מסדרונות הכנסת רעשו וגעשו השבוע. זה עתה אישרה הממשלה את התקציב, והמערכה עברה למליאה. שלושה ממקורביו של ראש הממשלה נפתלי בנט הבחינו בי פוסע שם, ומיד ביקשו להפנות את תשומת ליבי לסעיפים הנוגעים לתפוצות ולעלייה. מאות מיליוני שקלים, כך הבטיחו, יושקעו בנושאים הללו, ובתקציב יעוגנו גם מיזמים שעד עכשיו תוקצבו מכספים קואליציוניים. אבל אני חיפשתי תשובה ממוקדת לשאלה אחרת, זו שעולה מהמסע שלי בעקבות השמאל הקיצוני היהודי בארה"ב.

אחרי הנחיתה כאן בארץ, התחיל למעשה השלב העיקרי של המסע: התבוננות לאחור בדברים שנאמרו, ראיונות עומק נוספים וניסיון להבין מה יכולה מדינת ישראל לעשות כדי לקדם את פני הרעה. כמתואר בשלוש הכתבות הקודמות, ענף חשוב של העם היהודי הולך ומתנתק מהמדינה היהודית, וחלקו אף מתייצב בראש המערכה נגדה. צעירים יהודים־אמריקנים, בעיקר כאלה שגדלו בתנועה הרפורמית ובתנועה הקונסרבטיבית, רואים בעצמם אנטי־ציונים ובישראל מדינת אפרטהייד, ומובילים את הקריאות להחרימה. הכתבות שפורסמו כאן הניבו אינספור תגובות של אנשי ימין ושמאל, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, ישראלים ויהודים־אמריקנים. ראש הממשלה, שר החוץ וראש האופוזיציה סירבו להתראיין לכתבה שתדון בצעדים שיוכלו לשנות את המגמה. איש מהם לא רצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט. על אף ההבטחות התקציביות, לא נראה כל סימן לכך שממשלת בנט־לפיד פועלת לטפל בתופעה. משכך, את החיפוש אחר הפתרונות וכיווני החשיבה שיכולים הפוליטיקאים להציע התחלתי אצל חברי האופוזיציה.

היי־סקול בעברית

בשעת לילה אני מגיע ללשכתו של בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית. בכהונתו בכנסת שוחחנו כבר על יחסי ישראל ויהדות העולם, והוא הודה שעמדותיו בנושא הולכות ומתגבשות עם השנים. "בתור בצלאל – ישראלי, מתנחל, בן כפר – לא הכרתי בכלל את יהדות התפוצות, היא לא הייתה על הרדאר שלי", אומר סמוטריץ'. לפני שפצח בקריירה הפוליטית הוא גם לא ביקר מעולם בארה"ב. נקודת המפנה הגיעה כשהצטרף למשלחת חברי כנסת שיצאה לקליפורניה, בשיתוף עם הפדרציות היהודיות והסוכנות היהודית. "היינו שבוע בסן־פרנסיסקו ובסן־דייגו, האזורים הכי פרוגרסיביים בארה"ב. זו הייתה עבורי נסיעה חשובה ביותר, מטלטלת במובן מסוים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02119_45_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לו אתה עכשיו ראש ממשלה או שר, איך היית מנסה להשפיע על הידרדרות מעמדה של ישראל בקרב יהודי ארה"ב?

"כשנפתלי ואני היינו חברים", אומר סמוטריץ' בחיוך, "הצעתי לו כמה מיזמים חינוכיים. לצערי, הוא לא הרים את הכפפה".

ההצעה הראשונה של סמוטריץ' היא מהמקוריות ששמעתי בשנים האחרונות. "אני רוצה להקים בישראל היי־סקול, תיכון, ליהודים אמריקנים, שיקבל רק תלמידים מצטיינים. מי שילמד ויחיה כאן במשך ארבע שנים יהיה קשור הרבה יותר לישראל", הוא מסביר. "בארה"ב יש כמובן בתי ספר יהודיים, אבל עלות הלימודים היא כ־40 אלף דולר לילד לשנה. רוב המשפחות היהודיות לא ישלמו סכום כזה. תחשוב שהיינו מקימים כאן בישראל בתי ספר תיכוניים באנגלית, שיעלו 10,000 דולר לתלמיד, במקום 40 אלף. מבחינתי, שנקים עשרה בתי ספר כאלה. כך אתה פותר להורים את הבעיה הכלכלית, וגורם לצעירים להישאר מחוברים לישראל גם אחרי שחזרו לגור בארה"ב. זה יכול להשפיע יותר מ'תגלית' ו'מסע', שנמשכים פרק זמן קצר יותר".

לתיכון שלך היית מקבל את ילדיהם של בן כהן וג'רי גרינפילד, מייסדי אימפריית הגלידה שכעת מחרימה את ישראל?

"ברור שכן, נקבל את כולם. הבעיה היא שלא כולם יבואו, בהתחלה לפחות. לא אקים פה בית ספר של התנועה הרפורמית, אלא מוסדות יהודיים של מדינת ישראל – בית ספר דתי ובית ספר חילוני".

