מבחינת הפלסטינים שביתת הרעב היא כלי מלחמה לכל דבר. הרשות הפלסטינית מגדירה את השביתה “מלחמת הקיבה הריקה”, ומתגאה בהיסטוריה ארוכה של שובתי רעב שהכריעו את ישראל באמצעות סגירת פיהם. אלא שעל פי האסלאם חל איסור חמור על שימוש בשביתת רעב. ההבנה שישראל רחומה ובסופו של דבר לא תיתן לשובתי הרעב למות, היא הפתח להכשרת המאבק הזה ולהרחבת השימוש בו.

בשבוע שעבר תפס את הכותרות עימות פיזי בין ח"כ איימן עודה לח"כ איתמר בן־גביר. כזכור, עודה דחף את בן־גביר שביקש לראות את מחבל החמאס מקדאד אלקוואסמי ששובת רעב יותר ממאה ימים ומאושפז בבית החולים קפלן. ימים אחדים לאחר אותה תקרית הודיע ארגון הג'יהאד האסלאמי על סיום שביתת הרעב שבה פתחו אסירי הארגון בעקבות מעצר ששת האסירים שברחו מהכלא. לאחר מו"מ עם השב"ס הסתיימה השביתה בביטול העונשים שהושתו על הבורחים. בג’יהאד האסלאמי הכריזו ניצחון על האויב הציוני.

ההיסטוריה של שביתות הרעב בקרב הפלסטינים היא ארוכת ימים. בסוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית "ואפא", סיפקו סקירה על "קרב הקיבה הריקה", שהחל כבר בסוף שנות השישים והצליח להשיג מטרות הנוגעות בדרך כלל לתנאי כליאתם של האסירים, מזון, ביקורים ועוד. בהסבר על אופי הלחימה מהסוג הזה נכתב כי הוא כולל “הימנעות של העציר מאכילת כל מיני המזון העומדים לרשות האסירים, למעט מים וקצת מלח”. עוד מוסבר כי “זה צעד שנחשב קשה ביותר ובעל סיכונים פיזיים ופסיכולוגיים, וישנם כמה אסירים שהגיעו למוות”.

בסוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפלסטינית מציינים גם כי מדובר ב”שיטת מאבק חשובה ביותר מבחינת יעילותה והשפעתה על הנהלת בתי הסוהר, הרשויות בישראל ודעת הקהל, והיא מאפשרת לאסירים להשיג את דרישותיהם ההומניטריות. זהו קרב של רצון ונחישות”. במאמר מוזכרים כמה מקרים שבהם שביתת הרעב הסתיימה בפגיעה בלתי הפיכה של שובת הרעב בעצמו ואפילו במוות.

הנושא הזה עורר סביבו דיון הלכתי אסלאמי, תחת השאלה האם שביתת רעב ככלי בעימות מול ישראל מותרת על פי הדת. “מה הדין של מי שנעצר שלא בצדק ומתנהגים אליו רע בכלא? האם מותר לו לשבות רעב כדי לעורר הזדהות ציבורית, או להקל על עונשו באמצעות שביתת הרעב? מה קורה אם אדם מת אחרי ששבת רעב, האם הדבר נחשב להתאבדות?”, נשאל באחד הדיונים.

התשובה התחלקה לכמה חלקים, שנומקו על ידי פוסקים והוגי דעות אסלאמיים. “דבר ראשון", נפתחה התשובה, "אללה הוא השופט של המאמינים. הדבר הטוב ביותר עבור מוסלמי הוא להשתמש בתפילה ושם לחפש את העזרה. כמו שכתוב ‘אללה נמצא עם הסובלנים’. כמו שהיה עם שליחיו. יוסף עליו השלום ורבים מגדולי האומה הזו. הם היו סבלנים ואללה הציל אותם.

“דבר שני, בשביתת הרעב או הימנעות מאכילה ישנם כמה שלבים וסוגים. אם מדובר בשביתת רעב חלקית או זמנית, כך שהיא לא מביאה לידי מוות או לפגיעה בגוף, אין בה כל דבר רע. בייחוד אם היא גורמת לעניין ציבורי ומובילה לשיפור היחס כלפי האסיר או להפחתה בתקופת מאסרו.

"דבר נוסף, השביתה מביכה את הכובש מול דעת הקהל העולמית וחושפת את הדיכוי השרירותי שהוא נוקט נגד האסירים. במקרה כזה מי שצם או מתנזר ממה שמותר לו ולא נפגע מכך, יכול להרוויח בשני מובנים – גם את שכר הצום וגם את שיפור תנאיו. אבל אם הימנעותו מהמזון מובילה אותו למוות או לפגיעה בחלק מאיבריו, אסור לו להמשיך בשביתה בגלל האיסור של הריגת נפש שלא בצדק, שאללה אסר אותה והיא כוללת גם התאבדות”.

