רוח נעימה ששברה את החום הכבד קיבלה את פניי בירידה מאוטובוס העיתונאים. בצד הדרך עמדו תושבים מקומיים נרגשים, שצילמו, הניפו שלטים ונופפו לשלום לבאים לטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו. האיסור על כניסת קהל יצר סיטואציה מוזרה, שבה תושבים יפנים אינם מורשים להיכנס לאצטדיון הביתי שלהם, לאירוע שייכנס לדפי ההיסטוריה, בעוד אנחנו, שהגענו מרחבי העולם, נכנסנו לסקר ולחוות אותו. מהעבר השני של הרחוב התקיימה הפגנה גדולה כנגד עצם קיומם של המשחקים בטוקיו, בשל מצבה הקשה של המדינה בכל מה שקשור למשבר הקורונה. פתיחת הטקס סיפקה עבורנו הישראלים רגע מרגש ובלתי נשכח, כשלראשונה מזה 49 שנים כיבדו במעמד הזה את זכרם של 11 חברי המשלחת הישראלית, שנרצחו בידי טרוריסטים במהלך משחקי מינכן 1972. לצד הטקס הגרנדיוזי, בחוץ המשיכו להישמע ללא הפוגה קולות המחאה, שנשמעו היטב גם בתוך האצטדיון בשעתיים הראשונות של הטקס ויצרו תחושת כאוס מוזרה ולא נעימה. "הרגשות הם מעורבים", הודתה בפניי אחת העובדות בטקס, "מצד אחד אני מתרגשת להיות חלק מפתיחת המשחקים ושיש כאן אולימפיאדה, אבל מצד שני יש לנו ביפן הרבה בעיות חמורות שצריך להתמודד איתן, האנשים מאוד חוששים לשלומם והגעתם של אלפי אנשים מכל העולם לא מרגיעה את החשש הזה".

נחיתה

הדרך שלי ליפן הייתה ארוכה ומורכבת. ביפן נבנתה מערכת מסורבלת מדי בכל הנוגע לדרישות מאנשי התקשורת המגיעים לסקר את האולימפיאדה. המערכת כוללת אתרים, אפליקציות, אינסוף הודעות מייל עם מצגות והוראות, וספר חוקים הכולל 70 עמודים, שעודכן מדי כמה שבועות. היפנים החליטו שלכל קבוצה שמגיעה יש למנות מפקד, ומאחר שאני היחיד בקבוצה שלי, מוניתי למפקד שלי עצמי, בהחלט סידור נוח למדי. בשלב מסוים הודיעו שלא נוכל לשהות במלונות שהזמנו, ושעלינו לבטל ולבחור מלון מתוך רשימה, שוב תוך כדי הקמת מערכת ארכאית ששיגעה את כולנו. שבועיים לפני שהגעתי התחלתי לדווח באופן יומי באפליקציה על מצב בריאותי, ואת הבדיקות שקיימתי הייתי חייב לעשות בחברה שאושרה על ידי המארגנים. עבורי האופציה היחידה הייתה להזמין את הבדיקות הביתה, שם עליתי לשיחת זום מול מישהי שצפתה בי יורק לתוך מבחנה, בהחלט סיטואציה שלא האמנתי שאהיה חלק ממנה בחיים האלה.

בוקר הטיסה הפך לסיר לחץ. הגעתי שעה וחצי בלבד לפני ההמראה, ורצתי לדלפק החברה היפנית שאיתה נסעתי, שם להפתעתי מצאתי את הדלפק ריק לחלוטין. "חיכינו לך, אל תדאג, הכול בסדר", הפתיע אותי הפקיד בעמדה, שהחל לבדוק את רשימת המסמכים הבלתי נגמרת שהצגתי בפניו. הסיבה לכך שהייתי לבד בדלפק התבהרה לי מהר מאוד. במטוס ענק עם כמה מחלקות ומאות מושבים היו אולי שלושים נוסעים סך הכול, מה שהפך כל אחד מאיתנו ליחיד ומיוחד. הטיסה אמנם ארכה 14 שעות ברציפות אבל הייתה אחת הטובות שהיו לי בחיי; בניתי לי מגדל של שמיכות וכריות, עם אפשרות למתוח רגליים ולישון בנחת, ראיתי סרטים, קראתי, אכלתי אוכל נהדר וקיבלתי טעימה ראשונה מהחביבות היפנית.

