ברחבת הקמפוס בגבעת רם אנחנו מבחינות בילדים משחקים כדורגל. המרצה שלהם למדעי החלל, שבשעות כתיקונן מלמד אותם על רקטות ולוויינים, הוא השוער. אחר כך, בתוך אחת מכיתות הלימוד, אנחנו פוגשות את תלמידי תוכנית "אידיאה", ילדים בגיל תיכון, עובדים על הצעות המחקר שלהם. "אני עורכת מחקר על ייצוג נשים בפרסומות", אומרת לי אחת. "אני חוקרת היבטים של משפחה באגדות האחים גרים", מספרת אחרת.

"אלו מחנות הקיץ של נוער שוחר מדע", אומרת לי ד"ר אסנת כהן, מנהלת האוניברסיטה לנוער. "לומדים פה כ־800 תלמידים מכל רחבי העיר. כשפתחנו את ההרשמה לכאן האתר שלנו קרס. הם לומדים כאן כימיה, מדעכיף, רפואה, וטרינריה, אפילו פיזיקה שמשולבת בג'אגלינג". כשחבריהם גולשים בים, יוצאים למחנות בתנועות הנוער או מדלגים בין נטפליקס לערוץ הספורט, הם כבר צועדים בתוך העולם האקדמי. אלו תלמידים נבחרים שעברו מבחנים מיוחדים כדי להתקבל לתוכנית הזאת, אומרת כהן, אבל בקרוב יוכלו כלל תלמידי התיכון בירושלים ללמוד קורסים באוניברסיטה העברית ובמכללות ירושלמיות מובילות כחלק מתוכנית חדשה, "הקולג' הירושלמי". הלימודים יעניקו להם פטור מנקודות זכות אם ימשיכו את דרכם באקדמיה.

"מי שמוכנים להגיע לקורסים באוניברסיטה אחרי הצהריים הם בדרך כלל ילדים שיתעניינו יותר, שרוצים לדעת ושיכולים לקלוט מידע ולעבד אותו. ילדים שלא בשלים לזה לא יבואו. בסוף התוכנית מבוססת על לימודים באוניברסיטה אחר הצהריים, כך שיש פה סינון טבעי"

"יש לנו איזו תפיסה", כהן מסבירה. "אנחנו בעצם מכוונים לרצף גילאים. רוצים לתפוס את הילדים עוד כשהם צעירים, כאן במחנות המדע, ולחבר אותם לעולם האקדמי. לטפח את הסקרנות שלהם, את החשיבה, כל מה שנקרא 'מיומנויות המאה ה־21'. כשאני מדברת על הכלים האלה אני מדברת על היכולת להשליך מדבר לדבר, לקחת תופעה ולהסיק ממנה לגבי תופעה אחרת. אלו כישורים שצריך להשריש מגיל צעיר. לפעמים אנחנו מחברים בין תחומי לימוד, נניח צילום ואופטיקה, או פיזיקה של כלי נגינה. הילדים פה לומדים דרך הידיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _24_00-4_v0.2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

וכל אחד יכול לבוא?

"לתוכניות המתקדמות יש מיונים, אבל למחנות המדע בקיץ כל אחד יכול לבוא. זה חלק מהרעיון. אנחנו רוצים לפתוח לכולם את הדלת, וככל שמתקדמים עם הגיל התוכניות נעשות יותר תובעניות ולכן מן הסתם הן ממיינות, כי אין טעם להביא ילד שאין לו הינע או פנאי. זה מתאים לילדים שזאת התשוקה שלהם".

האוניברסיטה לנוער היא ארגון ותיק למדי, שקיים עוד משנת 2001; הוא מאגד בתוכו גופים ותיקים עוד יותר, שנוסדו עשורים לפניו, ובהם מרכז המעבדות בלמונטה ומרכז נוער שוחר מדע. באוניברסיטה לנוער עוברים מדי שנה מעל 15 אלף תלמידי תיכון רק בפעילות במעבדות. מלבדם יש קרוב לאלף תלמידים מצטיינים. בקיץ יש כ־1,400 תלמידים בקמפוס במהלך יולי־אוגוסט. "בגדול, אפשר להגיד שיש פה יותר מ־85 אלף 'ביקורים' של תלמידים בשנה", אומרת כהן.

