בדף הפייסבוק הפופולרי שלו ממעט נתנאל אלינסון להתייחס לאירועים פוליטיים אקטואליים. ובכל זאת, במהלך הרכבת הממשלה שהוקמה השבוע, הוא חרג מהרגלו והתייחס להתבטאות של הרב שמואל אליהו נגד הקמת ממשלה עם השמאל הישראלי.

"אני פשוט לא מסוגל להבין את הראייה הדמונית הזאת על השמאל, ראייה שמעוותת את המציאות ולא מתאימה לאיש שיש בו אהבת ישראל גדולה", כתב אלינסון. "השמאל מסכן את ההתיישבות? איזה שמאל? האם הוא מדבר על החברים החקלאים שלי מהערבה שקמים כל יום בארבע בבוקר כדי לעבד את השדות החקלאיים שעל הגבולות? או אולי על כל חברי הצוות שלי, שהם לא מצביעי ליכוד ויהדות התורה, שבגיל קרוב לארבעים עושים כולם מילואים, זוחלים על קוצים, והקיטבג שלהם ארוז תמיד לכל מלחמה קרובה?

"מסכנים את היהדות? אלפי האנשים שלומדים בזמנם הפנוי תנ"ך ומקורות חז"ל? שמנסים למצוא שביל ונתיב להתחבר לשורשים ולמקורות למרות שהם מצביעי שמאל? האם יש רק יהדות אחת שהיא בצבע הספציפי של מצביעי החרדים ורשימת 'הציונות הדתית'? באיזו תעוזה אפשר להגיד לקצת פחות מחצי מהעם שהם מסכנים את המדינה העם והיהדות?… השמאל הזה, ברובו המוחלט הם אנשים אוהבי העם והארץ לא פחות מהימין. הם פשוט עושים זאת בדרך אחרת".

הדברים שכתב אלינסון לא הפתיעו את מי שהספיק לקרוא את ספרו החדש "קיצור תולדות הישראליות" (ידיעות ספרים). הספר עורך מסע היסטורי וגיאוגרפי להבנת המושג "ישראליות", ואחת הקריאות שעולות מתוכו היא הצורך להכיר בחשיבותם של הזרמים השונים בחברה הישראלית. אלינסון לא מבקש לטשטש זהויות; הקריאה שלו אינה באה ממקום פלורליסטי או ליברלי שמבקש רק לתת מקום לדעות אחרות, אלא מתוך תפיסה עמוקה שדווקא בשוני שבין חלקי החברה הישראלית טמון פוטנציאל גדול לשגשוג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-11.39.41-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בלי הזרמים השונים, השאלות שהם מקשים עלי והחידודים שהם מחדדים אותי, התכונות שלי עלולות להופיע בצורה קיצונית והרסנית", הוא כותב באפילוג של הספר. "לאומיות עלולה להפוך ללאומנות, אוניברסליות לשכחת זהות, פשטות עלולה להפוך לקנאות, חיי תורה עלולים להפוך לניתוק, גבורה יכולה להפוך לאלימות, הצלחה יכולה להפוך לגאווה, ואחדות יכולה להפוך לדורסנות".

יש משהו טוב בכך שהשמאל יהיה עכשיו שותף לעשייה ולממשלה, אחרי תקופה ארוכה שזה לא קרה, כי זה קול שבעיניי חסר. אחת הטענות שלי בספר היא שאסונות גדולים קורים לעם ישראל כשהמטוטלת נמצאת יותר מדי זמן בצד אחד

המשפטים הללו אינם נאמרים כתיאוריה. לאורך הספר אלינסון יורד לשורשי התפיסות השונות של שבטי החברה הישראלית, ומוכיח כיצד כל אחת מהן יונקת ממקורות ארוכים ועמוקים בהיסטוריה הישראלית. "בציונות הדתית קיימת תפיסה שהמשיח יבוא כשכולם יהיו סוג של ציונים־דתיים", הוא אומר. "החרדים, שחסרה להם לאומיות, יהיו יותר ציוניים, והחילוניים, שהם 'עגלה ריקה', יחזרו בתשובה. בעיניי התפיסה הזו היא כשל שמוביל לשבר מול המציאות. בתפיסה שלי זה לא אמור לקרות. גם השמאל יישאר שמאל. השמאל מראה לי נקודות עיוורון שבלעדיהן הלאומיות שלי, כאיש ימין, עלולה להידרדר ללאומנות שורפת. אני מאמין שבאף זרם אין רע וטוב מוחלטים.