המיזם השני שהציע סמוטריץ' היה חיבור ליצירת קשר שוטף בין בתי הספר בארץ ובתפוצות – רעיון שעלה כמה פעמים בשנים האחרונות, ואף מיושם בכמה מוסדות חינוך. בשבתו בקואליציה גם יזם סמוטריץ' את "צעדת התפוצות" שנערכה בירושלים: "הבאתי 4 מיליוני שקלים למשרד התפוצות, והאירוע הזה התקיים במשך שנתיים", הוא מספר. "הגישה שאומרת 'התייאשתי מהם' (מהרפורמים והקונסרבטיבים – צ"ק) לא מקובלת עליי. אני גם לא מבקש לייצר תמיכה מחוץ לעולם היהודי, כי ישראל היא הבסיס של העולם היהודי, ולא יהיה לנו עורף אם לא נשקיע בו. בעיניי יש להתייחס לזה כאל חלק מתקציב הביטחון. הייתי לוקח את כל הפעילות הקיימת, וממנף אותה פי כמה. אני חושב שצריך להשקיע מיליארד שקלים בתוכניות שמחזקות את הזהות היהודית בתפוצות".

מה לגבי הנושאים שיוצרים קרע בין ישראל ליהדות ארה"ב, כמו מתווה הכותל או הכרה בגיורים? איך מתגברים עליהם?

"בנושאים הללו לא נוכל למצוא תשובות מוסכמות, ולכן יש להשקיע את האנרגיות ואת המשאבים בדברים שאינם במחלוקת. אגב, אני גם לא חושב שצריך לקחת את תלמידי ההיי־סקול ליהודה ושומרון. אם הם ירצו, הם יוכלו לעשות זאת שלא במסגרת התוכנית. גם בנושא הזה, צריך לברוח מהמחלוקת".

"אפרטהייד – אותי זה מקפיץ"

גם בקוטב הפוליטי הנגדי לבצלאל סמוטריץ', יש מי שמודאגים מאוד מהמדרון החלקלק שהזרמים הפרוגרסיביים האמריקניים גולשים בו. קל להשוות בין מחרימי ישראל בארה"ב לאנשי מרצ כאן ולהציג אותם כשותפים לדרך, אך שיחה עם אורי זכי, יו"ר ההנהלה של המפלגה, מציירת תמונה מורכבת. "אני מקדיש לנושא הזה הרבה חרדה והרבה זמן", אומר לי זכי. "בעיניי, נתק בין ישראל ליהדות ארה"ב הוא משבר ציוני עמוק. הוא גם משבר יהודי־אמריקני, ואנחנו לא מתבטאים מספיק בנושא".

כדי להמחיש את הבידול בין זכי לפעילים האנטי־ישראליים מעבר לים, אפשר למשל לקרוא את התגובה שלו לציוץ של אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, הסמן השמאלי הקיצוני של בית הנבחרים. לאחר שאוקסיו־קורטז כתבה שמדינת אפרטהייד לא יכולה להיות דמוקרטית – וכיוונה כמובן לישראל – השיב לה זכי ש"לישראל יש חסרונות רבים, כמו הכיבוש, אבל ארה"ב קרובה לאפרטהייד יותר מישראל". הציוץ הקצר שלו זכה לתגובות רבות. "לידיעת חסידי הימין: אין כמו השמאל הישראלי במתן מענה לשמאל הקיצוני בחו"ל", כתב אחד הגולשים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202011_28_48-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את הסוגיה שאני מעלה בפניו זכי מכיר מקרוב. בשנת 2009 הוא מונה למנהל "בצלם" בארה"ב, השלוחה האמריקנית של ארגון השמאל הקיצוני המדווח על הפרת זכויות לכאורה של פלסטינים ביהודה ושומרון. במשך שלוש שנים הוא התגורר בוושינגטון, ובכתבות ובראיונות מאז נטען שהוא מוביל "קו פטריוטי המבחין בין תמיכה בישראל לתמיכה במדיניות הכיבוש". בין השאר אמר שההתנגדות לכיבוש היא בעיניו מעשה פטריוטי וציוני, שכן הנוכחות הישראלית ביו"ש היא "איום קיומי על אופייה של ישראל כמדינת לאום יהודית־דמוקרטית". בעקבות זאת ספג זכי ביקורת מאנשי ה־BDS, שרואים בישראל מדינה כובשת המפרה זכויות אדם גם בתוך קווי 1967.

בשהותו בארה"ב גם צולם זכי ב"צעדת ישראל" במנהטן, כשלימינו העיתונאי היהודי פיטר ביינרט, שמאז חצה את הקווים והודיע שאינו תומך עוד במדינת העם היהודי. זכי לעומתו אומר שהיה צועד גם היום עם דגל ישראל בראש מורם, אבל הוא מודע לכך שרבים אחרים מתנערים מהציונות ומהמדינה היהודית. "אם לפני עשור רוב יהודי ארה"ב היו עונים 'אמן' אחרי כל מה שממשלת ישראל תאמר או תעשה, כיום המצב שונה. יש הקצנה, השוליים מתרחבים, ויש מי שכל מה שישראל עושה לא טוב בעיניהם. 45 אחוז מהצעירים היהודים, כך פורסם, סבורים שישראל היא מדינת אפרטהייד. אותי זה ממש מקפיץ".

כיום, הוא סבור, לא היה יכול לייצג את בצלם. יש לכך מגוון סיבות, אבל אין ספק שעמדותיו קיצוניות פחות מהמקובל שם כעת. "לפני שאני איש שמאל, אני קודם כול יהודי, ישראלי וציוני. אני מאמין שהתפקיד של מדינת ישראל הוא להיות מדינת העם היהודי – לכל אזרחיה". לדבריו, ממשלת נתניהו נושאת באחריות, ולו חלקית, לתנופת ה־BDS. "סכומי הכסף שהוציאו על המלחמה בארגון הזה גדולים עד כדי כך, שלדעתי הם עולים על הפגיעה הכלכלית שספגה ישראל בעקבות חרמות. בשנים האחרונות ממשלת ישראל פשוט עשתה ל־BDS המון יחסי ציבור".

