פרסום | קשרו אלינו
נט4יו
כל הרשת הישראלית במקום אחד
13/6/2021 8:28

לגלות את ישראל דרך כורסה: מדור נודד חדש

אילו זה היה תלוי בשרה, את המפגש הזה היינו מקיימים בבית גיל הזהב. הגיע הזמן. אבל סעדיה – הוא לא רוצה ללכת. את רוצה – תלכי, ככה הוא אומר. מה לעשות, ג'הנום, אומרת שרה. ולא שרע לה כאן במושב. אבל בשנת ה־77 לחייה, היא רוצה להתחיל לחיות. סעדיה מקשיב בחיוך וממשיך לעבוד כשלגופו חולצת סוף מסלול של הנכד, מרץ 12'. מותח צינור השקיה, מרסס את העשבייה, בודק את השטח.


פעם הם הפעילו בעצמם את העסק בלול, אבל היום הכול על אוטומט. מערכת השקיה דמוית טפטפות מעבירה מים וזירעונים לכל תרנגולת. את הביצים אוסף "נער בן עשרים" שמכניס הכול לתבניות פלסטיק של גליקסמן. מה לעשות, להם כבר קשה. בטח אחרי ניתוח הברך ששרה עברה "מרצוני הטוב", אבל כרגע היא די מתחרטת עליו. מיד אחרי החלפת הברך נוצר לה קרע במעי, ועד עכשיו זה עושה לה צרות. הילדים לא רצו להמשיך את הלולים, היא אומרת בלי להסתיר את אכזבתה, אבל אולי הנכדים יבואו להחליף אותנו פה. כמה שנים עוד סעדיה יוכל לעשות את זה? חמש? שש?


עשרים מטר מפרידים בין בית המשפחה ללול התרנגולים. תרנגולות, אנחנו מיד מדייקים. צודק סעדיה, שממהר לתקן אותנו. אחרת היה פה מפעל שחיטה, לא תבניות ביצים. שרה, קטנת קומה, מתקרבת לכורסה שמחכה לה במרכז הלול הומה הקרקורים. "כמו מלכה", היא צוחקת כשממלכת התרנגולות שלה עונה לה בצהלה.


שעה קלה קודם לכן היא קיבלה את פנינו ברחבה הגדולה שבכניסה לבית. עד לא מזמן הייתה פה פרגולה, אבל הסופה הגדולה של 2018 הפילה עץ ברוש ענק שפירק את הפרגולה לחתיכות. שאריות ממנה מסודרות לצד הגינה ששרה דואגת לטפח בעצמה. רק היום שתלה בה פרחים כאן קרוב לחומת האבן והנה עוד כמה לצד המעבר, ומחר היא תמשיך. כן, למרות הברך שמציקה לה. לא, היא לא לוקחת כדור. זה יעבור.


היא נולדה בשג'דרה שבתימן, לא ברור מתי, למשפחת יעקב. אמה, סלאמה, הייתה אז בערך בת 16. אחיה של שרה, "סעדיה הראשון", נפטר עוד בתימן. אחותה שמעה נולדה בצנעא, כשהיו בדרך לארץ. ב־1949 הם הגיעו הנה במסגרת עליית "מרבד הקסמים", ושמעה קיבלה את השם שושנה. ואז שרה זורקת את הפצצה: אחותה נחטפה מבית הילדים במחנה העולים. כן, נחטפה. מה, לא שמעתם על חטופי תימן? אתם יודעים כמה נחטפו? הייתה בת שבעה חודשים. אמא באה בשבע בבוקר להיניק, אמרו לה תבואי אחר כך. חזרה בעשר – אמרו לה אין תינוקת. מתה. לכי מפה. לא נתנו לה לראות גופה ולא כלום. נעלמה. ואמא שלי מה ידעה? הייתה צעירה ולבד. אבא שלי אברהם עלה קודם לבדו, היה במחנה עולים אחר. היינו רק שתינו. אמרה לי להגיד שאני בת שמונה, שלא ייקחו גם אותי. אחר כך הביאו את אבא. אמא ראתה אותו – ברחה. לא רצתה אותו. בכלל היה מבוגר ממנה בעשרים שנה. אז היו מתחתנים בלי אהבה.