החשש הגדול היה מהנחיתה ביפן, כיוון שבשבוע שלפני יציאתי לטוקיו החלו להגיע סיפורי אימה על עיתונאים ואנשי ספורט שנאלצו לחכות עד 11 שעות בשדה התעופה לפני ששוחררו. לשמחתי, המציאות בנמל הייתה מעט שונה. אולי זו הטיסה הקטנה שבה הגעתי, אולי מסקנות שהוסקו מהימים שלפני כן ואולי גם קצת מזל. אחרי שנחתנו ביקשו מכל מי שהגיע לאולימפיאדה לחכות בצד, שם עמדתי עם שבעה נוסעים נוספים שהגיעו לסקר את המשחקים. כעבור כמה דקות הגיעה עובדת מטעם המארגנים שלקחה אותנו לחדר ההמתנה הראשון, ומשם החל מסלול חיול בן כשעתיים וחצי, שכלל מעבר מדלפק לדלפק, שבהם הצגתי שוב ושוב את אותם הדפים, הנתונים והקודים ולא הצלחתי לקבל תשובות לרוב השאלות שהגעתי איתן. בשלב מסוים עברתי בדיקת קורונה (השלישית בארבעה ימים), שלשמחתי יצאה שלילית.

משם הגעתי לרגע הנכסף, שבו שלוש שנים לאחר שהתחלתי בתהליך, אישור העיתונאי שלי הפך לאקרדיטציה אמיתית, כזו שמכניסה אותי לכל אולם תחרות, בתנאי שהזמנתי עבורו מקום עד יום מראש, בעוד אתר מרשימת האתרים הבלתי נגמרת. אחרי בדיקת דרכונים קפדנית ומפגש עם נציג מכס יפני, שהתעקש לפתוח את המזוודה שלי ולגעת בכל במבה שהבאתי, זכיתי לצאת מהשדה, שם חיכה לי מזג אוויר של 30 מעלות ולחות שהתקרבה למאה. לאורך כל השהות כאן זהו ממוצע המעלות, ובחלק הימים גם צפוי גשם. על פי החוקים כאן, בשבועיים הראשונים אסור לאנשי תקשורת לנסוע בתחבורה רגילה, אלא רק באוטובוסים ומוניות מורשות, ולכן עלינו לאוטובוס עם עוד 40 איש, והוא לקח אותנו לחניון, שם חילקו אותנו ל־40 מוניות נפרדות שפיזרו אותנו בבתי המלון השונים. בשלב הזה הראש עוד היה מלא במחשבות ותהיות. התשובה לבקשה שלי לבטל בידוד מוחלט של שלושה ימים לא הגיעה (עד היום אגב) ואף אחד לא אמר לי כלום. האם אני צריך לבודד את עצמי? רק המחשבה להיות סגור בחדר במשך שלושה ימים זעזעה אותי. במלון גיליתי שומר בכניסה, שנמצא שם מסביב לשעון ומחתים אותך בכל פעם שאתה יוצא. באופן רשמי, בשביל לצאת לקנות אוכל (אסור לשבת בשום מקום) מותר להיות רבע שעה בחוץ, אך העובדה שאני יכול ללכת בכל רגע נתון לאירוע ספורט, ללא הגבלת זמן, הופכת את ההוראה הראשונה לגמישה ביותר, בטח עבור מי שמגיע מישראל, ועד כה לא באמת הגבלתי את עצמי בכלום.