אבל לפעמים חייבים לעצור את כדור השלג לפני שהוא מתגלגל ותופח. התגובה הקשה לבן אנד ג'ריס, למשל, עשויה להרתיע חברות אחרות.

"יסלחו לי קוראי העיתון: אני מבחין בין ישראל לבין ההתנחלויות, ושואף לפתרון של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. יש לי אחות שגרה בתקוע, אני לא נגד מתנחלים, אבל כדאי לשים לב למה שכתבו מייסדי בן אנד ג'ריס בניו־יורק טיימס: הם הסבירו שהם תומכים בצעד הזה דווקא משום שהם אוהבים את ישראל".

ואתה תומך בצעד של יצרנית הגלידה?

"אולי פעם הייתי תומך בחרם כזה, אבל ככל שאני מתבגר אני מבין שהחיים מורכבים, ושחרמות לא מובילים לשום מקום. מצד שני, אני לא חושב שה־BDS הוא טרור. נכון, יש יסודות אנטישמיים בתנועה הזו, וראינו תופעות אנטישמיות בלייבור הבריטי, אבל יש גם אנטישמיות בימין האמריקני והאירופי".

מה הפתרון שאתה מציע?

"הדבר הקטן והמיידי הוא לאשר מחדש את מתווה הכותל, בטח אחרי מה שקרה בתשעה באב (פעילים מארגונים חרד"ליים התפללו ב"עזרת ישראל" עם מחיצה, ובעקבות זאת התפתחו עימותים במקום – צ"ק). הנושא הזה נותר פצע פעור בארה"ב. מה שחיוני יותר הוא ההכרה בנישואין של רפורמים וקונסרבטיבים בישראל".

מעבר לכך, אומר זכי, יש ליצור יותר הזדמנויות לישראלים מהשמאל להיפגש עם יהודים מהתפוצות, "כדי לדבר איתם בשפה המתאימה לאידיאולוגיה שלהם. אבל שלא ישתמע מדבריי כאילו אני חושב שהאינטראקציה בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב צריכה להיות 'הסברה'. חשוב לא פחות בעיניי שתהיה 'תגלית הפוכה' – משלחות ישראליות שיצאו למסעות היכרות עם הקהילות היהודיות־אמריקניות, כי יש המון מה ללמוד מהעושר התרבותי שלהן. אנחנו לא יכולים רק להטיף להן לתמוך בישראל. הרי מה שקורה בארה"ב מזכיר קצת את גלות בבל, מבחינת המחשבה היהודית והחיים היהודיים. כמו אז, הקשר צריך להיות הדדית".

אין זהות יהודית באוויר

באחת הכתבות בסדרה שוחחתי עם חזנית קונסרבטיבית משיקגו, שסיפרה כי בבית הכנסת שלה הונף, לצד דגלי ארה"ב וישראל, גם דגל הגאווה. עוד סיפרה כי כל ניסיון לדבר בבית הכנסת על הקשר לישראל מעורר מיד תגובות חריפות. גם העיתונאית קרולין גליק, שהוריה הם תושבי שיקגו, מספרת כי הקהילה הקונסרבטיבית שלהם חוותה "השתלטות פרוגרסיבית" של ממש. כתוצאה מכך, רבים מהחברים החלו לחוש אי נוחות בבית הכנסת, ועברו להתפלל בבית חב"ד באוניברסיטת שיקגו.

"הייתי שם בשבת שעברה", מספרת גליק. "מקרב המתפללים בבית חב"ד, הרוב היו פליטים מבית הכנסת הקונסרבטיבי, שהפך ל'פוסט־יהודי'. מי שנשארו נאמנים לישראל, ציונים כפי שתמיד היו, כבר לא יכולים למצוא בו את מקומם. תולים שם בכניסה את דגל הלהט"ב ואת סמל תנועת 'חיי שחורים נחשבים', BLM. אי אפשר לבוא ולהתפלל בשקט, כי הכול פוליטי. בכל רחבי ארה"ב זה משפיע קשה מאוד על יהודים. לא מדובר רק בציונות או אנטי־ציונות, אלא בעצם היכולת ללכת לבית הכנסת ולגדל את הילדים שלך כיהודים, כפי שאתה גדלת. לצערי, זה כבר לא קיים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 915_13_00-2-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בעיניי זו בעיה חמורה ומסוכנת. אנשים נקרעים מהשורשים שלהם, מההווי היהודי. במשך שלושה דורות הם הצליחו לשמר את הקהילות, אך היום אין להם בית. זה האתגר הגדול של ישראל כלפי יהודי ארה"ב, וזו החובה שלנו כמדינה יהודית. כל ישראל ערבים זה לזה, ואנחנו חייבים לעזור להם להתארגן ולהתאגד".

בשנה החולפת כתבה גליק בישראל היום כמה מאמרים שעסקו ברצונם של יהודי ארה"ב "לעשות את 'הדבר הנכון' בעיני השמאל ולהביט מהצד באנטישמיות". לדבריה, "זה מוביל אותם במסלול מסוכן". רק 25 עד 35 אחוזים מיהודי ארה"ב, היא אומרת, "רוצים להישאר יהודים, ושגם הילדים שלהם יתחתנו עם יהודים. יש להם חיבור חזק לעמיות היהודית שלהם. אלה יהודים שאינם אורתודוקסים, וישראל והציונות הן מרכז הזהות היהודית שלהם. כדי שתהיה לך זהות יהודית באמריקה, אתה צריך לעשות משהו אקטיבי. אתה לא נושם את זה באוויר, כמו בישראל. לכן אנחנו צריכים לסייע להם להקים מוסדות, מקומות שהם יוכלו להיות בהם יהודים, ציונים, מחוברים למסורת. אלה כחצי מיליון איש שאין להם כתובת.

