היה זה עוד יום אומלל בחייה הקודרים של אידה נודל במקום גלותה, העיירה בנדרי שבמולדובה. היא אומנם כבר לא הוחזקה בכלא, אבל הייתה בודדה מאוד, והקג"ב התנכל לכל מי שנפגש עמה. ב־27 באפריל 1986, יום הולדתה ה־55, לא היה מה לחגוג, ובעיקר לא עם מי לחגוג. בעל וילדים לא היו לה: את חייה הקדישה למאבק למען אסירי ציון, ומעולם לא הקימה משפחה משלה. בבית הקרקע הקטן שהצליחה לקנות בעורמה, חרף מאמציהם של השלטונות למנוע ממנה רכישת נכס כלשהו ברחבי ברית המועצות, רק הכלבה שלה אירחה לה לחברה. "פיזר", כך נקראה הכלבה, וגם השם המוזר הזה היה קשור לנושא היחיד שהעסיק את נודל: "א־לוהים פיזר את עמו ברחבי העולם", הסבירה למי שהיה מסוגל להבין.

והנה פתאום, אורחים מפתיעים התייצבו על סף ביתה. היו אלה כמה "סירובניקים", מסורבי עלייה שהחליטו לא לתת ליום הזה לחלוף סתם ככה. הם יצאו כקבוצה מאודסה, מרחק שעתיים וחצי נסיעה ברכבת, ובאו לשמח את מי שפעלה רבות למענם. גם מתנה הביאו איתם: בובה בדמותה של נודל, גוררת עגלה ובה "אסירי ציון", ומכוונת אותם לישראל.

"הבובה ייצגה את מה שהרגשנו כלפיה", אומרת יהודית לוין, אחת מהמסורבים הללו. "קראנו לאידה 'אם אסירי ציון' כי היא עזרה מאוד לאסירים, במיוחד הבודדים שבהם – אלו שבני משפחתם היו בחו"ל או לא תמכו בהם. היא גייסה אנשים לכתיבת מכתבים, שלחה בעצמה חבילות, ונודעה בטוב ליבה. אמרו שאם אידה תקבל ארבעה צעיפים, היא תחלק חמישה לאחרים. היא הייתה צנועה והסתפקה במועט".

אלכס פסטרנק:

"אי אפשר לתאר מה זה עושה לאסיר בכלא, כשהוא מקבל פתאום חבילה או מכתב שמביע דאגה אמיתית. אידה איתרה את האסירים, יצרה איתם קשר והייתה כתובת עבורם. ביקרתי אצלה כמה פעמים בבית בבנדרי. היא הייתה שם לבד, ואנחנו עזרנו לה במה שהיה אפשר"

לפני כחודש, ב־14 בספטמבר, הלכה אידה נודל לעולמה. האישה שהייתה סמל למאבקם של יהודי ברית המועצות לפרוץ את מסך הברזל ולעלות לארץ ישראל, הובאה למנוחות בהלוויה מצומצמת. רק כארבעים איש ליוו אותה בדרכה האחרונה, כולם מחבריה, קרוביה ומוקיריה; לא היו שם נציגי ממשלה או בכירים אחרים. גם אחרי עלייתה ארצה ב־1987 המשיכה נודל לפעול למען עולים, אך נותרה מרוחקת מהעין הציבורית ולא זכתה כמעט להתייחסות תקשורתית. מי שנודעה בשעתה בתור אחת הדמויות המרתקות והאמיצות בהיסטוריה היהודית, הפכה כאן בישראל לאלמונית כמעט.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-499297531-750x442.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אמרתי בהלוויה שלצערי הרב, העיתונות סיקרה את אידה רק כשהגיעה לארץ וכשנפטרה", אומר יעקב פרידמן (59), אחיינה ושאר בשרה הקרוב ביותר. "במשך השנים היו ניסיונות לערער את התדמית שלה, והיו גם בעלי עניין שביקשו לתפוס טרמפ על סיפורה. אנשים לא יודעים כמה היא פעלה למען המדינה ולמען אחרים כל חייה, גם בברית המועצות וגם כאן".

בראיונות המעטים שהעניקה בשנים האחרונות, אידה התבטאה בחריפות נגד הממשלה והרשויות. אולי היה לזה מחיר.

"היא לא הייתה אדם קל או פשוט, ולא הייתה ילדה טובה ירושלים – אבל היא הייתה אישה עם לב ענק, אישה סקרנית ודעתנית שהתעניינה בהמון דברים, למדה, קראה, הייתה מעורבת, רכשה לה חברים. היא עשתה את מה שהאמינה בו. המהות של חייה הייתה להיטיב לאחרים ולמדינה שהיא אהבה כל כך. כשמתחה ביקורת היא לא דיברה מתוך אכזבה מהמדינה – כפי שניסו להציג זאת – אלא השמיעה את דעתה על בעיות קיימות, וניסתה לעשות ככל יכולתה כדי לפתור אותן".

סכין מתחת הכרית

אידה נודל נולדה ב־1931 בפרוור של מוסקבה, בתם של חיה, גננת במקצועה, ויעקב, קצין בצבא האדום. "סבא יעקב, שעל שמו אני קרוי, גדל במשפחה דתית ולמד בחיידר", מספר פרידמן. "אחר כך, כמו הרבה יהודים סובייטים, הוא חשב שהאוטופיה הקומוניסטית תפתור ליהודים את כל הבעיות, והתגייס לצבא האדום. הוא נפל בקרבות מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה שלו, שגרה בכפר בחצי האי קרים – כולם הלכו לגזים, כולם קבורים בקבר אחים".

מגיל תשעה חודשים גדלה אידה אצל סבה וסבתה בקולחוז היהודי ז'יאנקיס, וכשהייתה בת שלוש עברה המשפחה כולה למוסקבה. בילדותה סבלה מהצקות אנטישמיות, וכשהקריאות "ז'ידובקה" הבריחו אותה מהגינה, עודדה אותה אמה לשבת בבית ולקרוא ספרים. בבגרותה למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה ועבדה בתחום. אחותה הצעירה הלנה נישאה, אך אידה נותרה רווקה. "גרנו הרבה שנים יחד במוסקבה", מספר פרידמן. "אחר כך היא קנתה דירת חדר לא רחוק מאיתנו. אפשר לומר שמי שגידלו אותי היו אמא, אבא ואידה".

האחיין יעקב פרידמן: "היא לא רצתה לסכן אף אחד מהקרובים אליה, לא רצתה שהסובייטים ינצלו נקודות חולשה שקשורות למשפחה. אם אישה נשואה הייתה עושה מה שאידה עשתה, היו מאיימים לפגוע בילדיה ובבעלה. אבל אידה נשארה לבד, וזה נתן לה חופש לפעול"

למאבק נגד המשטר הסובייטי נרתמה  נודל בעקבות "מבצע חתונה" ב־15 ביוני 1970 – ניסיונם של כמה מסורבי עלייה ופעילי זכויות אדם לחטוף מטוס ריק ולהנחית אותו בשוודיה, במטרה לעורר את דעת הקהל העולמית לנעשה בברית המועצות. ב־1971, לאחר שאם המשפחה נפטרה, הגישו אידה והלנה בקשה להיתר יציאה כדי לעלות לישראל. הלנה, בעלה לב ובנם יעקב קיבלו כעבור שמונה חודשים את האישור המיוחל והגיעו לישראל, כאן כבר חיכתה להם משפחתו של לב; אידה לעומת זאת סורבה, נותרה בברית המועצות, ואף פוטרה מעבודתה בגלל עצם הגשת הבקשה. כל זה לא הרתיע אותה מלהמשיך בפעילותה – שביתות רעב, ארגון הפגנות ומאבק למען אסירי ציון וסירובניקים. היא גם נפגשה עם אישים מרחבי העולם שהגיעו למוסקבה, וחשפה בפניהם כיצד שלטונות ארצה מפרים את זכויות האדם הבסיסיות.

פרידמן, שהיה בן תשע בעלייתו ארצה, מספר שהמשפחה לא שכחה לרגע את הדודה האהובה. "זה היה מאבק משולב. אידה נלחמה שם, ואמא שלי נלחמה פה. בסיפור של אסירי ציון אמהות נלחמו למען ילדיהן, נשים לחמו למען בעליהן, ובמקרה הזה אחות נלחמה למען אחותה".

הבדידות, מספר פרידמן, הייתה דווקא מכפיל כוח לדודתו. "אידה הרגישה חזקה. היא לא רצתה לסכן אף אחד מהקרובים אליה, לא רצתה שהסובייטים ינצלו נקודות חולשה שקשורות למשפחה, וכרווקה זה באמת היה פחות בעייתי. אם אישה נשואה הייתה עושה מה שאידה עשתה, היו מאיימים לפגוע בילדיה ובבעלה. אבל אידה נשארה לבד, וזה נתן לה חופש לפעול. מצד שני, הרוסים גם נהגו לעצור גברים בעלי משפחה, ולתת למשפחות שלהם לעלות; כך אדם נשאר לבד, אין בסביבה מי שידאג לו, ובמצב כזה קל הרבה יותר להתעלל באסיר ולכופף אותו. אבל אנחנו דאגנו לאידה כל הזמן".

הקג"ב עקב אחרי נודל יומם וליל, ומפעם לפעם היא זומנה לחקירה. "כל נשימה בבית שלה הוקלטה. ניסו להרוג אותה, לאשפז אותה, אבל לא הצליחו. אמא במקביל פעלה כל הזמן כדי לשחרר אותה מברית המועצות. אידה הייתה משימת החיים שלה, והיא הפכה עולמות למענה".

ב־1978, בצעד של ייאוש, תלתה נודל בחלון ביתה במוסקבה שלט המכריז קבל עם ועולם על רצונה לעלות לישראל. הפעם היא הועמדה לדין ונשלחה לארבע שנות מאסר בסיביר. לתנאי המחיה הקשים שם נוספה עובדת היותה אישה יחידה בין חבורת אסירים פליליים. בכל לילה, לפני שהלכה לישון, היא דאגה להניח סכין תחת הכרית. לימים סיפרה שלא חשבה שתצליח להתגונן, אם תותקף, אבל קיוותה שתספיק להרוג את עצמה לפני שאחרים יעשו זאת.

סרטון שצילם הפיזיקאי בן תובל (יבגני צירלין, בשמו המקורי)  תיעד את נודל בתקופת מאסרה. תובל, שהקים גן ילדים יהודי במוסקבה, הכיר את נודל מפעילותם המשותפת למען יהודי ברית המועצות, וביקר אותה בכפר שבו הוחזקה בסיביר. הוא הביא לה ציוד ומזון משומר, ובחורף 1979 אף הצליח לצלם אותה. למרות תנאי המאסר הקשים, נודל העידה מול המצלמה כי היא מאושרת, משום שמאבקה מסייע לאלפי יהודים לעלות לישראל. את הסרטון הזה הצליח תובל להוציא מתחומי ארצו בעזרת תייר אנגלי. הוא לא הותיר סימן מזהה על החומר המצולם, אך השלטונות הסובייטיים גילו את מקורו. כמה חודשים לאחר מכן, כשתובל עמד לצלם את המדען אנדריי סחרוב – פעיל בולט למען זכויות האדם ברוסיה – הגיעו אליו אנשי הקג"ב. הם נתנו לו לבחור בין שתי אפשרויות: לעזוב את ברית המועצות בתוך שלושה ימים, או להישאר מסורב עלייה עוד שנים ארוכות. תובל ניצל את ההזדמנות ועלה ארצה עם משפחתו.

להטריף את המערכת

לאחר שנודל סיימה לרצות את תקופת מאסרה בסיביר, נאסר עליה לגור במוסקבה ובמקומות רבים נוספים. לבסוף התיישבה כאמור בבנדרי, ומשם חידשה את מאבקה הציוני, אף שבריאותה הלכה והידרדרה. התמורות ההיסטוריות הכתירו את מאמציה בהצלחה: בשנת 1987 החל המזכ"ל החדש של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, לשחרר מהכלא את אסירי ציון ולאפשר למסורבי העלייה לצאת מגבולות המדינה. לאחר לחצים ופעילות חובקת עולם שוחררה גם נודל, וב־15 באוקטובר 1987 נחתה בישראל. כל בכירי הממשלה המתינו לה בנמל התעופה, והיה נדמה שמדינה שלמה מזילה דמעת התרגשות, שעה שהאסירה המפורסמת ירדה מהמטוס ואיתה כמובן הכלבה פיזר.

"לא נתנו לי דקה לנוח, אפילו בשעות הלילה", נזכרה נודל בריאיון למעריב, במלאת 30 שנה לעלייתה ארצה. "באתי מהגלות, באתי מהשקט, רגילה להיות לבדי, רק אני והכלבים שלי. לא חשבתי שיקבלו אותי בטררם כזה גדול והמדינה תקום על הרגליים לכבודי. לחצתי ידיים לאנשים שלא ידעתי מי הם. פתאום כל כך הרבה אהבה, לא כמו ברוסיה, שם אנשים פחדו ממני, כי קמתי נגד השלטון“.

נחמה דבורצקי, שכנתה בכרמי־יוסף: "בחורף היא צחקה עלינו – 'לזה אתם קוראים חורף?'. ביקשתי ממנה לכתוב סיפור על סיביר, והיא שחזרה איך אספה שלג כדי להמיס אותו למים, ואיך צעדה בכפור לשירותים שהיו מחוץ למבנה. האמונה והביטחון שהיא תצליח להגיע לארץ למרות כל המכשולים בנו את האופי החזק והקשה שלה"

כשאני שואלת את פרידמן מדוע הפכה דודתו לסמלה של יהדות הדממה, הוא משיב: "בגלל התפקיד שלקחה על עצמה. היא הפעילה קשרים, מצאה את מסורבי העלייה שהושלכו לכלא ומצבם היה קשה – ואז הטריפה את הסובייטים דרך ניצול המערכות הבירוקרטיות שקיימות בכל משטר כזה. למשל, מנהל כלא שחשב שהוא יכול להתעמר באסיר החל לקבל מברקים מהנהלת בתי הכלא או מהשירות הרפואי של בתי הכלא, כי אידה הפגיזה אותם בהפניות לגבי גורלו של האסיר. היא גם שמרה על קשר עם אנשים מחוץ לברית המועצות, יהודים ונוצרים, שסייעו לה במאבק".

פרידמן עצמו גויס כבר בגיל 11 למערכה למען דודתו, מתוקף היותו דובר האנגלית הטובה ביותר במשפחה המצומצמת. "האנגלית של ההורים לא הייתה משהו, לכן התלוויתי אליהם בהמון פגישות. הגיעו אנשים מחו"ל – שרים, סלבריטאים – והיה צריך לדבר איתם".

מה נתן לכם את התקווה לאורך 15 שנות מאבק שנראה לעיתים חסר תוחלת?

"אמא הייתה אופטימית, כי בלי אופטימיות לא מנצחים מעצמות. היא למדה לא לוותר, לדפוק על כל הדלתות, לפנות לכל הדרגים ולהיעזר בכל מי שיכול לעזור. אלו היה שנים עמוסות מאוד.

"צריך להבין שלרוסיה לא היה מה למכור למערב, והיהודים הפכו מבחינתה למטבע עובר לסוחר. כך שמצד אחד החשיפה הגנה על החיים של היהודים שם – אחרי שבמערב התפרסמו שמות של מסורבי עלייה, לשלטונות הסובייטיים היה קשה יותר לפגוע בהם – ומצד שני, המחיר שהמערב נדרש לשלם כדי לקבל אותם, הלך ועלה".

בחלק מהתקופה הזו עבדה הלנה כמנהלת חשבונות בארגון נעמת, שם תמכו בפעילותה ואפשרו לה להיעדר מהעבודה בעת הצורך. בשלב מאוחר יותר גם ארגון הנשים ויצו נרתם למען נודל. בכלל, המאבק של מסורבת העלייה המפורסמת חיבר אליו נשים רבות, ואף הוקם ארגון ששמו "נשים למען אידה נודל". בין הפעילות למענה היו הרבנית צפיה גורן (נשיאת ארגון "אמונה" ואשתו של הרב שלמה גורן), ח"כ אסתר רזיאל־נאור ואחרות.

פרידמן מספר על אדם נוסף שסייע רבות להבאתה של נודל ארצה: איש יחסי הציבור פיטר קראוס, שניהל אז תקציבי פרסום גדולים, כמו זה של חברת קוקה קולה. קראוס דאג להפגיש את המשפחה עם מעצבי דעת קהל, "ממנהיגי מדינות ועד ג'יין פונדה. להבדיל מהחובבנות שלנו, הוא עזר להעביר את הפעילות לרמה גבוהה הרבה יותר".

והיו גם בעלי עניין שהתערבו בסיפור, לאו דווקא מתוך ראיית טובתה של נודל. "המון גופים בחשו בעניין הזה של מאבק יהודי ברית המועצות. ליהודים עצמם הייתה אג'נדה אחת – לצאת משם – אבל לכל מיני ארגונים היו אג'נדות אחרות ומטרות משלהם שביקשו לקדם. מה שחשוב הוא שלבסוף אידה שוחררה".

משמר ליווי מחוץ לבית

אלכס (סשה) פסטרנק היה בין הסירובניקים שקיבלו סיוע מנודל בשעותיהם הקשות, ולימים גמלו לה טובה. מגיל צעיר היה פסטרנק מחובר ליהדותו, ולמד עברית, פרשת שבוע ותנ"ך, כשהוא נעזר בספרים שהעבירו לו תיירים מארצות הברית. "התעניינתי גם בהיסטוריה של העם היהודי. חרה לי שבבית הספר למדנו את ההיסטוריה של העולם העתיק – מצרים, יוון, בבל – אבל לא נאמרה מילה אחת על ישראל. השלטון היה קומוניסטי ואנטי־דתי, ומכל הדתות הם הכי שנאו את היהדות. אנחנו כיהודים הרגשנו תמיד את הלחץ נגדנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/10/D205-028-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוך היחס העוין וההתעללות שחוו המסורבים ואסירי ציון, מספר פסטרנק, נודל הייתה קרן אור – מתעניינת בשלומם, כותבת להם, שולחת להם חבילות. "אי אפשר לתאר מה זה עושה לאסיר בכלא, כשהוא מקבל פתאום חבילה או מכתב שמביע דאגה אמיתית. אידה איתרה את האסירים, יצרה איתם קשר והייתה כתובת עבורם. היא הייתה אדם חזק מאוד, ישר דרך, בלי שום פשרות. ביקרתי אצלה כמה פעמים בבית בבנדרי, בין השאר ביום הולדתה ה־55. היא הייתה שם לבד, ואנחנו עזרנו לה במה שאפשר היה. אני למשל עשיתי תיקונים בבית".

רוב חברי הקבוצה ההיא קיבלו ביולי 1987 ויזת יציאה מברית המועצות. שבועות ספורים לאחר הגעתו לארץ הוזמן פסטרנק לסינמטק בירושלים, להקרנת "להתראות, מוסקבה" – סרט המגולל את קורותיה של נודל, בגילומה של השחקנית ליב אולמן. "זה חיזק עוד יותר את התחושה הקשה שאנחנו כאן והיא לא", הוא מספר.

עם הגעתה של נודל ארצה, קיבל פסטרנק תפקיד של כבוד: להיות אחראי על הכלבה המפורסמת פיזר. "המשפחה אמרה שאידה תהיה עסוקה, וכדאי שמישהו יהיה עם פיזר. הכרתי אותה עוד מברית המועצות, ולכן לקחתי על עצמי לטפל בה. חיכיתי להן ליד המטוס, לא רחוק משמיר, רבין, פרס ובני המשפחה".

במשך השנים שעברו מאז ועד היום, האם נשמר קשר ביניכם, ובכלל בין הסירובניקים?

"כל אחד מאיתנו הלך לגור במקום אחר ואנחנו נפגשים רק לעיתים רחוקות, אבל חשוב לנו שהסיפור של אידה יסופר. היא הייתה גיבורה מזן נדיר, וכל אחד צריך לדעת מי היא הייתה. הצעירים הישראלים מכירים את העלייה של שנות התשעים, ופחות את הסיפור של הסירובניקים. הם לא מבינים שחווינו ממש יציאת מצרים".

סירובניק נוסף שהכיר את נודל הוא ברוך שילקרוט, כיום תושב קיבוץ נגבה. בשנת 1969 הוא נאסר בידי שלטונות ברית המועצות, וכעבור ארבע שנים נשלח למחנה באזור קירוב. שם פגש את יעקב חנציס – אסיר ציון שנודל תמכה בו וליוותה אותו מרחוק. בשלב מסוים נשלח חנציס לצינוק, אך הצליח ליצור קשר עם שילקרוט, שעמד להשתחרר, וביקש ממנו שילך לנודל.

"הגעתי למוסקבה, צלצלתי בפעמון של אידה והסברתי לה מי אני", מספר שילקרוט. "היא הכניסה אותי הביתה, וכשרציתי להתחיל לדבר, היא הצביעה כלפי מעלה. אני מרים את הראש, רואה חור בתקרה, ומבין מיד שמצותתים לנו. אידה אמרה 'בוא נלך לטייל'. יצאנו לפארק סמוך, ושם סיפרתי לה על חנציס. היא שאלה אותי: 'מה אתה מציע לעשות – להקים רעש במערב על כך שרוצים להושיב אותו לתקופת מאסר נוספת ללא משפט, או ללכת למוסדות השלטון ולנסות להשפיע עליהם? אולי רעש רק יזיק לו?'. אמרתי לאידה שחנציס רצה רעש, והיא ענתה שתדאג לכך.

"אחר כך היא שאלה אותי למה אני לא עולה ארצה. 'אני עוד לא גמרתי את החשבונות שלי עם המדינה הזאת', עניתי לה. התשובה שלה הייתה: 'יהודים תמיד היו שמן על גלגלי ההיסטוריה. כאן ינצלו אותך ואחר כך יזרקו, כשלא יצטרכו אותך. אתה תמיד תהיה נטע זר בארץ הזאת'".

כמה חודשים אחר כך יצרה נודל קשר עם שילקרוט. היא הודיעה לו שחנציס משתחרר, ושבתוך כמה ימים הוא יגיע למוסקבה כדי לקבל ויזה ולעלות לישראל. "היא רצתה שניפגש כולנו. סיכמתי איתה שאסע לשדה התעופה במוסקבה, אפגוש את חנציס כשינחת שם, ויחד נבוא לדירה שלה. ביציאה מהרכבת התחתית ליד שדה התעופה עצר אותי שוטר. הוא עיכב אותי במשך חמש שעות, וכך פספסתי את חנציס. כששחררו אותי מיהרתי לבית של אידה, והחלטנו לנסוע לשגרירות ולפגוש את חנציס שם. לקחנו מונית, ואני רואה לא רחוק מאיתנו שני אנשי קג"ב נכנסים מיד למכונית ונוסעים אחרינו. אידה אמרה, 'זה משמר הליווי הקבוע שלי, אל תשים לב'.

"הגענו לשגרירות, וכשראינו את חנציס יוצא משם, קפצנו עליו והכנסנו אותו למונית. הוא נבהל וחשב ששוב חוטפים אותו. את אידה הוא לא ראה מעולם; הייתה ביניהם רק חלופת מכתבים, וכעת הוא התרגש מאוד לפגוש את האישה שפעלה עבורו. נסענו יחד לבית שלה, וזו הייתה סגירת מעגל עבורם. כעבור כמה ימים חנציס טס לישראל. אמרתי לו: 'אני אחריך, ניפגש שם!'. ובאמת, כבר בימים הראשונים שלי בארץ מצאתי אותו ובאתי לבקר בבית שלו, בפרוורי חיפה. הוא הוציא בקבוק קינלי ואמר: 'לו היה לנו קינלי כזה במחנה, היינו חיים שם טוב'".

מרד ספרותי

כשהלנה ולב פרידמן בנו את ביתם בכרמי־יוסף, בפרויקט שהוקצו בו מגרשים לעולים חדשים, הם דאגו גם ליחידה צמודה עבור אידה. היישוב הקהילתי הסמוך לרחובות התאים ללוחמת הוותיקה שחיפשה כעת חיי שקט. נחמה דבורצקי, מורה תושבת המקום, נקראה לסייע לה בלימודי עברית מדוברת. "אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, ישבנו יחד לאורך כל שעות אחר הצהריים", נזכרת דבורצקי. "אני לא ידעתי רוסית, דיברתי אליה בעברית, והיא ענתה בעברית ספרותית מאוד, דקלמה לי משלום עליכם ומביאליק. בהתחלה עלו אצלי סימני שאלה – איך אוכל ללמד עברית אישה שלמעשה יודעת כבר עברית? החלטנו לחזור על האלף־בית, העיצורים, התנועות. הלנה אחותה תרגמה פה ושם. נפגשנו פעם בשבוע, ואני גיליתי דמות מרתקת ומלאת סיפורים, מרשימה וידידותית מאוד, אבל גם קשה ועקשנית".

אילו סיפורים היא סיפרה?

"בחורף למשל היא צחקה עלינו – 'לזה אתם קוראים חורף?' – והחלה לתאר לי סופת שלג שחוותה בסיביר. ביקשתי ממנה לכתוב על זה סיפור, והיא שחזרה איך אספה שלג כדי להמיס אותו למים, או איך צעדה בכפור לשירותים שהיו מחוץ למבנה. היו סיפורים שהיה קשה מאוד לשמוע, ואת חלקם הדחקתי. מצד שני שמעתי ממנה על המון עוצמה ורצון. היא סיפרה איך אמרה לעצמה כל הזמן: 'אני עולה לישראל, בסוף אגיע לשם, אעלה לציון ואתאחד עם אחותי'. האמונה והביטחון שהיא תצליח להגיע לארץ בסופו של דבר, למרות כל המכשולים, בנו את האופי החזק והקשה שלה. יחד עם זאת, היו לה גם צדדים נעימים. היא ידעה לפרגן, להביע תודה. כשביקרה אצלי היא התרשמה מחפצי האמנות שבבית והתרגשה. שוב ושוב היא אמרה: אתם לא מעריכים מה זה לחיות במדינה שהיא שלכם, מדינה שאתם יכולים להביע בה את דעתכם באופן חופשי".

ציונה פרנקל, אף היא תושבת כרמי־יוסף, נתקלה בשנת 1992 במודעה שפרסמה נודל: דרוש ציוד לתינוק עבור עולים שהגיעו חסרי כול. "בדיוק נולד לי בן, ורכשתי עבורו המון דברים", מספרת פרנקל. "לקחתי מחצית ממה שקניתי, העברתי לאידה, ומאז נוצר בינינו קשר. התגייסתי איתה לכל מיני משימות לטובת עולים".

כשבנה של פרנקל ערך עבודת שורשים על משפחתו, התגלגלו לידיו כמה כתבות ברוסית על ההתקוממות היהודית במחנה ינובסקי – מחנה עבודה שהוקם בתקופת הכיבוש הנאצי בפאתי העיר לבוב שבפולין (היום באוקראינה) – והוא ביקש את עזרתה של נודל לצורך הבנת הטקסט. "המאמר הזה תפס אותה מאוד", מספרת פרנקל. "הייתה שם ביקורת על המתקוממים, שמעשיהם עלו בדם של אחרים, ומצד שני הוסבר שם שהיהודים בגטאות לא התמרדו פיזית, כי הם עשו דברים אחרים כמו לכתוב ספרות. היו אנשי רוח שלמרות האיסורים נפגשו וקיימו דיונים וכתבו שירים, וזו הייתה צורת ההתקוממות שלהם. אידה לא הסתפקה בתרגום פשוט, אלא עבדה במשך ימים כדי לתרגם את המאמר בצורה המדויקת ביותר. התפתח בינינו דיון פילוסופי על מהי התקוממות ומהי הרוח היהודית. היא העריכה מאוד אנשים שהעזו להילחם בכל דרך והניעו מהלכים גדולים בהיסטוריה, כמו שעשו היא וחבריה".

לדברי פרנקל, אפשר היה לחוש אצל נודל תסכול מסוים. "באופייה היא הייתה לוחמת, אבל כאן היא לא פעלה, היא רצתה לנוח. היא הייתה נחבאת אל הכלים. רק פעם בשנה היא הייתה מגיעה לאירוע גדול: התפילה ביום כיפור".

בשנותיה בארץ לא הצליחה נודל למצוא לעצמה מקום עבודה, בין השאר בשל בריאותה הלקויה. "הרבה פגישות, הרבה צילומים ושום עבודה", סיפרה בריאיון למעריב. "שיחקו בי כמו בבובה. 17 שנה לאחר שהפסיקו לי ברוסיה את העבודה ככלכלנית, לאחר שביקשתי לצאת לישראל, לא יכולתי למצוא עבודה גם בארץ. מי היה לוקח אותי בגיל 56? הרי מעל גיל 45 אין כאן סיכוי. לכל היותר היו נותנים לי לשטוף רצפות או לטפל בילדים".

בשונה מנתן שרנסקי או יולי אדלשטיין – אסירי ציון לשעבר שהחליטו לרוץ לכנסת – נודל גם לא מינפה את עברה כדי להיכנס לחיים הציבוריים. "היא הגיעה לארץ בגיל מבוגר ולא רצתה לעסוק בפוליטיקה", אומר אחיינה. "היא אולי הייתה יכולה להתבסם מהמעמד, אבל זה לא היה בשבילה. כדי להיות פוליטיקאי אתה צריך מידה לא קטנה של צביעות, ואילו אידה תמיד הביעה דעה עצמאית, ולא פחדה. היא מתחה ביקורת על השמאל, וגם הימין חטף ממנה".

בריאיון למעריב ב־2017, למשל, מתחה נודל ביקורת על כשליה של מדינת ישראל בקליטת העלייה. "מהר מאוד הבנתי מי זה אריאל שרון“, סיפרה על ראש קבינט הקליטה בראשית ימי העלייה ההמונית מרוסיה. "ב־91' באתי אליו עם קבוצה גדולה של מדענים ומהנדסים עולים. אמרתי לו שיש להם המון פטנטים שהם לא רצו לתת לרוסים את העונג ליהנות מהם. שרון חייך, הצטלם איתם והצביע על אחד מאנשי הלשכה שלו. 'זה המזכיר שלי', אמר, 'תנו לו את כל הדוקומנטים'. עד היום אנחנו מחכים לתשובה.

"ואיזה בתים הוא סידר לעולים? אנשים לקחו משכנתא עם ריבית גבוהה, וקיבלו בתים כמו קרטון, שהטרמיטים אכלו אותם. זה אותו שרון שסידר לנו אחר כך את ההתנתקות. מה יצא לנו מזה שברחנו מעזה? קסאמים על שדרות. איזו מדינה בעולם הייתה סובלת מצב כזה ושותקת, ועוד נותנת אדמה לאויב? נהיינו פחדנים וחלשים, ובעולם לא מרחמים על חלשים".

למרות התרחקותה מפוליטיקה, היא לא הדירה את רגליה מפעילות ציבורית ומהפגנות. בין השאר השתתפה במאבק למען שחרורו של יונתן פולארד, ובשנות התשעים הקימה את ארגון "אם לאם", שפעל למען ילדים של עולים ושל אמהות יחידניות בפריפריה. "הלב שלי עם הילדים האלה", סיפרה. "הם גרים בשכונות, ולרובם אין כסף כדי לנסוע באוטובוס למקומות שבהם יש מתנ"סים ומרכזי למידה. אז הבאנו את הפעילות אליהם, ואגב כך הצלנו אותם מאלימות. לא קיבלתי תמיכה ממשלתית בפעילות הזו. נעזרתי בארגונים נוצריים מאמריקה ומסקנדינביה. אמרתי להם שאם הם לא מיסיונריים, אשמח שנעבוד יחד".

האחיין יעקב פרידמן: "היא עשתה את מה שהאמינה בו. המהות של חייה הייתה לעשות טוב לאחרים ולמדינה שהיא אהבה כל כך. כשמתחה ביקורת היא לא דיברה מתוך אכזבה מהמדינה – כפי שניסו להציג זאת – אלא השמיעה את דעתה על בעיות קיימות, וניסתה לפתור אותן"

"אלה היו ילדים מהפריפריה שהוריהם נאלצו לעבוד המון שעות כדי להתפרנס", אומר פרידמן. "אידה הקימה להם מעין בית ספר של אחר הצהריים, עם לימודי מוזיקה והעשרה במקצועות ליבה, כדי שיפסיקו להסתובב ברחובות. היו ילדים שרצו חוגי התעמלות או אגרוף, ואידה דאגה להם למדריכים. היא פנתה לכל מי שאפשר, הגיעה אל ראשי ערים וביקשה מהם להקצות לפעילות הארגון מרחב ציבורי – מקלטים, חדרים, אולמות ספורט. אם היה צריך להגיע לנשיא המדינה, היא הגיעה גם אליו. הפעילות יועדה בעיקר לעולים מברית המועצות, ופעמים רבות אידה נלחמה מול מנהיגים מקומיים מעדות המזרח, שלא רצו לסייע לה. היא פעלה כל עוד הייתה יכולה לעשות זאת, וכל עוד הצליחה לגייס כספים לטובת אותה אוכלוסייה".