הכנסת אורחים

אחת החוויות הטובות שלי עד כה היא המפגש עם העם היפני. אמנם רבים מהם לא שולטים באנגלית, ולרבים שעומדים במרכזים שאמורים לספק מידע רלוונטי פשוט אין מושג על מה אני מדבר, אבל בשורה התחתונה מדובר באנשים עדינים, חייכנים ומקסימים שפשוט יוצאים מגדרם כדי לעזור. כבר בהתנהלות הראשונית בשכונה הרגועה למדי שבה אני ממוקם, היושבת על נהר הסומידה, יצאו כמה מקומיים ממקום עבודתם כדי ללוות אותי למקום שלא יכלו להסביר לי באנגלית איך להגיע אליו. ביום השני בעיר גיליתי שחסר לי מתאם למחשב, וחיפוש בחנויות לא העלה דבר. ביציאה מאחת מהן עצר לידי בחור בשם סקוט, אמריקני ממוצא יפני שעבר לטוקיו לפני כמה שנים, ושאל אם אני צריך משהו. לאחר שסיפרתי לו על בעיית המתאם ביקש שאבוא אחריו לפינת הרחוב, שם ביקש שאשגיח על אופניו בזמן שהוא עולה הביתה להביא לי את מבוקשי. "אני מטייל בעולם הרבה שנים, תאמין לי שאני מבין בדיוק מה אתה עובר כרגע", אמר לי, בעוד אני מנסה להכיל את הנדיבות הלא מובנת מאליה. אחרי כמה דקות, כשחזר עם המתאם ובלי לדרוש דבר כמובן, ניצלתי את האנגלית שלו כדי לדבר על תחושת העם היפני, שחלקו כועס מאוד על קיום המשחקים. "אחת הבעיות הגדולות כאן ביפן היא שהמדינה לא מצליחה להשיג את כמות החיסונים הנדרשת, לצד העובדה שאין מערכת בדיקות טובה כפי שיש במקומות רבים אחרים בעולם", הוא מסביר. "עבורי ועבור רבים אחרים שאני מכיר, העובדה שאסרו עלינו להיכנס למשחקים היא אכזבה עצומה. קניתי כרטיס למשחק הגמר של הכדורגל, אבל לצערי קיבלתי הודעה שהכרטיס בוטל. זו הזדמנות נדירה להיות באולימפיאדה שהמדינה שלך מארחת, אבל הפעם זה כבר לא יקרה וזה חבל מאוד. נכון שרבים ביפן התנגדו לקיום המשחקים בגלל המצב, אבל רבים אחרים שמחים מאוד על כך ועצובים שיוכלו לצפות בה רק בטלוויזיה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/07/סקוט-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עבור חובב ספורט, אולימפיאדה היא לונה־פארק אחד ענק שלא מפסיק לרגע במשך 16 ימים. המציאות שבה אין קהל באולמות, מעבר לעובדה שזה פשוט עצוב, גורמת לתחושה קצת כמו של אימון. מצד שני, ספק אם אזכה עוד פעם בחיים לשבת על בסיס יומי במקומות כל כך נוחים וקרובים למוקד ההתרחשויות ולצפות באתלטים הטובים בעולם. בכניסה לכל מתקן אנחנו עוברים בדיקה שכוללת ניקוי ידיים, בדיקת חום וצילום פנים. ברגע שאני אוסף את הציוד מתוך מגשי הבידוק, אחד החיילים בעמדה ממהר לנקות אותם בקפידה ולהחזירם לערימה. באופן כללי היפנים מקפידים על ריחוק חברתי (חוץ מאשר באוטובוסים), ועל צחצוח המתקנים ואזורי התקשורת השונים. בשל העובדה שאסור לנו להשתמש בתחבורה ציבורית, צריך להתנהל בתחבורה מטעם המארגנים, שהזמינות שלה יוצרת קושי לא קטן. ליד המלון שלי לדוגמה יש אוטובוס, שיוצא בתדירות של פעם אחת בין שעה לשעתיים, ואיתו אפשר להגיע רק לתחנה מרכזית, וממנה לצאת ליעדים אחרים. האוטובוס חזור יוצא בכל שעה עגולה, ואם פספסת אוטובוס באמצע הלילה, שיהיה לך בהצלחה. באחד הימים הצלחתי לתפוס את הרכב חזרה, שתי דקות לפני שיצא לדרך באחת בלילה. כאשר הגיע לתחנה הראשונה מתוך שתיים, התעקש לעמוד שם כרבע שעה כדי להגיע לתחנת האיסוף וההורדה שלי בזמן הנתון. שם, אגב, מחכה מסביב לשעון מתנדב מטעם המשחקים.

