מי שרוצה להחזיק בידיו ספר קטן אחד שעשוי בתוך קריאת דפים מעטים לשנות את אמות המידה היומיומיות שלנו של צער ושמחה, לבטל במחי יד את משק הרגשות שלנו הבנוי על הצלחות וכישלונות… יפנה אל "השעון", ספרו של ק. צטניק (מבקרת הספרות יונה בחור, "מעריב", 9 בדצמבר 1966).

השבוע מלאו עשרים שנה למותו של ק. צטניק, הוא יחיאל פיינער, הוא יחיאל דינור, בכ"ו בתמוז תשס"א (17 ביולי 2001). היחס ליצירתו החריגה והייחודית של הסופר ניצול אושוויץ, שניסה לתרגם את הזוועה למילים, עבר שינויים במהלך השנים. ההערכה החיובית שבה היא התקבלה תחילה, כמו בציטוט שבו פתחנו, הומר בביקורת ובהסתייגות, וזו הפכה להתעלמות ושכחה מצערת.

ק. צטניק נולד בשנת 1909, בעיר סוסנוביץ שבפולין, ובבחרותו למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בכתיבה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ובהיותו בן 22 הודפס בוורשה ספר שיריו "צווייאונצוואנציק: לידער" (עשרים ושניים: שירים). כשנתיים היה במחנה אושוויץ־בירקנאו ובמחנות לוויין נוספים.

הוא היה מראשוני הכותבים על אושוויץ – ספרו הראשון "סלמנדרה" נכתב ביידיש עוד באיטליה, ויצא לאור בארץ בהוצאת דביר כבר ב־1946. בספר מתוארים קורותיו של הארי פרלשניק החל מכניסת הגרמנים לפולין עם פרוץ המלחמה, דרך החיים בגטו, ובהמשך השהות באושוויץ. בספר זה טבע את הביטוי "פלנטה חדשה" או "פלנטה אחרת" עבור אושוויץ. במהלך השנים נמתחה ביקורת על ההגדרה הזו, ונטען שהוצאת אושוויץ מגדר האנושיות מקטינה את מידת האחריות של בני האדם למה שהתחולל שם.

בשנים שלאחר מכן המשיך ק. צטניק בכתיבת ספריו הנוספים – "בית הבובות" (סיפורה של דניאלה, אחותו של הארי), "פיפל" (קורותיו של מוני, אחיו), "השעון", "העימות" (פגישתו של הארי עם המציאות בארץ), וספרו האחרון "צופן אדמע" (תיאור קבלי עוצמתי של החזיונות שחווה בעת טיפולי LSD בשנות השבעים). שלושת ספריו הראשונים מהווים מעין יחידה אחת, ואף הוגדרו על ידו כ"כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים".

חשיפתו הראשונה לציבור הישראלי – בשמו המלא וכמי שעומד מאחורי הספרים שהזכרנו – הייתה במשפט אייכמן, במסגרת עדות בת 12 דקות. במהלכן הספיק להשמיע כמה מילים על אודות "פלנטת אושוויץ" ושבועתו לנרצחים לשמש כעד, והתמוטט. בפתח עדותו ציין: "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות, אלא כמי שכותב כרוניקה מתוך הפלנטה של אושוויץ". משפט זה תיקף את זיהויו עם אושוויץ, וכפי שאמר וכתב: שם הוא נולד, בעת שבבשרו נחקק המספר 135633.

"קול האמת מתפרץ מבין הקברות"

בשנים הראשונות לאחר פרסום ספריו הם התקבלו כאמור באופן חיובי וזכו לשבחים. בסקירה שפורסמה בעיתון "המשקיף" בדצמבר 1946 על ספרו "סלמנדרה" נכתב: "והנה קול חדש, קול האמת מתפרץ מבין הקברות… יותר מספרי היסטוריה עבי כרס וגדושי מסמכים מלמדת אותנו 'סלמנדרה' זו. יותר ממחקרים פסיכולוגיים עמקניים ומדוקדקים משקפת יצירת אימים זו את תהומי הנשייה הנאצית". מילים ברוח דומה ניתן למצוא בסקירות נוספות.

