הייתה זו השבת הראשונה שלה בלי אמא, שבת ראשונה כיתומה. אביה של שרה בת ה־10 העמיד אותה מול הפמוטים של אמה, ואמר לה: "הגיעה העת להדליק נרות". "אבא בעצם אמר לי – זה התפקיד שלך, קחי אחריות", משחזרת שרה עברון את הרגע ההוא. "היום אני מבינה שהייתה בכך אמירה גדולה. לאו דווקא מסר דתי או פמיניסטי, אלא אמירה שצריך לקחת אחריות ולעשות".

הפמוטים ההם נמצאים כיום בביתה של עברון בקיבוץ סעד, וגם המסר של אביה מוסיף ללוות אותה, לאורך חמישים שנה כמעט. שוב ושוב היא לוקחת אחריות, יוזמת, מובילה. כך עשתה בהדרכה בבני עקיבא, בשירות בנח"ל, במשימות החינוכיות ובתפילת הנשים שייסדה בסעד, וכך בתפקיד שהיא נכנסה אליו השבוע – מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי. עברון היא האישה הראשונה שתישא בתואר הזה, שמשמעותו הובלה של 16 קיבוצים ושבעה מושבים, ואוכלוסייה של למעלה מ־15 אלף נפש. כבר בדצמבר 2020 נבחרה לתפקיד, אך רק כעת היא מחליפה באופן רשמי את המזכ"ל היוצא, אמיתי פורת. "כאן יקים, צריך הליך חפיפה מסודר", היא אומרת בחיוך.

על שולחנה החדש מונחים אתגרים רבים – מהתמודדות עם תהליכי הפרטה, דרך הגדלת מספר החברים בקיבוצים, ועד מתן מענה לקשיי החקלאים בשנת השמיטה שבפתח. ויש עוד אתגר, שהיא מייחסת לו חשיבות מיוחדת: להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב לקיבוץ הדתי את המעמד של גוף משפיע ומוביל בציונות הדתית ובמדינת ישראל בכלל. "אנחנו צריכים להיות 'קולות הנשמעים'", אומרת עברון. "עלינו לדבר ולספר סיפור של מרכזיות, של מתינות, של יהדות והתיישבות דתית ושיתופית. אנחנו נמצאים שם, אבל אנחנו לא מדברים את זה מספיק. ישיבת מעלה־גלבוע, מדרשת עין־הנצי"ב, מכינות רוח השדה, צהלי ויונתן – דרך כל אלו הקיבוץ הדתי משמיע אמירות חיוניות, רק שהם לא קמים ומכריזים 'הקיבוץ הדתי אומר'. אם מחברים את בוגרי כל המוסדות הללו ואת העשייה שלהם בחברה הישראלית, זה קול גדול, ואני אומרת: בואו נשמיע אותו יחד. אני שואפת להעמיק את העשייה, ולתת כלים לגופים הללו כדי שקולם יישמע".

"כשאנשים באים לחיות בקיבוץ, הם יודעים שרמת החיים כאן לא גבוהה. אנחנו אומרים למשל שהבסיס לחגיגת יום הולדת, בר מצווה או בת מצווה לא צריך להיות מנקר עיניים, ולא משנה איזו משכורת הבאת הביתה"

מורשת האם־אר־איי

שרה עברון (59) נשואה לאשר, מנהל הלול בקיבוץ סעד, ואם לחמישה. היא נולדה בצפון אנגליה, בתם של נעמי ושמחה לוין, שהיו פעילים בקהילה היהודית המקומית וציונים נלהבים. "בשלב מסוים אמא אמרה לאבא: 'או שאנחנו עולים לארץ ישראל, או שאנחנו מפסיקים לדבר על ציונות'. וכך בפברואר 1967 הגענו לארץ. הזיכרונות הראשונים שלי כאן הם ממלחמת ששת הימים".

המשפחה התגוררה בנס־ציונה, ושרה התחנכה בבית ספר ממלכתי, שהשפיע רבות על עיצוב תפיסת עולמה. "ההורים שלי לא הכירו כל כך את ההבדלים בין הזרמים, הם רק רצו שנלמד בבית ספר יהודי. בבית הספר הממלכתי למדנו בין השאר על חגי ישראל ואפילו כתב רש"י. חלק מהילדים הגיעו מבתים שומרי שבת, אצל אחרים הסבא הלך לבית כנסת, והיו שלא שמרו שום דבר. הבנתי אז שא', אני אחת מבין כולם, וב', זה בסדר גמור להיות טיפה אחרת".

