי לדבר. ברור לי שזה לא פותר את הרגע שבו אני מאוימת באלימות, ואני מבינה שלא היה עוזר אם הייתי צועקת 'רגע, יש לי חברים ושותפים ערבים'".

השיחות האלה הנחילו לה גם אכזבות ותהיות. "אני מלמדת עברית בקורס לצעירים ערבים, ונפגשתי איתם בתוך הבלגן הזה. עשינו סבב שבו כל אחד סיפר על תחושותיו, ובין השאר הבחנתי שהם לא הזכירו את מקרי הלינץ' ביהודים בעכו. אמרתי להם שאני מופתעת מכך שהם לא מדברים על היהודים שנפצעו קשה; הם מצידם טענו שלא ידעו בכלל על המקרים האלה. זה היה מאוד מוזר בעיניי, אבל אני מאמינה להם. הם בפריים אחר של תקשורת. מתחת לבניין של אחת החניכות עשו לינץ' ביהודי, והיא לא ידעה על כך דבר. ובכל זאת, בסוף השיחה יצאתי בתחושה נעימה שיש קשר אנושי, ולכן יש סיכוי ויש עם מי לדבר".

אל תגידו קומץ

כשאני שואל אם בעקבות הפרעות עוברת בראשם מחשבה על עזיבה, סולימה משיבה מיד בשלילה. "אנחנו פה כי אנחנו ציונים, וכי אנחנו יהודים, וכי אנחנו בני אדם – ואנחנו נשארים פה. אף אחד לא ברח מהשכונה הזו גם בזמן המהומות, לא אנחנו ולא הערבים. אולי יהיו אנשים שיעזבו בגלל הפחד, אבל עכו לא תפסיק להיות עיר משותפת, וישראל לא תפסיק להיות מדינה שיש בה יהודים וערבים. כך זה במאה השנים האחרונות, וכך ימשיך להיות. אם יש פה יהודים וערבים, אנחנו צריכים לחיות ביחד".

ואולי טעיתם כשבטחתם בהם? נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה – השכנים פורעים ביהודים, והמשטרה עומדת מנגד.

"אבל אנחנו לא בגרמניה, אנחנו בישראל. ההיסטוריה לא חוזרת, כי יש לנו צבא ומשטרה וכנסת. אני חייבת להזכיר את זה גם לעצמי. אבותיי התמודדו עם פרעות ואנטישמיות, ונכון שאנחנו עוד פרק בהיסטוריה היהודית, אבל לנו יש כלים להתמודד ולהגן על חיי האזרחים. להיות יהודייה במדינת ישראל זה דבר נהדר שנותן לי ביטחון.

"אני יודעת שקרה לי דבר נורא, כשמתחת לבית שלי ערבים בזזו רכוש יהודי ונהגו באלימות קשה. אבל אני גם זוכרת שמי שהציל את מור ג'אנאשוילי הוא אדם בשם פאדי קאסם – שהיה חניך שלנו בכיתה י' עד י"ב, ועכשיו הוא אח בבית החולים. מאותה חברה יצאו גם אלו שפרעו ופגעו, וגם כאלה שקמו והצילו חיים. אני לא חושבת שכולם טליתות של תכלת, אבל גם לא כולם פורעים שרצו לרצוח אותנו.

"מאז האירועים יש לנו פה בדיחה פנימית בקיבוץ המחנכים, שאסור יותר ללבוש שחור: כל האנשים הרעים שהיו כאן מתחתינו ברחובות ועשו בלגן לבשו בגדים שחורים והיו רעולי פנים. אלו האנשים האנונימיים, שבבירור רצו לפגוע. אבל יש לי חברים ושותפים ויש להם שמות ופרצופים ודעות, אז קודם כול אני צריכה להיפגש איתם".