"ממשלות ישראל – ולא משנה איזו ממשלה קמה כאן – קוראות באופן שגוי את הסקרים על יהודי ארה"ב. הן פועלות מול הארגונים היהודיים הוותיקים, שכבר אינם רלוונטיים, וכך למעשה הן מקדישות את כל תשומת הלב ל־70 אחוז שכבר לא איתנו".

גליק, אגב, טוענת לחפיפה בין זהות יהודית חזקה להצבעה לרפובליקנים: "כיום, מה לעשות, המפלגה הזו ידידותית יותר כלפי היהודים".

מה יכול לחזק את הקשר של יהודי ארה"ב עם ישראל?

"עלייה לישראל תציל גם את מי שיישארו מאחור. מי שיש לו דודים ובני דודים שגרים בארץ, מדברים עברית ומשרתים בצה"ל – זה מחזק את תחושת החיבור שלו ליהדותו ולמדינת ישראל. הרבה יותר קשה לבקר את ישראל כשיש לך כאן משפחה קרובה".

תוכנית הרבבה

את הרעיון לעודד עלייה המונית לישראל מארה"ב הציע לפני שלוש שנים מייקל אורן, אז סגן שר במשרד ראש הממשלה. "באחד הלילות הלבנים של דיוני הכנסת נכנסתי לביבי ואמרתי לו: יש לי רעיון – בוא נכריז על מבצע הצלה ליהודי ארה"ב", הוא מספר. "הצעתי שנקבע יעד עלייה שנתי של 10,000 יהודים־אמריקנים צעירים וחילונים, כאלה שעלולים להתבולל לחלוטין. ניתן להם חבילה שכוללת דירה, עבודה בהייטק בתל־אביב ומשכורת נאה. רציתי להגיע בתוך עשור ל־100 אלף עולים. בעיניי זה מפעל הצלה, 'מבצע משה' לכל דבר. הקריטריון יהיה – מי שכמעט בטוח שלא יהיו לו נכדים יהודים. ביבי התלהב, אבל כשזה הופיע בעיתון חטפתי על הראש", נזכר אורן וצוחק.

תוכנית המגירה נחשפה אז בריאיון למקור ראשון. אורן הסביר שהרפורמים והקונסרבטיבים, כשהקימו את תנועותיהם, "קבעו לעצמם יעד – לשמר את העם היהודי מספרית וערכית מול אתגרי המודרנה. לנוכח הנתונים שהתפרסמו על קצב ההתבוללות, אי אפשר להגיד שהיעד הזה הושג".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0811172948005-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אורן, היסטוריון מוערך, היה שגריר ישראל בוושינגטון בקדנציה הראשונה של ממשל אובמה. הוא עצמו עלה מארה"ב כחייל בודד, לפני 42 שנה. "אני לא יודע באיזו דרך אחרת אנחנו יכולים להשפיע על המצב בארה"ב, מלבד עלייה", הוא אומר  השבוע. "המצב שם רעיל, ולא רק ליהודים. החברה האמריקנית עוברת תהליכים היסטוריים שאין לנו שום השפעה עליהם. לא המצאנו את תרבות הביטול או את התקינות הפוליטית – אבל אנחנו נפגעים מהן קשות".

לצערו, הוא אומר, רבים מהישראלים אינם מעוניינים כיום לראות את יהודי התפוצות עולים בהמוניהם. "היינו עדים לכך כשהעלייה מצרפת הוחמצה", הוא אומר על גל העלייה שגאה במחצית השנייה של העשור הקודם, בעקבות סדרת פיגועים נגד יהודים על אדמת אירופה, אך כשם שגאה כך גם נסוג במהירות. "על העלייה מארה"ב הביקורת תבוא דווקא מהזווית העדתית: 'למה המדינה משקיעה באמריקנים עשירים, בזמן שאנחנו בנתיבות…' – ואתה יכול להמשיך את המשפט בעצמך".

רון דרמר, שהחליף את אורן בתפקידו הדיפלומטי בארה"ב, חשף לאחרונה שבעת כהונתו כשגריר הוא קידם את הידוק הקשרים עם היהודים האורתודוקסים והנוצרים האוונגליסטים – בהתעלמות מוחלטת כמעט מחלק הארי של יהדות ארה"ב. זו, לדבריו, הייתה המדיניות של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. "האוונגליסטים הם תומכים נלהבים של מדינת ישראל", אמר דרמר לעמית סגל בוועידת "עם עולם" של מקור ראשון. "לעומת זאת, בעבור רובם הגדול של היהודים, ישראל אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות. אם יתבקשו לדרג את הנושאים החשובים להם, סביר להניח שישראל תידחק אל מחוץ לעשירייה הראשונה. אז אם מדברים על פוליטיקה – כדי להניע את מרכז התמיכה שלך, אתה צריך להתרכז באוונגליסטים".