"יש טרנד כזה עכשיו שכולם צריכים להיות מסורתיים. המסורתיות מדהימה בעיניי, אבל יש בה סיכונים וסיכויים. מצד אחד יש בה יכולת נשיאת הפכים שאני מתקנא בה. אני מתפלל כבר שמונה שנים בבית כנסת ספרדי מסורתי, ומתפעם מאנשים שאולי לא ממש שומרים שבת אבל בחיים לא יפספסו תפילת שבת. מצד שני, אותו כוח בדיוק יכול להיות שלילי אם אתה מקצין אותו. אתה רואה אנשים שעשו דברים נוראיים כמו רצח ומעילה במיליונים, ומגיעים לבית המשפט עם כיפה. באותה מידה, אני גם לא רוצה לשנות את חיי התורה של החרדים, אבל גם אצלם יש נקודות עיוורון. כשהם יותר מדי מנותקים מהחיים, זה כבר עלול להיות סם מוות".

אלינסון יוצא בספרו נגד תפיסת כור ההיתוך שמוחקת זהויות, וגם נגד השיטה של חיים בנפרד ללא מגע. לעומתן הוא מציע את "שיטת השקשוקה" – שבה כל מרכיב שומר על זהותו, אבל נותן טעם למרכיבים אחרים וגם סופג מהם. "הסיפור שאני קם בשבילו בבוקר הוא להבין לעומק את השבטיות הישראלית. למה היא נצרכת, ולמה לא נוכל פה אחד בלי השני. בשונה מנאום השבטים של הנשיא ריבלין, שלמעשה אומר 'נתקענו פה יחד אז בואו לפחות לא נהרוג אחד את השני', אני לא אומר רק בואו נסתדר, אלא שאנחנו לא יכולים אחד בלי השני. נקודת המוצא של ריבלין היא של גורל ושל אין ברירה. נקודת המוצא שלי היא של ייעוד שבא לידי ביטוי בברכות משה לשבטים בפרשה שבה מסתיימת התורה".

אם נתרגם את זה רגע למישור הפוליטי, לפי התפיסה הזו תמיד צריכה לכהן בישראל ממשלת אחדות שתבטא את כל הזרמים?

"יש בדיחה מפורסמת על שניים שהתווכחו ובאו לרב שיכריע ביניהם. אחרי שהוא אמר לראשון שהוא צודק וגם לשני שהוא צודק, שאלה אותו אשתו: איך יכול להיות ששניהם צודקים? אז הוא ענה לה 'גם את צודקת'. לפעמים אני מרגיש קצת כמו הרב הזה. גם ל'שבט האחדות', שבמידה רבה אני רואה את עצמי כחלק ממנו, יש חסרונות, ולכן לא תמיד תהיה ממשלת אחדות. גם בהיסטוריה שלנו לפעמים בית הלל גבר על בית שמאי ולפעמים הפוך. לפעמים האיזון נוצר על ידי ממשלת אחדות, ולפעמים על ידי החלפה בין שמאל לימין. גם הפינג־פונג טוב בעיניי. יש משהו טוב בכך שהשמאל יהיה עכשיו שותף לעשייה ולממשלה, אחרי תקופה ארוכה שזה לא קרה, כי זה קול שבעיניי חסר. אחת הטענות שלי בספר היא שאסונות גדולים קורים לעם ישראל כשהמטוטלת נמצאת יותר מדי זמן בצד אחד".

לא נביא זעם

אלינסון עומד בשנים האחרונות בראש מדרשת הערבה, מסגרת המשך לבוגרי מכינות קדם־צבאיות שמפעילה עמותת "רוח ערבה" בערבה התיכונה. לרבים הוא מוכר מסדרת סרטוני הטיולים הפופולרית "בשביל הסיפור", של תאגיד השידור, שבה הוא מככב. על כריכת ספרו החדש הוא מוגדר כסייר, יזם, איש חינוך וחוקר שעוסק בחיבורים שבין החברה הישראלית, הגיאוגרפיה הארצישראלית והמסורת הישראלית.