תוכנית הקולג' הירושלמי, מנגד, תבוא לעולם רק בשנת הלימודים האקדמית הקרובה, ביוזמתה של חגית משה, מחזיקת תיק החינוך לשעבר בעיריית ירושלים, שבעת כהונתה הובילה את מנהל החינוך העירוני לקדם את התוכנית עם האוניברסיטה לנוער. "ישבנו אצלה במשרד יחד עם פרופ' אסף פרידלר, סגן הרקטור בתקופה ההיא והיום דקאן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית, ועם אנשי מנח"י, וחשבנו איך אפשר לפתוח את שערי האוניברסיטה", מספרת כהן. "לאוניברסיטה יש קהלים טבעיים שבאים משכונות מסוימות. רצינו לשבור את החומות השקופות האלה, ולהראות לכל תלמיד בירושלים שהוא יכול לעשות קורס או שניים באוניברסיטה במהלך התיכון".

האנטומיה של ההשכלה

ככל שהרעיון התגבש נוספו לקולג' עוד מוסדות להשכלה גבוהה – המכללה האקדמית לחינוך דוד ילין, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, המכללה האקדמית להנדסה עזריאלי, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ועוד. הקורסים שיוצעו בתוכנית פותחו כבר והותאמו במיוחד לתלמידי התיכון בכיתות י"א־י"ב. "אני לא לוקחת תלמידי תיכון, זורקת אותם לתוך האוניברסיטה ואומרת להם יאללה, תעשו קורסים עם סטודנטים בני 27 או תלכו לאיבוד בכיתה של 120 תלמידים עם מרצה", מסבירה לי כהן. "אם רוצים לשלב תלמידים באוניברסיטה צריך להתאים להם אותה, ולהעביר קורסים בקבוצה אינטימית יותר, כשהמרצה יודע שהוא מלמד תלמידי תיכון".

הקורסים שיוצעו לתיכוניסטים – חינם, באדיבות העירייה והמוסדות השותפים – אינם בדיוק הסטנדרט המקובל של קורסי מבוא וסמינרים. בתפריט תוכלו למצוא למשל קורס על תולדות הצילום שיכלול הכשרה בצילום מעשי, קורס עיתונות שיתמקד בכתיבה עיתונאית, קורסים שיעסקו בשחמט ובמשחקים אחרים, בפיזיקה למקבלי החלטות, בהרכבת מחשב "מאפס", בהומור ברשת ובמציאות רבודה.

קורס בתורת המשחקים ייפתח בהרצאה מאת פרופ' אמריטוס ישראל אומן, שזהו הקורס היחיד שהוא עדיין מעורב בו אחרי פרישתו. "את הקורס הזה כבר העברנו כפיילוט. הילדים התרגשו לפגוש אותו, יש לו קסם מול התלמידים. התפיסה מאחורי הצעה של קורס כזה היא שהמוח של בני הנוער עדיין גמיש, הם סקרנים, הם חושבים מחוץ לקופסה, וזה משהו שכדאי לטפח".

קורס אחר יעסוק ביזמות טכנולוגית. "בנינו אותו יחד עם מרכז החדשנות והיזמות של האוניברסיטה. הם ילמדו את הבסיס התיאורטי של היזמות – איך מגיעים מרעיון למוצר, איך עורכים סקר שוק, איך בונים תוכנית עסקית. הם גם יפתחו מוצר בקבוצות ויסיימו עם תוצר טכנולוגי כלשהו. בסיום הקורס הם יצטרכו להציג את המוצר שלהם מול פאנל מומחים, בסגנון תוכנית 'הכרישים'". בנוסף ייפתח גם קורס "מטיורינג לסייבר", שיצר ראש מטה הסייבר פרופ' מיכאל שפירא. "זה קורס שמסביר את כל תולדות המחשבים וההצפנה, מאלן טיורינג ועד המחשבים של ימינו".

מלבד כל אלה, חלק מהקורסים יעסקו גם בנושאים אקדמיים מוכרים יותר, כמו פסיכולוגיה או מדעי המדינה.