אני שואל את אורן אם הוא מסכים עם דרמר בנושא הזה, או שמא היה מעדיף את תחזוק היחסים עם הארגונים היהודיים, שרובם נוטים לעבר המפלגה הדמוקרטית. אורן נושף באיטיות, ועל פניו ניכרים סימני ייאוש. "זה ויכוח עקרוני שנמשך יותר מעשור. אני חי את שתי האסכולות, אבל אני עדיין באסכולה הוותיקה, המבוצרת, המותקפת. אני מאמין בקידום תמיכה דו־מפלגתית; להושיט יד לאותם פלגים של הקהילה היהודית־אמריקנית שמתרחקים מאיתנו, ולנסות להחזיר אותם. אבל בכל יום שחולף, קשה לי יותר להוכיח שזה כדאי, וחובת ההוכחה עליי. רון ואחרים אומרים – 'חבל על הכסף שנזרק לפח, את מה שיש לנו כדאי להשקיע בבייס'. הרי התומכים המרכזיים שלנו מותקפים, והם צריכים את הסיוע שלנו. מה אני יכול להגיד, יש בזה משהו".

אם מדברים על כסף – ארגוני השמאל הקיצוני בארה"ב דורשים לבטל את הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל. עד כמה זה מסוכן עבורנו?

"אני התנגדתי להסכם עם אובמה על חבילת הסיוע שהוצעה. היא כללה התניות לא פשוטות, שפגעו בישראל. היקף הסיוע הוא 3.3 מיליארדי דולרים בשנה; פעם זה היה חלק גדול מהתקציב שלנו, היום כבר לא. מה תקנה בסכום כזה? זה בערך המחיר של סטי"ל אחד".

רעש בדרך למצולות

שוב בכנסת, והפעם בשיחה עם חבר כנסת נוסף  – מאותו אגף פוליטי של סמוטריץ', אך בהחלט לא מאותו בית גידול. עמיחי שיקלי, נציג מפלגת ימינה שסירב לחבור לקואליציה, הוא בנו של בכיר התנועה המסורתית הרב ד"ר איתן שיקלי. הוא עצמו היה חניך בתנועת הנוער הקונסרבטיבית "נוע"ם" והשתתף במחנות קיץ של המקבילה האמריקנית שלה, שהתקיימו בישראל.

"אני מסתכל על התהליכים שעוברת יהדות אמריקה", אומר לי שיקלי. "ב־1948 חיו שם כ־5.3 מיליון יהודים, וכיום המספר די דומה. מספר היהודים בישראל גדל אז מ־600 אלף לכמעט 8 מיליונים. אנשים שחיים ונושמים את יהדות אמריקה מספרים שהעסק שם גווע. זה קצת כמו אוניית פאר שטובעת: היא עדיין עושה המון רעש, אבל זה לא ימנע את הירידה למצולות. זה עומד להיות מכוער. בעיניי, מדובר בטרגדיה. אבל אני לא מסתכל עליהם ואומר 'היי, ניצחנו'. אני אומר: היי, הפסדנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02117_33_00-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

על אחד המדפים בלשכה עומדת בובה קטנה של בן־גוריון. "יצאו בובונים חדשים של אלתרמן ועגנון", מעדכן הח"כ את עוזרותיו. כשהוא מרצה את משנתו, הוא נראה כמו ראש מכינה קלאסי. מדבר בלהט, נע בחדר, קם ומתיישב כמה פעמים. מארון הספרים הגדוש שמאחוריו נשלפים שוב ושוב ספרים של הוגים יהודיים וציוניים, ובעת הצורך הוא מצטט גם בעל פה. שיקלי פותח את "רומי וירושלים" של משה הס, ומוצא את הקטע שסימן לעצמו במרקר צהוב: "לא היהודי הזקן, החרד לדתו, אשר נוח לו שיכרתו את לשונו מפיו ולא יחטיאנה לעמו, לא הוא אלא היהודי המודרני – הוא הבזוי והנבזה, הוא המתנכר לעמו, כאותם ארחי־פרחי גרמנים אשר בחוץ לארץ, יען אשר הכביד הגורל את ידו על עם ישראל", מקריא שיקלי, ואז מחבר את הדברים לימינו: "תחשוב על פיטר ביינרט, עם כל הטינופת והלשון הרע שהוא מפיץ על ישראל. לדעתי חלק מהיהדות הרפורמית – הפרוגרסיבים וארגונים כמו IfNotNow – מתנכרים לעמם. פעם היה קשה להיות יהודי, אז הם הפכו את יהדותם לקלה יותר; כיום קשה להיות ציוני, אז הם הולכים לצד השני, שם נוח יותר.

"יהודי גרמניה, שהס כותב עליהם במאה ה־19, סימלו את שיא ההשתלבות. הם היו סופרים, עורכי דין ובעלי תפקידים בכירים. הרפורמה אמרה: 'נוותר על המרכיב היהודי בזהות, נוציא מסידורי התפילה אזכורים של ירושלים כדי שלא יאמרו שיש לנו לאומיות כפולה'. היהודים האמריקנים של היום, כמי שהשתלבו באליטה של אימפריה עולמית, נמצאים באותה סיטואציה".

כמי שגדל בתנועה הקונסרבטיבית, אתה לא חש קרבה ליהודים הרפורמים?

"קודם כול, יש הבדל בין רפורמים וקונסרבטיבים. התפללתי פעם בבית כנסת רפורמי בירושלים, והם פתחו את התפילה בברכות בערָבית. זה היה מחרפן. ולגבי עצמי, אדייק: גדלתי בבית מסורתי טוניסאי. אבא שלי הוא עוף מוזר – הוא הוסמך כרב קונסרבטיבי, אבל הוא לא מרקע אנגלוסקסי כמו רוב הרבנים בתנועה. השתתפתי במחנות קיץ של 'רמה' מארה"ב שהתקיימו בישראל, וכן במחנות של תנועת USY הקונסרבטיבית – וההתרשמות שלי מהתנועות האלה הייתה נהדרת.