לאחר פטירתה של אם המשפחה, עלו הורי האב לישראל כדי לסייע בגידול שתי הבנות. "הם היו בעלי מעמד בקהילה שלהם", מספרת עברון. "היה עלול לקרות דבר הפוך – שאנחנו נחזור לאנגליה – אבל סבא וסבתא החליטו לעלות לארץ".

מלבד הפמוטים יש בביתה חפץ נוסף שטמון בו מסר מאביה: על מגנט גדול המוצמד אל דלת המקרר מופיע ציור של מכשיר אם־אר־איי. האב, מהנדס שעסק באלקטרו־אופטיקה ובפיזיקה, היה ממפתחי החלקים הפנימיים של מכשיר הדימות. "הוא היה איש מבריק, מראשוני ההייטק בישראל. המגנט הזה מסמל בעיניי ערכי מצוינות, אהבת מדע ואהבת אדם – לעשות למען האחר, לדאוג לעולם טוב יותר".

המשפחה עברה לרחובות, ושם הצטרפה עברון לתנועת בני עקיבא ולמדה בחטיבת ביניים דתית. אחרי התיכון שירתה כנח"לאית בקיבוץ עין־צורים. ההתגייסות לצה"ל, היא אומרת, הייתה מובנת מאליה מבחינתה: "גדלנו על כך שאנחנו צריכים להיות חלק מארץ ישראל ולשרת בצבא, ולא משנה מה חושבים מסביב". כשעמדה להשתחרר פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והיא נקראה לעשות עוד משימה בקיבוץ סעד שבעוטף עזה. שם הכירה את אשר עברון, נינו של פרשן המקרא הרב פרופ' משה קאסוטו (שכיום, אגב, היא כותבת דוקטורט על דמותו ופועלו).

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F210729YA15-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך עירונית כמוך, ועוד מרקע אנגלוסקסי, השתלבה בקיבוץ?

"מי שגדל בשנים ההן בבני עקיבא – ובוודאי מי שיצא למחנות עבודה והיה מדריך – הכיר את הקיבוצים, וכולנו קראנו עליהם בחוברות 'זרעים'. ההנהלה של בני עקיבא ישבה בדובנוב 7 בתל־אביב, ובאותו בניין הייתה גם הנהלת הקיבוץ הדתי. הרבה מהקומונרים שלנו הגיעו מהקיבוצים, ובשבילי זה היה להצטרף לאגדה".

לאחר ההשתקעות בסעד היא מילאה "כל תפקיד במערכת החינוך של הקיבוץ הדתי" – ממטפלת תינוקות ועד למנהלת התיכון ותחום החינוך העל־יסודי בקבוצת יבנה. בין לבין לקחה על עצמה גם תפקידים בסעד, כמו ניהול החינוך הבלתי פורמלי וניהול הקהילה. תקופה מסוימת עבדה מחוץ לעולם הקיבוצי, כשעמדה בראש אגף החינוך במערב ירושלים, ולפני ארבע שנים התמנתה למנהלת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין־צורים. "הבנתי שצריך לחזק את התנועה בדברים שמרכז הרצוג עוסק בהם. המוטו שם הוא 'עושים עניין מיהדות'. זה מקום של יהדות מכילה, קשובה, יהדות כשפה שמחברת ולא מפרידה".

היא מודה בגילוי לב שכבר לפני 13 שנה הציעה את עצמה לתפקיד מזכ"לית הקיבוץ הדתי, אך הגוף הבוחר – המזכירות המורחבת, המונה כשישים חברים – ביכרה מועמד אחר על פניה. "הנימוק היה שהוא ראוי יותר ממני. אני נפגעתי ובכיתי. מאז נערכו בחירות פעמיים נוספות, אבל בשנים האלה הייתי במקומות שלא רציתי לעזוב. לשמחתי התנועה לא נעלמת, התפקידים לא נעלמים, והמשימות והשליחות תמיד יהיו".

את האישה הראשונה בתפקיד. את חושבת שלנשים קשה יותר להגיע לעמדות כאלה?

