/ אוריה מבורך

במאמרה "עננת הפיתוי היצרי" (הלכות צניעות: לא לנשים בלבד) מבקרת תניה רגב את שיח הצניעות המבוסס על מיניות, כלומר כנגד תפיסת "חובת כיסוי הגוף כשאיפה להתרחק מן ההחפצה ההופכת את האדם לאובייקט מיני, והגורמת לשלילת צלם האנוש שבו". לטענתה, ההנמקה התיאולוגית שמבוססת על "ערך הענווה, הביישנות, ודבקות במידותיו של הקב"ה", עדיפה בהרבה משום שהיא מבוססת על ערך השוויון בין גברים לנשים: שני המינים נדרשים להצניע את גופם במידה שווה. לעומת זאת, שיח צניעות מבוסס־מיניות משרת לטענתה את החפצת הגוף הנשי, תוך יצירת חוסר סימטריה בין הלכות הצניעות לנשים להלכות צניעות לגברים, כאשר הראשונות מחמירות ומפורטות בהרבה בהשוואה לאחרונות.

אין לי ספק שדבריה של רגב מבוססים על אינטואיציה אנושית, נשית ותורנית, ומטרתם לגאול את נושא הצניעות מהכתם המרתיע שדבק בו, ובכך לקרב את ערך הצניעות לליבם של אנשים ונשים כאחד. אך אף שכוונתה רצויה, דבריה נופלים לטעות חמורה, ועלולים בסופו של דבר לחבור לאותן מגמות שהיא עצמה מעוניינת כנראה להתנגד אליהן.

הדים לדבריה של רגב נמצאים כיום במה שאני מכנה "שיח ההכחשה", שהוא אחת הגרסאות של "שיח השחרור המיני", המבקש לשחרר את הגוף הנשי ממגבלות הצניעות. "שיח ההכחשה" נעשה פופולרי יותר ויותר בשנים האחרונות. ניתן לזהות אותו למשל בתגובותיהן של זמרות למתקפות שעוסקות בפרובוקטיביות שלהן, בסיקור התקשורתי של "מחאות המכנסונים" בתיכונים בכל קיץ, ובקצה, בקהילת הנודיסטים. המסר של השיח הזה הוא: "הפסיקו להטעין את הגוף הנשי במשמעות מינית. אין סיבה שגוף האישה יהיה מיני יותר מגופו של הגבר".

גרסאות אחרות של שיח השחרור המיני, שלא נפרט כאן, מוצאות בגוף הנשי משמעות מינית אך מתווכחות על ה"ערך" של אותה מיניות. בשונה מהן, שיח ההכחשה מעדיף להתכחש למשמעות המינית של הגוף, או לכל היותר להיאבק בה ולהעלים אותה על ידי טריוויאליזציה של הגוף הנשי.

נראה ששיח ההכחשה זוכה לפופולריות בקרב נשים ונערות דתיות שאינן מתחברות להלכות צניעות. כשאני משוחחת בפתיחות עם תלמידותיי ומנסה להבין מהן מדוע הן בוחרות שלא להתלבש על פי כללי הצניעות, אני הרבה יותר מודאגת מתשובות כגון "תפסיקו להתבונן עליי כעל אובייקט מיני", מאשר מתשובה כמו "אז אני מינית ומושכת, מה הבעיה?" התשובה הראשונה מעידה מבחינתי על פיצול בין האישה כסובייקט מיני ובין הגוף שלה. במילים אחרות: היא מספרת לי שעומדת לפניי אישה או נערה שלא ממש מחוברת למיניות שלה. וכך, אף שבגרסה המערבית שלו שיח ההכחשה נרתם למטרות של שחרור מיני, הוא נובע לדעתי מתפיסת עולם פוריטנית, ולמעשה מטמיע בנמעניו לא פחות מאשר שנאת הגוף הנשי, ומיניות גברית "זאבית", טורפנית ומחפיצה. מדוע?

ובכן, תפיסת עולם פוריטנית רואה את המיניות כדבר נמוך באופן עקרוני: הגוף הנשי החשוף הוא נחות, ומשפיל את האישה הנושאת אותו. בהתאמה, המבט הגברי שמתבונן על המיניות הנשית, הוא מבט משפיל, בלתי מוסרי ומדרדר את הגבר למחוזות נמוכים. תפיסת עולם פוריטנית מכירה אך ורק בקיומם של זאבים: או שהגבר הוא "זאב רע", כזה שאינו מוטרד מהרמה המוסרית הנמוכה שלו ולכן לא מקפיד על שמירת העיניים, או שהוא "זאב טוב" – גבר מוסרי ששומר על עצמו מפני הידרדרות למחוזות יצריים, אינו מעוניין לפגוע בנשים באמצעות המבט המיני הפוגעני־במהותו, ולכן שומר על עיניו.