הספר עצמו משקף היטב את מגוון התחומים שהוא עוסק בהם. "יש הרבה ספרי הגות, אבל אני צמחתי בבתי ספר שדה באילת ובשומרון, והם הלחם והחמאה שלי. לצד הפן הגיאוגרפי, יש עוד כמה צלעות בספר. הצלע של תורת ישראל ומסורת ישראל, הצלע של ההיסטוריה, והצלע של החברה הישראלית. מבחינתי, החידוש הוא הניסיון לחבר בין כל הצלעות הללו".

כיאה לאיש שטח, אלינסון העדיף לא לקיים השקה לספרו באולם מחויט. "הספר הזה בא ממגע חי עם אדמה ואדם, ולכן גם המסע בעקבותיו צריך להיות כזה", הסביר כשהספר יצא לאור, ויחד עם עמותת "רוח ערבה" הזמין את הציבור הרחב ל"מסע לתולדות הישראליות", סדרת סיורים בימי שישי, בעקבות פרקי הספר. הסיור הראשון התקיים בעוטף עזה, והשני בעיר המקראית צרדה במערב השומרון, שבה החל הפילוג בין יהודה וישראל. בהמשך מתוכננים סיורים נוספים – מסע בחברה החרדית, מפגש אודות "מדינת הסטארטאפ", טיול לילי אל "חדר הילדים של העם" במדבר, ועוד.

"אני לא יודע אם אצליח, אבל זה חלום שנולד אצלי הרבה לפני יציאת הספר, לצאת מהפייסבוק ולקיים מפגש ישראלי בשטח, פנים אל פנים, מבלי לנסות לשכנע אף אחד", אומר אלינסון. "אנשים שומעים על עוטף עזה, על יו"ש ועל החרדים רק מהתקשורת, ובסיורים הללו אנחנו מבקשים ליצור מסלול 'עוקף תקשורת'.

"חשוב לי לומר, זה לא סיור של 'גן חיות' שבו רק מסתכלים על אנשים. מתקיים מפגש, ואת הסיור והמפגש בבני־ברק יוביל חבר חרדי. זה גם לא טיול מודרך ולא תוכנית מנהיגות לאנשים נבחרים. החלום הגדול הוא להקים בית ספר שדה לעם ישראל. אני לא רוצה לקחת שלושים איש ולהשפיע עליהם, אלא המונים. חסר היום גוף שבמקום להפגיש אנשים עם נחלים בגולן, יפגיש אותם עם החברה בישראל – עם המסורתיות, עם תל־אביב, עם החרדים ועם הפריפריה. השקת הספר היא רק תירוץ. מבחינתי זה לא ייגמר בשישה מפגשים. ימים יגידו אם נצליח, אבל זו הכוונה".

ספר המסע של אלינסון מתחיל בסוג של אזהרה מ"משבר הדור השלישי" של המדינה. הוא מבקש להזכיר לקוראים שבשתי הפעמים הקודמות שבהן התקיימה מדינה יהודית בארץ ישראל – בימי דוד ושלמה ובתקופת ממלכת החשמונאים – היא לא הצליחה לסיים את שנות השבעים להקמתה. בשתיהן ההתפרקות החלה בשנה ה־73, ובשתיהן הסיבה לא הייתה אויב חיצוני אלא מלחמות אחים. ועם זאת, אלינסון מעיד על עצמו שהוא לא חי בחרדה קיומית.

"ביום־יום אין לי פוזיציה של נביא זעם. הניתוח ההיסטורי שאני מפרט בספר הוא נכון והחרדה אמיתית, אבל זה כלי שנועד לעורר. מי שמכיר אותי דווקא מאשים אותי באופטימיות יתר. אני לא חושב שהכול עומד להיחרב עוד רגע, אבל מצד שני קשה שלא לשים לב למה שמתרחש כאן בשנתיים האחרונות, עם מערכות הבחירות האינסופיות. בתור מי שמאמין בטוב אני מאמין שנתעשת, אבל אני בשום אופן לא מוכן לשבת על הגדר ולקוות לטוב. אני רואה את עצמי כחלק מ'המרכז הקיצוני', שמוכן גם להילחם על הסיפור של האחדות.