"כשאני רואה משימה שצריך להרים, אני אומרת 'בואו נרים אותה', בלי קשר לאיש או אישה. נכון שבעבר פחדתי מכל מה שקשור למספרים, טבלאות אקסל וניהול כספים. ישבתי פעם בסדנת מנהלים, וכשהמדריכה ראתה שאני נרתעת מהנושאים הללו, היא אמרה לי: לכי ללמוד את הכלים האמיתיים". וכך בגיל 40, כשבאמתחתה תואר ראשון ושני בתנ"ך, היא נרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים. "נכנסתי אשת חינוך ויצאתי מנהלת. לכל הנשים הצעירות שאני נפגשת איתן, אני אומרת: אל תפחדו. אם את רוצה להיות מנהלת בלי לדעת מתמטיקה – זה בסדר, אבל הליבה של הניהול זה לקחת אחריות. לשריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק, יש משפט זהב שאומר 'שבי ליד השולחן'. בחלק מהשולחנות שאני יושבת בהם, ברגע שעוברים לדבר על כספים, על חקלאות, על תעשייה – הנשים נעלמות. הנטייה שלנו היא לומר 'אוקיי, הגברים יעסקו בדברים הטכניים האלו ואז נחזור'. ואני אומרת: שבי ליד השולחן, הביעי עמדה. עם הזמן למדתי יותר ויותר להשתמש בכלים כלכליים, ואני לא מפחדת להשמיע את דעתי".

לא פעם הגברים הם אלו שמתקשים לקבל נשים בעמדות ניהול.

"אני עדיין לא יודעת איזה יחס אקבל כמזכ"לית הקיבוץ הדתי, אבל אני יודעת מניסיון העבר שאם את משמיעה קול שמבוסס על מחשבה מנומקת, ומתעקשת להגיד את הדברים ולא נבהלת, יהיה מי שיקשיב. הרבה פעמים ההימנעות היא שלנו, הנשים. אנחנו אומרות לעצמנו 'אולי לא הבנו מספיק טוב', 'אולי הצועק צודק'. על המחסום הפנימי הזה אנחנו צריכות להתגבר.

"החברה בקיבוץ הדתי מאפשרת לגברים ולנשים להיות שותפים, ומזמינה את כולם להתמודד על תפקידים. כמעט אף פעם לא חשבתי שמשהו חסום בפניי, פשוט צריך להגיד 'רוצה אני' ולא לפחד לעשות. נכון, זה לא כל כך פשוט. בשום מקום לא פשוט להיות אישה, ואני לא רוצה ליצור מצג שווא כאילו הכול אפשרי. אבל כמו במקומות אחרים, גם אצלנו אישה צריכה לקחת על עצמה את התפקידים הציבוריים – אם זה רכזת קהילה, מרכזת ועדת דת, שלא לדבר על תפקידים כלכליים. לא נחתי היישר למזכ"לות. לפני כן קמתי ואמרתי – אם צריך מרכזת חטיבות ביניים, או מנהלת בתחומים חינוכיים, אני שם. היו נשים בתנועה שפתחו עבורי את הדלת, אם זו טובה אילן (מייסדת מרכז יעקב הרצוג – ר"ר), אסתר שפרעם (מרצה לתנ"ך) או ד"ר גילי זיוון (מייסדת צהלי). הן התוו דרך ועשו דברים. חשוב לי מאוד לומר שהאיש שאיתי, אשר, אפשר את זה במודע, תמך והיה שם עבורי לאורך כל הדרך".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01712_37_02-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מגילת ט"ו באב

מי שישהה בקיבוץ סעד בשבת, עשוי להיתקל במחזה לא שגרתי: כמה עשרות נשים, אורתודוקסיות לכל דבר ועניין, מתכנסות לתפילה משלהן עם חזנית וקוראת בתורה. לפני כעשרים שנה ייסדה עברון עם חברתה ד"ר גילי זיוון את "קבוצת המתפללות" של הקיבוץ – תפילת נשים המתקיימת במקביל לבית הכנסת הכללי. "להיות בתפילה, ולא רק להתבונן", כך מגדירה עברון את מטרתה.

גם כאן, מורשת אבות ואמהות השתלבה ביצר העשייה שלה. כילדה היא הייתה צועדת עם הוריה מדי שבת לתפילה בבית הכנסת, מרחק חצי שעה הליכה. לאחר שאמה נפטרה, דאג אביה שמישהי תשב לצידה ותדריך אותה בתפילה. "לא היה דבר כזה אצלנו, לא לקום לתפילה. אני חייבת הרבה מאוד להורים שלי, ולאבא שלי במיוחד, על כל היסודות שהניחו כדי שאהיה אקטיבית בחיי הדת, ובחיים בכלל. זה אומר להיות שותפה בעשייה, למלא את החלק שלי".