"הפספוס הגדול של הקונסרבטיבים בישראל הוא שהם לא כרתו ברית עם הציבור המסורתי. כל התנועה היא צפונבונים מרעננה. חבל, כי אם תלמידים ישראלים היו מגיעים למחנה 'רמה' ונחשפים שם כמוני לתפילת שחרית ולתשעה באב – היינו במקום טוב יותר. אם הייתי חניך בצופים, כנראה לא הייתי מכיר את הצום הזה, וגם לא את ברכת המזון ואת התפילות שלמדתי במחנות. כפוליטיקאי במחנה הלאומי, ההשתתפות שלי במחנות רמה בכיתה י' גרמה לי יותר נזק מתועלת, אבל זה היה נחמד וחביב".

הוא מתגורר בקיבוץ חנתון, שהוקם בשיתוף פעולה של התנועה הקיבוצית, הסוכנות היהודית והתנועה הקונסרבטיבית. באחד הראיונות בזמן מערכת הבחירות אמר שיקלי ש"לי מאוד נוח לדבר על קונסרבטיבים ורפורמים, כי אני חי בקיבוץ קונסרבטיבי, וזה בית הכנסת שאני מתפלל בו". בעקבות זאת נטען בעיתונות החרדית שהמועמד לכנסת מטעם ימינה הוא קונסרבטיבי, ואילו במפלגתו הכריזו בתגובה שהוא אורתודוקסי. שיקלי אומר כיום שהתגובה הזו לא תואמה איתו: "הם פשוט פחדו. מצד שני, אני גם מעולם לא הגדרתי את עצמי קונסרבטיבי. אורח החיים שלי הוא חילוני, ואני מנהל בית מסורתי. יש אצלנו בקיבוץ שני בתי כנסת: בימים הנוראים אני מתפלל בזה של עדות המזרח, אבל יש גם מניין של הקהילה, שבו משתתפים רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים וחילונים".

גם בתנועה הקונסרבטיבית באמריקה, מודה שיקלי, הפרוגרסיביות מכרסמת במרץ. הוא מספר כי נפגש בשנים האחרונות עם פרחי רבנות מהסמינר הקונסרבטיבי להכשרת רבנים JTS, השוכן במנהטן – "והם פרוגרסיבים על סטרואידים. בארץ לא מתחברים אליהם, כי לרוב הציבור הישראלי יש אוריינטציה דתית או מסורתית, ואין לנו סימפטיה למי שתומכים ב־BLM ובשחרור פלסטין. אצל הפרוגרסיבים זו  חבילה, הכול או כלום. הייתי שמח לראות אותם הולכים לכיוון ציוני, ואז השערים בארץ היו נפתחים. אבל לא נראה שזה הכיוון".

מה אתה מציע, מבחינה מעשית?

"מקובל לומר שהיחלשות הזהות היהודית זו הבעיה של יהדות אמריקה, אבל זו הבעיה שלנו יותר מאשר שלהם. ישראלים אומנם מדברים עברית, אבל זה לא אומר שום דבר. רציתי פעם לשיר עם החניכים במכינה 'ידיד נפש' בליל שבת, והיחיד שהכיר את השיר היה עולה מאמריקה שבמקרה הגיע לשם". הוא סבור לפיכך שיש להכניס למערכת החינוך הישראלית יותר תכנים יהודיים, בלי לחשוש מטענות ל"כפייה דתית"; ובאשר ליהודי ארה"ב, שיקלי מציע "להשקיע זמן בללמוד אותם. קונסרבטיבי זה סוג של קללה בארץ, וזה לא מגיע להם. הם מחויבים להלכה. התפילה שלהם היא אומנם בלי מחיצה, אבל בגלל זה נכריז שכל מי שמשתייך לזרם הקונסרבטיבי הוא אויב היהדות ואויב העם? נחשוב שאפשר להרביץ לו? זה עצוב מאוד".

"ראשית כול, לעלות"

הסופר א"ב יהושע מנהל דיאלוג ממושך, בכתביו ובראיונותיו, עם יהדות התפוצות ועם עתידה. כשאני מציין באוזניו שיהודים בארה"ב מכנים כיום את ישראל "מדינת אפרטהייד", הוא יוצא משלוותו. "אתה מתאר מצב קיצוני של החרמה", הוא קובע. "אלה רק חוגים מסוימים שם".

החוגים האלה הולכים וגדלים.

"ברור שמדינת ישראל מתנהגת בשטחים באופן בלתי מוסרי ועושה עוולות, ואתם" – הוא פונה ליהודי ארה"ב – "יכולים וזכאים לבקר אותה, אבל אתם לא יכולים להגיד שאין לה זכות קיום. אפילו לגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הזוועות והרצח של עשרות מיליוני בני אדם בעולם, לא טענו שאין זכות קיום. גם כשארה"ב פוצצה את וייטנאם, הרגה מיליונים על כלום, לא ראיתי את היהודים נרעשים כל כך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201220_17_26-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"תתעסקו במקום שאתם יושבים בו, בעם שאתם נמצאים בו כעת. הייתי רוצה שתבקרו אותנו, אבל ביקורת שנשמעת מתוך שותפות לבנייה. תמיד אמרתי ליהודים בגלות: אתם צריכים להיות פה. אם לא, אל תגידו 'לשנה הבאה בירושלים'. תוציאו את זה מהסידור. אם אתם אומרים 'לשנה הבאה', אנחנו מכינים לכם מקום כאן. אבל אתם לא באים".

אז אתה מצפה מהם לעלות לישראל, כדי לחיות חיים יהודיים מלאים יותר?

"אלא מה? ראשית כול, לעלות. אני כועס כעס עצום על שהפסיקו לדבר על הנושא הזה. נתניהו בא אל קהלים גדולים ועצומים – האם הוא מדבר על עלייה? הוא רק אומר שישראל חזקה ונפלאה. אולי בנט ולפיד יאמצו קו אחר. איך ייתכן שמתוך 5 מיליוני יהודים באמריקה, באים לכאן רק 2,500 בשנה?"

מיהו ציוני בעיניך?

"להיות ציוני זה להכיר בחוק השבות. זה הכול. ליהודים יש זכות השבות למדינה הזו".

ביהדות הפרוגרסיבית חושבים שהחוק הזה גזעני.

"לא נדבר על היהודים כגזע, כי אנחנו לא גזע. אחרי השואה האו"ם קבע שיש לנרמל את היהודים, שתהיה להם מדינה משלהם ושלא יהיו עוד עם של פליטים. החליטו על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, והמדינה הזאת ניתנה ליהודים. יש לה חוקי הגירה כמו לקנדה או לאיטליה".

רבים מהאינטלקטואלים היהודים בארה"ב מדברים על "בבל וירושלים", שני מרכזים יהודיים שמתקיימים במקביל בשני קצות העולם. פעם זו הייתה בבל, היום זו ניו־יורק.

"איך הם בדיוק יכולים לכנות את עצמם 'בבל'? מה בבל שם? וודי אלן? יש בארה"ב אורתודוקסים שלומדים תלמוד כמו פה, אבל מה ההשוואה?! פה אתה נאבק כל יום על עניינים מוסריים, על זהות. דעותינו שונות, אני ואתה, אבל אנחנו מאותו מקום. אנחנו מתווכחים. פעם אתה מנצח ופעם אני, אלה החיים".

לפחות בנקודה אחת, א"ב יהושע מסכים עם כמה מאנשי השמאל הקיצוני של יהדות ארה"ב שהתראיינו תחת קורת הגג הזו: רעיון המדינה הפלסטינית מת, וצריך לדבר על מדינה דו־לאומית. "חמישים שנה האמנתי בפתרון שתי המדינות, אבל היום אני חושב שזה לא ילך. בפינוי גוש קטיף ראינו מה קרה. אנחנו צריכים לתת לערבים בשטחים, באקט חד־צדדי, את הזכויות הבסיסיות של תושבות, ואחר כך של אזרחות. מי שרוצה שייקח, ומי שלא – לא. צריך לתת להם שוויון. לא בהסכמים, לתת. תראה ששום דבר נורא לא יקרה ליהדות בישראל. אם היא התקיימה בקובנה שבליטא, ובכל חור בעולם, היא תתקיים גם פה. זה בית, ואתה לא עוזב את הבית בגלל שמשהו לא מוצא חן בעיניך".

בחזרה לברית המועצות

הסופר ד"ר גדי טאוב ידוע כמי שעבר בשנים האחרונות מהפך בעמדותיו הפוליטיות. כתבי האישום האידיאולוגיים שהוא מגיש כנגד השמאל הישראלי, תקפים לדבריו גם כלפי השמאל היהודי־אמריקני. "בשני המקרים, המטרה היא להתרחק מ'בן הדוד' המביך של המשפחה שהם נתקעו בה", אומר טאוב. "האווירה בתקשורת הישראלית בשנות התשעים הייתה של רצון להיות כמו באירופה. הפריע להם לראות את המתנחלים האלה, עם הדובונים ורובי האם־16, מדברים על יהדות. אותו הדבר קורה בארה"ב: היהודים שם בורחים מכל דבר פרימיטיבי ומיושן שמזכיר להם את היהדות. בעיניהם, זהות יהודית לאומית גובלת בפאשיזם.

"כמו שהחברים ממרצ רוצים למצוא חן בעיני העלית הפרוגרסיבית הנגועה באנטישמיות, כך גם בארה"ב. היהודים שם כמהים לשכנע את עצמם שהעלית הזו לא אנטישמית, אלא אנטי־ציונית. ניפטר מהלאומיות היהודית ואז נתקבל, הם חושבים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201808_57_01-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך יש הקבלה בין התהליכים בישראל ובארה"ב? אלה מדינות שונות, שלכל אחת מהן מגמות חברתיות ותרבותיות משלה.

"יש קווי דמיון עבים בין האליטות. המגמה הקיימת תואמת מה שאנחנו מכירים מארה"ב בראשית ימי התנועה הציונית, או מלידת התנועה הרפורמית בגרמניה. זה אותו הדבר. אלה האנשים שאמרו להרצל 'שקט, אנחנו מנסים להשתלב ואתה מפריע לנו'. מבחינתם, אם היהדות היא הלאומיות שלך, אתה בעצם אומר שאתה לא חלק מגרמניה".

זו אותה רגישות יהודית גלותית, החשש מ"נאמנות כפולה"?

"כן. אבל בגרמניה זה עמד בסתירה ללאומיות גרמנית, ואילו האמריקנים עיוורים ללאומיות שלהם. כדי להשתלב שם, היהודים מנסים לייצג את האוניברסליות. זה דומה ליהודים שפעלו במפלגה הבולשביקית. החיבור של היהודים הפרוגרסיבים בארה"ב לאוניברסליות פותר להם את הבעיה עם הציונות, וככה הם יכולים להפסיק להסתיר את הלאומיות שלהם. הם רואים את האמריקניות כחברת מהגרים שאין לה לאומיות, והבעיה היא שזה פשוט לא נכון".