אל אל ישראל

אני לא חושב שאנשים מבינים עד הסוף את הקושי בלהיות ספורטאי אולימפי מצליח. קחו לדוגמה את המתעמל ארטיום דולגופיאט, אחד הבכירים במשלחת שלנו ומועמד לזכייה במדליה היסטורית עבורנו. בחמש השנים האחרונות (והרבה שנים קודם) הוא התאמן מדי יום כמה פעמים, התמודד עם כאבים ופציעות, עבר טיפולים, נסע לשבועות לחוץ לארץ לתחרויות ואימונים, והתמודד פעם אחר פעם מול הדרישה לעמוד בלחץ ולספק תוצאות. ואז הוא הגיע לטוקיו, ובבוקר אחד היו לו שלוש דקות בלבד לתת את כל מה שיש לו כדי להיות או לחדול. מעידה אחת, טעות אנוש של שנייה, והתהליך שתיארתי קודם כבר לא היה משנה לאף אחד. במקרה הזה, לשמחתי, לפחות בתחרות המוקדמות, הוא עמד בלחץ כמו גדול. התרגשתי לשבת מטרים ספורים מולו ולראות איך הוא מרחף באוויר על משטח הקרקע, וזוכה בתוצאה שהייתה מעניקה לו, אם היה מדובר בגמר, את מדלית הזהב. מי שהייתה קרובה לרגע כזה של תהילה היא הג'ודאית שירה ראשוני. כבר שנים שהיא בסביבה, הגיעה לכמה הישגים יפים אבל לא באמת הצליחה לפרוץ, בטח אחרי שהודחה בריו אחרי שתי דקות בסיבוב הראשון. והנה בגיל 30 היא הגיעה לטוקיו, כאשר אף אחד לא מצפה ממנה לדבר, וביום קרבות מבריק הוכיחה איזו לוחמת נהדרת היא כשהייתה במרחק סנסציה וזכייה במדליית ארד, מול יריבה עדיפה שבגיל 20 כבר הוכתרה פעמיים לאלופת עולם ואלופת אירופה. בשורה התחתונה זה לא קרה, ולמרות כל המחמאות שקיבלה, כולל מחיאות כפיים של העיתונאים הישראלים כשניסינו לנחם אותה, בעוד היא מנסה לעצור את הדמעות. שעה קלה לאחר מכן כבר זכתה אבישג סמברג במדליית הארד בטקוואנדו וגנבה ממנה ברגע את כל תשומת הלב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/07/עמית-שיסל-באדיבות-הוועד-האולימפי1-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עוד בתור ילד זכורה לי הצפייה באירועי האולימפיאדה במסגרת החופש הגדול, כחוויה גדולה. לצד זה אני זוכר פעמים רבות תחושות של אכזבה קשה, ממש דיכאון ליום או יומיים, אחרי עוד כישלון של ספורטאי ישראלי לעמוד במטרה ולזכות במדליה. העובדה שסמברג העניקה לנו בשבת שעברה את המדליה האולימפית העשירית בלבד בכל הזמנים, שהושגו בארבעה ענפים, היא תעודת עניות לספורט שלנו. ועדיין, התחושה הפעם היא שונה. מעבר לעובדה שנשלחה לטוקיו המשלחת הגדולה ביותר אי פעם, נראה שבשנים האחרונות עובר הספורט הישראלי תהליך התייעלות והתמקצעות, שמקרב אותו לפסגה העולמית בלא מעט ענפים. כרגע אנחנו נהנים מדור חדש של אתלטים מחויבים ומקצוענים, שלא חושש להציב לעצמו מטרות גבוהות ולמד גם לעבוד על הצד המנטלי, שקריטי בדיוק כמו היכולת הטכנית, ושנהנה מדור מאמנים שלמד לשכלל את עצמו, בנוסף לשיפור במתקנים. עדיין קשה להיות ספורטאי אולימפי, עדיין אין מספיק תקציבים, וצריך להיות באמת משוגע לדבר, ובלי להצליח קודם אי אפשר לקבל מלגות ותמיכות. יש סיכוי שמשחקי טוקיו יהפכו לרגע מכונן עבור הספורט הישראלי ההישגי, ולמרות כמה אכזבות גדולות שחווינו פה נקווה שנצליח ליהנות מפירות ההשקעה ולהביא עוד הרבה מדליות.

The post היסטוריה והיסטריה: יומנו של שליח מוצש לאולימפיאדה appeared first on מקור ראשון.