לא קל למתוח בעכו את הקו בין אויב לאוהב. במהלך המהומות ולאחריהן היו שטענו כי הפורעים הם עבריינים משולי החברה, אך המציאות הייתה אחרת לחלוטין. בקרב המיידים, המבעירים והבוזזים נצפו תלמידי תיכון ובוגרי מגמות ריאליות, ואף סטודנטים שנהנים ממערך המלגות העירוני. אני שואל את סולימה כיצד היא מסבירה את העובדה שצעירים מבטיחים, רחוקים מהתדמית של הקורבן המוחלש, השתתפו בפרעות. "אם אנחנו רוצים להבטיח כאן עתיד שונה, אסור לנו לטייח, לקרוא לפורעים 'קומץ', או לספר לעצמנו שהם לא אנשים מעכו ושזה לא נורא, מה שקרה כאן", היא אומרת. "מנגד, אני חייבת להאמין שאפשר לחיות פה, אחרת אצטרך לארוז את החפצים שלי ולעבור למקום אחר, ואת זה אני לא מתכוונת לעשות. יש שאלות קשות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כעיר. כרגע אני פשוט לא יודעת, אין לי תשובות. אבל את השאלות שאתה מציג לנו היינו יכולים לשאול אותך כתושב העיר הזאת. אני חושבת שכולנו חייבים לשאול ולעשות חשבון נפש".

למה הצד היהודי צריך לעשות חשבון נפש? אנחנו הותקפנו, לא תקפנו.

"גם הצד הערבי צריך לעשות חשבון נפש, נכון", עוברת סולימה הלאה. "החברים שדיברתי איתם אמרו לי שהם בהלם, הם לא התכוונו ולא רצו להגיע למקום הזה, ושההנהגה שלהם לא מאמינה באלימות. יכול להיות שהם לא היו כנים, אולי הם דיברו שטויות ואני שמעתי את מה שרציתי. אבל בעיקר שמעתי הרבה מאוד מבוכה. ברור לי שאם לא אמשיך את הדיאלוג איתם, הם לא יעשו חשבון נפש. בסופו של דבר נצטרך לחיות יחד – אנחנו לא ניעלם והם לא ייעלמו, אז מה ההצעה הטובה יותר? זה לא עניין של שמאל וימין, זה ריאליזם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/06/תחנת-משטרה-בעיר-העתיקה-צילום-יאיר-קראוס-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לטאטא את הבעיות מתחת לפני השטח ולפתוח דף חדש בלי להסדיר את הדף שנתלש – כל זה מקור לצרות חדשות. צריך להוציא את הנשק מהבתים שלהם לפני שהכול יתפרץ מחדש. החברה הערבית הרי עושה הפגנות ומתחננת שיעזרו לה בסילוק כלי הנשק. כשראשי הרשויות וההנהגה הערבית מתארגנים נגד המשטרה ונאבקים בה, הם רק יורים לעצמם ברגליים. אני מאחלת להם שהמשטרה תמשיך את המבצע שהתחילה". מבצע "חוק וסדר" של המשטרה והפרקליטות, המבקש לעצור ולהביא לדין את המתפרעים שלא נתפסו בזמן אמת, עדיין מתנהל על אף מחאות קולניות מ"וועדת המעקב" של המגזר הערבי ומצד פוליטיקאים ערבים.

לי חכם: "בקורס שאני מלמדת לצעירים ערבים כל אחד סיפר על תחושותיו. הבחנתי שהם לא הזכירו את מקרי הלינץ' ביהודים, וכשאמרתי שאני מופתעת, הם טענו שלא שמעו על כך. מתחת לבניין של אחת החניכות עשו לינץ', והיא לא ידעה דבר. זה היה מוזר בעיניי, אבל אני מאמינה להם. הם בפריים אחר של תקשורת"