"לפני שנה וחצי הייתי חלק מאלה שמחו מול הכנסת נגד מערכת בחירות נוספת, וקראו להקמת ממשלת האחדות של הליכוד וכחול לבן. עכשיו אני חושש מאוד מההסתה נגד הקמת הממשלה של בנט ולפיד. המסיתים עצמם חכמים, אבל אני חושש שיקום מישהו שיחשוב שאם הוא יפגע בבנט הוא יציל את עם ישראל. יש כאלה שבשבילם הממשלה הזאת היא חורבן בית שלישי. ואני דווקא אומר לא קרה כלום, אפשר להירגע. באופן כללי אני לא מזדהה עם החרדה שקיימת אצל חלק מאנשי הימין שרואים בכל דבר מאבק על צביונה של המדינה, ומתארים איזה עכביש ענק שטווה מאחורינו חוטים מבלי שאנחנו רואים. אני לא מרגיש ככה".

מתנחל בלבבות

נתנאל אלינסון (37) גדל ביישוב פדואל שבשומרון. הוריו היו אחת משתי המשפחות הראשונות ביישוב, וביום העלייה לקרקע, כשהוא בן חודשיים, הוא היה הילד היחידי ביישוב. אחרי לימודים בישיבה התיכונית מקור חיים, הוא בחר – בחירה לא שגרתית באותם ימים – להמשיך לשנת שירות בבית ספר שדה אל־ארצי באילת. שם גם הכיר לראשונה את מי שלימים תהיה אשתו, נטע, שגדלה ביישוב עפרה. "נפגשנו בפונדק 101 של כושי רימון בדרך לאילת, והיום אנחנו גרים לא הרחק משם".

אחרי שירות צבאי בסיירת צנחנים כנווט חוד, בחר אלינסון להגשים חלום ולפעול להקמת בית ספר שדה בשומרון. "הדבר היחידי שעניין אותי אז היה לקרב את עם ישראל לשומרון. כבר בתור נער בפדואל היה לנו מרד גדרות, והיינו מטיילים באזור. בגיל 15 השתגעתי איך יכול להיות שאנחנו גרים ביישוב כמו באכסניית לילה עם גדר. לוקחים אותנו לטייל בזוויתן, אבל לא מספרים לנו שבמרחק של פחות מקילומטר מהבית שלנו נמצאת העיר צרדה של ירבעם בן נבט ויוסי בן יועזר".

יחד עם שרה קורלק פעל אלינסון להקמתה מחדש של מדרשת "חלקת השדה" באלון־מורה, שהפכה לימים לבית ספר שדה שומרון. במהלך שנותיו במדרשה הוביל אלינסון, יחד עם חברו ד"ר דביר רביב, פרויקט של טיולים שבועיים ללא תשלום במרחבי יהודה ושומרון. השניים הוציאו לאור את "המדריך למטייל בשומרון", ובשנת 2014 זכו בפרס "רוח ציון" ליזמות צעירה, של פרס מוסקוביץ לציונות.

אחרי חמש שנים של הדרכת טיולים בשומרון, ביצע אלינסון תפנית. "הייתי במסלול הישיר להיות מתנחל חוד, ואז החלטתי לחתוך ב־180 מעלות. הבנתי שאני רוצה משהו אחר לגמרי. לא ארץ ישראל, לא טבע, לא שומרון. זו תובנה שהתחדדה אצלי בין השאר בעקבות מפגש הכנה לסיור בבית הספר ברנקו וייס בבית־שמש. אני זוכר את ההלם שהיה לי לפגוש תיכון שיש בו 12 כיתות בשכבה, דבר שלא קיים בבתי ספר בציונות הדתית. פתאום הבנתי שהדברים קורים שם, בבית־שמש, בחדרה ובנתניה. הבנתי שאני קצת מנותק".

אלינסון עזב את הדרכת הטיולים בשומרון, ובמשך שנתיים עבד כמרכז של גרעיני צמרת – גרעיני שנת שירות של צעירים דתיים וחילוניים שפועלים עם נוער במקומות שונים בפריפריה. "השנתיים הללו היו עבורי משהו מאוד משמעותי. אילולי הייתי יורד לערבה, הייתי נשאר בצמרת. זה היה חיבור מאוד חזק שפתח לי עולם שלא הכרתי".