ד"ר אסנת כהן, מנהלת האוניברסיטה לנוער: "אני לא לוקחת תלמידי תיכון, זורקת אותם לתוך האוניברסיטה ואומרת להם יאללה, תעשו קורסים עם סטודנטים בני 27 או תלכו לאיבוד בכיתה של 120 תלמידים עם מרצה. אם רוצים לשלב תלמידים באוניברסיטה צריך להתאים להם אותה, ושהמרצה ידע שהוא מלמד תלמידי תיכון"

בני נוער ילמדו מדעי המדינה לפני שהם בכלל רשאים להצביע? זה לא קצת מוקדם?

"אני לא חושבת ככה. ילדים מבינים המון. הם חשופים להרבה מידע, ואין מי שיארגן להם אותו. זו גם הדרך להסביר להם שצריך להפעיל כלים כדי להבדיל בין מידע אמין ומבוסס שהם מקבלים ממרצה באוניברסיטה ובין מידע כוזב שזולג מהרשת. גם לילדים כאלו יש יכולת להבין פוליטיקה ובחירות, כל אחד ברמתו, ומי שמוכנים להגיע לקורסים באוניברסיטה אחרי הצהריים הם בדרך כלל ילדים שיתעניינו יותר, שרוצים לדעת ושיכולים לקלוט מידע ולעבד אותו. ילדים שלא בשלים לזה לא יבואו. בסוף התוכנית מבוססת על לימודים באוניברסיטה אחר הצהריים, כך שיש פה סינון טבעי".

ולמה שיעשו את זה במקום חוג כדורסל, נניח?

"כי יש ילדים כאלה, והם נורא מתוסכלים בחוץ. לילדים אחרים יש תנועות נוער, קייטנות ספורט, יש מענה. אבל החבר'ה האלה, יש להם צורך וצמא לידע, ואין להם איפה לממש אותו. הרעיון הוא לא שיקדימו את זמנם, אני לא רוצה להביא לכאן ילד שאינו מתאים. לפעמים הילד נמצא ברמה האינטלקטואלית הנכונה אבל אין לו בשלות, ולילד כזה אני אומרת – חכה לאוניברסיטה".

באוניברסיטה לנוער עוברים מדי שנה מעל 15 אלף תלמידי תיכון, הפועלים במעבדות. מלבדם יש עוד כאלף תלמידים סקרנים ומשקיעים, בתוכניות כמו אידיאה, אלפא, אודיסיאה, אלבשאיר ועוד, שמגיעים לפעילות שבועית ולתוכניות ייעודיות, שרובן נמשכות יותר משנה אחת. בקיץ מפעילה האוניברסיטה לנוער קייטנות ומחנות מדעיים לכ־1,400 תלמידים בקמפוס ירושלים במהלך יולי־אוגוסט.

כהן, בת 56, לא החלה את דרכה האקדמית כאשת חינוך. יש לה תואר במדעי המוח, ובמשך 17 שנים עבדה כווטרינרית במערכת האקדמית, וניהלה את תחום המחקר בחיות המעבדה בכמה מהפקולטות. בעבודתה היא הכשירה חוקרים וסטודנטים לעבודה אתית עם חיות מעבדה, ניהלה את ועדת האתיקה, פיקחה על המחקרים וכדומה. מלבד זאת היא עסקה במחקר בתחום מדעי המוח, בהקשר למחלת האלצהיימר ולתגובות לחץ שקשורות ל־mRNA. לפני כעשור החליטה לעבור לתחום החינוך, ומאז היא מנהלת את האוניברסיטה לנוער בירושלים ואת תוכניות הלימוד בה. היא תושבת רעות, ושלושה מארבעת ילדיה משרתים כעת בצבא.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _21_00-3_v0.3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמי שמחפשת כל הזמן שיטות חדשות בחינוך, מה את חושבת על הלמידה מרחוק, שהסתגלנו אליה במהלך מגפת הקורונה?