"הבחירה שלנו לגור פה היא גם מתוך רצון לשמור על העיר הזו כמקום טוב ושלם וחזק מבחינה חברתית, ערכית וביטחונית, ולא להעיף מפה אף אחד", אומר רביב. "שמירה על הריבונות פירושה הבטחת שלומנו ודאגה לחיים ללא פחד. לרשויות יש אינטרס לעבור במהירות לסדר היום, אבל אסור לנו לטייח את המציאות ולספר לעצמנו שהכול בסדר. צריך להרגיע, אבל לא במובן המאלחש והאימפוטנטי, אלא לגייס מיד את הכוחות שרוצים לשקם ולבנות. ברגע שנדלקה האש אתה לא יודע את מי היא תשרוף, ולכן אני מאמין שהאינטרס של הציבור כולו הוא שהשדה לא יוצת מלכתחילה. מי שכן משמיע קולות ושאיפות כאלו – אסור לתת לו את המקום. למשטרה אין כוח להשליט שקט, אבל ההנהגה המקומית, הורים, מורים ואישי ציבור, יכולה לקטוע את ההסלמה. אני רוצה לחזק את הקולות שמבקשים לשמור על הקיים, ועל היכולת לחיות בישראל חיים שלווים וטובים. עם כל הקושי, יש בי ניצוץ שמאמין בזה".

סולימה: "הרבה אנשים אומרים שהיה פה דו־קיום, ושאנחנו צריכים לחזור למה שהיה. אני אומרת שאם נחזור ל'מה שהיה', אם ננסה להחזיר את הגלגל כמה שבועות לאחור ונאמר שמעכשיו יהיה בסדר – בעוד כמה שנים, עשור במקרה הטוב, יפרצו שוב מהומות אלימות. אם הגענו למצב הזה סימן שאנחנו עושים משהו לא נכון, וצריך לעשות אחרת. כשבד נקרע צריך לתפור אותו, אבל הוא לא יחזור להיות כפי שהיה לפני כן. את החתך הזה שחווינו בעכו, תפר לא יכול לאחות. אנחנו צריכים לכתוב כעת סיפור חדש. אני מאמינה שתמיד יהיו אנשים קיצונים ורעים שרוצים לפגוע ולהרוס, ועל אפם וחמתם כדאי ליהודים ולערבים להיות טובים יותר".

הכול בגלל הקופירייטינג

את התגובה היהודית למהומות אפשר לראות ברחובות עכו בימים אלה. רבים מהתושבים החליטו להחרים עסקים בבעלות ערבית, כפי שעשו גם בחורף 2008, בעקבות ההתפרעות האלימה בערב יום כיפור. אז, במשך למעלה משנה לא נכנסו כמעט יהודים בשערי בתי העסק הערביים. גם כעת המרכולים הגדולים עומדים כמעט שוממים, וסוחרי השוק בעיר העתיקה מצליחים לגרד הכנסות ממבקרים ערבים מיישובי הסביבה, שבאים לחזק אותם.

סולימה אומרת שהיא לא מבינה את המחאה הזאת ולא רואה בה טעם. אני מסביר לה שזו לאו דווקא נקמה, אלא צעד טקטי הישרדותי שנועד לבלום התקפות עתידיות: התושבים היהודים מאמינים שאם התוקפן יבין את המחיר הכלכלי של התנהגותו, הוא לא יחזור לסורו. "אני לא שופטת את התגובה הזאת", אומרת סולימה. "אולי זה מרווה את הנפש, המחשבה ש'לא נקנה אצלם, נראה להם מה זה וכך יהיה בסדר'. אבל אני מערערת על ההנחה שזה מה שימנע פרעות בעתיד. נניח שהחרם יצליח ויביא שקט לעיר לכמה שנים; בסופו של דבר, החרם ב־2008 לא מנע את הפרעות של 2021, ואנחנו באותו המקום. אני מעוניינת בטיפול עומק, וחרם לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לחזור על אותה פעולה עשרות שנים, ואז לבכות ששוב קרה לך אותו דבר.