"את הגדרות והעמודים בכל המדינה – מי עשה? אנחנו. באנו אחרי האשכנזים שקיבלו את הקיבוצים והכול. נפגענו, בטח שנפגענו. מי לקח את אחותי? אחות שקיבלה 5,000 דולר על כל ילד. אבל אני מסתדרת עם כולם"


מושב תרוּם, שאליו הגיעה משפחת יעקב אחרי שסלאמה חזרה אל אברהם, הוקם באייר תש"י, 1950. הוא והמושב הסמוך תעוז זכו לשמם בהשראת הפסוק מתהלים פ"ט: "תעוז ידך תרום ימינך". 64 משפחות עלו כאן על הקרקע, כולן תימניות: "את ההודים הקוצ'ינים שמו בתעוז, את התימנים בתרום". אליהן הצטרפו משפחות ממסילת־ציון, שביקשו סביבה דתית. "אחרי שנים באו גם האשכנזים. פעם זה היה יישוב מובהק של הפועל המזרחי, היום הוא פחות מוקפד. נוסעים פה בשבת".


12 ילדים נולדו במשפחת יעקב, אך למרבה הצער, האסונות לא הפסיקו לפקוד את המשפחה. הבן ישראל נהרג בתאונת דרכים בגיל 18. סעדיה השני סבל משיתוק מוחין, ונפטר בגיל 22. אבינועם נהרג במלחמת שלום הגליל, כשהוא בן 26 וחצי. האם סלאמה האריכה ימים, ולפני שנתיים הלכה לעולמה. "היינו כמו חברות", אומרת שרה. "שלושה הריונות עברנו יחד – שלושת הגדולים שלי נולדו במקביל לשלושת האחים הצעירים שלי".


סלאמה הייתה זו שהחזיקה את המשפחה. "אבא היה יושב ורק לומד תורה כל הזמן, לא עזר. אמא פרנסה, נלחמה על סעדיה השני שעבר בין מוסדות, דאגה שיקבל את הכי טוב שיש. אחרי שאבינועם נפטר היה קשה, אבל לאמא היה כוח אדיר. היא הייתה שרת החוץ. הייתה אוספת את הפירות שגידלנו, עולה על חמור ועגלה ומוכרת הכול במחנה־יהודה. אצלה החינוך היה לפני הכול. כל האחים שלי למדו בישיבת נתיב מאיר. לא ויתרה. גדלנו בצנעה. מה שאמא הביאה – אכלנו. אוכלים משהו כי צריך וזהו. הילדים שלי כבר אכלו מילקי ודניאלה, ולילדים של היום בכלל כבר יש דרישות".https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -06-10-181146-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 859px) 100vw, 859px" />


* * *


סעדיה אקוע הגיע גם הוא לארץ בעליית מרבד הקסמים, בן יחיד להורים שהתיישבו בתרום. שרה והוא נישאו כשהיו בני 18 ו־19 בהתאמה. "היה בלונד, בהיר. אפילו נמשים היו לו. לכן לקחתי אותו", אומרת שרה. בינואר 1964, כשנסללו הכבישים הראשונים בתרום, קיימו השניים מסיבת כלולות במחסן ארוך במושב. "עד אור הבוקר ג'ננה", ובבוקר לווה הזוג לבית הוריו של סעדיה, שם נמשכו החגיגות עוד שבוע שלם. בתום שבע הברכות ירדו לביתם ומאז הם כאן. 57 שנים.


עוד באותה שנה, בחודש נובמבר, נולד בנם עופר. אחריו הגיעו עוד ארבעה ילדים. למרות כל האסונות שפקדו את אחיה, שרה לא חששה לשלוח את הילדים לצבא. "אלוהים גדול. מה, אני היחידה? זו המדינה שלנו, אוי ואבוי אם לא נשלח". עופר גר היום בעפרה, שמחה בשדרות ("הבית שלה נהרס בטילים ב־2001"), טלי בעפולה, ישראל בפסגת־זאב ואילנית ביד־בנימין, אחרי שפונתה עם משפחתה מנווה־דקלים. כשאילנית הייתה בת שנתיים, נרשמה שרה ללימודים. שלושים שנה לימדה חינוך מיוחד עד שפרשה. עכשיו – כשהיא לא מנתחת את הברך מרצונה הטוב – היא מבשלת במעון המקומי.