"אני חושבת שיש הבדל עצום בין למידה מרחוק בקרב בני נוער ובין למידה מרחוק באוניברסיטה. הקורונה לימדה אותנו הרבה, שינתה קיבעונות ודפוסי חשיבה – לא רק בתחומי הלמידה, גם בחיי המשפחה ובעולם הערכים – וזו תהיה טעות לא ללמוד לקחים ולהפנים אותם, כולל הלמידה המקוונת. אבל אני לא חושבת שבבית הספר הלמידה המקוונת צריכה להפוך לדרך ההוראה המרכזית. למידה מרחוק יכולה להתקיים אם היא נעשית טוב, ולא בהרצאה פרונטלית. היא חייבת להיות אינטראקטיבית, חייבת להפעיל את הלומדים. יש לה יתרונות כי היא מאלצת את התלמידים לעבוד לבד, ולמידה עצמאית היא כלי חשוב במאה ה־21. אבל בפרוץ הקורונה, בהרבה בתי ספר לקחו את המורה שיודע לדבר בכיתה ונתנו לו לעשות את זה דרך הזום. זו לא למידה איכותית. מה שבטוח, למידה מרחוק חייבת להשתלב בלמידה פרונטלית, כי החוויה בקמפוס, גם לסטונדטים, היא חסרת תחליף".

ובאופן כללי, מה את חושבת על תוכנית הלימודים של משרד החינוך, שמסודרת לפי מקצועות שלא בהכרח משרתים את הלומדים בהמשך החיים?

"בלי למתוח ביקורת על מערכת החינוך, אלו התובנות שלי כאמא: אני חושבת שהעובדה שהתפתחו כל כך הרבה תוכניות במוסדות להשכלה גבוהה מראה שיש פה מענה לצורך קיים. מערכת החינוך לא יכולה לתת מענה לתלמידים המעטים כמו שאנחנו יכולים לתת. היא מתפרשת על פני הרבה נושאים שהם לא תמיד רלוונטיים. לפני זמן מה שוחחתי עם מורה לאזרחות שמלמדת באחד מבתי הספר בירושלים. היא סיפרה לי שהתלמידות שלה לא ידעו דבר על תקופת העבדות באמריקה. הן גם לא ידעו שיפן הייתה בצד של גרמניה במלחמת העולם השנייה, כי כל מה שלומדים על הנושא הזה במערכת החינוך הוא בהיבט של השואה. אז ללא ספק יש פה דברים שאפשר לחשוב עליהם ולבחון אותם מחדש.

"אולי חסרה דינמיות בבחירת נושאי הלימוד במערכת החינוך. כלומר, לפני עשרים שנה בחרו נושאים – האם לא צריך לשקול אותם מחדש? אבל אני כן מאמינה שלבוגר של מערכת החינוך צריך להיות רוחב יריעה. חשוב שבוגר מערכת החינוך יהיה משכיל ובעל ידע רחב בהיסטוריה ובתנ"ך בדיוק כפי שחשוב הידע במתמטיקה ובאנגלית. באותה מידה חשוב שלבוגרים יהיה גם ידע בסיסי במדעים. כשחלק מהתלמידים מסיימים תיכון בלי מגמה מדעית, ואז הולכים לייעוץ גנטי לפני תכנון משפחה ולא יודעים להבדיל בין מום מולד למום תורשתי, זה חיסרון.

"אסור גם לשכוח שבסופו של דבר מערכת החינוך בבית הספר נועדה גם לתת כלים חברתיים. הנוכחות בבתי הספר, האינטראקציה החברתית וכל מה שקורה בהפסקות ובמועצת התלמידים, הצד החברתי והרגשי הזה קריטי בעיניי להתפתחות הבריאה של התלמידים. זה הערך המוסף בהגעה פיזית לבית הספר. את הידע הם ירכשו בסוף בדרך כזו או אחרת".

לא צריכים שום חינוך

גם תוכנית יומרנית כמו הקולג' הירושלמי לא יכולה להתעלם מהביקורת כלפי העולם האקדמי בשנים האחרונות. בני הזוג פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג, חוקרים מאוניברסיטת חיפה, פרסמו לפני שנתיים ספר שהוא כתב אשמה נגד העולם האקדמי. לטענתם משך לימודי התואר ארוך מדי, כיתות הקורסים ריקות, הסטודנטים יוצאים לשוק העבודה ללא שום יתרון, הידע של המרצים אינו מחובר לשטח ומודל ההשכלה כולו עומד לעבור מן העולם, משום שהיום אפשר ללמוד תחומים שלמים בקורסי הכנה ייעודיים במקומות העבודה עצמם.

מבקרים רבים מכריזים על פשיטת רגל של האוניברסיטאות. האם העולם האקדמי בכלל ישרת את תלמידי התיכון?