"מי שמבחינה רגשית לא יכול לקנות עכשיו אצל ערבים, אני לא מתווכחת איתו ולא אגיד לו שהוא חייב ללכת לחנויות שלהם. אבל אל תשלו את עצמכם שזה הפתרון למשבר. זה רק ממרק את התחושות ואת הנזק שנעשה כאן, ומחליף פתרונות אמיתיים".

נראה שהציבור כבר לא מאמין בפתרונות שאתם מציעים. ברשתות החברתיות היו אפילו מי ששמחו לאידם של "השמאלנים הקיבוצניקים" שחטפו.

רביב: "לא נחשפתי לתגובות ציניות כאלו, והיה כואב לי מאוד לשמוע מישהו אומר שהוא שמח שהחיים שלי היו בסכנה. קשה לי המחשבה שאח שלי, בן לעמי, יכול להגיד דברים איומים כאלו. אני גם חושב שאמירות כאלו הן איום אמיתי על המדינה הריבונית שלנו. אם יהודי אחד מסתכל על סבל של יהודי אחר ואומר 'כל הכבוד שנכנסו בו', זו הפגיעה הקשה ביותר ביכולת שלנו לחיות פה ביחד. זה כואב לי אפילו יותר מהאיום והסכנה שמולה עמדנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/06/תיעוד-ההרס-צילום-יאיר-קראאוס-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סולימה: "אנחנו בוכים וכואבים, וזה לא קרה כי אנחנו שמאלנים או כי אתם ימנים. זה קרה לעיר שלנו במדינה שלנו, וכולנו רוצים שיהיה פה טוב יותר".

במילים "אתם ימנים" מתכוונת סולימה לחברי הגרעין התורני "אומץ", שאני אחד מהם. בימי שגרה אין כמעט נקודות השקה בין הגרעין, הפועל בעיר זה יותר מ־25 שנים, ובין הקיבוץ העירוני. בין שתי קבוצות המשימה יש פערים אידיאולוגיים וערכיים עמוקים. הסערה האחרונה, ששינתה סדרי עולם בעכו, הצליחה גם לגשר מעל התהום הזו. "אחרי המהומות התקשר אליי עמיר אסולין, חבר גרעין אומץ, וביקש לבוא לבקר עם כמה מחבריו", מספר רביב. "הם הגיעו וישבו איתנו כאן. לא ניסינו לבנות אסטרטגיה משותפת או לחשוב מה עושים כעת, אלא פשוט להיות ביחד. המפגש הזה היה חשוב מאוד, כי בתקופות כאלה יש רצון להסתגר ולהתכנס, לנעול את עצמך בבית ולחכות שזה ייגמר.

"גם בשנת הקורונה שיתפנו פעולה לא אחת עם אנשי הגרעין התורני. ברור שיש פערים בתפיסות העולם ובתרבות, ואני יודע שדרך החיים שלנו כוללת דברים שקשה לחברי הגרעין הדתיים לקבל, אבל אנחנו שותפים לאהבה הגדולה ולאמונה במקום הזה ובתושביו. אני חושב שלא פחות מהמפגש והשיח הנדרש בין יהודים לערבים בעקבות האירועים, גם היהודים צריכים לדבר, להיפגש ולהיות שם זה למען זה".

נדב רביב: "אני יודע שדרך החיים שלנו כוללת דברים שקשה לחברי הגרעין התורני לקבל, אבל אנחנו שותפים לאהבה הגדולה ולאמונה במקום הזה ובתושביו. אני חושב שלא פחות מהמפגש והשיח הנדרש בין יהודים לערבים בעקבות האירועים, גם היהודים מהקהילות השונות צריכים לדבר ולהיפגש"