"אמא שלי עבדה קשה לפרנס אותנו, אבל לא עבדה אצל אף אחד", אומרת שרה. "אנחנו הנשים במושבים עבדנו במשקים שלנו, היינו עצמאיות. הנשים של הערים עבדו אצל העשירות". אז מה את אומרת פה, אנחנו שואלים, דווקא כור ההיתוך יצר מעמדות? "בטח", היא עונה. "פעם הכול גם היה פשוט יותר. פה היו חתונות, כולם באו. היום הכול באולמות. הייתה אהבה, היה כבוד זה לזה. היינו יושבות יחד כל השכנות אצל שרה חיים זיכרונה לברכה, פה ליד. כל אחת הייתה מביאה משהו. הטלוויזיה סגרה את כולם בבתים". אז מתברר שהרבה לפני הטלפונים החכמים הפכנו מסוגרים. "בטח. אני אין לי טלפון כמו אלה", היא אומרת ומצביעה על שלנו. "לא רוצה, הוואטסאפ הזה משגע את כולם".


"פעם הכול היה פשוט יותר. פה היו חתונות, כולם באו. היום הכול באולמות. היינו יושבות יחד כל השכנות, כל אחת הייתה מביאה משהו. הטלוויזיה סגרה את כולם בבתים. אני אין לי טלפון כמו שלכם. לא רוצה, הוואטסאפ הזה משגע את כולם"


הכבישים הצרים שנסללו בשנת נישואיו של הזוג אקוע, מובילים כעת לשלושה בתי כנסת סמוכים – בשניים מתפללים בנוסח תימן, השלישי ספרדי. ביניהם ניצב עץ זית נטול עלים, "גן יעקב" לזכר הוריה של שרה. "לאשכנזים יש בית כנסת נפרד, לצערנו. לא מתחברים לנוסח. בחירה שלהם".


כאן בשכונה הישנה מוצב ליד כל בית שלט עץ שעליו שמות הדיירים. בשכונה החדשה – "ההרחבה" – זו אופרה אחרת. הכבישים והמדרכות רחבים, החניות מסודרות, ושמות המשפחות מתנוססים אחר כבוד על עמודי מתכת גבוהים, מסתלסלים בחריתה מודרנית ועדינה. דאגו לעצמם אלה, שרה אומרת.


היא לא מתיימרת להבין יותר מדי בסוגיית ישראל הראשונה והשנייה. לא מכירה את התיאוריה ולא לגמרי יורדת לסוף דעתה. מה שהיא ראתה בעיניים, היא ראתה. לא צריכה מחקרים בשביל זה. "כשהגענו, המדינה הייתה בלי ידיים ובלי רגליים. את הגדרות והעמודים בכל המדינה – מי עשה? אנחנו. באנו אחרי האשכנזים שקיבלו את הקיבוצים והכול. בסדר. אותנו, התימנים והמרוקאים, זרקו למושבים. מה נתנו לנו? כלום. נפגענו, בטח שנפגענו. מי לקח את אחותי? אחות שקיבלה 5,000 דולר על כל ילד שהביאו לניצולי שואה. אבל אני מסתדרת עם כולם. הייתי חברמנית. המורים שלנו אהבו אותנו, כולם אשכנזים, מותק של מורים".


פעם לא היו פה ויכוחים פוליטיים, היא אומרת בעודה מביטה מהמרפסת אל שכונת ההרחבה. כולם הצביעו ב'. היום מצביעים ביבי. גם אני, אני אוהבת אותו. עם כל מה שעשה – אי אפשר לשכוח את זה. שמים לו רגל. האשכנזים הצביעו לסמוטריץ'.


את הקורונה שרה וסעדיה עברו איכשהו בסדר. מהזקנה היא לא פוחדת, רק בבקשה שתבוא בלי אלצהיימר ובלי סרטן. זקנה זה טוב, היא רוצה לחיות. עכשיו רק צריך שהברך לא תכאב ושהעסק עם המעיים יסתדר.


The post לגלות את ישראל דרך כורסה: מדור נודד חדש appeared first on מקור ראשון.


מחבר: Rina Nakonechny | מקור ראשון חשיפות: 3 | דירוג: 3/111 ( 5 4 3 2 1 )




 

האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.
השולח דיון
נט4יו
×

הצהרת נגישות

אתר זה מונגש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA.
האתר נמצא תמידית בתהליכי הנגשה: אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות.
אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל (אל תשכחו בבקשה לציין את כתובת האתר).

אודות ההנגשה באתר: