החידוש של הבעל שם טוב

להחיות את חודש אלול

אמרו בדורות האחרונים שעניינו של ח"י אלול הוא להחיות את חודש אלול. הצורך 'להחיות את אלול' היה קיים בדורות קודמים משום שבדורות ההם אלול היה חודש כבד. בחודש הזה אנשים ישבו והרהרו בתשובה – ולא מדובר רק באנשים שהייתה להם רשימת העבירות שרשומות ב'על חטא', אלא גם אנשים כשרים, ואפילו צדיקים גמורים. גם אם אדם לא היה צריך לעשות תשובה על העבירות שלו, הוא היה עושה תשובה על המצוות שלו; גם מי שלא היה צריך להתחרט על העבירות שעשה לפי סעיף זה או אחר בשולחן ערוך, היה שואל את עצמו: איך נראו התפילות שלי בשנה האחרונה? האם הן היו שוות משהו או שהן נראו כמו שתיאר ביאליק את התפילה בקיצור – "כריכה, נשיקה, רקיקה"? וכיוון שחודש אלול היה חודש של תשובה, ואנשים היו יושבים בו ועושים חשבונות, הייתה בו איזושהי אווירה של קדרות, ולפעמים גם מרה שחורה. עצם העיסוק בכל מיני חשבונות היה יוצר איזשהו מתח. ולכן אמרו שח"י אלול צריך להחיות את אלול.

היום, לעומת זאת, אנשים עוברים את חודש אלול בנוחיות גמורה. אפילו תקיעת השופר, שכתוב עליה "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ", כבר לא מזעזעת בימינו אף אחד. לכל היותר אנשים בודקים כמה טרומיטין התוקע תקע. אם פעם היו אומרים שבאלול אפילו הדגים בים רועדים – בימינו הדגים בים כבר לא רועדים, וגם האנשים כבר לא רועדים. אם האנשים לא רועדים והדגים לא רועדים, אז את מה צריך להחיות?

ובכל זאת צריך לחגוג את ח"י אלול, ולהגיע בו לפחות לאיזו עלייה קטנה. השאלה היא – מה בעצם עושים בח"י אלול?

וחי בהם

בח"י אלול נולד הבעל שם טוב. אם בוחנים את העניין באופן היסטורי אובייקטיבי, מתברר שבכל הדברים שאמר הבעל שם טוב, אין למעשה שום דבר חדש. אפילו אמירות או מעשים שמיוחסים באופן ספציפי לחסידות או נחשבים טיפוסיים לחסידות, למעשה אינם מיוחדים לחסידות; הם נכתבו ונאמרו עוד לפני החסידות, אלא שאנשים לא הכירו אותם או לא שמו לב אליהם. מה בכל זאת היה הדבר שהתחדש על ידי הבעל שם טוב? תוספת החיות – "וָחַי בָּהֶם", שהיא גם העניין של ח"י אלול.

הבעל שם טוב ניסה להתמודד עם בעיה שיש לנו, היהודים: אנחנו סובלים מכך שיש לנו יותר מדי מילים, יותר מדי תורות ויותר מדי ספרים. יש מילים שכל יהודי דתי מכיר, כמו אהבת ה', יראת ה', גדולת ה'. המילים האלה, שאדם דתי שומע אותן פעמים רבות במהלך חייו, נעשות בשבילו הברות ריקות מתוכן. הוא שומע אותן פעם אחר פעם, והן פשוט נכנסות לאוצר המילים שלו, ולא יותר. השאלה היא אם המילים האלה באמת נוגעות לו?

הבעיה הזו הייתה קיימת גם בזמנו של הבעל שם טוב. יהודים קראו כל כך הרבה ספרים וידעו כל כך הרבה חומר תורני, ובחודש אלול באופן מיוחד היו קוראים ספרי מוסר וידעו בדיוק מה כתוב בהם, וכל זה לא הועיל משום שהייתה חסרה חיות. הבעל שם טוב חידש שצריך לקחת את הדברים הללו ולנסות לעשות איתם דבר שהוא פשוט מאוד וגם מסובך מאוד – להתייחס אליהם באמת ברצינות.

מה זאת אומרת להתייחס לדברים באמת ברצינות? תארו לכם, למשל, אדם שישן טוב, ואני מנסה לעורר אותו. אני אומר לו: "הגיעה השעה, השעון מצלצל, וצריך לקום לתפילה או ללכת לעבודה"; וזה לא עובד. הוא לא קם. ואז אני אומר לו: "מתחת לכרית שלך שוכב עכשיו נחש ארסי", ומייד הוא קופץ מהמיטה. איך הנחש מצליח להשפיע על בן אדם יותר מהמילים שאמרתי לו? גם אם אדם יודע שיש חובה וגם מצווה גדולה לקום מהמיטה, הנחש הוא זה שיגרום לו להרגיש שזה רציני, שבאמת צריך לקום מהמיטה. כשאדם רואה נחש, הנחש מדבר אליו; אולי הוא לא מדבר הרבה, אולי הוא משתמש בסוג אחר של מילים, אבל הוא מדבר ברור מאוד.

הייתה לי פעם חוויה כזו: כשהייתי ילד קטן נשארתי יום אחד חולה בבית. פתאום הרגשתי משהו שזוחל מתחת לפיג'מה שלי, ובאופן טבעי נתתי לו מכה. התברר שהיו שם חמישה עקרבים צהובים קטנים, והם לא אהבו את המכה שנתתי להם. אני חושב שאת הצעקה שלי שמעו עד קצה השכונה. זה ההבדל בין החוויה של עקרב שזוחל לאדם בתוך הפיג'מה, ובין החוויות שנוצרות, בדרך כלל, מקריאה בספרי יראים. העקרב לא יודע לדבר – לא עברית טובה, לא צרפתית טובה ולא רוסית טובה – אבל אני שומע אותו. הוא משפיע עליי. אם אדם שומע דברי תורה או מתפלל ולא נוצרת אצלו חוויה כזו, זה מכיוון שהוא לא לוקח את הדברים באותה מידה של רצינות.

חידוש המנהגים

הבעל שם טוב לא ניסה לגרום לאנשים לקיים יותר מצוות או להקפיד על סעיף כזה או כזה בשולחן ערוך, אלא להיות בבחינת "וָחַי בָּהֶם". היו אמנם הלכות ומנהגים מסוימים שהחסידים היו אלה שהתחילו לנהוג בהם; אלא שגם כאן מדובר על הלכות ומנהגים שמופיעים בספרים הקדושים הרבה לפני זמנם של החסידים. העניין הוא שעד אז נהגו בהם בדיוק כמו בהוראות בטיחות או חוקי נהיגה שאף אחד לא מציית להם. גם בתחום הזה הבעל שם טוב בסך הכול אמר: "יהודים, מה דעתכם שניקח את היהדות ברצינות?"

לא מדובר על עניינים עליונים שמופיעים רק בספרי יראים, אלא על הלכות ומנהגים שרבים מהם מופיעים בשולחן ערוך. לשם הדוגמה: ההלכה שלפני התפילה צריך לחגור אבנט, מה שקרוי 'גארטל' לא כתובה רק בספרי יראים; היא כתובה במפורש בשולחן ערוך, והיא מחייבת כל יהודי באשר הוא, בין אם הוא חסיד או מתנגד, יקה או הונגרי. למרות שההלכה הזו, כאמור, הייתה כתובה כבר בשולחן ערוך, יהודים לא נהגו בה, ורק כשבאו החסידים, הם התחילו לחגור גארטל. ההבדל בין החסידים ובין קודמיהם היה שכשחסיד ראה שכתוב שצריך לעשות דבר מסוים, הוא אמר לעצמו: אולי זה מדבר אליי? ואם כשכתוב שצריך לחגור גארטל זה פונה אליי, אני אחגור גארטל. כך התחיל הגארטל להיכנס לתוך העולם. וזה קרה לא מפני שהיה בזה חידוש, אלא מפני שמישהו ראה שכתוב דבר כזה, והוא אמר לעצמו: אם אני רציני, אני אעשה את זה.

בשולחן ערוך עצמו מופיעות גם דרישות מסוג אחר. בשולחן ערוך יש שני סעיפים שהיו דורשים עליהם את הפסוק "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", כלומר, עד מתי אתם מדלגים על שני הסעיפים – לא מתייחסים אליהם ברצינות ולא מקיימים אותם. בסעיף הראשון של שולחן ערוך כתוב שכשאדם מתעורר בבוקר, הוא צריך לזכור ולהרגיש שהקדוש ברוך הוא עומד עליו, וממילא הוא קופץ מהמיטה "לעבודת בוראו". בסעיף השני שרגילים לפסוח עליו, כתוב שהמתפלל צריך לחשוב כאילו שכינה כנגדו, ושחסידים ואנשי מעשה "היו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות… עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

לעצם העניין, העובדה שהסעיפים הללו כתובים בשולחן ערוך ולא בספרי יראים לא מעלה ולא מורידה; אדם יכול אפילו לדעת אותם בעל פה וגם לדעת שיש כמה אנשים שמקיימים אותם. השאלה היא אם הוא מתייחס אליהם כמו אל פרסומת או אל הוראה שאומרת שכולם צריכים לעשות כך, ומן הסתם היא פונה אל השכן שלו ולא אליו, או שהוא מרגיש שמתכוונים אליו.

אדם יכול לדעת שיש תרי"ג מצוות ואולי אלפי אלפים של הלכות מפורטות, ועדיין להרגיש שהן לא נוגעות לו. ברגע שאדם מגיע למסקנה שהדברים דווקא נוגעים לו הוא מתחיל לחשוב שאולי הם נאמרו ברצינות. הבעל שם טוב לא חידש כלום חוץ מדבר אחד: צריך ללמוד ולעשות את הדברים האלה ברצינות.

למה לדבר בלשון בוטה?

הנקודה הזו מופיעה בתנ"ך הרבה פעמים. היא גם יכולה להסביר תופעה תמוהה בספר יחזקאל. מי שלומד את ספר יחזקאל יכול לראות שיש בו הרבה יותר ביטויים גסים מאשר בכל מקום אחר בתנ"ך, עד כדי כך שיש פרקים ביחזקאל שהמורים בבתי הספר דואגים לדלג עליהם. במשך הרבה זמן תהיתי מה ראה יחזקאל הכהן הסופר לדבר דווקא בלשון כל כך בוטה.

מסתבר שכשיחזקאל דיבר, אנשים באו לשמוע אותו, משום שהדברים היו בעיניהם כשיר של משורר "יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן". הם בוודאי אמרו אחד לשני: "יחזקאל מדבר היום בשעה שמונה בערב. חייבים לבוא! איך יחזקאל מדבר! העברית שלו. איזו דיקציה. איך הוא עושה בידיים… אתה לא יכול להחמיץ את זה!". כך כולם באו לשמוע את יחזקאל ונהנו מכל רגע. אמנם יחזקאל אמר גם כמה דברים רציניים, אבל את הדברים האלה הקהל לא היה מעוניין לשמוע, בדיוק כמו שהקהל לא לומד מוסר מ'אותלו' ומ'המלך ליר'. הקהל נהנה, חזר עייף אך מאושר לביתו, ואנשים בוודאי גם היו מספרים אחד לשני: "הנביא יחזקאל היה היום ממש למעלה מהמשוער! איזו דרשה הוא אמר! נפלא, פשוט נפלא!".

כדי לעצור את ההתייחסות הזו, יחזקאל דיבר אליהם במילים גסות, כך שהם לא יוכלו לקבל את דבריו באותה הרגשה נעימה שהוא מדבר כל כך יפה. הוא רצה לזעזע אותם. האם אנשים באמת הזדעזעו? לא בטוח. אבל אופן הדיבור שלו וגם השפה הקשה שהוא בחר לדבר בה נבעו בדיוק מהנקודה הזו.

בעבר, לפחות בצבא, היה דבר כזה – היו אומרים לבן אדם משהו, והוא באמת שמע. עכשיו גם מהצבא זה כבר יצא. פעם סמל יכול היה לבוא ולומר לחייל דברים בוטים וחריפים, ולפעמים זה גם היה נכנס פנימה. היום לכל חייל יש פלאפון, ועם כל דבר שהוא שומע הוא הולך ישר לאימא שלו. לכן הסמל לא יכול להגיד לו דברים כאלה, והחייל באמת לא לומד שום דבר.

כשלוקחים את הדברים ברצינות

בראשית דרכה של החסידות היו בה אנשים מסוגים שונים, חלקם בעלי מדרגה וחלקם אנשים פשוטים, וזה אולי הדבר המרכזי שהבעל שם טוב אמר להם: קחו את זה ברצינות. יש לכם מספיק תורה ומספיק חוכמה ומספיק יראת שמים. השאלה היא אם אתם לוקחים אותם ברצינות. אם אתם לא לוקחים אותם ברצינות, שום דבר לא יקרה; ואם כן תיקחו אותם ברצינות, משהו יכול לקרות. נכון שבספרים הגדולים של החסידות התיאור הזה לא מופיע, ואף על פי כן, זה מה שקרה בתחילתה של החסידות; החסידים הקטנים והגדולים הגיעו למסקנה הזו: כולנו קוראים יותר מדי ספרים, יודעים יותר מדי וחושבים יותר מדי, ושום דבר מהדברים האלה לא עושה רושם משום שאנחנו לא לוקחים אותם ברצינות.

ברגע שאדם עובר את השינוי הקטן הזה ומבין שמתכוונים לכל הדברים הללו ברצינות – החוויה שלו שונה לגמרי. כמו אדם שנוהג במכונית ובלוח מולו מהבהבים כל מיני סימני אזהרה; כל זמן שהוא לא שם לב לכך, הוא ממשיך לשבת ולנהוג כאילו לא קרה דבר. ברגע שהוא מתחיל להבין שאם הפנס האדום מהבהב, זה רציני, ואולי זה אומר שעוד רגע המנוע יישרף – הוא עובר חוויה אחרת לגמרי. ועל החוויה הזאת אני מדבר, על ההרגשה שכל הדברים שאנחנו מדברים עליהם – אנחנו מתכוונים אליהם ברצינות.

ההשפעה שיכולה להיות לדברים אם רק לוקחים אותם ברצינות, נכונה גם ביחס לדברים מאוד פשוטים. היא נכונה אפילו לגבי תפילה כמו 'מודה אני' שאין בה לא שמות קדושים ולא שום דבר מיוחד. כשמישהו אומר 'מודה אני' ומתכוון למה שהוא אומר, הוא לא יכול להישאר אחר כך אותו אדם. אלא שבדרך כלל ה'מודה אני' יוצא אוטומטית מהפה, בלי שום כוונה, ולכן זה לא עושה לאדם שום דבר.

גם כשאברהם אבינו בא לעולם והתחיל לקרוא בשם ה', אנשים כבר ידעו את הדברים שהוא אמר, אבל אף אחד לא התכוון לכך ברצינות. הם אמרו: "טוב, שמענו את זה כבר. גם הסבים שלנו אמרו כך. לא צריך לשים לב לדברים הללו". ופתאום בא אדם, שאולי היה ילד לא ממושמע, והחליט לקחת את הדברים הללו ברצינות. וברגע שהוא עשה זאת, הוא שינה את דעתו ואת אורח החיים שלו, וכל העולם שלו השתנה לגמרי.

החוויה הזו יכולה לקרות בכל מיני תחומים. למשל כשאדם מקבל הוראות מהרופא, השאלה החשובה היא אם הוא מתייחס אליהן ברצינות. אספר לכם סיפור קטן שקשור לעניין: לפני שנים רבות ישבתי עם פרופסור לרפואה, שהיה הרופא של כל העילית של מדינת ישראל, וכשהוא ערך לי בדיקה רפואית, שאלתי אותו: "למה אתה רופא כל כך מפורסם?" הוא בהחלט היה יכול לענות לי שזה משום שהוא הרופא הכי טוב בארץ, אבל זה לא מה שהוא ענה. הוא אמר: "אני רופא לב. יש בארץ עוד רופאי לב שהם בוודאי לא גרועים ממני, יש גם כאלה שהם בוודאי טובים ממני. מה ההבדל ביני לבינם? כשבא אליהם שר או פקיד גבוה במדינה שעבר התקף לב, הם אומרים לו: 'אתה עברת התקף לב, ולכן אתה צריך עכשיו לנוח תקופה מסוימת לפני שתחזור לעבודה. אחרי מנוחה של כמה שבועות אולי תוכל לחזור לאט לאט לעבודה'. ואז השר, שאמנם עבר התקף לב, אבל עכשיו הוא כבר מרגיש טוב, ונוסף לכך יש לו המון עבודה, חוזר לעבודה מהר. וכיוון ששום דבר לא קורה לו, הוא מוסיף לעצמו עוד עבודה, כך שהוא לא ממש מחלים. אחרי זמן יש סיכוי טוב שהוא יקבל עוד התקף, וכשזה קורה, הוא אומר: הרופא הזה הוא רופא לא טוב. הוא לא הצליח לרפא אותי. לעומת זאת, כשאני מטפל במטופל כזה אני אומר לו: 'אתה צריך לנוח שלושה שבועות, ואם לא, אני ערב לך שעוד חצי שנה אתה מת'. הוא כמובן שומע בקולי. הוא מבריא, וכך אני מקבל שם טוב".

אותו הדבר בדיוק נכון גם לגבי כל הספרים הקדושים: ככל שאדם מקבל את הדברים יותר ברצינות, כך גדל הסיכוי שהם ישפיעו עליו. אדם "פרימיטיבי" חושב, למשל, שאם הוא יאכל משהו בלי ברכה, תרד אבן מהתקרה ותשבור לו את הראש, ולכן הוא מברך. לעומת זאת, אדם שמתייחס לעצמו בתור חכם ונבון, כבר לא מפחד שתרד לו אבן על הראש, וממילא פעם הוא מברך ופעם לא.

את הנקודה הזו הבעל שם טוב ניסה להדביק לאנשים: הוא הסתובב ממקום למקום ופגש אנשים, שחלקם היו פשוטים מאוד וחלקם חכמים, והוא אמר לחכמים כמו שהוא אמר לפשוטים: "תדעו לכם: אלה הדברים, והם רציניים".

החידוש של בעל התניא

הדרישה הבסיסית של החסידות

בח"י אלול, באותו יום שבו נולד הבעל שם טוב, נולד גם בעל התניא. המסר של בעל התניא דומה למסר של הבעל שם טוב, אבל הוא פחות ראשוני, פחות גולמי ופחות בסיסי. הוא בא כקומה נוספת על גבי הדרישה של הבסיסית של החסידות בכללה.

הדרישה הבסיסית של החסידות מהאדם היא דרישה מעשית: מי שקיבל על עצמו לעשות דברים כלשהם, צריך לעשות אותם ברצינות ולא להסתפק בכוונת הלב, בנענוע הרגליים או בזעזוע העיניים. כשם שמי שיש לו עבודה צריך לקום ולעבוד, ומי שיש לו ילד קטן צריך להאכיל אותו, ומי שהוא בחור ישיבה צריך לקום וללמוד. כך גם מופיע בגמרא ש"האי מאן דבעי למיהוי חסידא – לקיים מילי דנזיקין" או "מילי דאבות" או "מילי דברכות". כלומר מי שרוצה להיות חסיד – שיקיים את הדברים של מסכת נזיקין או את הדברים שנאמרו במסכת אבות או את הדברים שנידונים במסכת ברכות. פירושו של דבר הוא שמי שרוצה להיות חסיד צריך לעשות. לא כתוב: יחגור גארטל ויגיד 'יצמח פורקניה'; הרי מהדברים האלה אף אחד לא נעשה חסיד. אדם שרוצה להיות חסיד צריך לקבל על עצמו דברים ולעשות אותם. לפעמים הוא עושה דברים ששייכים לכל התחומים הללו, ולפעמים הוא מתחיל להיזהר בתחום אחד. זה עלול להיות קשה. לקבל על עצמך לא להזיק לשכנים, זה לפעמים יותר קשה מלדקדק בתפילות. אם אתה בכל זאת רוצה להיזהר ולהתנהג כמו בן אדם, אתה צריך לכפוף את היצר.