תגובה נוספת, מאוחרת יותר, ביטא חיים גורי במסגרת טורו בעיתון "למרחב" שבו סיקר את משפט אייכמן (ובהמשך בספרו "אל מול תא הזכוכית"). תחת הכותרת "כוכב האפר" סיכם גורי את עדותו של ק. צטניק: "הוא ניסה להגדיר כנפיל את מהות העולם ההוא. הוא ניסה למצוא את הדרך הקצרה ביותר בין שתי הפלנטות, אשר ביניהן עברו חייו… בעצם אמר את הכל. כל שעתיד היה לומר לאחר מכן, היה, מסתבר, פירוט יתר". בניגוד לאחרים שניסו להמעיט בערך עדותו של דינור, גורי מתייחס אליה בכובד ראש ואף קושר בינה ובין דמותו כק. צטניק סופר השואה, שגם חיבוריו אינם נתפסים כאן כספרות בלבד אלא כדברי עדות.

כתיבה אקדמית ענפה המנסה לחקור את מאפייני כתיבתו ואישיותו של ק. צטניק ניתן למצוא בשנים האחרונות אצל פרופ' יחיאל שיינטוך. בספריו, כגון "סלמנדרה: מיתוס והיסטוריה בספרי ק. צטניק", הוא מראה כי רבים מהאירועים המתוארים בספריו התרחשו במציאות. שאלת האמת ההיסטורית מאחורי כתיבתו של ק. צטניק שימשה במשך השנים כדי לקעקע את אמינותו כמי שמוסר את מה שהתרחש "שם". התייחסות אקדמית נוספת היא הרצאתו של פרופ' דן לאור באוניברסיטת תל־אביב משנת 2007 (זמינה לצפייה ביוטיוב).

"היטלר לא היה השטן. כשנכנסת לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם. וראיתי את האדם, אותו ראיתי בשעה שהוא שלח אותי לקרמטוריום. האיש אס־אס הזה, הוא היה אדם"

לצד זאת, בחלוף השנים ניתן להבחין בעיקר בהסתייגויות מכתיבתו וכן מאישיותו. במאמרים שנכתבו בשנות התשעים עולות אמירות על "נטייתו המובהקת להיגרף לעבר הצירוף הקלאסי של קיטש ומוות" (פרופ' דן מירון) וכן: "כשאנו קוראים את ק. צטניק אנו נמצאים בעיצומה של הזוועה. כאן אין כל רסן, מבוכה, הסתייגות" (פרופ' עומר ברטוב). פרופ' עמוס גולדברג כתב ב־2013 כי "הדוגמה הרדיקלית ביותר למבע אקספרסיבי גדוש היא הפואטיקה של ק. צטניק, שהיא פואטיקה של המחשה וצעקה, הפואטיקה של חוסר הגבולות". וזאת, לדברי גולדברג, להבדיל מכתיבתו של אלי ויזל המבטאת מבע רפלקסיבי – דיווח על האירועים.

כיום בולט בעיקר היעדר היחס במחקר ובביקורת לאיש ולכתיבתו. כמעט לא ניתן למצוא כנסים ואירועים העוסקים בו, בוודאי בהשוואה לעיסוק בסופרים בולטים אחרים שכתבו על השואה. לאחרונה למשל התקיים כנס שעסק במספר כותבים על השואה, בהם אבות ישורון, אלי ויזל ועוד. ישנם נוספים שלא הוכנסו לרשימה, אבל לפחות עבורי בלטה היעדרותו של ק. צטניק.

עד לפני כעשור, לא הכרתי באופן מעמיק את ספריו של ק. צטניק. בשנים האחרונות, במסגרת התעניינות אישית גוברת בעולם השואה על רבדיו השונים, חזרתי אליו. התחלתי ב"סלמנדרה", ולא עצרתי עד "צופן אדמע". קריאה רצופה ומקוטעת. קורא, מניח בצד וחוזר לקרוא. בבחינת "ממך אליך אברח". בהמשך נחשפתי לשיריו ולחומרים נוספים שכתב. הבנתי שעבורי לא מדובר בקריאה "ספרותית" ואף לא "היסטורית"; היה שם משהו אחר. בעיקר חשתי החמצה על כך שאנו כקוראים וכמתעניינים בהיסטוריה, בספרות ובהגות הקשורה בשואה, זנחנו אותו.

להלן אציג שלוש קריאות בכתביו, שלוש נקודות שגרמו לי לחזור ולקרוא, ולנסות להבין את מה שניסה לצעוק. אדגיש כי מדובר בחוויות שלי כקורא, להבדיל מחוקר או מבקר ספרות.

"תשובה תן! מדוע?"

ברבים מהספרים והשירים הנוגעים בשואה עולה שאלת מקומו של א־לוהים. גם ק. צטניק מקיים בספריו דיאלוג נוקב עם השמיים. השיח הזה מתקיים בינות הצריפים והדרגשים; בין האדם, המוזלמן, לא־לוהים.