על פניו, נראה ששורר מרחק תהומי בין התפיסה הפוריטנית ובין תנועת שחרור הגוף הנשי ממגבלות הלבוש, אבל למעשה, ניתן לזהות בה מוטיבציה פוריטנית, לפחות בתוך הגרסה שבה אנו עוסקים במאמר זה, "שיח ההכחשה". שכן לעיתים ההכחשה של מיניות גוף האישה נובעת בעומק מרצון קמאי "להיפטר" מהמשמעויות המיניות של הגוף, משום שהן נחוות כשליליות.

ברית עם האחד

כמה דוגמאות מהתקשורת הפופולרית, עשויות אולי לסייע לנו להבהיר את היסודות הפוריטניים של שיח ההכחשה: "כשמגיעות בנות לבית הספר במכנסיים קצרים או גופיות, והנהלת בית הספר שולחת אותן הביתה בטענה כי בנות שלובשות מכנסיים קצרים וגופיות הן אינן צנועות והדבר מסיח את דעתם וריכוזם של בני הכיתה או המורים הגברים בבית הספר, מה שהנהלת בית הספר אומרת במילים אחרות זה כך: אם חלילה וחס תוחפצי או תוטרדי מינית, זו היא אשמתך. כי התלבשת בצורה שהזמינה את זה. לא פחות ולא יותר".

את הדברים הללו כתבה לפני שנה השחקנית והדוגמנית רותם סלע, והיא חוזרת בהם על משוואה ידועה: הצבת מגבלות על לבוש נשי, פירושה שיתוף פעולה עם האשמת הקורבן באונס. שהרי אם "הדבר מסיח את דעתם וריכוזם של בני הכיתה או המורים הגברים", סימן שמדובר בזאבים שבסיכומו של דבר עלולים לטרוף אותך. ולכן את, נערה יקרה, היא שאמורה להתגונן מפניהם על ידי הסתרת מיניותך המסוכנת.

שיח ההכחשה אינו מסוגל לפרש באופן אחר את רצונם של גברים ונערים שלא לחזות בגוף נשי מיני. הסיבה היחידה לכך מבחינתו היא היותם זאבים שמבקשים להסיר מעצמם אחריות ליצרם "המשתולל", ובמקום זאת להטיל את האחריות על כיפה אדומה. בעולמו של שיח ההכחשה יש רק סוג מסוים מאוד של מיניות נשית וגברית: הגברים רואים בך אובייקט מיני בזוי, ובהתאמה, מיניותך משפילה אותך. לכן, מדרגה גבוהה הרבה יותר היא להתייחס לגוף על הבסיס הפונקציונלי והא־מיני שלו.

בוודאי, קיימים בעולמנו גברים "זאביים", וקיימות נשים שהדרך היחידה שהן מכירות למימוש וביטוי מיניותן היא באופן נמוך ומשפיל, באמצעות תנוחות גוף מטופשות, מילים גסות, ותפאורה שמעניקה לגופן מינימום כבוד. אבל האם זו המיניות היחידה שאנחנו מכירים? הטקסט של סלע ודומיו מבהירים מדוע נערות דתיות רבות מעדיפות להתייחס לגופן כאילו הוא עדיין ילדי, להכחיש את מיניותו ולהתרפק על משמעות א־מינית כאילו מדובר בחוף מבטחים מפני המיניות הנוראית והמסוכנת של עצמן.

בספרי אני מציעה אפשרות אחרת, הלכתית ומבוססת מקורות, מדוע גברים לא יהיו מעוניינים לראות גוף נשי מיני חשוף, ומדוע נשים לא ירצו שאיברי גופן המיניים יהיו חשופים בנוכחות גברים. שיח זה, שבעיניי הוא "השיח היהודי הבריא", איננו מתכחש להנמקה המינית של הלכות צניעות או למיניות האישה והגבר, ועשוי להוות מענה גם לשיח ההכחשה וגם לגישתה של תניה רגב.

אסיים בסיפור קצר שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה: מכר שלנו סיפר שהוא זוכר את עצמו צופה יחד עם אחיו במשחק כדורסל, שהופסק מדי פעם על ידי מעודדות שרוקדות בלבוש חשוף. אחיו ראה אותו מסיט את מבטו הצידה, ושאל: "למה את לא מסתכל? זה לא מגעיל, זו לא החפצה, הן מסכימות שתסתכל עליהן ותיהנה!" בתגובה לכך ענה לו חברנו: "אני פשוט לא מעוניין לראות שום גוף חשוף אחר בעולם, מלבד הגוף של אשתי (שאותה אני אפילו עדיין לא מכיר)".