בין שלושים לארבעים נשים חברות בקבוצת המתפללות, שמקיימת את תפילותיה אחת לכמה שבתות בהודעה מראש – גם כי לא תמיד יש מי שתקרא את הפרשה, וגם מתוך רצון להישאר מחוברות לקהילה הכללית. "אנחנו לא מייצרות קהילה עצמאית, אלא קהילה בתוך קהילה, שזו שפה בפני עצמה", מסבירה עברון. "גיבשנו לנו את האירועים והשבתות שלנו. לקראת ט"ו באב, למשל, אנחנו מתכנסות לקריאת מגילת שיר השירים לפני קבלת שבת. אנחנו חלק מהקהילה המרכזית, ומקבלות כוח גם מזה וגם מזה".

היום זה נשמע טבעי כמעט, אבל איך קיבלו אתכן לפני עשרים שנה?

"כמו בכל נושא, היה דיון סוער והיה לימוד והיה ויכוח. עלו שאלות: אתן באמת צריכות את זה? והכוונה שלכן היא לשם שמיים? נאמרו גם מילים לא פשוטות, אבל עם הזמן הבינו שבאנו באמת לעשות את עבודת השם שלנו, ושאנחנו לא רוצות לקלקל, אלא להרחיב".

עם כל הפלורליזם של החברה הקיבוצית־דתית, עדיין לא יהיה מניין משתף לגברים ונשים יחד.

"קשה מאוד לעשות שינוי בקהילה קטנה שיש בה בית כנסת מרכזי אחד, בין שזה לקיים תפילה בשני נוסחים ובין שזה לתת לנשים תפקידים. את נוגעת למישהו במנהג שיקר לו מאוד – או יקר לה, כי חלק מהמתנגדים הן מתנגדות, וזו זכותם וזכותן המלאה. יש דברים שבכל זאת אבקש, למשל שספר התורה יעבור ליד עזרת הנשים בתפילה, כדי שאוכל לכבד אותו".

"מי שקובעים את המחיר לצרכן הם מנהלי רשתות השיווק, לא החקלאים. אנחנו בעד רפורמה שתטפל ביוקר המחיה ונגד רפורמה שתחסל את החקלאות. המגדלים הישראלים הם הפתרון, לא הבעיה"

ליד?

"כן, ליד. אילו היו בסעד חמישים נשים שרוצות שספר התורה יעבור בתוך עזרת הנשים, זה משהו אחר, אבל אין חמישים כאלו בין הנשים שבאות לתפילה. אולי זה יקרה יום אחד, ותהיה החלטה אחרת. קהילה היא גוף חי ונושם, ודברים משתנים. פעם למשל לא אמרו ברכת כוהנים בימי חול, והיום כן. מכוחם של הדיון והשיחה מגיעים להסכמות. בית כנסת הוא מקום של אנשים, וכדי שתשרה בו שכינה, האנשים צריכים להיות בשלום בינם לבין עצמם, לא למחוק את זהותם.

"קהילות הקיבוץ הדתי הן קהילות דתיות, ויש לכך משמעות בעומק החיים שלנו", מוסיפה עברון. "יש אמירה מפורסמת של צוריאל אדמנית, הוגה דעות בולט בתנועת הקיבוץ הדתי, שכתב באמצע שנות החמישים: 'כשהיינו צעירים… חשבנו שאנחנו מקימים קיבוץ של דתיים. היום, סוף מעשה במחשבה תחילה, אנחנו מבינים שהקמנו קיבוץ דתי'. זה לא אוסף אנשים שהקימו יישוב; זו התיישבות חקלאית שבה התורה היא ביסודות חיינו. וזה מוביל לשאלה – איפה האישה בכל זה? מה מקומה של האישה בקיבוץ דתי?"

ובאמת, מה מקומה?

"בקיבוץ הדתי נוסדה כבר לפני שלושים שנה מדרשת עין־הנצי"ב ללימוד תורה לנשים, ובתנועה שלנו נוסדה גם המכינה הקדם־צבאית הראשונה לבנות דתיות. הרבניות מיכל נגן ורחל קרן הן דמויות מובילות בקיבוץ הדתי. אני לא בודדה. ברור שלכולנו יש התמודדות, וכולנו צריכות לבחור, אבל מי שמוכנה להיכנס מוצאת דלת פתוחה".