היכולת הבסיסית להחליט ולבצע היא יכולת חשובה; באופן הכי פשוט, מי שצריך לטפל בגינה שלו יודע שהוא צריך לעבד כך וכך מטרים היום וכך וכך מטרים מחר. אם הוא ימצא לעצמו תירוצים – למשל שרגשות הלב שלו היום לא חקלאיים – זה לא יעלה ולא יוריד. באותו אופן, בחור ישיבה צריך לשבת וללמוד, והוא צריך לעשות את זה ברצינות; לא כדי שהוא יוכל לעבור ביקורת כזו או אחרת או כדי לקבל תעודה כלשהי, אלא ללמוד כך שהוא בסוף באמת ידע משהו, שהוא יקנה דעת. גם בחור שיכול לומר שהוא למד מסכת אחת או שתיים, צריך לשאול את עצמו כמה הוא מבין, כמה הוא יודע, כמה הוא זוכר. זהו הבסיס – כשעושים דברים צריך לעשות אותם ברצינות. זהו עניין של החלטה ושל עשייה.

אלא שגם כשאדם עומד בדרישה הבסיסית הזו, עלולה להתעורר בעיה אחרת. הבעיה היא שהרבה פעמים אדם מנסה להשוות את עצמו לשכן שלו. הוא שואל את עצמו, למשל, אם החברותא שלו או הבחור שלידו לומד יותר ממנו, ומכיוון שיש סיכוי סביר שלא, הוא מרגיש שהוא מילא את חובתו. לאמיתו של דבר השוואה כזו לא פוטרת אותו בכלל. תארו לכם, למשל, שמודיעים לאדם שהוא חולה באיזו מחלה, והרופאים אומרים לו: "אתה צריך לקחת כדורים מסוימים פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב". ברור שבכלל לא משנה לאותו חולה מה השכן שלו עושה; הוא לוקח את הכדורים בבוקר ובערב משום שהוא יודע שאם הוא לא ייקח אותם, הוא משחק בחיים שלו. באותו אופן, בציווי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" כל אחד מחויב בפני עצמו, בלי קשר לשאלה כמה השכן לומד. מי שפוטר את עצמו בגלל השכן, מרמה את עצמו. מי שמרגיש שהלימוד שלו בסדר משום שהוא לא יותר גרוע מאחרים, אולי יוכל לישון בשקט, אבל זה כמובן לא מספיק.

הדרישה לתודעה ערה

כנגד הבעיה הזו בעל התניא העמיק והוסיף, על גבי הקומה הבסיסית של המעשה, את הקומה של התודעה. על גבי הדרישה לעשייה, בעל התניא הוסיף דרישה לתודעה ערה.

אדם שמנסה לצאת ידי חובה עלול לומר לעצמו: טוב. עשיתי כך וכך דברים; אשתי לא מתקוטטת איתי; ההורים לא זורקים צלחות על הראש שלי; החיים הם פחות או יותר כסדרם; אז הכול בסדר. הרי אחרים לא לומדים בכלל, ואני בכל זאת לומד קצת. אשרי חלקי. כנגד הרגשת נוחות כזו בעל התניא מעמיד את השאלות של התודעה: מה היחס של אדם לחובות הללו? איך הוא בונה את עצמו ואת האישיות שלו? מהי בעצם חובתו? ומאותו רגע, למעשה, זו כבר לא שאלה של יציאה ידי חובה פשוטה משום שגם אם לצאת ידי חובת השכן תמיד אפשר, ולצאת ידי חובת האישה אפשר לעיתים קרובות, לצאת ידי חובת הקדוש ברוך הוא כנראה שאי אפשר. השאלה היא כבר לא איך לצאת ידי חובה, אלא מהי בעצם חובתי. איך למלא את החובה, ומה היחס שלי לחובה הזאת.