מאז חתונתם התגוררו נתנאל ונטע אלינסון ביישוב קידה במזרח בנימין. אחרי שנתיים בצמרת, הגיעה ההחלטה לשנות גם את מקום המגורים. "הרגשתי שאני עושה שקר בנפשי כשאני מדבר על פריפריה וממשיך לחיות ביישוב הומוגני בשומרון. החלטנו לעבור למקום הטרוגני בנגב. בדקנו את שדרות ואופקים, ואז הגיעה ההצעה מהערבה לנהל את המכינה הקדם־צבאית בחצבה. גם בערבה בחרנו לגור בספיר, שהוא יישוב יותר הטרוגני מהמושבים החקלאיים. יש בו דתיים וחילונים ומסורתיים, והתחדשות צעירה משמעותית. מאז שהגענו הצטרפו כבר למעלה משלושים משפחות צעירות ליישוב, ובשבתות בית הכנסת מלא".

בזכות הקורונה

היישוב ספיר, שבו מתגוררת משפחת אלינסון בשמונה השנים האחרונות, והמושב הסמוך עין־יהב, הם שני היישובים הפריפריאליים ביותר בישראל, שכן הם הרחוקים ביותר ממרכז עירוני. מרחק הנסיעה מספיר לאילת הוא כשעה ורבע, והמרחק לדימונה הוא כשעה וחמש דקות. אלינסון לא מתלונן. "גם ביום יום וגם בהצטברות השבועית, אני נוסע פחות שעות מתושב ממוצע שמתגורר באזור המרכז", הוא טוען. "אם הוא נוסע בממוצע שעתיים ביום, הלוך וחזור לעבודה, ובשבוע עשר שעות, אני נוסע רוב הימים חמש דקות בלבד לעין־יהב, עשר דקות ביום, וגם אם אני נוסע למרכז פעם בשבוע זמן הנסיעה השבועי שלי הוא עדיין פחות משל תושבי המרכז. רוב תושבי הערבה עובדים חמש דקות מהבית. גם החקלאים, וגם האנשים שעובדים ב־wework שהוקם פה".

ובכל זאת, איך מצליחים להשפיע כשמתגוררים כל כך רחוק מהמרכז?

"קודם כול, הקורונה הביאה ברכה ענקית בהיבט הזה. לפני שנה וחודשיים לא הייתי חושב שאני מסוגל לדבר למצלמה. הקורונה תקעה אותי בבית, ניסיתי לדבר אל המצלמה ומזה צמחו כל הסרטונים ברשת. אשתי, שמטפלת ברפואה משלימה, הייתה נוסעת לירושלים כדי לטפל, ועכשיו היא שכרה משרד חמש דקות מהבית ומטפלת בזום, וזה טוב גם למטופלים. לגבי הנסיעות הארוכות, הן אכן מאתגרות אבל קיבלתי החלטה שהמרחק לא יהווה עבורי שיקול. אני מחזיק ברכב באופן קבוע מזרן, כרית ושמיכה, ובזמן האחרון יצא לי לפחות פעם בשבועיים לישון בשטח. קורה לי שאני מסיים פגישה במרכז בתשע־עשר בלילה, מתחיל לנסוע דרומה, ואם אני טיפה עייף אני עוצר בצד, פורס מזרן וישן. זה יכול להיות בשדה ליד יד־בנימין, בפנייה למכתש הקטן אחרי דימונה, או ליד בית־השיטה".

כבר כמה שנים שאלינסון, דתי ושומר מצוות, אינו חובש כיפה לראשו, למעט בזמן תפילות וברכות. "אני תמיד מתחמק מלהסביר את זה כי אין לי כוח לאידיאולוגיות גבוהות. זה נובע אצלי יותר מתחושות, והתחיל עוד כשהתגוררתי בקידה. אני די מסכים עם כל מה שיואב שורק כתב על זה, אבל לא בא לי לנפנף באידיאולוגיות. אני לא מתבייש בציבור הדתי־לאומי ובמקום שבאתי ממנו. בסוף אני חלק מהציונות הדתית, אבל אני כן יכול להזכיר שיש היום המון חובשי כיפות שקופות מכל הסוגים. הכיפה מייצגת היום מגזריות ולא דתיות, ואני חושב שיהיה הרבה יותר קל להתחבר לשורשים אם ההתחברות הזאת לא תהיה כרוכה בדרישה לחבוש כיפה".

The post איש המרכז הקיצוני: נתנאל אלינסון נאבק בפיצול הישראלי הפנימי appeared first on מקור ראשון.