כשאני שואלת אותה אם האג'נדה הפמיניסטית והפלורליסטית תרמה למינויה למזכ"לית, היא משיבה אחרי מחשבה: "אני רוצה להפריד, למרות שאי אפשר לנתק בין הדברים. לא נבחרתי בגלל זה, ולא נבחרתי בשביל זה, ולא נבחרתי למרות זה, ועדיין זה חלק מהזהות שלי – העובדה שבקיבוץ הדתי יש לי מקום להיות עובדת השם. במובן הזה מכירים אותי ויודעים מהי השקפת עולמי. אני לא אגיד שתהיה עכשיו בכל קיבוץ קהילת נשים כמו בסעד. זה גם לא מונח על סדר היום של מזכ"לית. מצד שני, אם תתקיים תפילת מנחה בפגישת עבודה, יהיה ברור שאני מצטרפת".

גזר עם ערכים

לקיבוצים הדתיים, אומרת עברון, יש גם תפקיד מיוחד כמי שמפגישים בין חקלאות לתורה. בהקשר הזה, שנת השמיטה מציבה בפניהם אתגר לא פשוט. "המשימה היא לשמור על ההלכה וגם על החקלאות העברית בארץ ישראל. צוות שהקים קודמי, אמיתי פורת, עוסק בזה כבר שנה שלמה. אני עדיין לומדת את הפרטים, אבל כרגע מה שחשוב הוא להרים את דגל השמיטה, ולדאוג שאנשים יתכנסו יחד וייערכו לקראת השנה הזו. מלבד הצדדים הטכניים של מכירה ששומרת על כללי ההלכה, השאלה היא איך נגרום לזה שאת תלכי לסופר, תראי גזר מקיבוץ שלוחות או מקיבוץ סעד, ותגידי 'זה גזר שיש בו קדושת שביעית, אני בוחרת אותו'. שהמחשבה לא תהיה איך להימנע מהתעסקות בתוצרת כזו, אלא על המצווה דאורייתא לאכול ממנה. נכון, יש צורך בהיערכות מיוחדת, אבל בזכות זה צומחים חיטה וגזר ומלפפונים בארץ ישראל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_25_58-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שיחתנו מתקיימת בימים שהחקלאים הישראלים שוב יוצאים למאבק על עתידם. ברקע עומדת הרפורמה שמקדמים שר החקלאות עודד פורר ושר האוצר אביגדור ליברמן, במטרה לפתוח את השוק לייבוא של פירות וירקות – מה שיבוא כמובן על חשבון הספקים המקומיים. "חקלאות היא מהאתגרים הגדולים של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כיום", אומרת עברון. "החקלאים חיים על הקצה, נאבקים על עצם קיומם. ביום פקודה אומרים להם 'הבו לנו תוצרת הארץ', אבל ביומיום המאבק קשה מאוד כדי להוציא לחם מן הארץ".

מה את אומרת לציבור הישראלי, שמחכה לירידה במחירים ורואה את החקלאים נאבקים נגד המהלך הזה?

"עמדתנו היא שחייבים לשמור מכל משמר על החקלאות במדינת ישראל, כי היא חשובה מאין כמוה. מעבר להענקת ביטחון תזונתי למדינה – כי לא תמיד אפשר לייבא מה שרוצים – מדובר במטה לחמן של משפחות רבות. זה הקשר החי והנושם שלנו לאדמת הארץ".

ובכל זאת, לשלם בסופר 35 שקלים לקילו מנגו או 25 שקלים לקילו ענבים תוצרת ישראל, זה לא הגיוני.

"זה קורה כי המתווך גוזר קופון. הטייקון השיווקי מאשים את החקלאי, שבפועל לא סוגר את החודש ובכל רגע נוחתת עליו גזירה חדשה. מי שקובעים את המחיר לצרכן הם מנהלי רשתות השיווק, לא החקלאים. אנחנו בעד רפורמה שתטפל ביוקר המחיה ונגד רפורמה שתחסל את החקלאות. המגדלים הישראלים הם הפתרון, לא הבעיה".

ייבוא תוצרת חקלאית לא יוביל להוזלה ניכרת?

"ייבוא הוא לא פתרון קסם, והמציאות מוכיחה שהוא לא בהכרח מוריד מחירים. מאידך גיסא, ברור שהוא מגביר את התלות באספקה מחו"ל, על כל המשתמע מכך".