בספר "סלמנדרה" מתוארת שריפת בית הכנסת העירוני במטרופולי, עיירתו של הארי, גיבור הרומן:

…נכחם הודלקו השמים. תימרות עשן ולהבות תבערה פרצו למרום. בעד החלון נראתה האש המשתוללת כתפוסה במסגרת ליל שחורה.

"בית הכנסת בוער! הרי זה בית הכנסת!"

…הארי פרלשניק עמד בקצה הגזוזטרה, אוחז בשתי ידיו במעקה כחזן בעמוד, ומביט. מאחוריו עמד "הבחור", ובקול רועד אמר: "מוצאי שבת לנו עכשיו, ואלוהי ישראל מברך בבית הכנסת הבוער שלו את ברכת ההבדלה".

"על כוס מלאה דם יהודי", השיב הארי בלחש. "דם עמו הנבחר".

לפנינו הטחת אשמה חריפה כלפי א־לוהים, שהפך את הבטחת גאולת מצרים – דם ואש ותמרות עשן כמתואר בהגדה, כוס הדם בפרפרזה על כוסו של אליהו הנביא – לקורבן עולה הנאכל כליל, דם עמו הנבחר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201711_12_55-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201711_12_55-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 6720px) 100vw, 6720px" />

שיח דומה, נוקב לא פחות, ניתן למצוא בספרו השלישי של ק. צטניק, "פיפל", בפרק שבו מתוארת תפילת יום כיפור בבלוק:

דממה בבלוק. דחילת סילודים בבלוק… יום כיפורים באצטבתו של הרבי משיליוו. נמוג הבלוק. נגוזה אושוויץ. הרבי משיליוו מתנשא לעולמות עליונים, ויחד עימו נישאים כל היושבים סביבו… נעצמות עיניו של ואווקה (אחד מאסירי המחנה): בית כנסת מלא יהודים. אהילי טליתות על ראשי מתפללים…

"רבי!" ניתזת פתאום הזעקה מגרונו החתום, "איפה הם היהודים?! איפה הנשים?! איפה הילדים?!" ואווקה מזנק מן האצטבה והולם באגרופיו בכל הכוח בכותל הבלוק. "איפה בתי הכנסת המלאים יהודים?! אמור איפה, רבי?!"

ובהמשך:

פתאום נקפצו רגליו של ואווקה ובעטו בעיטת איתנים במרק… "הבט!" נשא ואווקה עיניו כמפגין זעקתו למרומים, "אני אראה לך שואווקה הסנדלר מסוגל לצום ביום כיפור אפילו באושוויץ. אבל אתה! אתה שתשב על כסאך באמת! אתה שומע? באמת!"…

ואווקה הרס מתוך הבלוק החוצה… לפתע נטה ידיו אגרופים על שמיים־של־אושוויץ: "אני חוטא ופושע אני!" שיווע, "אבל גיטל שלי, האם נגעה בך היא לרעה במשהו? וחמשת הבנים שלי כל כך פגעו בך? תשובה תן! תשובה תן! מ־דו־ע?

עבור ק. צטניק, שאלת מקומו ואולי אף אחריותו של האל נוכחת מאוד, והוא מטיח את הדברים באופן נוקב ללא סינונים.

האסתטיקה של הזוועה

הסופר אהרן אפלפלד נשאל פעם בריאיון טלוויזיוני מדוע כתיבתו הינה "בשולי השואה" – בעיקר השנים שלפני ואחרי. אפלפלד השיב כי "אי אפשר לכתוב ספרות שואה. יש טמפרטורות שאי אפשר לנגוע בהן. על השואה אפשר לשתוק שתיקה עמוקה או לזעוק זעקה גדולה ונמשכת, אבל אי אפשר לכתוב משפטים ריתמיים, דימויים, כל מה שקשור בדבר הזה. ואני מעדיף בשתיקה".

את אושוויץ, סמל ההשמדה התעשייתית, קשה לתאר באופן מילולי. ניתן אולי להצביע על תהליכים היסטוריים ולהשתמש במונחים שיסייעו לנו להתגבר על חוסר האונים מול האימה, אבל האם באמת ניתן להבין את ההתרחשות? כיצד ניתן להעביר רגע שעוסק בבלתי נתפס, באופן שגם אחרי הנצחתו, כתיבתו, עדיין יישאר כזה? כתיבתו של ק. צטניק באה לתת מענה לקושי שעליו הצביע אפלפלד.