"עבדתי בקריית־גת כמורה לעברית, ונתתי שיעורי עזר לילדים של הפרויקט הזה", מספרת יהודית לוין. "התמכרתי לעבודה עם אידה. הילדים היו חשובים לה. אותן אנרגיות שהיא השקיעה בעבר באסירי ציון, היא נתנה עכשיו לילדים. אידה ליוותה כל אחד מהם באופן אישי. כמה מהבגדים שקיבלה כתרומות היא הביאה לי. כל בגד כזה יקר לליבי ואני שומרת עליו".

קרקס ליד הקבר

לאחר עשר שנות מגורים בכרמי־יוסף, עברה נודל לעיר רחובות, לבניין ברחוב הדר 6. "כשעברתי לבניין הזה ניגשה אליי אישה קטנטונת ושאלה אם אני צריכה עזרה", מספרת ירושה זויה אברהם, שכנתה של נודל. "אמרתי לה שאני מעבירה חפצים כבדים, והיא ענתה 'אז אני אקח מה שקל לי' והתחילה להרים אגרטלים. הייתה טבועה בה אהבת אדם. בהתחלה לא זיהיתי אותה. ראיתי אותה כמובן בטלוויזיה יורדת מהמטוס כשהגיעה לארץ, אבל שם היא נראתה לפחות מטר שמונים".

מהר מאוד הפכה השכנה המבוגרת לחברה טובה ולמקור השראה עבור אברהם ובנה עברי, נער הנמצא על הרצף. "מבחינת הבן שלי זה היה וואו. בכל מקום הוא השוויץ שהוא שכן של אידה נודל. בהתחלה היא לא סיפרה את הסיפור שלה, אבל בהמשך היא התארחה אצלנו בשבתות והעלתה זיכרונות. היה כיף לדבר איתה, ואנחנו מצידנו השתדלנו להזמין אותה ולארח לה לחברה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02112_49_16-4-750x484.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"היא אהבה מאוד שהכנתי כוסמת, זה הזכיר לה את הבית. הייתי שולחת לה מדי פעם קערה עם מאכל כלשהו, והיא תמיד החזירה אותה מלאה בשוקולד או הראתה תשומת לב בצורה אחרת. הייתה לה רגישות גדולה. היא העניקה לעברי חלילית, ותמיד אמרה לי 'את בסדר, את עושה איתו עבודה טובה'".

לדברי אברהם, נודל ברחה מפרסום – אך גם הצטערה על שנשכחה מלב. "אני פעילה במרכזים של צדק חברתי ברחובות, ולאירוע שלנו בחנוכה הזמנו את אידה בתור אורחת כבוד, שתדליק את הנרות. כשביקשנו לשמוע ממנה את סיפורה, היא אמרה 'אני אישה זקנה, אין לי מה לספר. אתם הצעירים צריכים לנהל את החיים במדינה'. כואב לי שהדור הצעיר לא מכיר אותה. זה פספוס גדול, וגם אידה שיתפה בתחושה הזו. לא פעם היא אמרה לי: 'מלבד המשפחה, איש אינו שואל עליי או מתעניין בשלומי'".

"ההזדקנות שלה הייתה עצובה", אומרת פרנקל. "זכרתי אותה בתור אישה שמשנה עולמות, אבל בשיחות המאוחרות איתה הרגשתי שהניצוץ שלה כבה איפשהו בדרך. היא הבינה שהיא כבר לא יכולה לשנות דברים. זאת הפרשנות שלי".

בשנים האחרונות לחייה התגוררה נודל בחולון, סמוך לאחיינה. "היא סבלה מדמנציה והייתה לה מטפלת צמודה. בשבועות האחרונים מצבה הידרדר עוד יותר, אבל לא צפינו שזה עומד לקרות", אומר פרידמן על מות דודתו. "בלוויה היה חשוב לנו לא לתת במה לפוליטיקאים. כל מי שמוצא לנכון לכתוב משהו או לדבר עליה, אני מכבד את זכותו לעשות זאת, אבל לא רציתי שהלוויה עצמה תהפוך לקרקס פוליטי. אלו לא האנשים שהיא הייתה בקשר איתם, ואין סיבה שהם יקבלו במה ליד קברה.

"מי שהגיעו ללוויה הם האנשים שהשם 'אידה נודל' לא סתם אומר להם משהו. אלה אנשים שהיא הייתה מעורבת בחיים שלהם, והם היו קרובים אליה. בשבילנו היא לא הייתה רק סמל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post האישה שהצליחה לנצח אימפריה, ואז נשכחה מלב: פרידה מאידה נודל appeared first on מקור ראשון.