"אנחנו צריכים להיות 'קולות הנשמעים', לספר סיפור של מרכזיות, של מתינות, של יהדות והתיישבות. ישיבת מעלה־גלבוע, מדרשת עין־הנצי"ב, מכינות רוח השדה, צהלי ויונתן – דרך כל אלו הקיבוץ הדתי משמיע אמירות חיוניות, רק שהם לא קמים ומכריזים: הקיבוץ הדתי אומר"

בראשיתו של משבר הקורונה, לפני כשנה וחצי, היינו עדים למחסור בביצים וחמאה – ורק הייבוא פתר אותו ומילא מחדש את המדפים בחנויות. אגב, הלב נשבר מהמראות של החקלאים שמשמידים ביצים לאות מחאה.

"גם לי נשבר הלב כשאני חושבת על חקלאים בגבול הצפון והדרום. תפסה את תשומת ליבי תמונה של חקלאית בלול בצפון, ששואלת 'ממה אני אחיה, ואיך אתם מצפים שאני אחזיק את המקום הזה?'. אלה אמירות של ייאוש. אנחנו צריכים לשבת ולחשוב יחד איך עושים רפורמה נכונה והוגנת, איך מביאים התחדשות בלי לפגוע בחקלאות. בסופו של דבר, התיישבות בפריפריה כמשימה ציונית, ועצמאות תזונתית כחלק מחוסנה של המדינה – אלה ערכים שחשובים לכל החברה הישראלית".

ענף הגידול: הייטקיסטים

בשנות השמונים והתשעים חוותה התנועה הקיבוצית משבר כלכלי וחברתי חריף, שאילץ קיבוצים רבים לעבור הפרטה. הסופה הזו פסחה על תנועת הקיבוץ הדתי, ובכל זאת רוב הקיבוצים החברים בה שינו את המבנה שלהם, ועברו למודלים שכוללים הפרטה במידה זו או אחרת. "יש לנו בתנועה כמה קיבוצים 'שיתופיים', והם אדוקים בשיתופיות שלהם, ומצד שני הרבה מאוד קיבוצים מופרטים ועוברים תהליכי התעדכנות והתחדשות", אומרת עברון. "הקהילה ומשמעותה מעסיקות אותנו כל הזמן. אחרי שינוי כזה יש צמיחה דמוגרפית וקולטים אוכלוסייה חדשה, ועדיין הקיבוץ שומר על ליבה שיתופית".

כשאני שואלת מה מצבם הכלכלי של הקיבוצים הדתיים היום, עברון משיבה "טוב, תודה. אני נזהרת מיוהרה, אבל אנחנו היינו בנויים אחרת, ולכן לא חווינו את המשבר של הקיבוצים החילונים. ההתנהלות הכלכלית לפני שלושים־ארבעים שנה הייתה זהירה מאוד, ושמרה עלינו".

בקיבוצים המתחדשים, המשכורות שחברים מרוויחים "בחוץ" הולכות לקופה המשותפת, וכל חבר מקבל ממנה משכורת באופן דיפרנציאלי. "הקיבוץ מרוויח מזה שמישהו מביא משכורת גבוהה", מודה עברון. "תמיד היו אנשים שהרוויחו יותר, ואנשים כאלה רצויים בקהילה, כי הם מושכים קדימה עם המעוף שלהם. היום זה הייטק ופעם זה היה צבא. בעבר היה מובן מאליו שהמשכורת נכנסת פנימה או שהם עוזבים את הקיבוץ. היום חלק מהמשכורת הולך אלינו".

השוני ברמת ההכנסה יכול ליצור תחרותיות בקיבוץ?

"אם החלום שלך הוא בית גדול מאוד ומלא מותרות, לא תרצי להיות פה. זה לא שאין פערים – תמיד היו – אבל הנושא הזה נמצא על השולחן. כשאנשים באים לחיות בקיבוץ, הם יודעים שרמת החיים כאן לא גבוהה, גם אם להם יש יותר. אנחנו אומרים למשל שהבסיס לחגיגת יום הולדת, בר מצווה או בת מצווה לא צריך להיות מנקר עיניים, ולא משנה איזו משכורת הבאת הביתה".

איך מתבטאת ההפרטה בסעד?

"זה מתרחש כאן 15 שנה, צעד אחרי צעד. צריך לדבר, להגיע להסכמות ולראות שאת לא שופכת את התינוק עם המים. אחד הדברים הכי חשובים בתהליך הוא היכולת שלנו לשמר שותפויות קיימות. יש כאן חברת נוער של תלמידות מכל רחבי הארץ שזה הבית שלהן, יש קבוצות של צעירים שרוצים ללמוד מה זה חקלאות, וברוב קיבוצי התנועה יש 'בתים לחיים' שמיועדים לבעלי צרכים מיוחדים. אלו דברים שחשוב לנו לשמור עליהם".