בשבועות האחרונים יכולנו לשמוע גם קולות אחרים לחלוטין בנושא הגרעין התורני. עיתונאים ואישי ציבור ידעו לקבוע כי הגרעין הזה ודומיו הם שהביאו לאלימות הערבית. אני מספר לבני שיחי על התחושות הקשות העולות מהצד שלנו: בזמן שסכנה אמיתית נשקפת לחיינו, ובזמן ששכני אלעד ברזילי מאושפז במצב אנוש – פרשנים מאשימים אותנו במזימה להשתלט על עכו ולהעיף ממנה את הערבים. העובדות הדמוגרפיות, יש לציין, מורות שחלקם היחסי של ערביי העיר דווקא הולך ועולה, בעוד האוכלוסייה היהודית נדחקת החוצה ומהגרת לערים אחרות. "מקומם אותי לשמוע את הדברים שנאמרים עליכם", אומרת סולימה. "מבחינתי מה שאתה עושה כאן זה מעשה ציוני, ואני מקווה שכך גם אתה רואה את מה שאני עושה. אנחנו חולקים רצון משותף שזו תהיה עיר שטוב לחיות בה. הדברים שמיוחסים לכם לא קשורים למציאות, וכל יהודי או ערבי שעובד עם הגרעין התורני כאן יודע שלנרטיב הזה אין בסיס.

"כמו שיכעיס אותי מאוד אם מישהו יגיד לי 'מגיע לכם מה שעברתם פה, כי אתם שמאלנים שעובדים עם ערבים', כך אני אכעס אם יטענו שהכול באשמת הגרעין התורני. אתה יודע למה יש שמתייחסים אליכם ככה? אולי בגלל הסיסמה שהייתה לכם פעם, 'להתנחל בלבבות'. בגלל זה רואים אתכם כמי שבאו 'להתנחל' בערים. קופירייטינג זה דבר חשוב בחיים".

גם חברי הקיבוץ העירוני, מתברר, מרגישים שהם נתונים במערכה תדמיתית. "אתה חושב שלא מפחדים מאיתנו? למה כל כך שונאים שמאלנים? כי זה מפחיד", אומר רביב. "אנחנו בקיבוץ העירוני סופגים לא מעט, ויש מי שמלכלך עלינו בתקשורת. אני חושב שאנשים שבאים עם אידיאולוגיה, ולא משנה מהי, תמיד תכוון לעברם אש".

לי חכם אומרת שגם היא מרגישה את המבטים הבוחנים והשופטים שמפנים המקומיים, יהודים וערבים, לעברה ולעבר חבריה. "כשמכירים אותנו ורואים שבאנו לעשות טוב, זה מנצח את התפיסות הקדומות. אנחנו מחנכים ויוצרים קשרים ומתערים בוועד השכונה ומתחברים לציבור – וכך התושבים מתייחסים אלינו כאל שווים. מבינים שאנחנו לא באים רק לדאוג לעצמנו".

נעה סלצר: "אני רוצה תרבות בעכו וגנים טובים לילדים שלי – אבל לא כדי שלי אישית יהיה טוב, אלא כדי שלכולנו יהיה טוב. בתעודת הזהות שלי כתוב שאני גרה בעכו, ומבחינתי להיות חלק מעיר זה אומר לפתח אותה. לא כי אני חלק מקומונה, אלא כי אני תושבת העיר ומשלמת פה ארנונה".

כשאני שואל אותם איפה יהיו בעוד שנה מהיום, הם מדברים על תקוות אישיות: "אולי אני אהיה נשוי", משיב רביב בחיוך נבוך. סולימה מקווה שתהיה בהריון. "בעיר לא יהיה שינוי גדול עד אז, אבל נעבוד קשה ונמשיך להיות בבתי הספר ובמועדוני הנוער וברחובות. המפגש והחיבור בין הקהילות נותנים הרבה כוח. עם כל הדברים שאולי מפרידים בינינו, הידיעה שכולנו לקחנו על עצמנו אחריות להוסיף טוב יכולה לחזק את האמונה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post קן פרעות: בעכו מנסים להתאושש ולהבין איך חוזרים לחיות יחד appeared first on מקור ראשון.