כמה רומנטי, כמה עמוק, כמה חתרני. לא צניעות מופשטת ונטולת־משמעות־מינית יש כאן, אלא כבוד עצום למיניות ולמה שהיא מסמלת. חברה שמתייחסת למיניות במונחים של קדושה ושמצמידה למיניות את המשמעות של "ברית", היא חברה שבה נשים אינן מעוניינות לחוות את הגוף המיני שלהן כ"א־מיני", משום שהמיניות הזו יקרה להן והן לא מוכנות לוותר עליה. רצונן ובחירתן להצניע את איברי גופן שיש להם משמעות מינית, מאפשרת להן להביע בגופן ממש את מושג ה"ברית", ולחוות חוויה שבמחוזות המערביים היא כמעט נדירה, חוויה של "האחד": "רק אתה איש בריתי, רק לך אני בוחרת לחשוף את גופי".

אוריה מבורך היא מייסדת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית. ספרה "מה את מבקשת" ראה אור בהוצאת מגיד

אין הלכות צניעות בלי מיניות / הרב אברהם סתיו

במאמר מעניין ומעורר מחשבה של תניה רגב על שו"ת אבוא ביתך (חלק ב: צניעות וחברה מעורבת) שחיברנו אבי מורי ואני, היא מבקרת את "ההנמקה המינית" של הלכות צניעות העומדת בבסיס הספר. לדבריה, תפיסת הגבלת המיניות כמטרתה של חובת הצניעות, יוצרת חוסר שוויון בין גברים לנשים, ועל כן "טוב וראוי להניח למיניות כגורם המחולל את חובת כיסוי הגוף".

טוב וראוי אולי, אך האם גם אפשרי? האם בכל רחבי ספרות ההלכה אפשר למצוא מישהו שיבסס את דיני צניעות על גורם מרכזי אחר מלבד המשיכה המינית שמעורר לבוש שאינו צנוע? רגב מצביעה על דמות אחת כזו: הרב יהודה הרצל הנקין, שהלך לעולמו השנה. לדבריה, בספרות הצניעות שכתב הרב הנקין, הוא "פינה את הזירה משיח המיניות". כהמחשה לכך היא מזכירה תשובה הלכתית שבה כתב כי אישה הלובשת בגדי צבעונים איננה עוברת עבירה, והאחריות מוטלת על הגברים שלא להסתכל בה.

אולם לאמיתו של דבר, גם תשובה זו של הרב הנקין מבוססת כולה על הנחת המוצא הפשוטה שדיני צניעות נגזרים מן ה"הרהור" הנגרם למתבונן. משום כך הוא אוסר שירת סולו של אישה ליד איש שכן "היא מכשילתו", ומשום כך הוא מתיר חצאית המכסה את הברך בקושי, "שמא לא תתגלה הברך ושמא לא יהרהרו בה". ה"הרהור" המיני הוא העיקרון המארגן של כל פסיקתו. לכן הוא מתיר שירה של ילדה, "שלא מצוי שיהרהרו בה", ומשום כך גם התיר לאישה ללכת עם בגדי צבעונים שההרהור הנגרם מהם איננו כה מצוי.

אין הלכות צניעות בלי מיניות, כשם שאין הלכות נר חנוכה בלי פרסום הנס. כל עניינן של הלכות צניעות הלבוש הוא עידון וצמצום של ההיבט המיני ביחסים בין גברים לנשים מחוץ לנישואין. ודווקא משום שהרב הנקין הבין זאת היטב, הוא יכול היה לגלות "גמישות גדולה כלפי שינויי המקום והזמן" (כפי שציינה רגב). שהרי אינו דומה לבוש המעורר את המיניות במאה ה־17, לזה הנתפס כמיני במאה ה־21. כפי שכותב הרב הנקין עצמו: "דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשיםף ואין כאן הרהורי עבירה".