"תראי למשל את יחידת 8200 – הבוגרים שלה נקלטים בשוק העבודה ללא לימודים באוניברסיטה. אני חושבת שהעולם השתנה, ונכון שיש היום חלופות: לא חובה ללמוד באוניברסיטה. אבל יעבור זמן עד שהעולם יתייחס לאנשים ללא תואר כמו אל מי שיש להם תואר, וגם אז – לא תמיד יש תחליף לאוניברסיטה. יש השכלה בסיסית שהאוניברסיטה נותנת ושאינה נמצאת בשום מקום אחר. בייחוד בתוארי בסיס כמו ביולוגיה, חינוך או פיזיקה. כמו שאי אפשר להיות רופא בלי להכיר את המבנה האנטומי של הגוף, גם בתחומי ידע אחרים יש משמעות לבסיס.

"עוד חשוב להבין שהאוניברסיטה נותנת לך גם כלים שלא תמיד רכשת במהלך התיכון. אתה לומד איך ללמוד, אתה לומד לנהל זמן, אתה לומד לחשוב, אתה לומד להיות ביקורתי כלפי מקורות מידע. אלו כלים דרושים, ולא משנה לאן הולכים ומה עושים בהמשך. המטרה שלי בתוכנית של הקולג' היא לא שהתלמידים יוציאו תואר ראשון בזמן התיכון. זה מתאים למעטים בלבד. הרעיון הוא שהם ייחשפו לצורות חשיבה, ילמדו לבחור ולאתר מקורות מידע, ילמדו לנתח תוצאות ניסוי וידעו איך להסתכל על גרף ולשלוף ממנו נתונים".

הבחירה לקרוא לתוכנית "הקולג'" קורצת לשיטת ההשכלה האמריקנית: בוגרי התיכון נדרשים להיחשף למגוון תחומי דעת בשנת הקולג', ורק אז לבחור התמקדות אקדמית. למה לא אימצו בארץ את השיטה הזו?

"אני לא באמת יודעת, אבל הפרשנות האישית שלי היא שזה בגלל הצבא. בישראל צעירים מגיעים לאוניברסיטה בגיל 21, וחלקם אחרי כן, כי הם משרתים יותר משלוש שנים. להתחיל עכשיו במסלול של קולג' – זה תהליך שאורך יותר מדי זמן. הדבר השני שצריך להבין הוא שהצעירים שמגיעים לאוניברסיטה אחרי השירות הצבאי נכנסים אליה במצב אחר מאשר הסטודנטים בארצות הברית. הם כבר התנסו במשהו, הם מגובשים ובשלים. הם לא צריכים את מה שבני 18 אמריקנים זקוקים לו. הצבא הוא הקולג' שלהם".

התלמידים שעתידים להגיע אליכם בעשור הקרוב הם בני דור ה־Z. איך גורמים לילדי מחשב וסלולר שחיים בעולם תזזיתי כל כך להתמסר למחקרים ארוכי טווח?

"אני חושבת שהסוד הוא להביא להם דברים מעניינים, ולא לזלזל באינטליגנציה שלהם. נביא להם תוכן מהסטודנטים ומהדוקטורנטים בחזית המחקר, וככה נתפוס אותם. כשאני מצמידה לילד כזה דוקטורנט לפיזיקה קוונטית שזאת ההתמחות שלו, שזה מה שמדליק אותו, והוא יושב עם תלמידים – הם כבר נסחפים אחריו. הידע מדבק.

"הילדים האלה בהחלט יודעים להתעמק. בחיי היומיום הם קופצים מעניין לעניין לא כי הם שטחיים, אלא כי הידע שמועבר להם שטחי. הכול זורם אליהם בתמונות ובכותרות. הם צריכים כלים כדי לדעת איך ללמוד ואיך מתמודדים עם עולם של עומס מידע. את שומעת היום הרבה צעירים שאומרים 'אני יכול ללמוד הכול באינטרנט'. זה נכון, יש שם הרבה ידע. אבל איך לסנן אותו, איך לסקור טקסטים ולדעת אם הם מכילים מידע איכותי, איך להבין מאילו שאלות התעלמו – את זה לא לומדים באינטרנט".

The post איך מושכים את דור ה־Z לאוניברסיטה? appeared first on מקור ראשון.