בהמשך מצוטט השייח' בן־עת’ימין, פוסק אסלאמי מערב הסעודית, שחיבר ספרים רבים העוסקים בהלכה האסלאמית. “מי ששובת רעב מסכן את עצמו. מי שמת משביתת הרעב נחשב למתאבד", מצטט השייח' בן־עת’ימין מהקוראן. "אל תהרגו את עצמכם כי אללה הוא רחום. והוא לא רוצה במותכם”. הוא מוסיף בפסיקתו כי “מי שלא אוכל או לא שותה ומסכן את בריאותו, נחשב כופר. מי שצם בדרך כזאת רוצח את עצמו, ולכן נענש על רצח”.

בהמשך הדיון ההלכתי מוצבת השאלה מה קורה לאדם שיכול לאכול רק בשר נבלה, האסורה על פי האסלאם, ואם לא  יעשה כן – ימות. הפוסקים ההלכתיים במשרד הווקף הכוויתי קובעים כי בהתאם לאיסור למאמין להרוג את עצמו, מותר לו  לאכול את הנבלה.  הפרשן האסלאמי הסוני אבן־תימייה, שהיה ידוע בכינויו שייח' אלאסלאם, מתיר את אכילת הנבלה ואף מציין שזוהי חובה. בהמשך נאמר כי אפילו אדם שצריך לאכול בשר של אדם מת כדי לשרוד, יעשה כן.

“שביתות הרעב הן כלי שיוצר לחץ על מדינת ישראל כדי לחזור בה מהחלטות שונות. הבסיס של שביתת הרעב הוא הבנה שיש פחד בישראל שאם מישהו מהאסירים ימות בכלא הדבר יזעזע את המדינה”, אומר גונדר־משנה בדימוס דקר אילת, לשעבר מפקד כלא גלבוע.

אילת מסביר כי לשביתת הרעב עצמה חייבת להתלוות פעילות פוליטית. “שביתת הרעב מגובה בדרך כלל בפעילות פוליטית שמתמקדת בהסתה נגד ישראל. האסירים שובתי הרעב הם במקרה הזה כלי פעולה בידיהם של הפוליטיקאים. ב־1992 היו אסירים פלסטינים שהחליטו לשבות רעב בהוראת יאסר ערפאת. ערפאת הגיע לרבין ואמר לו שאם ישראל לא תיכנע לדרישותיהם לא ייחתם הסכם אוסלו. רבין נכנע”.

בשיחות שקיים אילת בתפקידו כמנהל כלא עם שייח'ים בכירים שנכלאו בישראל בשל פעילות טרור, הם הכירו את האיסור לשבות רעב.

“יש שייח'ים שאומרים שמותר לשבות רעב על פי האסלאם. הרבה שייח'ים אמרו לי שההיתר הזה לא קשור לדת אלא לאידיאולוגיה, ולא במקרה אנשי דת ובכירים בארגונים הכלואים בישראל נמנעים מלשבות רעב בדרך כלל. יש גם כאלה שהם בכלל חילונים, רבים מהם מהפת"ח, והם משכנעים את עצמם ואת הנוער שלהם ששביתת רעב היא סוג של ג’יהאד.  האסירים הבכירים בדרך כלל לא שובתים רעב, ואנחנו זוכרים את סרטון הטורטית של מרואן ברגותי. כמה פעמים תפסתי את ברגותי אוכל כיד המלך בזמן שביתות רעב מוצהרות".

ד"ר איברהים אבראש, חוקר פלסטיני למדעי המדינה, סיפק הסבר משלו לשביתה האחרונה של אסירי הג’יהאד האסלאמי. לדבריו אחת הסיבות לשביתה נעוצה במשבר יחסים פנימי בין חמאס לג’יהאד האסלאמי. אסירי הג’יהאד מאותתים לחמאס כי יהיו חייבים לקחת אותם בחשבון בעסקת שחרור אסירים עתידית מול ישראל.

לדברי אילת, הסיבה ליעילות של שביתות הרעב היא חוסר ההחלטיות של ישראל. “צריך לקבל החלטה ברורה מהי תפיסת העבודה מול האסירים. מי מנהל את העבודה מולם, ואיך עושים הפרדה בין האסירים ולא מתייחסים אליהם כאל קולקטיב. לא ייתכן שהתנאים של רוצח שפל שרצח או דרס יהודי יהיו זהים לתנאים של מי שהשתתף בהפרת סדר. היום שניהם מקבלים את אותם התנאים, מה שפוגע בנראות של ישראל אל מול העולם ומסייע למאבק ההסברתי הפלסטיני. צריך לקבל החלטה, לפעול בצורה אסטרטגית ולא להיכנע. אם נוותר, התופעה רק תלך ותגבר”.

The post אנשי דת מוסלמים יוצאים נגד שביתת הרעב של המחבלים הכלואים בישראל appeared first on מקור ראשון.