מה התהליך שממתין לי אם אבקש להתקבל?

"ועדת קליטה והליך קליטה".

כשנסעתי בקיבוץ, עד לביתך, לא יכולתי להחמיץ את חוסר הגיוון בשמות המשפחה: כולם אשכנזים. צירוף מקרים?

"זו השכונה הוותיקה של הקיבוץ, והיא אכן פחות מגוונת, אבל בהרחבה המצב שונה. יש היום בסעד מניין בנוסח עדות המזרח".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 8/F210516TN35-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

והקיבוץ עצמו הוא מועדון שמקבל לחיקו רק אנשים בעלי אופי מסוים וסגנון חיים מתאים?

"זה לא מועדון. זו שותפות, בניין משותף שיש בו הסכמות. אם את לא מסתדרת – כל היותר תעברי דירה. כדי להפוך לשותפה לדרך במארג חיים קיבוצי, את צריכה להסכים לדברים הגדולים והקטנים. הקהילות שלנו רבגוניות, יכולים להיות כאן אנשים שחושבים הפוך ממני – לגבי מעמד האישה, או העולם הדתי, או בנושאים כלכליים – וזה בסדר גמור. אם מישהו אומר 'אני בא לכתוב את הפרק הבא בקיבוץ', גם זה מצוין, אבל כבד את המארג העדין שיש כאן".

ועדיין, לא כל אחד יתקבל.

"זה מקום שאפשר להתקבל אליו, בהחלט. כשמדברים על קהילתיות אני נוהגת לצטט את הרב יונתן זקס: 'בואו נצמצם את האני, בואו נדבר אנחנו'. ככל שהקהילתיות הדוקה יותר, מתוך ברית עבודה חקלאית ושותפות כלכלית, כך את גם צריכה לוותר על חלק מהרצונות של האני למען האנחנו. לא לכל אחד זה מתאים. אפילו מהילדים שלי יש שאומרים 'אנחנו רוצים להיות כאן, אבל זה פחות מתאים לנו'". ואכן, אף לא אחד מילדיה הבוגרים נשאר לדור בסעד. מצד שני, היא אומרת, "משפחות צעירות שמצטרפות יכולות להיות ילדים שלי, וברוח זו אני מקבלת אותם".

לעלות למרכז המגרש

משפחת עברון מתגוררת בבית קיבוצי צנוע וחם, השלישי בשרשרת הבתים בשדרה. שרה מציעה מעמולים מאפה ידיה, ולהשלמת התחושה הביתית היא מסבירה איפה הממ"ד. במקרה של אזעקה יהיו לנו שבע שניות כדי להגיע אליו. בממ"ד הזה בילתה עברון לא מעט שעות בשנים האחרונות, אבל הלחימה במבצע שומר החומות, היא מודה, הייתה מתישה במיוחד. "החיים באזור הזה מאתגרים. צריך לרצות להיות כאן, ובכל פעם שסבב מסתיים ויש שקט צריך להבין שזה לא נגמר. יש פצעים בנפש, גדל כאן דור שחייבים לדאוג לו. אם רוצים שמשפחות צעירות יבואו להתיישב כאן או ביש"ע או בגבול הצפון, חשוב להקצות לכך את כל המשאבים האפשריים, כולל ליווי קהילתי".

בימי מבצע שומר החומות יצאו רבות ממשפחות הקיבוץ לחופשות התאווררות ברחבי הארץ, אך משפחת עברון נשארה וגם סייעה לאחרים. "החברה הישראלית אחרי שנת קורונה מבינה מה זה להיות מוגבל ולא לצאת מהבית, אבל מה שקורה כאן זה פחד. כל מי שגר בעוטף עזה יותר משנה־שנתיים נושא איתו משהו. כשמערכת הכריזה מתחילה להשמיע את קולה, הדופק עולה אוטומטית.

"ויחד עם זאת, אפשר להחליט מה את עושה ואיך את מתמודדת. היו כאן אנשים שחייבים להחזיק את החקלאות ואת התעשייה, וגם אוכלוסייה מבוגרת שאי אפשר להסיע אותה למקומות אחרים".