הצעתה של רגב איננה רק משוללת יסוד מן הפן ההלכתי, אלא גם לא הולמת את המציאות. הטענה החוזרת בדבריה, שלפיה דווקא שיח הצניעות הוא שמעצים את מקומה של המיניות ביחסים בין גברים לנשים, אין לה דבר עם החיים האמיתיים. האם מעצבי האופנה בפריז מתחרים זה בזה בהחפצת נשים משום שקראו את שו"ת אבוא ביתך? הזיקה בין גוף חשוף למיניות היא עובדה קיימת בכל תרבות אנושית, וכך גם הפער בעניין זה בין גוף נשי לגוף גברי; פער שאמנם הולך ומצטמצם (דבר שקיבל ביטוי, באופן די ראשוני, בספרנו), אבל רחוק מאד מלהימחק או אפילו להיטשטש.

בחיפוש אחר מהפכה קופרניקאית בתחום הצניעות החמיצה הביקורת חידושים קטנים יותר, אך משמעותיים, שכן קיימים בספר. יפה הגדיר הרב יואל קטן, שכתב כי בספר זה אנו "דורכים על הקו הלבן" של ההלכה (גם אם לטעמי אנחנו נשמרים מאוד להישאר מצדו הנכון); ויפה ניסחה הרבנית אוריה מבורך, כי בספר זה "הקוטב של האינטואיציה האנושית הפשוטה פוגש את הדיון ההלכתי, מחלחל אליו ומקבל מענה". חלחול, מפגש – אלו מילים רכות. נדמה לי שהן אלו שתוכלו למצוא בספר הזה, יותר מאשר מילים גדולות כמו "מהפכה" או "אלטרנטיבה".

הרב אברהם סתיו הוא מחבר השו"ת אבוא ביתך, יחד עם אביו הרב דוד סתיו

צניעות שבין אדם לקונו

תניה רגב משיבה:

קראתי בעניין רב את תגובות הרב אברהם סתיו והרבנית אוריה מבורך, ואני שמחה על הבמה המכבדת שמוסף שבת מעניק לדיון.

בפתח תשובתי אבהיר כי כתיבתי איננה עוסקת בהלכה אלא בפרשנות המתלווה אליה. בניגוד לפסיקה, הנתונה במסגרת ברורה ומוצדקת של כללים ומנגנוני סמכות, הרי ששערי הפרשנות לרוב לא ננעלו, ומכיוון שהשיח המלווה את גופי ההלכות הוא היוצר את התסכול העצום הרי שזהו האמצעי לתיקון. מובן שיש בגופניות הנשית ממד של מיניות. אולם על מנת לרפא את השבר העמוק שאנחנו נתונות בו צריך לתור אחרי אופני פרשנות אחרים. אלה קיימים בשלל מקורות ישראל הקודמים לעשרות השנים האחרונות, שבהן הכתיבה ההגותית על הצניעות הנשית הצטצמה כמעט אך ורק למובנים הארוטיים.

בנוגע לדברי הרב סתיו: קראתי וניתחתי לעומק את כל כתיבתו של הרב הנקין הקשורה לסוגיית הצניעות, והדברים יתפרסמו בבמה אחרת. כפי שכתבתי, אף שהרב הנקין איננו מתכחש להיבטים המיניים, הוא איננו נענה לשיח הסכנה והאיום המבקש להחריג את הלכות צניעות. זאת ועוד, בכך שהרב הנקין מטיל את האחריות של הרהורי העבירה על כתפי הגברים בלבד, הוא מאפשר להנמקות נוספות לקחת חלק בשיח הצניעות. מצער כי זהו אחד הקולות הבודדים והאמיצים בני זמננו, אם כי קול זה איננו מנותק מרעיונות יסוד הטמונים בפסוקי התורה, במקורות חז"ל ובכתיבתם של הראשונים והאחרונים.

בנוגע לדבריה של הרבנית מבורך: כאמור, אני לא שייכת לשיח ההכחשה. מיניות היא אכן חלק מהחיים וכרוכה בגופניות. ההבדל בינינו עומד על נקודה אחרת: המשמעות שיש לצקת לגופי ההלכות, לכל הפחות מצד הנשים. בעוד שמבורך מניחה את הלכות צניעות בזירה החברתית, קרי ביחסים בין גברים לנשים, אני מעוניינת להניח אותן בזירה שבין אדם לא־לוהים בלבד. אני מציעה כי המניע האישי ללבוש צנוע איננו עיניו החיצוניות של הזולת, אלא התרחשות דתית פנימית המתייחסת לסוגיות דוגמת הבריאה בצלמו של הקב"ה, כבוד האדם הכרוך בהתרחקות מן הבנאליות שבחשיפה (הנפשית כמו גם הגופנית) וכיוצא באלה. זו תשובת המשקל הפרשנית הראויה בעיניי לעת הזאת.

The post הכחשה במסווה של שחרור: אין הלכות צניעות בלי מיניות appeared first on מקור ראשון.