אז בעצם העיסוק ב"תיקון עולם" נועד להחליף את הציונות?

"כן. המשמעות שלו היא ריקון היהדות מתוכן, והפיכתה למוסריות שאיננה ספציפית, כי הספציפיות איננה נתיב טוב להשתלבות. כשאתה מייצג את המוסריות, אתה בעצם תוקע קוץ בעין לכולם. הם חושבים שאתה מנסה לתקן אותם, זה מעצבן והופך לחרב פיפיות".

מזווית הראייה של יהודי ארה"ב, אולי הם עושים את השיקול הנכון?

"אם הם חושבים שיוכלו לחמוק מהאנטישמיות של האליטות בכך שייפטרו מבן הדוד הציוני, הם עושים מיקח טעות. ההיסטוריה מוכיחה שבסופו של דבר הם ייתקלו באנטישמיות בעצמם. הם יכולים לשאול את יהודה לייב פינסקר. כל מי שקורא את ה'אוטואמנציפציה' שלו מבין שגם אם התרפסתם – עדיין לא יקבלו אתכם".

ישראלים, אמריקנים, אחים

לחתימת סדרת הכתבות ביקשתי לשמוע את עמדתו של הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר־ברכה, ששוחחתי גם איתו רבות בנושא יהדות התפוצות. בוועידת "עם עולם" בשנה שעברה קיים הרב מלמד שיח עם דלפין הורווילר, רבה רפורמית מצרפת, ומאז הוא מותקף באתרים דתיים וחרדיים ובעלוני בתי הכנסת. על אף התגובות החריפות, הרב מלמד לא התקפל, להפך. במהלך השנה הזו הוא פרסם כמה וכמה מאמרים שקראו להושיט יד אל היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים, ובימים הוא כותב ספר שיעסוק ביחסי ישראל עם העולם היהודי הרחב, וגם עם כאלה שאינם יהודיים.

הרב אינו נוהג להתראיין, אך לבקשתי הוא התייחס לנושא בתכתובת דוא"ל. על העמדות האנטי־ישראליות שפורטו כאן בשבועות האחרונים כתב הרב מלמד ש"הן גרמו לכאב לב ודמעות. הדרך היחידה להתמודד איתן היא בטענות מוסריות. ביינרט ודומיו תמיד תמכו ברשעים (סטלין, צפון וייטנאם), ואף פעם לא הספיקו להתריע כשהיה צריך אותם באמת. בכל אופן, בשום פנים אין להסתפק בטענת 'אין ברירה ריאלית'. נחמה רבה מצאתי בדברי הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים שהדגישו את האחווה, גם כשלא הסכימו למדיניות הישראלית".

כשעליתי למטוס מניו־יורק בדרכי לישראל, אחרי ביקורי שם, חשתי מוטרד מאוד. ארה"ב – שם נולדתי, שם נולדו הוריי והוריהם – השתנתה. שנתיים לא ביקרתי בה, וכעת הבנתי עד כמה המצב חמור.

המסקנה הבסיסית שלי משרשרת הפגישות, הסיורים, האירועים והראיונות, היא שהנחת המוצא הישראלית שגויה. התרגלנו במשך השנים "לעשות הסברה" בעולם, בהנחה שהיהודים, לפחות, יעמדו לצידנו. הם בטוחים. אבל בפועל, כשבוחנים למשל את האלקטורט היהודי בבחירות בארה"ב, מגלים שהשיקול העיקרי שלו כבר מזמן אינו "מיהו המתמודד הכי פרו־ישראלי". התרחקנו.

בעיניי, אין כאן צד אחד שאשם. צריך שניים לטנגו, ולריקודי הורה צריך אפילו יותר. לב הבעיה היא שאנחנו כבר לא מרגישים כמו "העם היהודי". הפכנו ל"ישראלים" ו"יהדות התפוצות". אם הישראליות שלנו גורמת לנו לאבד את היכולת לראות בכל יהודי אח או אחות – גם לנו כאן בארץ יש חשבון נפש לעשות. ממשלת ישראל צריכה להידרש לזה, וכך גם הארגונים היהודיים בארה"ב.

מסקנה נוספת היא שכלי תקשורת ישראליים, כמו מקור ראשון, צריכים להתפרסם גם בשפה האנגלית. הקולות של הימין ושל השמרנות בישראל, של היהדות הישראלית האותנטית, אינם נשמעים כמעט מעבר לים. כל עיתונאי יהודי־אמריקני שכותב על הנעשה באזורנו יספר בגאווה שהוא מנוי לעיתון הארץ באנגלית – וזה הקול הדומיננטי בשיח היהודי, במיוחד במדינות דוברות אנגלית. הצד האחר של המפה הפוליטית והגיאוגרפית, הימין וההתיישבות ביהודה ושומרון, לא מוכרים ליהודי האמריקני הממוצע. הזנחנו את הזירה הזאת, וגם הארגונים והתנועות האידיאולוגיות התעלמו ממנה. אנחנו לא צריכים להתחנן לאף אחד מפעילי השמאל הקיצוני להפסיק להחרים אותנו, אבל הרוב הדומם צריך לשמוע אותנו. כרגע הוא לא שומע.

צריך להכשיר את הלבבות כאן, ואת הלבבות שם. אחרת, באמת נהפוך לשני עמים נפרדים.

The post אז איך אנחנו פותרים את בעיית ההקצנה של יהודי אמריקה? appeared first on מקור ראשון.