לדידו של ק. צטניק, הדרך היחידה לכתוב "על השואה" ולא בשוליה, לגעת באושוויץ ולתאר את שלא ניתן לתיאור – עוברת דרך האסתטיקה של הזוועה. בספריו מתוארים בהרחבה הוצאות להורג, סאדיזם, תיאורים מיניים בין קורבנות למקרבנים, תיאור קשה ונוקב של "המוזלמן" ושל העבודה בקרמטוריום. זוהי צעקתו, להבדיל משתיקת אפלפלד.

אבל זו לא רק בחירת המילים והאמצעים הפיגורטיביים. בכתיבתו ניתן למצוא שימוש במשפטים קצרים, נקודות, סימני קריאה רבים (ראו למשל בציטוטים שהובאו לעיל בנוגע לטענות של וואווקה מול אלהים). זהו ניסיון ליצור סגנון "אחר", בניגוד למשפטים הריתמיים כפי שתיאר אפלפלד.

אצבע האדם

כמעט לא ניתן למצוא הופעות פומביות של ק. צטניק. הופעתו כעד במשפט אייכמן מוכרת מאוד. הופעה נוספת שלו, כעבור 27 שנים, מוכרת הרבה פחות. בשנת 1988, מעט לאחר צאת ספרו האחרון "צופן אדמע", התראיין ק. צטניק לתוכנית "זה הזמן" של רם עברון בערוץ הראשון. הוא התייחס שם בפומבי לטיפולי ה־LSD שעבר עשור קודם לכן במרפאתו של הפסיכיאטר ההולנדי פרופ' יאן בסטיאנס, ובעיקר לתובנות העכשוויות שלו בנוגע לשאלה "מי יצר את אושוויץ".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AP_610721013-750x782.jpg 750w" sizes="(max-width: 921px) 100vw, 921px" />

בריאיון ציין ק. צטניק כי במהלך הטיפול הבין שבזמן שהותו במחנה נוצרו בעולם שני דברים – הפנצילין והאטום. הראשון מביא חיים, השני מוות והרס. בעקבות תובנה זו, תפיסתו את אושוויץ עברה שינוי:

אז היה ברור לי… אושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. אושוויץ לא השטן יצר ולא א־לוהים, אלא האדם. ושם, החזרה הגנרלית לאטום. כי האצבע שתלחץ על הכפתור הזה שיכול להפוך את העולם לתוהו ובוהו, היא לא אצבע א־לוהים, אלא שזה האצבע של אדם. וזה מה שהיה באושוויץ. היטלר לא היה השטן. כשנכנסת לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם. וראיתי את האדם, אותו ראיתי בשעה שהוא שלח אותי לקרמטוריום. האיש אס־אס הזה, ראיתי אותו, הוא היה אדם.

אין הבדל, קובע ק. צטניק, בינו ובין הגרמני שהעלה אותו למשאית בדרך למשרפות, למעט הבחירה שעשה – בדומה לבחירה האם לייצר תרופה או פצצה.

כשנשאל בהמשך האם הוא עצמו היה יכול להיות במקום אותו איש אס־אס, השיב: "אם נגזר על האדם לשלוח את האדם השני לקרמטוריום, אני רוצה להיות הנשלח ולא השולח". נראה שבאמירותיו אלה חזר בו ק. צטניק (או לפחות שינה) מההתייחסות לאושוויץ כמשהו שמעבר לאנושי, והחזיר את האחריות לאדם. בהקשר זה הוא מצטט באותו ראיון פסוקים מספר דברים: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הברכה והקללה, ובחרת בחיים".

בשנת 1992 התפרסם חיבור קצר של ק. צטניק בשם "שלשה היינו (מצבה)", ובו מתוארים שניים מידידיו אשר יחד היו חבורה שנפגשה בשנים "שלפני" ועסקה בעניינים שברומו של עולם. וכך פותח ק. צטניק:

שלושה היינו. שמואל נאדלר – קראנו לו מוניה. אלימלך שטייאר – קראנו לו מיילאך. אותי – דרך גילופין של דעת קרא מוניה "ציוניסט". המרכאות למה ? כי היטב ידע מוניה שאין אני ציוני־הרצליאני אלא ציוני־נחמנבראסלאבי.

ואולי כאן טמון המפתח להבנתו. אדם עם נשמה יוקדת, ברסלבי וציוני, קשור באנשים מיוחדים, עוסק בחיי תורה ובחיי שעה, כותב, סופר, משורר. במשפט הסיום לאותו חיבור כותב ק. צטניק: "משלושה אלה אף אחד לא נשאר". בדבריי כאן ביקשתי לכל הפחות להזכיר אותו.

The post "לא השטן יצר את אושוויץ אלא האדם": עשרים שנה למותו של ק. צטניק appeared first on מקור ראשון.