השאלה על היחס שלי לחובה היא הרבה יותר מושכלת. אחרי שאדם עושה דבר, והוא מרוצה מעצמו, וכבר נוח לו, הוא מתחיל לחשוב: אז זהו זה? זה מה שהייתי צריך לעשות? זה מה שרציתי? זה מה שחלמתי להיות?

בספר התניא אין דרישות טכניות חמורות יותר מבכל ספר אחר, אלא רק העמדה של הרקע לדרישות הללו בצורה הרבה יותר חריפה מהדרך שבה הן מוצגות במקומות אחרים. הוא לא שואל את האדם אם הוא יצא ידי חובה, אלא אם בתוך המלחמה הפנימית שלו הוא הצליח להגיע למקסימום שהוא מסוגל.

הצרות של ח"י אלול

הרבה אנשים מרוצים מעצמם ומהמשפחה שלהם. הם מרגישים שהכול נוח: יש להם פוך מלפנים ומאחור וקצת צמר גפן מהצדדים. מה קורה כשאין להם את כל אלה, כשהם מתחילים לשאול את עצמם שאלות? הן עלולות לעורר אי נוחות בינם לבין עצמם וגם מול המשפחה שלהם.

השאלות הללו, מצד אחד, עושות את החיים קשים יותר, אבל מצד שני, בגללן בסופו של דבר החיים טובים יותר. בעולם הזה מי ששואל שאלות כאלה מרגיש שהכול לא בסדר, אבל בסוף, כשהוא יגיע לעולם הבא, ישלחו אותו לגן עדן. לעומת זאת, מי שחי בעולם הזה בתחושה שהוא מילא את חובתו, ושהכול בסדר, לא ייכנס לגן עדן. בכניסה לגן עדן יעמוד מלאך קטן, וכשיגיע אדם עם פתק שהוא יצא זכאי, ושיש לו זכות כניסה, המלאך ישאל אותו: "האם עשית מה שהיית יכול לעשות?" אם יתברר שלא, המלאך יאמר לו: "אולי תלך לכיתה א' ותתחיל ללמוד מההתחלה? אולי קיבלת ציון 56, שזה מספיק בשבילך לעבור בקושי, אבל איך אתה בתור בן אדם? זה לא מספיק בכלל. אתה צריך לעשות יותר". התירוצים טובים בשביל המשטרה, אבל כשאדם עומד מול בעיות אמיתיות – למה דבר מסוים שעשיתי ריק? למה הוא לא עובד? – התירוצים לא מועילים בכלל.

ח"י אלול הוא לא יום של עצבות ושל מרה שחורה. לפעמים טוב לאדם לקבל מכה בחלק האחורי של הגוף. ברגע הראשון שהוא מקבל את המכה הזו הוא אולי משפשף את האחוריים ואומר: אוי אוי אוי, אבל אחר כך הוא מבין שהוא כבר לא באותו מקום שבו הוא היה. הוא ישב בתוך העולם המצומצם שלו כבר עשר שנים, ועכשיו מישהו נתן לו בעיטה. זה היה מאוד לא נעים, מאוד לא יפה ומאוד לא מכובד, אבל עכשיו הוא יצא מעצמו. בח"י אלול מנסים לתת את הבעיטה הזו לכל אחד ואחד מאיתנו בשביל שנפרוץ את הגבולות המצומצמים של התודעה שלנו.

ספר התניא דורש מן האדם להוסיף לעצמו עוד צרות: בנוסף להחלטה שכבר החלטת, בנוסף לכך וכך דברים שעשית, מהי התודעה שלך? איך אתה מתייחס לזה? זה עוד עולם שלם של הרבה צרות וקשיים. את ח"י אלול אנחנו חוגגים כדי שאדם לפחות ייזכר בצרות הללו.

לחיים!

The post לכבוד ח"י אלול: קראו פרק מהספר "עד בלי די – התוועדויות עם הרב שטיינזלץ" appeared first on מקור ראשון.