מלבד צוות החירום והחוסן היישובי (צח"י) הקבוע, היא מספרת, הוקם בימי הלחימה גם צח"י־נוער, שתפקידו לדאוג למבוגרים במקום. "זה סיוע כפול, הם נותנים וגם מקבלים".

עד כמה המצב הביטחוני מרתיע אנשים מלהצטרף לקיבוץ?

"זה דווקא מושך אוכלוסייה שמוכנה להתמודד, אנשים שאומרים 'כן, אני רוצה להתגייס', וכיף לחיות עם שותפים כאלה. מצד שני, ברגע המבחן יש גם משברים. 'איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', צריך לחזק זה את זה וגם לחשוב מי מטפל במטפלים, ביום שאחרי".

"ברגע שעוברים לדבר על כספים, על חקלאות, על תעשייה – הנשים נעלמות. הנטייה שלנו היא לומר 'בסדר, הגברים יעסקו בדברים הטכניים ואז נחזור'. ואני אומרת: שבי ליד השולחן, הביעי עמדה"

במהלך חג השבועות, כשאזור עוטף עזה היה תחת אש, כ־150 מ־850 תושבי הקיבוץ נשארו בו לחג בלתי נשכח. "הלימוד הלילי נערך באולם הממוגן מתחת לחדר האוכל. התותחים רועמים סביבנו, ואנחנו יושבים ולומדים. חיילים מצטרפים, ויש עוגות שקיבלנו מכל הארץ, והתחושה היא שעוטפים אותנו. גם אם מפחיד לרוץ כל הדרך הביתה אחרי השיעורים, את מרגישה שאת חלק ממשהו גדול, ושיש למעשים שלך משמעות. החיים מורכבים, גם בצד שלנו וגם בצד העזתי. זה מעגל שלא נגמר, ואין לי פתרונות קסם".

ואי אפשר בלי פוליטיקה. תנועת הקיבוץ הדתי, שבמשך שנים רבות הייתה חלק מהמפד"ל, תמכה בהקמת הממשלה ובירכה את בנט על החבירה ללפיד. "כמו רוב מצביעי ימינה, גם חברי הקיבוץ הדתי מעדיפים ממשלה לאומית עם רוב ימני ברור. כל הסימנים מעידים שאין כזו ממשלה בנמצא, וההתחפרות של שחקנים במשחק השחמט לא הועילה למציאת פתרון", כתב המזכ"ל היוצא אמיתי פורת ליו"ר ימינה, והביע תמיכה במהלך הקמת הממשלה במטרה למנוע בחירות חמישיות.

"הקיבוץ הדתי ישב בעבר בתוך המפד"ל, אבל ידע להכיל דעות אחרות", אומרת עברון. "מקיבוץ עין־צורים הגיעו גרשון שפט וטובה אילן – גבר ואישה, ימין ושמאל (הראשון כיהן בכנסת שש שנים מטעם מפלגת התחייה, השנייה הייתה ח"כית לחודשים אחדים כנציגת מימד – ר"ר). רוב חברי הקיבוצים הדתיים הצביעו למפלגות ימין, אבל יש גם לא מעט תומכים במפלגות מרכז ושמאל, וזה בסדר גמור. בתור מזכ"לית אקדם את הערכים שכל חברי התנועה מאמינים בהם, כמו התיישבות דתית בארץ ישראל, קהילתיות מחברת, יהדות שיוצרת חברות.

"הקיבוץ הדתי הוא תנועה בפני עצמה, ואסור לנו לפחד מנוכחות בעולם הפוליטי. ברגע שאת משאירה את המגרש לקולות קצה, את מפסידה את האמצע. אי אפשר לצעוק 'מתינות' ולא לעשות. הקול שלנו אומר: כן, אנחנו כאן גברים ונשים יחד, ואנחנו מביאים דתיות שלא הולכת לקצה אלא שומרת על מרכז. הבחירה לשבת עם אנשים ששונים ממני רעיונית – ולא משנה מי זה ה'ממני' הזה – נכונה וחשובה, והיא מניעה תהליך פורה שמייצר הזדמנויות בהרבה תחומים. כשעבדתי כאחראית על החינוך במערב ירושלים, החברות הכי טובות שלי לעשייה היו הנשים הערביות שהיו אחראיות על מזרח העיר, והיה לנו גם שותף חרדי. היכולת לעבוד יחד היא שפה שלמדתי בירושלים, וטוב נעשה אם ניקח אותה לכל מקום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post האישה הראשונה שתוביל את הקיבוצים הדתיים appeared first on מקור ראשון.