פתאום, בתחילת כיתה א', הבן הבכור שלכם, החכם, המתוק, המדבר בידענות ובאוצר מילים של אדם מבוגר, משתגע. מרביץ בכיתה, משתולל בבית, מתמכר לפרנויה, מציל את עצמו מהסכנות המדומיינות במעשים מוזרים. אחרי שנתיים של אבחוני סרק ותרופות לשווא הוא מגיע לידי אשפוז במחלקת ילדים פסיכיאטרית. שם, במקום המוגן הזה המאפשר מעקב הדוק, מתגלה הכיוון. שורש ההפרעה הרגשית וההתנהגותית הוא בכלל הפרעת תקשורת; הילד נמצא באחד מגוניה המרובים של הקשת האוטיסטית. היבוא לו מזור, בתום תשעת ירחי אשפוז, עם מציאת המסגרת החינוכית המתאימה? היבוא מזור למשפחה מן ההתמודדות השוחקת שנכפתה עליה?

הילד הוא יהונתן. אימו גאיה, עורכת דין לענייני עבודה במשרד גדול, מתמסרת לתחזוקתם של הבן, הבית והמשבר, אבל די מתפרקת. לא לנער הזה התפללה כאשר ניתקה בבחרותה את קשריה עם הוריה הקרים־עד־מתעללים ובנתה את ביתה עם עמי, בעלה המשתדל־מאוד. המשפחה נשארת שלמה, אך חייה מתערערים לאין מוצא. ההתמודדות הזוגית והמשפחתית – גם אח צעיר של יהונתן נמצא בתמונה – היא לב הספר שלפנינו. תולדות ההפרעה המייסרת וגילויה הן תולדותיה הסוערות, הטרגיות, של גניזת חלום החיים הנורמליים.

לגאיה, שהיא המספרת ברומן, חסרות רשתות התמיכה הבסיסיות. מיקומם המגזרי של בני הזוג – "בני טובים" חילונים – אינו חוסך מהם את הסטיגמות החברתיות הישנות המופנות כלפי חולי נפש או אוטיסטים. השניים מוצאים עצמם מתנתקים מהסביבה, מבועתים ונכלמים, מתחפרים בצרתם בעל כורחם. קהילה תומכת אין. בחדוּתה האופיינית מעירה גאיה שכאשר מדברים על "שיקום בקהילה", זהו שם מכובס למציאת רופא בקופת חולים; איזו קהילה כבר יש לישראלי העירוני הממוצע מעבר לכך? על אלה נוספת היעדרותה של מערכת תמיכה משפחתית, ובפרט הקרע הגדול בין גאיה לאִמה. כאשר נודע במקרה לאם המורחקת שנכדה אושפז, גישושה הראשון אל בתה הוא גערה גסה: השתגעתם, לאשפז אותו?

אדוה ברנד כתבה את הספר בגילוי לב אכזרי. סיפורה של גאיה מבוסס על סיפורה, ויהונתן הוא עיבוד דמותו של בנה – כפי שנרמז בגוף הספר ובעטיפתו, וכפי שסיפרה בראיון רדיו. שום דבר אינו מיופה כאן. מיתוס הילד המיוחד כמלאך והוריו כנבחריו של א־לוהים מרוסק כאן עד דק, בתיאורים מציאותיים ומשכנעים. גאיה ביקורתית מאוד כלפי כל הסובבים אותה, ודומה שאינה יראה להציג עצמה כקורבן; אך בסמוי היא מוודאת שנבין כי תפיסתה זאת היא יחסית – כשהיא משבצת את התובנות המאזנות של בעלה, אף שגם הוא יוצא ממנה בשן ועין, ובאמצעות הומור עצמי.

הרומן נשכר מסגולות אלו של כנות, שנינות, סצנות עזות ובחירה מוקפדת של הרגעים המסופרים. ועדיין, מדובר בכתיבה סמי־עיתונאית, "מגזינית". בדרכי הביטוי שלו, בלשונו הבסיסית, ברוחו, אפילו במבנהו, הספר נמצא באיזה תווך בין סיפורת, עיתונאות ותעודה. אדרבה, במיצובו זה מצוי עיקר כוח המשיכה שלו. הקורא נלפת אליו בעיקר משום שהוא יודע ש"זה היה באמת", גם אם פרטיה של אמת זו מעובדים בחלקם. זהו שׂער־שמשון של הספר: האותנטיות של החוויה.

על כן הדהים אותי, בתום הקריאה, למצוא בגב הספר את ההכרזה כי זהו "רומן מופתי" שכתיבתו "יפה לאין שיעור", ויותר מכך, לקרוא בדף הנלווה מטעם הוצאת הספרים החדשה "שתיים", המתהדרת בהבאת "בשורה חדשה לספרות המקור העברית", שהמחברת "מעפילה לפסגות ספרותיות שמעטים הסופרים הבשלים, גם אלה שזכו להכרה, שמצליחים להעפיל אליהן". הצהרות כאלו רק מציגות את הספר כבלון. יש סיבות מצוינות לרוץ לקרוא את הספר החזק הזה, אבל הן לאו דווקא קשורות לספרות או לפסגות.

התפללתי לדרקונים דרך עץ

אדוה ברנד

שתים, 240 עמ'

The post לא לנער הזה התפללתי appeared first on מקור ראשון.